ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אנטיפוד השקעות בע"מ נגד קיבוץ כרמים :

אנטיפוד השקעות בע"מ

נ ג ד

קיבוץ כרמים

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע

כב' השופטת נחמה נצר

החלטה

רקע

עסקינן בתביעה למתן סעד כספי בסך של-5,139,617 ₪, אשר יסודה בהסכם, שנחתם בין המבקש/הנתבע (להלן: "הקיבוץ") למשיבה (להלן: "החברה" ו/או "המשיבה" ו/או "התובעת"), במהלך שנת 2007 (ההסכם אינו נושא תאריך מדויק).

תכלית ההתקשרות היתה פיתוח מיזם משותף בתחום יבול הענבים, הנסמך, בין השאר, על התחייבות הקיבוץ להעמיד לרשות החברה את מלוא יבול הענבים, המופק על ידו במהלך תקופה בת 21 שנים, החל מבציר 2007 ועד לבציר 2028, זאת כנגד קבלת תשלומים מהחברה, בשיעורים מוסכמים, כמפורט בהסכם.

יצויין, כי הקיבוץ, נמנה עם אגודת "הכורמים", שהינה אגודה שיתופית חקלאית הרשומה בישראל, העוסקת, על פני שנים ארוכות, בייצור ושיווק יין וידועה גם בכינוי "כרמל מזרחי" ו/או "יקבי כרמל" ובמעמדו כאמור, מחויב הקבוץ לשווק את מלוא יבול הענבים לאגודת הכורמים.

חרף האמור לעיל ועל פני מספר שנים, מכר הקבוץ חלק מיבול ענביו, לחברה ולא לאגודת הכורמים, זאת ללא כל מחאה מצד אגודת הכורמים והגיעו הדברים לידי כך שהקבוץ לא נרתע מלהתקשר בהסכם עם החברה, תוך שהחברה מתחייבת לשאת בכל הקנסות וההוצאות, בהם יחוייב הקיבוץ על ידי אגודת הכורמים, אם בכלל.

במועד שחל לאחר חתימת ההסכם, אך טרם הועבר בציר הענבים הראשון לחברה (לשנת 2007), עלו יחסי הצדדים על שרטון, כאשר החברה - התובעת טוענת, כי הקיבוץ מאן לקיים אחר חלקו בהסכם ונמנע מלהעביר את בציר הענבים לידיה, באופן העולה כדי הפרה יסודית של ההסכם. הקיבוץ מצדו טען, כי החברה מאנה להעביר לידיו את התשלום הראשון בעבור העסקה, המוגדר בהסכם "כדמי כניסה" ועל כן, אין לחברה להלין אלא על עצמה בלבד.

ראשיתו של הליך זה הינו במהלך שנת 2009, עת עתרה החברה למתן סעד זמני שיימנע מהקיבוץ לשווק את יבול הענבים מהכרמים שבבעלותו. מהלך זה, נדחה על ידי בית משפט השלום בב"ש, במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת שניתנה על ידו.

בכך לא סגי, שכן מאוחר יותר, באה בקשה נוספת למתן סעד זמני, וזו נדחתה אף היא.

החברה לא אמרה נואש ועמדה על בירור תביעתה. בית משפט השלום ראה לנכון לנסות ולהשיג הסכמה משותפת שתאפשר קיום החוזה משנת 2007, ולו בשינויים מתחייבים ואולם, גם מהלך זה לא צלח והגיעו הדברים לידי כך, שהחברה בחרה לעתור לתיקון כתב התביעה, לצורך הגדלה משמעותית של שיעור הנזקים להם היא טוענת וכתב התביעה, המונח בפניי, מבטא דרישות כספיות שסכומם, כאמור, עולה על 5 מיליון ₪.

העתירה דנן:

הקבוץ עותר לחיוב החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך, זאת, מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ו/או מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), בסכום שלא יפחת מ-385,000 ₪ וכן, חיוב החברה בהוצאות בקשה זו.

לטענת הקבוץ, אין בתביעה זו דבר זולת מקצה שיפורים, זאת לאחר שהחברה נחשפה לטענות ההגנה שבפי הקבוץ, כפי שעלו בכתב ההגנה המקורי (בהליך בבית משפט השלום) ולאחר שהחברה, סירבה להצעת בית משפט השלום, במסגרתה הוצע לצדדים לקיים את ההסכם ביניהם, ככתבו וכלשונו, למעט שינויים הכרחיים.

הקבוץ מפנה אף להחלטתי, מיום 27.6.11 שניתנה במסגרת ישיבת קדם המשפט, במסגרתה הבעתי דעתי כי "התובעת עשויה להיתקל בקשיים לא מעטים, חלקם אף נראים בלתי עבירים" וברוח הדברים שנכללו באותה החלטה, שבה מצאתי לנכון לקצוב לחברה שהות של 45 יום, להודיע האם תבקש להתמיד בהליך, כפי שהוא, או שמא, תבקש לשנות הנטען ולנסות להעמיד התביעה במסגרות אחרות ובערכי פיצוי צנועים יותר, אם בכלל (יוער כי החברה הודיעה כי בכוונתה לעמוד על תביעתה באותה מתכונת, למעט עניין החלפת הייצוג).

בנוסף טוען הקבוץ, כי הוראות סעיף 353א לחוק החברות קובעות, כי ברירת המחדל בתובעת שהיא חברה, כי זו תחוייב בהפקדת ערובה ועל כן הוא עותר לחיוב החברה - התובעת בהפקדת ערובה במסגרת הליך זה.

באשר לסכום הערובה המבוקש, הנתבע - הקבוץ טוען, כי סכום הערובה שנקבע במקרים דומים, נע בין 5% ל-7.5% מסכום התביעה ועל בסיס האמור, הוא מבקש להעמיד את סכום הערובה בשיעור של 7.5% מסכום התובענה, דנן.

החברה מצידה טוענת כי לקבוץ עמדו למעלה משנתיים ימים על מנת להגיש בקשתו כאמור, אלא שזה, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לעשות כן.

נטען, אפוא, כי בקשה זו, לוקה בשיהוי חמור.

בהקשר זה, בחרה התובעת לאזכר החלטתי, מיום 1.11.11, במסגרתה ציינתי, בין השאר, כי "עיתוי הגשת הבקשה לחיוב בערובה, מצד הנתבעת מעלה חשש ממשי כי אי הגילוי (גילוי המסמכים - נ.נ) נועד על מנת לאפשר לנתבעת להישמע בעתירתה, הגם שלזכותה עמד יותר מזמן סביר לעשות כן".

באשר לעתירה גופה, טוענת התובעת, כי הוראות סעיף 353א לחוק החברות מכירות באפשרות של חברה להוכיח כי יש ביכולתה להבטיח את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, וככל שהחברה עומדת בתנאי סף זה, יש לדחות את הבקשה ואין עילה, להוסיף ולבחון המבוקש על פי המבחנים הנוספים.

החברה צירפה לתגובתה אישור רו"ח, לפיו, החברה הינה חברה פעילה וסולבנטית, בעלת הון עצמי של למעלה מ-6 מיליון ₪.

באשר לשימוש בתקנה 519 לתקנות, טוענת החברה, כי על פי ההלכה הפסוקה, הוראות סעיף 353א לחוק החברות, גוברות על הוראות תקנה 519 לתקנות, שעה שמדובר בחברה - תובעת ולכן, אין מקום לבחון הבקשה, באספקלריה להוראות תקנה 519.

הנתבע בתשובתו לתגובת התובעת, הצטרף לעמדת התובעת באשר לפרשנות שיש ליתן לסעיף 353א לחוק החברות, בדבר מתן הזדמנות לחברה להוכיח איתנותה הכלכלית ואולם, לשיטתו, התובעת אינה מקיימת אחר תנאי זה, אף לא באופן ראשוני ואישור רו"ח, כפי שצורף לתגובה, בוודאי שאין בו משום הוכחה, להנחת הדעת, בדבר איתנותה הכלכלית של החברה.

באשר לטענת השיהוי, טוען הנתבע, כי אין בתקנות מגבלה בדבר המועד בו יש לעורר בקשה להפקדת ערובה וכי זו ניתנת להגשה בכל שלב של ההליך. בהקשר זה טוען הנתבע, כי התובעת הגישה, רק עתה, בקשה לגילוי מסמכים, זאת חודשים ארוכים לאחר שקיבלה תצהיר גילוי מסמכים והיא האחרונה שרשאית להישמע בטענת שיהוי כנגד הנתבע, בבחינת "כל הפוסל - במומו פוסל".

לטענת הנתבע, משבחרה התובעת לעמוד על תביעתה, חרף החלטת ביהמ"ש מיום 27.6.11, לא נותרה בידו הברירה , זולת הגשת בקשה זו ובוודאי, שלא קודם לכן.

בירור והכרעה

סמכותו של בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה, שואבת כוחה משני מקורות חקיקתיים שונים.

מקום שהתובע הינו תאגיד, זכות הבכורה ניתנת להוראת סעיף 353א' לחוק החברות, לא אך מפאת היותה חקיקה ראשית, הגוברת על חקיקה משנית, כדוגמת תקנות סדר הדין האזרחי, אלא, גם בהיותה חוק ספציפי.

בעניין זה אפנה לפסק דינה של השופטת א' חיות ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, שניתן ביום 23.5.11 (טרם פורסם) (להלן: "פרשת נוריס"), במסגרתו נקבע בין היתר, כך:

"במחלוקת שנפלה בין הצדדים ביחס להסדר החוקי החל על חיובה של חברה - תובעת בהפקדת ערובה, הדין עם המבקשת וכבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבענייננו) גוברת הוראות סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 11 לפסק הדין)."

(שם, סעיף 5).

בענייננו, המדובר בתובעת שהינה חברה פרטית רשומה בישראל, משנת 1998, מוגבלת במניות (ר' תדפיס פרטי החברה, כפי שצורף לתגובת הנתבע לבקשה) ועל כן, חלה בנדון הוראת סעיף 353א' ולא זו הקבועה, בתקנה 519 לתקנות.

הוראת סעיף 353א' לחוק החברות קובעת ,כדלקמן:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

מקובל לומר, כי סעיף 353א' לחוק החברות, קובע סמכותו של בית משפט להורות לחברה, כי תיתן ערובה מספקת, לתשלום הוצאות הנתבע, ככל שזה יזכה בדינו, בהתקיים 2 תנאים:

1) עסקינן בחברה שאחריות בעלי מניותיה בה, מוגבלת.

2) הדבר נעשה לבקשת נתבע.

אכן, לצד תנאים כלליים אלו, נקבעו סייגים ומגבלות על האפשרות לחייב חברה בהפקדת ערובה, זאת מקום שביהמ"ש אוחז בדיעה, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה או, כי החברה הוכיחה שיש ביכולתה להבטיח תשלום הוצאות הנתבע.

גלגולה הקודם של הוראה זו מצוי בהוראת סעיף 232 לפקודת החברות, וזה קבע כי מקום שתובעת היא חברה מוגבלת, וקיים יסוד להניח שלא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, היה וזה יזכה בדין, רשאי בית-המשפט להורות שהחברה תפקיד ערובה מספקת לתשלומן. סעיף זה פורש בפסיקה כמקים חזקה, לפיה יש לחייב חברה מוגבלת במניות במתן ערובה להוצאות, אלא אם בנסיבות העניין, קיימים טעמים לסתור החזקה. (ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647 (להלן: "פרשת אויקל") וכן, רע"א 3274/92 סרוסי נ. י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192).

עם ביטול סעיף 232 לפקודת החברות, במסגרת חקיקתו של חוק החברות, נתגלעה מחלוקת פסיקתית בשאלה האם החזקה הנ"ל מוסיפה לחול, אם לאו. (רע"א 6066/00 אעדילי ואח' נ' סלקום, ומנגד, החלטת כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' יניב, פ"ד נד(2) 845). אלא שנראה, כי תכלית חקיקתו של סעיף 353א לחוק החברות, היתה לקבוע המשך תחולתו של הדין המיוחד, בדבר חיוב חברה בע"מ, בערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם זו כשלה בהוכחת איתנותה הכלכלית.

בדברי הצעת התיקון לחוק החברות נאמר: "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה, הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (ה"ח 3132, עמ' 638).

דברי הסבר אלה התייחסו להצעת נוסח, שונה, במידת מה, מזה שהתקבל להלכה בסעיף 353א' לחוק.

נוסחו המקורי של הסעיף המוצע, ביקש להורות כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומצא בית המשפט יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".

ההבדל בין הנוסחים האמורים, מלמד על הקניית שיקול דעת שיפוטי, מקום שבו חברה-תובעת הוכיחה, כי קיימת לה יכולת כלכלית לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.

נראה כי המחוקק לא התכוון לשנות מהתכליות העומדות בבסיס הסמכות החוקית לחייב בעל דין במתן ערובה ובכלל זה, השאיפה למנוע תביעות סרק, והרצון להבטיח יכולתו של נתבע לגבות את הוצאותיו, במידה שיזכה בדין (פרשת אויקל).

מהמקובץ לעיל עולה, כי התנאי העיקרי, אם לא היחיד, לחיובה של חברה - תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות. הנטל להפריך הצורך בהפקדת ערובה, מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי (בש"א (י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר, לא פורסם).

יחד עם זאת ועל אף האמור לעיל, נקבע בהלכה הפסוקה, ראה למשל בפרשת "נוריס", כי נוסף למצבה הכלכלי של החברה, נדרש ביהמ"ש לבחון, אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, כאשר ההנחה היא כי לגבי חברות - החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור, הינו החריג, כאמור לעיל.

אמור אפוא, כי ביהמ"ש נדרש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה, הנטל להוכיח שנסיבות העניין, מצדיקות מתן פטור לחברה מהפקדת ערובה, הינו נטל המוטל לפתחה של החברה-התובעת ודרך כלל, אין הכוונה לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה, רק מקום בו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר.

בהקשר זה, שב ומדגיש ביהמ"ש העליון בהלכת "נוריס", כי משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה, כי יש הצדקה לחיובה של החברה-התובעת בהפקדת ערובה, שומה עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי, המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין (ראה פרשת נוריס, פיסקה 5).

איתנותה הפיננסית של התובעת

איתנות כלכלית נלמדת, בעיקר, ממאזניה של חברה, התנהלותה ויכולתה לפרוע חובות מוכחים, מיד עם הצגת הדרישה לתשלום.

בענייננו, פעלה התובעת לצרף מזכר/מכתב, חתום בידי רו"ח, בו נטען, בלאקוניות ובתמציתיות יתרה, אשר לא גובתה במסמכים ובדוחות, כפי שצריך היה וכפי שניתן היה לעשות בנקל, כי המדובר בחברה סולבנטית, אשר אינה חבה חובות לרשויות המס ולרשויות אחרות וכי הונה העצמי של החברה, מסתכם בכ-2 מיליון ₪ והלוואות בעלי המניות של החברה, מסתכמים בכ-4.2 מיליון ₪. במכתבו מציין רו"ח כי ההון החוזר של החברה מסתכם בכ-3.5 מיליון ₪.

התובעת נמנעה ולא מבלי משים, מלצרף מסמך נטול פניות ואינטרסים שעשוי היה להצביע על מצבה הפיננסי, נכון למועד תגובתה, לרבות מסמכי בנק. התובעת אף לא צירפה מאזנים ומכתב רו"ח כאמור, נסמך על דו"ח מבוקר לשנת 2009 ולטיוטת דוחות כספיים של החברה לשנת 2010, כאשר תגובת התובעת מוגשת בשלהי שנת 2011 (וליתר דיוק ביום 17.11.11).

בכל הכבוד, אינני סבורה כי המזכר המצורף לתגובת התובעת אוחז בסיס, מניח את הדעת, באשר לאיתנותה הפיננסית של החברה. שלא לדבר על כך, כי עיון בתדפיס רשם החברות, אשר צורף לתשובת הנתבע, מעלה כי במזכר של רו"ח ישנם לא מעט אי דיוקים, המצריכים, לכל הפחות, נקיטת זהירות סבירה, טרם ישלול ביהמ"ש, מכל וכל, הצורך בהפקדת ערובה.

כך למשל, התובעת טוענת כי הינה נעדרת חובות לרשויות המס, אלא, שעיון בתדפיס רשם החברות, שצורף לתשובת הנתבע, מעלה כי לתובעת חובות אגרה שנתית לרשם החברות מאז שנת 2004 וכי קיים שעבוד שוטף על כל נכסיה של החברה זאת, בנוסף לשעבודים אחרים, המוטלים על פקדונותיה.

אכן, אין פסול בשעבוד נכסיה של החברה. יחד עם זאת, נכסים המשועבדים להבטחת התחייבות מסוימת, אינם יכולים לשמש כבטוחה לצורך התחייבות אחרת.

ניסיונה של התובעת להציג תמונה "ורודה" בנוגע לחוסנה הכלכלי, על בסיס מזכר, חתום בידי רו"ח - דינו להידחות, ולו מן הטעם, כי מסמך זה, אינו נתמך במסמכים ולו ראשוניים להוכחת הנטען בו. שלא לדבר על כך, כי האמור בו מתבסס על מידע בלתי עדכני בעליל, ובכל מקרה נעדר התייחסות לשנת 2011, שעה שהדיון וההכרעה בבקשה נעשית בשלהי אותה שנה.

להבנתי, התובעת לא הרימה הנטל לסתור החזקה, הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ומצבה הכלכלי, הינו בבחינת "רב הנסתר על הגלוי", וזה עשוי להצביע על חשש ממשי, כי אם תחוייב התובעת בהוצאות, לא תהיה לנתבע דרך להיפרע הימנה.

אציין, כי כנגד זכותה של התובעת לפנות לערכאות, עומדת זכותו של הנתבע כי לא יוטרד מעבר לדרוש וכי לא יעמוד בפני שוקת שבורה בבואו לממש זכותו להיפרע מהתובע ויפים לעניין זה, הדברים שנאמרו מפי כב' השופט צ' זילברטל בבש"א (י"ם) 5922/01 אליהו ואורית מוזס נ' חב' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ (פיס' 4) (פורסם במאגר אלקטרוני):

"כנגד זכותו החוקתית האמורה של התובע, עומדת זכותו של הנתבע שלא ימצא עצמו בסופו של יום, אם התביעה נגדו תידחה או אם תיפסקנה לטובתו הוצאות מכל סיבה שהיא, כשאין לו כל סיכוי לממש את אותן הוצאות. גם מצב זה מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הפעם זכותו של הנתבע."

טרם סיום, ואף בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לשני שיקולים נוספים, שמנה ביהמ"ש העליון כחלק מהכרעה בבקשה להפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, הלא הם: נסיבות העניין וסיכויי התביעה.

באשר לנסיבות העניין, נקבע, כאמור, כי לגבי חברות, הכלל הינו חיוב בערובה והפטור הינו חריג. לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, מתקיימות נסיבות, המצדיקות מתן פטור לתובעת, בייחוד שעה שאף לשיטת התובעת, אין המדובר בבקשה חורצת גבולות, שקבלתה, עשויה לסתום את הגולל על זכותה של התובעת להישמע בתביעתה, שכן, לפחות, לשיטת התובעת - זו הינה סולבנטית, ובוודאי ככל שהדבר נוגע להוצאות הליך זה, אם וכאשר יפסקו כנגדה.

באשר לסיכויי התביעה, להבנתי לא ניתן להתעלם מגלגולו של הליך זה, כמו גם מדחייתן של שתי בקשות לקבלת סעד זמני, שהגישה התובעת, עוד בהיות ההליך תלוי ועומד בבית משפט השלום.

אכן, אין לגזור גזרה שווה בין בקשה למתן סעד זמני לבין בקשה לחיוב בערובה, לעניין סיכוי התביעה ואולם, "סיכויי התובענה" נבחנים, ולו במידה ראשונית גם בבקשה למתן סעד זמני ולו בגדר אחד השיקולים ומשנדחו בקשות התובעת, בשתי הזדמנויות שונות, יש בכך משום העמדת

משוכה, לא פשוטה, בפני התובעת.

בנוסף והגם שאין בכך משום קביעת מסמרות בנוגע לזכאותה של התובעת לסעד המבוקש על ידה בהליך זה, הרי שלדעתי ועל יסוד עיון בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו אליהם, אין לדייק ולומר, כי גבוהים סיכויה של התובענה-להתקבל, כל שכן, בסכומים הנטענים ובסעד המבוקש.

באשר לטענת השיהוי - גם לדעתי המחוקק לא ביקש להגביל או לסייג עיתוי הגשת הבקשה ולעיתים, לא רחוקות, עולה כי דווקא לאחר תחילת שמיעת הראיות, נולד הצורך בהגשת בקשה להפקדת ערובה ולו בשים לב, לדלות הראיות מטעם התובעת, משקל הראיות לצד, האפשרות כי יתבררו עובדות חדשות, המקימות זכות ואף צורך, בהגשת בקשה כאמור.

בענייננו, אין לומר כי חל שינוי מהותי, העשוי להצדיק עיתוי הגשת בקשה, בעיתוי בו היא הוגשה, מלבד פרטי הדיון מיום 27.6.11.

אכן, באותו דיון שיקפתי בפני תובעת את כל אותם קשיים, העולים מכתב התביעה כפי שהוגש, ואף הוריתי לה לשוב ולשקול עמדתה לעניין הגשת התובענה במתכונת הקיימת. מנגד, אין להקל ראש, כי המדובר בהליך שראשיתו בשנת 2009, לעובדה כי ניתנו שתי החלטות, הדוחות את בקשת התובעת למתן סעד זמני, לצד העובדה כי עד כה הנתבע לא פיקפק ביכולתה הכלכלית של התובעת לעמוד בהוצאות, ככל שיפסקו נגדה, כל זאת במשך למעלה משנתיים ימים.

בכל אלו, מצאתי משום עניינים המחייבים התייחסות בבוא ביהמ"ש לקבוע קיומה של ערובה, מהותה והיקפה.

לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לקבל הבקשה ולחייב התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף 353א' לחוק החברות.

בשים לב להלכת נוריס, סבורתני כי באיזון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, יש לחייב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, מבלי לחסום בכך את זכותה של התובעת לבירור התביעה.

בנסיבות אלו, ראוי בעיני לקצוב ערובה זו, על סך של -50,000 ₪, המהווים 1% מסכום התביעה.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

הערובה שנקבעה, תופקד עוד טרם הדיון שנקבע ליום 16.2.2012.

ברור, כי אם תבקש התובעת להאריך לה המועד להפקדת הערובה, לא יהיה מנוס אלא מלדחות הדיון, עד להפקדת הערובה.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ב, 16 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אנטיפוד השקעות בע"מ
נתבע: קיבוץ כרמים
שופט :
עורכי דין: