ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבו חלווה מוחמד נגד מדינת ישראל :

אבו חלווה מוחמד

נ ג ד

מדינת ישראל

בית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתעבורה בפתח-תקוה

כב' השופט אלי אנושי

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961, ולביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. החלטות הפסילה וההשבתה נמסרו למבקש ביום 08.01.12 בשל נהיגה בשכרות, כשריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 360 מיקרוגרם.

לעניין רישיון הנהיגה:

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום האמור, הבחינו השוטרים במבקש נוהג במכוניתו, עצרו הרכב לביקורת. פיו של המבקש הדיף ריח אלכוהול. בבדיקת נשיפון נמצאה אינדיקציה לשכרות, המבקש לא צלח את מבחני הביצוע בהצלחה. המבקש נדרש לבצע בדיקת נשיפה, הוסברה לו מטרת נטילת הדגימה ומהות הסירוב (ע"פ האמור בדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות), הסכים לעריכת בדיקה והבדיקה צלחה ונמצאה כמות של 360 מיקרוגרם.

ב"כ המבקש טען כי ישנו פגם מהותי בראיות, שכן כתב האישום מעיל מספר רישיון נהיגה שונה ממספר הרישיון של המבקש - מעיון בדו"ח הפעולה באכיפת נהיגה בשכרות, עולה כי אכן מספר רישון הנהיגה של הנהג תוקן ווהמספר החדש זהה למספר שמופיע בעותק הרישיון הזמני שהציג ב"כ המבקש.

אולם, בחומר החקירה השוטרים מתארים כיצד עצרו את המבקש שזוהה ע"י תעודת זהות - סעיף 1א בדו"ח הפעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות- וגם אם תעה השוטר ברישום מספר רישיון הנהיגה וכאמור תיקן הדבר בהמשך, הרי בשלב של ראיות לכאורה הראיות כנגד המבקש יותר ממספקות את הרף הנדרש.

אין ספק שזכותו של המבקש להעלות את טענותיו בנושא, אך זאת במסגרת התיק העיקרי, אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו.

אציין כי על פי הפסיקה, בשלב זה לא נדרש בית המשפט לבחון כל ראיה לעצמה ו/או את משקלה ומהימנותה, אלא מעריך על פי שקלול הראיות עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיב באשמות המיוחסות לו, כשהשאלה הניצבת בפני בית המשפט אינה האם יש למשיב סיכוי לצאת זכאי בדינו, אלא אם יש סיכוי שיורשע.

בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 2008 ולחובתו 6 הרשעות קודמות, כולל התרת נהיגה לבלתי מורשה ועבירת מהירות, אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות - כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

נסיבות מעצרו של המבקש בשעת לילה מאוחרת, בכביש ראשי כשהוא שיכור (לכאורה), מעידה על נהג המסוכן לציבור בנהיגתו.

אציין כי אין להקל ראש בשלילת רישיון נהיגה לשלושים ימים, אשר יכולה להיות להם פגיעה בפרנסת המבקש ופגיעה קשה לא פחות באורחות חייו כפי שטען ב"כ, אולם המחוקק בחר להטיל מגבלה זו על מנת להילחם בעבירות התנועה ובקטל המתרחש בכבישים ומדובר בפגיעה סבירה, מידתית וקצובה.

כאמור לעיל, נחה דעתי, כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ובביטול הפסילה המנהלית, תהא פגיעה בביטחון הציבור.

לעניין השבתה מנהלית של הרכב:

מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים.

על פי ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1. הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

על פי ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

המבקש הוא בעל הרכב והוא שנהג ברכב ולפיכך ההגנה הקבועה בסעיף 57 ב (2) הנ"ל אינה חלה במקרה דנן. יתרה מכך ,בנהיגה ברכב במצב של שכרות, נטל על עצמו המבקש את הסיכון של נהיגה בלתי שקולה עם אפשרות של פגיעה באחרים וכן היה עליו לדעת, שאם ייתפס עלול הוא להיענש גם מנהלית בהתאם לחוק, המבקש גילה זלזול בסיכונים אלה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו.

אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים. כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה, גם אל מול נסיבותיו ומצבה של אימו כפי שפרט ב"כ.

סיכום:

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול פסילת רישיונו של המבקש ואיסור השימוש ברכב, או קיצור תקופתן, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיונו של המבקש ועל איסור השימוש ברכב.

סוף דבר, הריני דוחה הבקשה.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

תיק החקירה יוחזר לידי המשיבה.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אבו חלווה מוחמד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: