ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חשמלור עסיס בע"מ נגד גדליה את שרון חברת לבניה ופיתוח :

1. חשמלור עסיס בע"מ

2. עובדיה עסיס

3. איציק עציץ

ע"י ב"כ עו"ד אלעד כהן

נ ג ד

1. גדליה את שרון חב' לבניה ופיתוח

2. בנימין גדליה

ע"י ב"כ עו"ד אלישע כהן

בית משפט השלום בבאר-שבע

בפני כב' השופט עידו רוזין

פסק דין

פתח דבר:

1. בפני תביעה כספית, לתשלום סך של 1,946,984 ₪, שהגישו התובעים: חשמלור עסיס בע"מ (להלן: "התובעת"), עובדיה עסיס (להלן: "התובע 2") ואיציק עציץ (להלן: "התובע 3"), כנגד הנתבעים: גדליה את שרון חב' לבניה ופיתוח(להלן: "הנתבעת") ובנימין גדליה (להלן: "הנתבע").

התובעים 2 ו- 3 הינם בעליה ומנהליה של התובעת 1, חברה המאוגדת כדין ועוסקת בביצוע עבודות חשמל. הנתבע היה בזמנים הרלוונטים לתובענה הבעלים והמנהל של הנתבעת, חברה קבלנית המאוגדת כדין, בעלת סיווג קבלני ועוסקת בביצוע עבודות בניה.

בין התובעים לנתבע קיימת היכרות רבת שנים, הן על רקע חברתי והן על רקע עסקי. הנתבעת נותרה חייבת לתובעים סכומי כסף שלא יכלה לשלמם (להלן: "חוב העבר") וזאת ללא קשר לסכסוך נשוא התובענה.

הסכסוך נשוא התובענה פרץ עקב יוזמה משותפת, בה התקשרו הצדדים בהסכם (שטיבו יפורט בהמשך), אשר בעקבותיו התובעים הזרימו כספים רבים על מנת להחיות את פעילותה של הנתבעת לביצוע עסקים, הן לצורך פרעון חוב העבר של הנתבעת והן לצורך הפקת רווחים עבור התובעים ותשלום חובות נוספים של הנתבעים. התובעים נכנסו בנעליו של הנתבע ושימשו כמנהלי הנתבעת באופן לא פורמאלי, וכתוצאה מכך נהנו ממעמד הנתבעת, כחברה בעלת סיווג קבלני, דבר שאיפשר להם לגשת ולזכות במכרזים רבים ובהיקפים משמעותיים של למעלה מ- 12 מיליון ₪.

טענות התובעים:

2. לטענת התובעים, החל משנת 2002 או סמוך לכך, הנתבעים נקלעו למשבר כלכלי, ובתוך כך לנתבעים היה חוב עבר כלפי התובעים בסך של 194,029 ₪. בשל היכרות קודמת עם הנתבע וכחלק מרצונם לשקמו, הנתבע הציע לתובעים שיסייעו לו בהחייאת הנתבעת, באמצעות הזרמת כספים, וכך הוא יוכל להשיב להם את החוב. התובעים נענו להצעת הנתבע והחלו לסייע לנתבעים.

3. בהתאם לנטען היה צורך להזרים כספים, עבור תשלומיה השוטפים של הנתבעת על מנת שתוכל לפעול. חובותיה של הנתבעת היו בין היתר, לרשויות המס, חובות עבר לרואה חשבון, הנהלת חשבונות, תשלומים עבור מכרזים, ערבויות וכיו"ב. לטענתם, כאשר החלו לשלם את תשלומיה השוטפים של הנתבעת, נגלה לתובעים עוד ועוד חובות הרובצים על הנתבעים, ולמעשה ככל שהימים חלפו, "התובעים נשאבו בעל כורחם עוד ועוד לשאת בחובות העבר של הנתבעת" (סע' 6+7+8 לכתב התביעה המתוקן). לטענתם, הכספים הוזרמו "בידיעה ברורה כי למעשה הם עומדים מאחורי הנתבעת ופעולותיהם דרכה יישאו את פרי עבודתם" בעתיד (סיפא לסע' 8 לכתב התביעה). עוד טענו כי בתחילה הנתבע לא הציג בפניהם את ההיקף המלא של חובות הנתבעת, משכך סברו כי הינם יכולים לעמוד בתשלומי החובות של הנתבעת, אולם ככל שחלפו הימים ובשל העובדה שהנתבע הסתיר מהם את מלוא היקף חובותיו, בדיעבד הסתבר להם כי המדובר בהיקף חובות משמעותי, משהציג בפניהם הנתבע מלכתחילה (סע' 20 לתצהיר התובע 3).

4. עוד טוענים כי הם זכאים להחזר תשלומי הלוואה בסך כולל של 405,359 ₪ ששולמו ע"י התובעת, שעה שהנתבע פנה אל התובעים וביקש עזרתם "להציל" את ביתו מהליך של כינוס נכסים. התובעים נחלצו לעזרתו בכך שסוכם, כך לטענתם, כי הנתבעת תיטול הלוואה על שמה לתשלום החוב, ותשלומי החזר ההלוואה ישולמו בפועל ע"י התובעת, באמצעות הוראת קבע בתשלומים חודשיים וכחלק ממשכורתו של הנתבע ביוזמה המשותפת (להלן: "ההלוואה") (סע' 9 לכתב התביעה).

5. עוד נטען כי התובע 3 והנתבע פתחו חשבון בנק ע"ש הנתבעת (להלן: "החשבון המשותף"), המכונה בכתבי טענותיהם כ"חשבון צינור", זאת על מנת שתקבולים מפרויקטים שונים אותם ביצעה הנתבעת, יועברו במישרין לחשבון המשותף, שעה שהנתבעת הייתה חדלת פירעון וחובות ועיקולים רבצו עליה. למעשה בכך הם הבטיחו כי הכספים שיתקבלו מן הפרויקטים השונים לטובת הנתבעת יגיעו ליעדם, עת הם מורשי חתימה בחשבון המשותף ויש ביכולתם לפקח על הכספים. הצדדים פעלו במתווה האמור, במשך כשנתיים והכספים שהתקבלו לחשבון הצינור היו מועברים לחשבונה של התובעת (סע' 10+11+12 לכתב התביעה).

6. לטענתם, ביום 20.07.2004 פנה הנתבע אל התובע 3, הציג בפניו דרישה לפרעון כל חובותיה של הנתבעת, בסך כולל של כמיליון שקלים, בדרישה זו ניסה הנתבע לסחוט את התובעים (סע' 21 לכתב התביעה). עוד טוענים כי הנתבע פנה מיוזמתו וביקש להפסיק את עבודתו עימם, ומכאן החל לפעול באופן חד צדדי כפי שיפורט להלן:

א. ביום 01.06.2005 נתגלע לתובעים כי הנתבע פנה למשרד הביטחון, הציג עצמו כבעל מניות יחיד בנתבעת (עובדה שאינה שנויה במחלוקת) וכן עדכן מס' טלפון חדש להתקשרות עימו, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהתובעים. בתגובה לכך, התובעים פנו אל הנתבע ודרשו כי יעביר לשליטתם ולבעלותם את מניות הנתבעת ואת הזכויות בדירת המגורים של הנתבע (26+27+28 לכתב התביעה המתוקן).

ב. ביום 08.07.2005 הנתבע פעל על דעת עצמו, שעה שהציג בסניף הבנק בו נוהל החשבון המשותף, פרוטוקול "ישיבת דירקטריון", לפיו אין לתובעים זכות חתימה בחשבון המשותף. למעשה, בפעולתו זו ניסה לנשל את התובעים מתקבולי הפרוייקטים השונים אותם ביצעה הנתבעת, שבאותה עת היו אמורים להתקבל לחשבון המשותף (31+32+33 לכתב התביעה המתוקן).

7. עוד טוענים התובעים, כי הכספים הוזרמו על ידם, שלא מתוך מניע כלכלי, אלא כדי לסייע לנתבע לצאת מהמשבר הכלכלי אליו נקלע, וכי הנתבע התחייב בפניהם כי כל הכספים שיוזרמו לנתבעת יושבו אליהם, לאחר שהוא יקום ויתאושש מהמשבר הכלכלי אליו נקלע (סעיפים 21 +13+14+17+18 לתצהירו של התובע 3).

8. בסופו של יום, טענת התובעים כי בינם לבין הנתבעים נרקמה שותפות המתוארת לעיל, אולם הנתבע החליט לפעול באופן חד צדדי לפירוקה, זאת חרף התחייבויותיו במהלך התקופה לפעול בשיתוף פעולה הדדי ועל בסיס אמון אישי, כפי שפעלו הצדדים בתחילה, משכך יש לקבל את התביעה, להורות על השבת כל הכספים שהעבירו התובעים לנתבעים במהלך התקופה של העבודה המשותפת, ובסכומים כדלקמן:

א. חוב עבר בגין עבודות חשמל שביצעה התובעת לנתבעת, בסך כולל של 194,029 ₪.

ב. חובות ששולמו ע"י התובעים לצורך החייאת הנתבעת, בין היתר, לרשם החברות, למע"מ, רו"ח, הנה"ח, קנס מנהלי, רשם הקבלנים, מכון התקנים בסך כולל של 177,714 ₪.

ג. תשלומי החזר ההלוואה שנלקחה ע"י הנתבעת ושולמה ע"י התובעים לכיסוי חובו של הנתבע לבנק אוצר החייל, בסך כולל של 405,359 ₪.

ד. שכר מנהל בעבור התובע 3 בסך כולל של 1,091,116 ₪.

ה. עלות הובלת ציוד ותשלום דמי שכירות ששילמו לאחסנת ציוד של הנתבעת בסך כולל של 78,765 ₪.

[ראו סע' 42 לכתב התביעה המתוקן].

טענות הנתבעים:

9. הנתבעים טוענים כי על רקע כניסתם למשבר כלכלי, נכרת בינם לבין התובעים הסכם רכישה, לפיו התובעים ירכשו את מניות הנתבעת תמורת תשלום כל חובותיה, כפוף לכך שהנתבע ישוחרר מכל הערבויות האישיות עליהן התחייב. עוד סוכם כי התובעים יישאו בתשלומים השוטפים הכרוכים בתפעולה השוטף של הנתבעת עד להעברת המניות בפועל (סע' 9 לכתב ההגנה).

10. באשר לחוב העבר לו טוענים התובעים (194,029 ₪), הנתבע מודה בקיומו של חוב העבר, אולם טוען כי המדובר בחוב של הנתבעת, וכי הסכום הנכון של החוב הינו 125,000 ₪ בלבד (סע' 4 לכתב ההגנה).

11. עוד טוענים כי היקף החובות של הנתבעים הובא לידיעת התובעים כשהחלה ההתקשרות וכי הנתבע לא הסתיר זאת מהם. חרף האמור בחרו התובעים לעבוד איתו בשיתוף פעולה ולהזרים כספים לטובתם (סע' 6+7 לכתב ההגנה המתוקן).

12. ביחס להלוואה ששולמה ע"י התובעים לבנק אוצר החייל, נטען, כי זהו החוב המשמעותי היחידי שהנתבע היה חב בו, באופן אישי, וחוב זה העיק עליו. הנתבע מכחיש שסוכם עם התובעים כי עם התאוששותה של הנתבעת, הכספים יושבו אליהם. יתירה מכך, לטענתו, החלק העיקרי בהתקשרות שבין הצדדים הייתה, כי התובעים יסכימו לשלם את ההלוואה משום שהנתבע חשש באותה העת מהליך של כינוס נכסים, ואלמלא התחייבותם של התובעים לכיסוי החוב הוא לא היה מסכים להתקשרות (סע' 9 לכתב ההגנה).

13. הנתבעים העלו טענת קיזוז, במסגרת כתב ההגנה, לפיה אם ייקבע כי עליהם להשיב את הכספים שהוזרמו ע"י התובעים לנתבעת, הרי שעל התובעים להשיב לנתבעים את הרווחים שהופקו באמצעות הנתבעת באותה התקופה, סכום המוערך על ידם בסך של 920,000 ₪ (סע' 44 לכתב ההגנה). עוד הם טוענים כי בעקבות ההליכים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, לפיהם הוצא צו מניעה כנגדם, כתוצאה מכך בוטל סיווגה הקבלני של הנתבעת, בכך נגרם להם נזק בסך של 400,000 ₪. לשיטתם, את סכום זה יש לקזז מכל סכום שייפסק כנגדם (סע' 47+48 לכתב ההגנה).

14. לסיכומו של דבר, גרסתם כי התובעים ידעו את היקף החיובים שהם נוטלים על עצמם על כל המשתמע מכך, וכי המדובר במהלך עסקי שהתובעים נטלו על עצמם מתוך ידיעה, הבנה ובחירה. התובעים נהנו מסיווגה של הנתבעת כחברה קבלנית בכל התקופה, ולכל היותר התובעים שגו שעה שהתקשרו עם הנתבעים, לפיכך עמדתם כי יש לדחות התביעה כנגדם (סע' 21 לכתב ההגנה).

15. הצדדים הגישו את ראיותיהם בכתב.

מטעם התובעים הוגשו שני תצהירים (מטעם תובע 2 ותובע 3). עוד הוגש מטעמם חוות דעת של רו"ח גב' שנרך אהובה.

מטעם הנתבעים הוגשו שני תצהירים, תצהיר הנתבע, ותצהירו של מר נסים שדה, וכן הוגשה מטעמם חוות דעת של רו"ח דוד סרוסי.

16. ביום 28.04.2010, מונה מומחה מטעם בית המשפט רו"ח מר אלכס הילמן, אשר בחן את הפרוייקטים בהם היה שיתוף פעולה בין הצדדים. חוות דעתו התמקדה בבדיקת סבירות הטענות של חוות הדעת מטעם הצדדים. מר הילמן קבע בחוות דעתו כי: "נגזרת תוצאה של הפסד כולל מהפרוייקטים בסכום של 448,276 ₪" (סע' 5 לחוות הדעת).

אף אחד מבין שלושת המומחים, לא נחקר על חוות דעתו.

17. ביום 01.03.2011, הודיעו התובעים כי בשל מצבם הכלכלי וסיכויי הגבייה מהנתבעים ועל מנת לצמצם את הוצאותיהם, הם חוזרים בהם מרכיב התביעה, בנוגע לשכר מנהל לתובע 3, בסך של 1,091,116 ש"ח (ראו סע' 8.ד' לפסק הדין לעיל).

מכאן שהתובענה הצטמצמה לסך של 855,867 ₪ (סע' 8. א' ב' ג' ו- ה' לעיל).

הסדר דיוני:

18. הצדדים הגיעו להסדר דיוני כדלקמן-:

מטעם התובעים ייחקר התובע 3 בלבד (איציק עציץ), והתובע 2 (עובדיה עסיס) לא ייחקר, הצדדים יימנעו מלטעון, כי מי מהם לא הביא עדים מטעמו ושאי חקירתו הנגדית תשמש לחובתם. עוד הסכימו כי הממצאים העובדתיים בנוגע לטענות התובעים ייקבעו עפ"י חקירתו של התובע 3 בלבד.

בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה (פרו' מיום 02.03.2011 עמ' 3).

במסגרת צו מניעה זמני בהליך הביניים, הצדדים הסכימו כי התובעים ימשיכו בתשלומים השוטפים של ההלוואה לבנק אוצר החייל עד לפרעון ההלוואה במלואה. לצורך הבטחת ההתחייבות הפקידו התובעים ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ₪ (בש"א 3482/05 פרו' מיום 31.07.2005 עמ' 8 ש' 19).

העובדות שאינן במחלוקת:

19. ביום 04.12.2008 הוריתי לצדדים להגיש רשימת פלוגתאות ומוסכמות, על מנת למקד את טענות הצדדים, אולם הצדדים לא הצליחו לגבש רשימה מוסכמת, וכל אחד מהצדדים הגיש רשימת פלוגתאות ומוסכמות נפרדת.

לאחר שמיעת הראיות, ולאחר שבחנתי את כתבי הטענות עולה, כי העובדות שלהלן אינן שנויות במחלוקת:-

א. על רקע היכרות קודמת בין התובעים לנתבעים, לאחר שהנתבעים נקלעו למשבר כלכלי התובעים נחלצו לעזרתם באמצעות הזרמת כספים לנתבעת.

ב. הצדדים לא העלו על הכתב את ההסכמות שביניהם.

ג. מי מהנתבעים חייבים לשלם לתובעים את חוב העבר (הצדדים חולקים הן לגבי סכום החוב והן לגבי התחייבותו של הנתבע לתשלום).

ד. כצעד בונה אמון, ניתנה לתובעים זכות חתימה בנתבעת, על מנת שיהיה ניתן לגשת באמצעותה למכרזים קבלניים.

ה. הצדדים פתחו חשבון משותף, אליו הועברו התקבולים השונים מהפרוייקטים המשותפים. מחשבון זה הועבר הכסף אל התובעים בלבד.

ו. התובעים נשאו בכל ההוצאות הדרושות לשם תפעולה השוטף של הנתבעת.

ז. מלבד ההוצאות השוטפות שלעיל, התובעים נשאו בתשלומי ההלוואה בסך של 405,359 ₪ שנלקחה לטובת הנתבע, ושולמה בפועל ע"י התובעת.

ח. הנתבע פעל באופן חד צדדי, כאשר ביום 08.07.2005 ביטל את זכות החתימה של התובע 3 בחשבון המשותף.

הפלוגתאות בתובענה:

20. הפלוגתאות הרלוונטיות להכרעה הן כדלקמן:-

א. ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים.

ב. גובה סכום חוב העבר ומי אמור לשאת בחוב זה.

ג. האם התשלומים בגין ההלוואה ששולמו ע"י התובעת, היו חלק מההסכמות שבין הצדדים, או שמא מדובר בחוב שהנתבע התחייב להשיבו.

דיון וממצאים:

21. כבר בראשית הדברים אציין כי הצדדים הרחיבו בכתבי טענותיהם יתר על המידה. מהראיות שנשמעו בפני התרשמתי שההסכמות שהתגבשו בין הצדדים, לא היו ברורות, ההסכמות השתנו עם הזמן, במהלך ההתקשרות ובהתאם לנסיבות ולצרכים שהועלו על ידי מי מהצדדים. אינני רואה צורך לבחון כל טענה וטענה שהועלתה ולהכריע בכל נקודת זמן, על ציר ההתקשרות, מה ההסכמות שהתגבשו, בין היתר, בשל מחדלם של הצדדים, שנמנעו מלעגן את הסכמותיהם בכתב. מכלל הראיות עולה כי הסיכומים שנערכו בין הצדדים השתנו למכביר מעת לעת, המדובר במערכת יחסים עסקית מורכבת וענפה, שהתפרשה על פני כשנתיים, ביחס לפרוייקטים רבים אותם ביצעו התובעים והנתבעים בצוותא.

עדויות הצדדים בנוגע להתקשרות שביניהם:

22. התובע 3 העיד כי ההתקשרות בין הצדדים החלה "באמצע שנת 2002" (עמ' 6 ש' 28). באשר למהות העסקה שהייתה בין הצדדים ציין: "...אני משיב שמהות העסקה שאנו נתחיל לעבוד ולהפעיל את החברה, נעזור לנתבע בקניית מכרזים, אם יהיה צורך בערבויות בנקאיות, אם יהיה צורך במימון כספי מסוים לנהל את החברה. הסיכום היה שכל ההכנסות ייכנסו לחשבון שפתחנו לטובת הנתבעת, ומשם הכסף עובר ישירות לחשבון של התובעת... הפרויקטים היו אמורים להניב רווח מסוים, והם לא הניבו רווח... העסקה הייתה שאנו מקבלים את ההכנסות מהפרויקטים ומממנים את הפרויקטים. כל הרווחים לאחר הפחתה של ההוצאות מתחלקים חצי לתובעים וחצי לנתבעת, כאשר מהחלק של הנתבעת ישולמו תחילה חובות העבר של הנתבעת. אין על זה שום דבר בכתב" (פר' מיום 02.03.2011 עמ' 7 ש' 31 ואילך).

לעומת זאת, בהמשך עדותו העיד כי הנתבע התחייב לערוב לכל הכספים שהתובעים הזרימו: "הדבר היחידי היה שהוא ערב אישית לתשלומים ששולמו מעבר לפרויקטים שאנו נכנסנו אליהם. לא דיברנו על אופציה שהפרויקטים לא יישאו פירות של רווחים אבל כן דיברנו שהנתבע יישא בהוצאות שלא שייכים לפרויקטים ושייכים לחברה עצמה או לו אישית. החובות כמו מע"מ ששולמו, כמו מס הכנסה ניכויים ועוד כמה סעיפים שמופיעים שם, את הדברים האלה הוא התחייב שהוא ישלם. זה לא הייתה התקשרות שישבנו עם מסמכים בצורה מסודרת, אלא מפעם לפעם העלנו רעיונות איך להתקדם קדימה, ואחד הדברים שהוא התחייב שמה שלא שייך לפרויקטים הוא מתחייב להחזיר" (עמ' 9 ש' 11 ואילך).

בהמשך כשנשאל בנוגע לחוב העבר, האם הנתבע היה ערב אישית לחוב ציין: "הוא היה ערב אישית, אין ערבות בכתב, מדובר בערבות בעל פה". וכשנשאל לעניין יתר החובות האם הנתבע התחייב לערוב להם אישית ציין: "כן. הוא ערב אישית גם לרשם הקבלנים וגם למע"מ. דהיינו כל החובות ששילמנו בשמו הוא ערב להם אישית" (עמ' 9 ש' 20 ואילך). בהמשך התובע 3 שינה גרסתו וטען כי כל הכספים ששולמו באותה התקופה היו בגדר הלוואה אישית לנתבע (עמ' 10 ש' 13 ואילך).

23. הנתבע העיד כי ההתקשרות בין הצדדים החלה: "אני אומר שלפני מאי 2002, התובע ביצע עבורי עבודות, וזה היה הפרוייקט האחרון שלי שביצעתי, אם אני זוכר טוב. אחרי כמה חודשים, החלה ההתקשרות שהם פנו אלי" (פר' מיום 06.04.2011 עמ' 36 ש' 11 ואילך). ובהמשך: "אני אומר שבערך בחודש 12/02. אני מתקן ב- 26.11.2002 זכינו בשני המכרזים. שבועיים לאחר מכן איציק ניגש אלי" (עמ' 41 ש' 20 ואילך).

באשר למהות ההתקשרות העיד: "בהתחלה עובדיה הציע לי לעבוד בשותפות. אמרתי לו שנתחיל לעבוד ונראה מה הלאה בשלב הזה לא סירבתי להצעה של שותפות. זה היה בסביבות חודש מאי או יוני 2002. לעבוד כשותפות- לא עבדנו. התחלנו לעבוד, וכל מה שהם היו אומרים לי- הייתי עושה. כשזכינו בשני מכרזים, איציק פנה אלי ואמר לי שהם מוכנים לקנות את החברה" (פר' מיום 06.04.2011 עמ' 36ש' 22 ואילך). הנתבע טוען,כי כבר בשלב זה הוא ציין בפני התובעים כי חובות החברה הינם בהיקף של 1,200,000 ₪ ואף העביר לידיהם רישום בכתב של הנושים והיקף החובות (עמ' 36 ש' 29 ואילך).

בהמשך העיד: "הסיכום היה עם איציק, שתמורת כיסוי חובות חב' גדליה, שהחוב לכיסוי הבית הוא חלק העיקרי. היה לי בעסק, בין 1,200,000 ₪ שהייתי חייב- היה שעבוד של הבית שלי לבנק. הסיכום היה שיכסו את חובות החברה, ובתמורה זה אני אתן את החברה, הציוד, והיה לי במס הכנסה הפסד צבור של כ-1,200,000 ₪, שזה גם שווה כסף. ההתחייבות שאני הייתי אמור ליתן- את החברה, הציוד ואת ההפסד הצבור של החברה. אם אני זוכר טוב, אלו שלושת הדברים היחידים שהייתי צריך לתת. אני הייתי אמור לקבל בתמורה כיסוי חוב של החברה- 1,200,000 ₪. בחוב זה, היה כלול משכנתא של הבית שלי, שהיה בראש סדר העדיפויות. הסיכום הזה היה עם איציק זה היה לאחר שזכינו בשני מכרזים, בין החודשים נובמבר- דצמבר 2002" (עמ' 37 ש' 4 ואילך). גם הנתבע אישר בעדותו שכל ההסכמות עם התובעים נתגבשו בעל-פה (עמ' 37 ש' 16).

בהמשך העיד: "אני אומר שלא הסכמתי להעביר את המניות בחברה, בגלל שהם שילמו בתשלומים. אם היו משלמים במזומן, הייתי מעביר להם את החברה.... לשאלה האם היה סיכום שהתובעים ישלמו את ה- 1,200,000 ₪ במזומן, אני אומר שלא היה סיכום כזה. אני לא ציפיתי שיוציאו לי שיק על 1,200,000 ₪, אלא במהלך העבודה המשותפת וכתוצאה מהרווחים יוכלו לשלם את החובות. הכוונה מרווחים או ממחזור כספי. סליחה, התבלבלתי. הם היו צריכים לשלם מהכסף האישי של התובעים, הם ישלמו את החובות. כך היה הסיכום. לשאלה אם מה שאני אומר הוא שאני למעשה מכרתי את החברה תמורת מליון מאתיים, כי הם היו אמורים לשלם את החובות, לגירסתי סכום החובות הוא 1,200,000 ₪ ולמעשה מכרתי את החברה תמורת סכום של 1,200,000 ₪, אני אומר שנכון" (עמ' 37 ש' 25 ואילך). בהמשך ציין: "מתוך ה-1,200,000 ₪ בפועל שולם בין ה-600 ל-700 אלף ₪" (עמ' 38 ש' 26).

24. זה המקום לציין כי בשל שלל הגרסאות השונות שהצדדים העלו, באשר למהות ההסכם שנכרת ביניהם, הרי שאין מקום להכריע בעניין זה לפרטיו, אלא רק באופן מצומצם, ביחס לראשי הנזק הנתבעים בתובענה, ככל שאלו מחייבים הכרעה בכך. בכתב התביעה טענו התובעים כי המדובר בשותפות, בעדותו בבית המשפט טען התובע 3 כי המדובר בערבות אישית של הנתבע, ולאחר מכן שינה עדותו וטען כי המדובר בהלוואה שניתנה לנתבע.

אינני מקבל את עדותו של התובע 3, לפיה הנתבע התחייב לערוב לכל הכספים שהוזרמו במהלך התקופה, הן משום שעולה מהראיות, כי הנתבע היה חסר כל, והן משום שגרסה זו, לפיה התחייבותו של הנתבע לערוב לכל הכספים באופן ברור ונחרץ, עלתה לראשונה בבית המשפט. אינני מקבל הטענה לפיה הכספים ניתנו בגדר הלוואה אישית לנתבע.

חרף העובדה שאין חולק כי התובעים הזרימו כספים לנתבעים, הרי בשל ריבוי הגרסאות ובשל אי הבהירות, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את מהות ההסכם שהתגבש בין הצדדים לכל פרטיו, לפיו הנתבע התחייב לערוב לכספים באופן אישי, או לחילופין שהכספים שהוזרמו ניתנו בגדר הלוואה, או לחילופי חילופין שסוכם כי הכספים יושבו לתובעים. אמנם לצורך התגבשות ערבות אין צורך במסמך בכתב, אולם יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה אלא יש צורך בראיות משכנעות יותר (ראו ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג(3) 159, בעמ' 164).

25. מהראיות שבפניי עולה כי התובעים היו מודעים היטב למצבו הכלכלי קשה של הנתבע אשר לטענתו, הגיע עד לפת רעב (סע' 3 לכתב התביעה המתוקן וסע' 8+9 לתצהירו של התובע 3). התובעים בחרו מרצונם הטוב והחופשי "להשקיע" בנתבעת, זאת בין היתר מתוך מטרה שהנתבעת תפיק להם רווחים, ובתקווה שהנתבעים ישוקמו וחוב העבר יושב להם, אולם לבסוף תקוותם התבדתה. התובעים בפעולותיהם הרבות לא ערכו אבחנה בהזרמת הכספים, פעלו באופן לא מסודר, תוך שאינם מבחינים בין חובותיה של הנתבעת, לבין חובותיו האישיים של הנתבע. התובעים משכו מהנתבעת שכר, עשו שימוש בהפסדים הצבורים של הנתבעת ועובדים שונים של התובעת הועסקו על ידה בפרוייקטים השונים, בנוסף לעבודתם אצל הנתבעת, כמו כן היה ערבוב של רכישות שבוצעו עבור התובעת ועבור הנתבעת.

26. בנוסף, יש ממש בטענת הנתבעים, לפיה התובעים נהנו ממעמדה וסיווגה של הנתבעת כחברה קבלנית, בכך שעמדה לשימושם ולרשותם לצורך נגישות למכרזים, קרי, התובעים ראו בהזרמת הכספים לנתבעת, מעבר הסיוע לנתבע גם פונטינציאל כלכלי וכך פעלו, גם אם בסופו של יום, הסתבר כי הפרוייקטים שהשקיעו בהם לא נשאו פרי. סבורני, כי המדובר במהלך כלכלי עסקי, עם סיכון וסיכוי שהתובעים נטלו על עצמם.

27. יחד עם זאת, לא נעלמה מעיני התנהגותו של הנתבע כאשר פעל באופן חד צדדי, שעה שניסה לנשל את הנתבעים מזכויות החתימה בחשבון המשותף, ביודעו שכספי תקבולי הפרוייקטים אמורים להתקבל לחשבון זה. פעולותיו של הנתבע היו בגדר של חוסר תום לב מובהק ונראה כי פעולתו זו הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". התובעים הזרימו ממיטב כספם, על מנת להשיא רווחיהם ומתוך ציפייה שהם יוכלו להמשיך לפעול באמצעות הנתבעת, אך הנתבע ניסה למנוע זאת מהם בפעלו כמתואר לעיל.

ראו בעניין זה תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית בעמ' 61 לפרוטוקול משורה 9:

"ש: כשהתחילה ההתקשרות שונו זכויות החתימה של החברה, הכל בידיעתך ובתיאום איתך?

ת: כן.

ש: תסביר לי מדוע ביום בהיר אחד אתה משנה את זכויות החתימה בבנק ומשנה את פרטי החברה במשרד הביטחון. מה הייתה המטרה ?

ת: ...רציתי להוכיח וליידע שאני עדיין הבעלים, טלפון חדש החלפתי, זה המספר, והכתובת שלי נשארה אותה כתובת ולא שיניתי שום כתובת.

ש: אמרת לתובעים דקה לפני שעשית את זה שאתה הולך לעשות את זה?

ת: לא אמרתי. היו בינינו מתחים ולא היה טעם להגיד. נכון שעשיתי את זה מאחורי גבם, באופן חד-צדדי".

ראו גם דבריו של הנתבע בעמ' 45 לפרוטוקול משורה 5:

"...בשלב הזה שהלכתי לבנק וביקשתי לבטל את זכות החתימה של התובעים, אני לא יודע אם רציתי לבטל את העסקה עם התובעים או לאכוף אותה. קשה לי לענות על השאלה הזו. אני עשיתי את הדבר הזה כדי להפעיל על התובעים סנקציות, כדי שימשיכו לשלם, על פי ההסכם. הסנקציות הללו עזרו - התובעים המשיכו לשלם. לא העברתי את המניות, כי התובעים לא סיימו לשלם..."

דומה שבשעה זו אין צורך להרבות במילים, בדבר חובת תום הלב של כל צד כלפי משנהו ביום ההסכם. קל וחומר בענייננו, שעה שההתקשרות נוצרה על רקע של חברות רבת שנים וכצעד של מחווה מאת התובעים כלפי הנתבע.

מכאן ואילך אתייחס בפירוט לראשי הנזק שפורטו בסע' 8 לעיל.

חיוב הנתבע בחוב העבר בסך של 194,029 ₪

28. חוב העבר בסך של 194,029 נובע, לטענת התובעים, מעבודות חשמל שביצעה התובעת עבור הנתבעת, ללא קשר לסכסוך נשוא התובענה, בגין הפרוייקטים שלהלן:

א. סך של 69,029.95 ₪ בקשר לפרוייקט בצוקי עובדה ובבסיס רימון.

ב. סך של 125,000 ₪ בקשר לעבודות במבנה 85 בבסיס רימון.

בכתב ההגנה המתוקן מודים הנתבעים בקיום החוב, אולם טוענים כי סכום החוב עומד על סך של 125,000 ₪ בלבד. כמו כן טוענים כי המדובר בחוב של הנתבעת בלבד ולא בחוב אישי של הנתבע. מאוחר יותר הודה הנתבע בתצהירו, בעקבות מסמכים נוספים שהועברו לעיונו, כי הוא נוכח לדעת שסכום החוב הנכון עומד על סך של 194,029 ₪ [כנטען ע"י התובעים], אולם שב וטען כי מדובר בחוב של הנתבעת בלבד (סע' 7 לתצהיר).

לפיכך, נראה, לכאורה, כי אין יותר מחלוקת לגבי סכום החוב ועל כך שהנתבעת חבה בו והמחלוקת מצטמצמת רק לעניין ערבותו של הנתבע לתשלום חוב זה.

אין בידי לקבל את טענתנו של הנתבע, שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, לפיה ההודאה בסכום המלא של החוב, בסך של 194,029 ₪, ניתנה בשגגה וכי הסכום הנכון של חוב העבר עומד על סך של 125,000 ₪ בלבד. הנתבע לא ביקש לתקן את תצהירו ולא צירף תצהיר מתוקן בדבר אותן נסיבות או אירועים שהובילו לאותה שגגה. הנתבע לא צירף ראיה כלשהי לפיה השיק שנמסר לו, בסך של 70,000, הוחזר על ידי הבנק. הטענה לקיומה של שגגה הועלתה בעלמא מבלי שיש בה ממש.

התובע 3 העיד לעניין חוב העבר וציין: "ש. תסכים איתי שראשית שהחוב של הנתבע אליכם שאתם טוענים לו בטרם ההתקשרות בגין פרויקטים ישנים הוא לא היה ערב אישית לחוב? ת. הוא היה ערב אישית, אין ערבות בכתב, מדובר בערבות בעל פה" (פרו' מיום 02.03.2011 עמ' 9 ש' 20-22).

בהמשך ציין כי: "הנתבע התחייב להחזיר את הכסף לתשלום החובות העסקיות בסך 194,000 ₪. אני מסכים כי במקור החוב היה של הנתבעת ולא של הנתבע....הנתבע לקח על עצמו את החובות העסקיות בסך 194,000 ₪ בשנות ה-90. הוא לקח על עצמו את החובות העסקיות לא כתוצאה מהפעילות של הפרויקטים, אלא הרבה מאוד שנים לפני כן. היה בינינו יחסי חברות, אני סמכתי עליו אני ידעתי שהוא יחזיר לי את הכספים בשלב מסוים. אני לא יכולתי לתבוע אותו בתור חבר, האמנתי לו, היה פה אמון מוחלט שלי ושל אחי בו (פרו' מיום 02.03.2011 עמ' 11 ש' 29 ואילך).

הנתבע ציין בעדותו: "לשאלה מה החוב אני אומר שהחוב לחב' חשמלור הוא כ-125,000 ולא 194,029 ₪". בהמשך השיב: "לבקשתך להסכים איתך שהחוב, בין אם זה 194,000 או 125,000 ₪, לא קשור לפעילות הפרויקטים לגבי התביעה, אני אומר שכן, זה היה חוב קודם. יש לי חובות קודמים גם לאחרים. אין לי רק את החוב הזה, אלא יש לי חובות אחרים." עוד ציין: "לבקשתך להסכים איתך שהסיבה שבגלל החוב לא שולם, היא הסיבה שלא היה לנו אפשרות לשלם, אני אומר שנכון. נכון הוא שלא חלקנו על החוב, לא היתה לנו אפשרות לשלם (פרו' מיום 06.04.2011 עמ' 35 ש' 13 ואילך - ההדגשות שלי - ע.ר.).

29. שלל גרסאותיו של הנתבע, הן לגבי סכום החוב והן לגבי מיהות החייבים (הנתבע או הנתבעת) מעלות תמיהות רבות. הנתבע אף ציין במפורש בעדותו: "נכון הוא שלא חלקנו על החוב, לא היתה לנו אפשרות לשלם" (ההדגשות שלי. ע.ר.). קרי, גם הנתבע מודה, לכאורה, שהוא חב עם הנתבעת בחוב העבר. מתווספת לכך העובדה, שעדיפה בעיני [בענין זה] עדותו של התובע 3, לפיה הנתבע התחייב בפניו, באופן אישי, לשלם את חוב העבר. עוד עולה מהראיות שהוצגו בפני, כי חוב העבר היווה את המניע והבסיס להזרמת הכספים לנתבעת, וכי אין לחוב זה כל קשר להתקשרות העיסקית נשוא התובענה. אין זה סביר בעיני שהתובעים היו מסכימים להתקשר עם הנתבע, בהסכם נשוא התובענה, מבלי שזה היה מתחייב בפניהם לערוב לתשלום החוב הקודם, שכאמור היווה את המניע והבסיס להתקשרות, שאם לא כן, כיצד התובעים הסכימו להזרים כספים נוספים לטובת הנתבעים ביודעין שיכול וכספים אלה יירדו לטמיון.

אין בידי לקבל את גרסתו של הנתבע בעניין זה. גרסה זו איננה מהימנה בעיני ונמצאו בה סתירות ופריכות.

הגעתי למסקנה, כי התובעים עמדו בנטל להוכיח את חוב העבר, בסכום של של 194,029 ₪, הן כלפי הנתבעת וכן כלפי הנתבע, אשר התחייב כלפיהם בפירעונו. לפיכך מכל נימוקי שלעיל, הנני קובע כממצא שהמדובר בסכום של 194,029 ₪ וכי על הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב סכום זה במלואו.

חובותיה השוטפים של הנתבעת ששולמו ע"י התובעים בסך כולל של 177,714 ₪

30. התובעים טוענים כי על הנתבעים לשלם את כל התשלומים השוטפים ששילמו במהלך התקופה, בין היתר, לרשויות המס, חובות עבור רואה חשבון, הנהלת חשבונות, תשלומים עבור מכרזים, ערבויות וכו'. התובעים הציגו אסמכתאות בנוגע לתשלומים ששילמו (ראו אסמכתאות של תשלומי התובעים בתיק המוצגים מטעמם ת/5- ת/17) והנתבעים לא חלקו על גובה הסכומים.

הסכום הכולל בסך של 177,714 ₪ מורכב מהסכומים כדלקמן:

א. חוב לרשם החברות בסך של 5,383 ₪ (סעיף 42.2 לכתב התביעה).

ב. חוב למע"מ, רואה חשבון, הנהלת חשבונות וקנס מנהלי - בסך כולל של 153,686 ₪ (סעיף 42.3 לכתב התביעה).

ג. חוב לרשם הקבלנים, רשם החברות ומכון התקנים - בסך כולל של 18,645 ₪ (סעיף 42.4 לכתב התביעה).

התובעים טוענים, כי היה הכרח לשלם את חובותיה השוטפים של הנתבעת, משום שללא סילוק החובות והזרמת כספים לתשלומיה השוטפים, לא היה ניתן להפעיל את הנתבעת (סע' 17-21 לתצהיר התובע 3).

מנגד, טוענים הנתבעים, כי העסקה שבין הצדדים הייתה במהותה עסקה של מכירת החברה הנתבעת ורכישתה על ידי התובעים, לצורך הפעלתה. מכאן שלטענתם, אין כל חשיבות לתוצאה הכספית שנתקבלה מביצוע הפרוייקטים השונים, ואין התובעים זכאים להחזר כספי כלשהו בגין הכספים ששולמו על ידם לכיסוי חובות העבר או לצורך הפעלתה השוטפת של הנתבעת.

השאלה היא, האם על מי מהנתבעים להשיב כספים אלו.

לעניין החובות השוטפים, לא מצאתי לקבל הטענות של מי מבעלי הדין.

מצד אחד - אציין כבר עתה שלא שוכנעתי, שמי מהנתבעים התחייב, באופן אישי, להחזיר לתובעים תשלומים שוטפים אלו. התובעים לא עמדו בנטל להוכיח עניין זה. לכל היותר היו התובעים רשאים לקזז את ההוצאות הנ"ל מתוך הרווחים, בעסקה המשותפת (אם היו רווחים), וזאת בהתאם לעדותו של התובע מס' 3: "הפרויקטים היו אמורים להניב רווח מסוים, והם לא הניבו רווח... העסקה הייתה שאנו מקבלים את ההכנסות מהפרויקטים ומממנים את הפרויקטים. כל הרווחים לאחר הפחתה של ההוצאות מתחלקים חצי לתובעים וחצי לנתבעת, כאשר מהחלק של הנתבעת ישולמו תחילה חובות העבר של הנתבעת" (פר' מיום 02.03.2011 עמ' 8 ש' 8 ואילך). ההתרשמות הכללית של בית המשפט היא, כי ההסכם בין הצדדים התגבש בעיקר, על בסיס ציפייה לרווחים, ובשלב שבו נכרת ההסכם לא התייחסו הצדדים, בצורה מספקת, לאפשרות שהעסקים יקלעו להפסדים.

מצד שני - מבלי שעלי להכריעה בשאלה אם מדובר בעסקה של שותפות בחברה הנתבעת או עסקה של מכירת החברה הנתבעת לתובעים, עדיין אין בידי לקבל טענת הנתבעים, לפיה התובעים אינם זכאים לקבל החזר כספי כלשהו בגין הכספים ששולמו על ידם. גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעים, לפיה הנתבעת נמכרה לתובעים, הרי שאין מחלוקת, כי בסופו של יום המניות בחברה הנתבעת לא הועברו לתובעים ואין באפשרותם של התובעים להינות מיתרונות הבעלות בחברה הנתבעת, שהיא חברה בעלת סיווג קבלני, בין היתר, בשל כך שרשם הקבלנים ביטל את סיווגה של הנתבעת כחברת בניה.

31. לאור העובדה שהנתבע פעל בחוסר תום לב, כפי שציינתי לעיל, יש ממש בטענות התובעים, לפיה אלמלא הנתבע היה פועל באופן חד צדדי, יש להניח שהתובעים היו יכולים להמשיך ולהפעיל את הנתבעת, מכאן שהנתבע מנע או ניסה למנוע מהתובעים את הזכות העתידית, להשתמש בנתבעת, כחברה בעלת סיווג קבלני. בנוסף, אין לשכוח את העובדה שהתובעים כבר עשו שימוש בנתבעת ובסיווגה הקבלני, במשך מס' שנים, ולכן אין מקום להורות על החזר מלא של כל החובות ששולמו לצורך החייאת הנתבעת. התובעים שילמו את החובות על מנת לאפשר להם להתקשר בעסקי בניה, דבר אשר בוצע על ידם בפועל. אלמלא שולמו חובות אלו, לא יכלו התובעים להתקשר באותם מכרזים בהיקפים גדולים ולאורך זמן ממושך.

לנוכח כל האמור לעיל, סבורני שיש לערוך את חישוב הפיצוי, בגין ראש נזק זה, על דרך האמדנא, בהתחשב בכך שכתוצאה מפעולותיו של הנתבע, נמנעה מהתובעים האפשרות העתידית להשתמש בסיווג הקבלני של הנתבעת (ראו סע' 27 לפסה"ד). לפיכך הנני קובע לתובעים פיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנא, בסך של 20% מסך הוצאותיהם של התובעים לצורך החייאת הנתבעת. בבואי לקבוע את אומדן הנזק הנ"ל הבאתי בחשבון גם את חלקם של התובעים, בתוצאה שהביאה לביטול הסיווג הקבלני של הנתבעת.

תשלום ההלוואה לבנק אוצר החייל בסך כולל של 405,359 ₪

32. כאמור, התובעים טוענים כי הוסכם בינם לבין הנתבע, כי התובעת תשלם את ההלוואה בסך של כ- 7,000 ₪ בחודש, כל עוד הנתבע יעבוד כשכיר תחתם, וזאת בנוסף למשכורתו בסך של 5,000 ₪ לחודש (סע' 22-28 לתצהיר התובע 3). התובעים צירפו מטעמם אסמכתאות מחשבון הבנק של התובעת, ודו"ח כרטסת של התובעת, מהם עולה כי ההלוואה שולמה בכל 20 לכל חודש (ת/18+19 לתיק המוצגים מטעמם). התובע 3 ציין בעניין זה: "...הוא הציג לי מכתב של בנק שעומדים לסלק אותו מהבית, הוא לא הציג את זה בתחילת ההתקשרות, הוא לא יידע אותי שיש לו הלוואה על הבית. ההתקשרות בינינו הייתה באמצע שנת 2002. על הבית נודע לי בסוף שנת 2002, שנת 2003 כשכבר ניגשנו למכרזים". בהמשך ציין: "אנחנו, חברת חשמלור, לקחנו על עצמנו לשלם את ההלוואה בתנאי שיחזיר לנו, והוא התחייב להחזיר לנו. זה היה בע"פ" (עמ' 6 ש' 26 ואילך).

33. הנתבעים טוענים, כי הוסכם שההלוואה תשולם ע"י התובעת, וכי אלמלא נכונות התובעים לשלם את ההלוואה, הנתבע לא היה מתקשר עם התובעים. עוד ציין הנתבע כי מבין כלל החובות חוב זה היה: "החוב המשמעותי היחידי לו ערבתי באופן אישי, יתר החובות היו חובות של החברה שאם התובעים לא היו מפעילים אותה מחדש, לא היו יכולים נושי החברה להיפרע ממנה, שכן לא היה לחברה רכוש ואני לא ערבתי לחובות אלו" (סע' 36 לתצהירו של הנתבע). הנתבע הכחיש כי סוכם בינו לבין התובעים כי לאחר שיתאושש כלכלית ישיב לתובעים את תשלומי ההלוואה (סע' 39 לתצהירו של הנתבע). עוד טען הנתבע כי גרסתם של התובעים, לפיה כל עוד הוא עובד בחברה כשכיר אז תשלומי ההלוואה שולמו כחלק משכרו - אינה יכולה לעמוד, שעה שגם לאחר המועד שסיים את עבודתו בחברה (20.10.2004), התובעת המשיכה לשלם את ההלוואה עד לפרעון המלא של ההלוואה, עובדה המוכיחה כי לא היה קשר בין תשלום ההלוואה לבין עבודתו בחברה (סע' 42 לתצהירו של הנתבע).

34. בעניין זה סבורני כי הצדק עם הנתבע. כאמור, מבלי להכריע במהות ההסכם שנכרת בין הצדדים, אין מחלוקת אף לשיטת התובעים כי גם לאחר שהנתבע עזב את עבודתו בחברה, התובעים המשיכו לשלם את תשלומי פרעון ההלוואה. אינני מקבל את גרסת התובע 3 בעדותו בבית המשפט, כאשר נשאל מדוע המשיך לשלם את ההלוואה לאחר שהנתבע עזב את העבודה, השיב כי התשלומים היו -"באונס" (עמ' 12 ש' 14). טענה זו לא הוכחה במשפט ועדיף היה שלא הייתה נטענת כלל.

במסגרת השקעתם בחברה, ראו התובעים לנכון לשלם חוב זה, משום שידעו כי כל עוד שחוב זה רובץ על הנתבע, אין דרך להתחיל [או להמשיך] את פעילותה של הנתבעת, מלבד לשלם את החוב הנ"ל. הא ראיה, שחוב זה אכן שולם חודשים רבים לאחר שהנתבע עזב את עבודתו בנתבעת ועד לפירעונו המלא. התובעים לא הוכיחו, כי שילמו את תשלומי ההלוואה עקב כפיה (ובלשונם: "באונס") ולא שוכנעתי, כי בכל המועדים בהם שולמו התשלומים, נקט הנתבע כנגדם "בכוח או באיום", כהגדרת המונחים בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

הנתבעים העידו מטעם את מר ניסים שדה, שהינו קבלן, מזה שנים רבות. מר שדה ציין בעדותו, כי הוא התעניין ברכישת הנתבעת בגלל הסיווג הקבלני שלה וכי מבירור שערך שווי החברה, אשר נובע מהסיווג הקבלני שלה, הינו כ- 500,000 ₪. למותר לציין, כי כל זמן ביצוע הפרוייקטים עשו התובעים שימוש בחברה, כאילו הייתה חברה שלהם. התובעים לא שילמו למי מהנתבעים תמורה כלשהי בגין השימוש בנתבעת או בגין הכנסותיהם מהפעילות בחברה.

יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה, אלא יש צורך בראיות משכנעות יותר. לפיכך מכל הנימוקים שלעיל הנני סבור שאין מקום להורות על השבת כספים אלה בגין תשלומי ההלוואה, בין היתר, בשל כך שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את התחייבותם של הנתבעים להשיב סכום זה או כי התשלומים שולמו על ידם בכפיה .

עלות הובלת ציוד ותשלום דמי שכירות לאחסנת ציוד של הנתבעת בסך כולל של 78,765 ₪

35. התובעים טוענים כי בגין הובלת הציוד (בסך של 15,000 ₪) ודמי שכירות (בסך של 63,765 ₪) עבור אחסנת ציוד, הם הוציאו סך של 78,765 ₪ ויש להשיב להם כספים אלה. התובעים צירפו חשבונית מס בסך כולל של 63,765 ₪ ממנה עולה כי המדובר בתשלום שבוצע "עבור השכרת שטח לאיחסון במושב נבטים" (ת/32 לתיק המוצגים מטעמם). התובעים לא צרפו כל אסמכתא להוכחת עלות ההובלה, בסך של 15,000 ₪.

התובע 3 העיד כי: "אנו ממשיכים לשלם דמי שכירות, כי המחסן עדיין בחזקתנו". בהמשך כשנשאל: "ש. למה לא החזרתם לו את המפתחות והציוד אם אתם לא עושים בזה שימוש? ת. כי אז התרחש כל העניין הזה של הויכוח בינינו, ועד שלא יוחלט מה לעשות עם הכל. הציוד שייך לנתבע, אבל הציוד שווה לפי מה שהוא חתם עליו סדר גודל של 8,000 ₪. דמי שהכירות הם 12,000 ₪ לשנה, היינו 1,000 ₪ לחודש. מאז הגשת התביעה ועד היום אנו מחזיקים במחסן... ש. למה לא הוצאת מכתב שיבוא לקחת את הציוד? ת. עד שלא יתברר כל המשפט, אז הוא ייקח את הציוד שלו. אני מחזיק את הציוד כעיכבון עד תשלום החוב, משהו כזה" (פרו' מיום 02.03.2011 עמ' 25 ש' 33 ואילך).

36. מנגד הנתבעים טענו כי במסגרת תפעול הנתבעת, התובעים השתמשו בציוד וכפועל יוצא מכך היה צורך לאחסן ציוד במהלך תקופת העבודה המשותפת (סע' 18+19 לכתב ההגנה) ולכן ממילא על התובעים היה לשאת בעלות האחסנה.

התובעים לא צירפו כל אסמכתא להוכחת טענתם בגין שווי הציוד או בגין עלות הובלת הציוד. זאת ועוד, התובעים לא עמדו בעיקרון הקטנת הנזק בשים לב להערכת שווי הציוד מפיו של התובע 3. הכיצד יעלה על הדעת להוביל ציוד ששוויו 8,000 ₪ בסכום של 15,000 ₪ ?

בדומה גם באשר לאחסנת הציוד, איני סבור כי התובעים עמדו בעיקרון הקטנת הנזק, כאשר תשלום דמי שכירות הינם בסך של 63,765 ₪, בעוד ששוויו הציוד הינו 8,000 ₪ בלבד.

למותר לציין, כי גם השווי הנטען של הציוד (8,000 ₪) - לא הוכח במשפט.

התובעים יכלו לצמצם את נזקיהם ע"י מכירת הציוד או להחזיר את הציוד לנתבע. סבורני שהתובעים לא עמדו בעיקרון הקטנת הנזק אשר זכה לעיגון סטטוטורי, בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970, לפיו הניזוק לא יפוצה בגין נזקים אשר הוא יכול היה להקטין או למנוע.

לפיכך מכל האמור לעיל, אני דוחה התביעה בגין ראש נזק זה.

טענת קיזוז

37. הנתבעים טענו כי מכל סכום שייפסק נגדם יש לקזז את הסכומים כדלקמן:

א. 920,000 ₪ סכום המוערך על ידם בגין רווחיה של הנתבעת בכל התקופה.

ב. 400,000 ₪ בשל ביטול הסיווג הקבלני של הנתבעת, בשל ההליכים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, במסגרתם ניתן לתובעים צו מניעה במעמד צד אחד ונגרם להם נזק המוערך בסך כולל של 400,000 ₪ (סע' 44+48 לכתב ההגנה).

הכלל הוא שעל הטוען קיזוז להוכיח טענתו כאילו מדובר בתביעה שהוא תבע (ראו ע"א 2196/93 מכבסת של חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ פד"י נ(3) 746,744).

באשר לטענת הקיזוז הראשונה (בנוגע לרווחיה של הנתבעת), הרי שטענה זו אינה יכולה לעמוד שעה שהמומחה מטעם בית המשפט, שכאמור הצדדים ויתרו על חקירתו הנגדית, קבע בחוות דעתו כי ישנם הפסדים מהפרויקטים בהם עבדו במשותף (ראו סע' 16 לפסק הדין לעיל).

38. באשר לטענת הקיזוז השנייה, בשל ביטול סיווגה הקבלני של הנתבעת, הנתבעים לא הציגו ראיות כלשהן לתמוך טענתם מלבד טענות בעלמא. אם לא די בכך, הנתבעים בסיכומיהם זנחו טענותיהם לעניין הקיזוז, לפיכך אין מקום כלל לדון בו. כלל ידוע מקדמת דנא, שכאשר בעל דין זונח טענתו בסיכומים נחשב הוא כמי שזנח טענתו, וכך נאמר בעניין זה על ידי בית משפט העליון: "כלל גדול נקוט בידי בית- המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה" (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673, 678-677 (1967).

מכל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענת הקיזוז.

סוף דבר

39. המדובר במהלך עסקי הנושא בתוכו סיכונים וסיכויים, שהיו ידועים היטב לתובעים שהינם אנשי עסקים. התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את ההסכם שהתגבש בין הצדדים, משכך אין מקום להורות על השבת הכספים, למעט בנוגע לחוב העבר ולפיצוי בגין חלק מההשקעות בנתבעת, אשר ירדו לטמיון, בשל פעולותיו החד צדדיות של הנתבע.

במקרה דנן, לאור כל האמור לעיל ומכל המקובץ, אני קובע כדלקמן:

א. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 194,029 ₪ בגין חוב העבר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה הראשון (18.07.2005) ועד לתשלום המלא בפועל.

ב. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 35,543 ₪ (20% מסך כל הוצאותיהם בסך של 177,714 ₪), בגין הפוטנציאל העתידי של השימוש בנתבעת, כחברה בעלת סיווג קבלני, אשר נמנע מהם, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה הראשון (18.07.2005) ועד לתשלום המלא בפועל.

ג. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט (כולל אגרת משפט) בסכום כולל של 12,000 ₪. על סכום זה יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ד. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. על סכום זה יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. בעניין שכר הטרחה שנקבע, לקחתי גם בחשבון הסכום הנתבע בכתב התביעה המתוקן, אל מול הסכומים שנפסקו סופו של יום.

40. המזכירות תשלח עותק לב"כ הצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.

ניתן היום, ‏י"א-טבת-תשע"ב, 06 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חשמלור עסיס בע"מ
נתבע: גדליה את שרון חברת לבניה ופיתוח
שופט :
עורכי דין: