ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ נגד עיריית אופקים :

טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יצחק דוידוב

נ ג ד

עיריית אופקים

ע"י ב"כ עו"ד חן אביטן

בית משפט השלום בבאר-שבע

כב' השופט ישעיהו טישלר

החלטה

1. תביעה "שהגיעה לפירקה" ועודנה עומדת וממתינה להחלץ "מהמסדרון" ולהגיע "לטרקלין".

אף שמדובר בתביעה שהוגשה עוד בנובמבר 2008, הבקשה שבפניי הטעונה הכרעה, היא בקשה לסילוקה על הסף. כלומר, ככל שהבקשה תתקבל - המשמעות היא, שמספר לא מבוטל של דיונים שהתקיימו - היו לשווא.

2. ואלה עיקרי העובדות העיקריות הצריכות לענין:

א. התובעת היא חברה המייצרת כלי חרס (להלן: "התובעת").

ב. האינטראקציות שבינה לבין הנתבעת, הרשות המקומית - עיריית אופקים (להלן: "העירייה"), היו דו סטריות: מחד - התובעת ביצעה עבודות עבור העירייה ואין מחלוקת שהיא זכאית לתשלום כספי עבורן.

מצד שני - העירייה חייבה את התובעת בחיובי ארנונה שונים.

ג. למרבה הצער, הצדדים התנהלו כך, שהן היו שותפות למחשבה שהחשבון הוא "חשבון אחד" ושהחיובים ההדדיים ניתנים לקיזוז זה מזה.

ד. הצדדים חלוקים ביניהם בעיקר לגבי שעורי הארנונה הנכונים וההגונים שהעירייה הייתה צריכה לגבות מהתובעת.

ה. אחרי ניסיונות שונים שהצדדים ניסו להגיע להסכמות ולכמת את החיובים ההדדיים - ניסיונות שלא צלחו - התובעת הגישה את התובענה הנדונה ובה עתרה לסעד הצהרתי שבו יקבע כי:

1. התובעת פטורה מתשלום ארנונה עבור אחד ממפעליה.

2. "השורה התחתונה" בהתחשבנות ההדדית, מורה שנכון לנקודת זמן מסוימת (31.7.08) התובעת מצויה ביתרת זכות של כ-159,000 ₪.

3. רק ב-21.6.09, למעלה ממחצית השנה, לאחר הגשת התביעה, הגישה העירייה בקשה לסילוקה על הסף.

להלן עיקרי הטענות הכלולות בבקשה:

אחת - אף שהסעד שהתבקש היה סעד הצהרתי, התביעה במהותה הינה תביעה כספית. כיון שכך, על התובעת לשאת בתשלום אגרה כמתחייב מסכום התביעה.

שתיים - לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה. טענה זו של העדר סמכות נתמכה בשלושה נימוקים שונים:

הנימוק הראשון הוא, שסכום התביעה האמיתי חורג מגבול סמכותו של בית המשפט זה והוא מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.

הנימוק השני - שבו נימקה העירייה את טענת העדר הסמכות של בית משפט זה להיזקק לתובענה, מתייחס לטענות שהתובעת העלתה בענין חיובי הארנונה בהם חויבה. על פי הנטען, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשלו' - 1976 (להלן: "חוק ערר על ארנונה") - קובע מסלול התדיינות ספציפי ובו ריבוד של ערכאות שהן בלבד מוסמכות לדון בעררים על קביעת ארנונה.

עוד טענה העירייה, שמאחר והתובעת לא ניתבה את טענותיה למסלול הערר הנכון, ממילא קם נגדה מעשה בית דין, וחיובי הארנונה שבהם חויבה התובעת הפכו להיות חלוטים (סעיפים 54-59 לבקשה).

הנימוק השלישי שבו נומקה טענת העדר הסמכות מתייחס לכך, שהטריבונל המוסמך לדון בעניינים כגון זה הנדון - הוא בית המשפט לעניינים מנהליים.

העירייה טענה גם טענות נוספות בגין שיהוי, אי מקום להתערב בהחלטה של הרשות וכו'. לא מצאתי מקום להיזקק לטענות אלה.

4. להלן הטענות שהתובעת העלתה בענין הבקשה לסילוק על הסף:

א. לענין הבחירה שהתובעת בחרה לנסח את תביעתה כעתירה לסעד הצהרתי, התובעת הסבירה, שקיים פער נומינאלי בסך של 465,000 ₪ בין עמדות הצדדים, ומשום כך, התביעה הוגשה על דרך של סעד הצהרתי "ולא תביעה כספית גרידא, וזאת על מנת שבית המשפט יכריע באופן הצהרתי מי מהצדדים צודק בטענותיו" (סעיף 16 לתשובה). על פי הנטען:" "דוקא הגשת תביעה כספית על ידי המשיבה אינה נכונה ואינה ישימה, מקום בו הצדדים אך חלוקים ביניהם בדבר יתרת ההתחשבנות הכספית הנכונה, נכון לנקודת זמן מסוימת והמשיבה עותרת מלפני (כך במקור - י.ט) בית המשפט אך להכריע בין עמדות הצדדים".

ב. לענין טענת חוסר הסמכות הגלומה בסכום התביעה "האמיתי", התובעת חזרה על טענתה שלדידה "סכום התביעה הנכון עומד על 334,600 ₪ והוא בוודאי מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה.

ג. אשר לטענה כי היה לה, לתובעת לנהל את השגותיה בענין הארנונה על פי המסלול שנקבע לכך בדין - התובעת טענה כי בכל הישיבות שהצדדים קיימו - השתתף מנהל הגבייה של העירייה והגזבר שלה. לכן, גם אם פורמלית לא הוגשה השגה - הטענות הונחו בפני מנהל הארנונה של העירייה. עוד טענה התובעת, כי סמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר מוגבלת לשאלות טכניות ועובדתיות וממילא ככל שהמחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת עקרוניות, כגון הקריטריונים לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה - בירורן של שאלות אלה ממילא אינו מצוי בסמכות של מנהל הארנונה וועדת הערר.

התובעת טענה גם, כי על פי הוראתו של סעיף 3 (ג) לחוק הארנונה - לבית המשפט יש סמכות מקבילה לזו של מנהל הארנונה.

ד. בעניין הטענה כי בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים - התובעת הפנתה לפסק הדין בענין ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל שבו נפסק שסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לא הוציאה את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים וסמכותם היא סמכות מקבילה.

התובעת התייחסה גם לטענותיה האחרות של העירייה ואין לי צורך להזקק גם לטענת התשובה.

"החטא הקדמון" שבו חטאו שני הצדדים כאחד, מתבטא בכך שעירבו מין בשאינו מינו.

מתוך רצון לקצר, נמצאו הצדדים וגם בית המשפט עצמו - מאריכים את הדרך.

תביעתה של התובעת לקבל שכר עבור הפרויקטים שביצעה - צריכה להתברר כתביעה נפרדת בפני בית המשפט המוסמך. דינם של חיובי הארנונה להתברר בנפרד במסלול שהדין קובע.

תמים דעים אני עם ב"כ העירייה שציין בבקשה, שהסדר קיזוז החובות אינו חוקי ונעשה בניגוד להנחיות משרד הפנים (סעיף 7.3 לבקשה).

5. דיון והכרעה:

א. חרף "האקרובטיקה המילולית" של התובעת, אין בלבי כל ספק, שאכן מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי. אם לנקוט את גישתה של התובעת ניתן, תיאורטית, להכניס בגידרו של סעד הצהרתי כמעט כל סכסוך, שהרי פעולת השיפוט במהותה היא הכרעה בין טענות סותרות.

ב. "להצעתה" של העירייה לראות את התביעה במונחי "ברוטו", כלומר סכום התביעה קודם פעולת הקיזוז - יש שתי פנים:

מן הפן הדיוני גרידא: ידענו כי הסמכות העניינית נקבעת ברגיל לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה ביום הגשת התביעה. ראו: ע"א 60/06 עו"ד יעקב רובין נ' ירחמיאל אפלבוים פד'י נו' (3) 475, פסק דינו של השופט א. ריבלין.

ראו גם: א. גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' עשירית עמ' 19.

מן הפן המהותי - ככל שתתקיים הפרדה בין התביעה האזרחית הרגילה של התובעת לקבל את השכר עבור העבודות שביצעה - לבין חיובי הארנונה שבהם היא חבה, ממילא אותו חלק התביעה שבשלב זה הוא דומה לקרחון שמתחת למים - יצוף מעלה, וממילא התביעה לא תוגדר במונחים של עודף זכויות על פני חובות, אלא תוגדר במונחים של תביעה כספית רגילה.

ג. צו הטלת ארנונה נחקק בידי המועצה של הרשות המקומית וניתן לתוקפו כפי שתוקפים כל חקיקת משנה. שומת הארנונה מוצאת בידי הרשות המקומית. ניתן להשיג עליה בפני מנהל הארנונה, על החלטתו ניתן להגיש ערר לוועדת הערר, ועל החלטתה של וועדת הערר רשאים הנישום, כמו גם מנהל הארנונה, לערער בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

לשם בחירת הפורום הנאות לתקיפת חיוב ארנונה, יש להבחין בין פעולת מועצת הרשות המקומית לבין פעולת הרשות המקומית עצמה. בהתקינה את צו הטלת הארנונה, מועצת הרשות פועלת כאילו הייתה רשות מחוקקת. בקביעת שומת הארנונה, המוטלות על כל נישום ונישום, הרשות המקומית פועלת כאילו הייתה רשות מבצעת. נישום המבקש לתקוף את החיוב בארנונה, צריך לזהות את הפעולה הנתקפת - "מעשה החקיקה", או מעשה השומה.

ראו: עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש פסק דינו של השופט א. גרוניס (להלן: "פרשת מקורות").

ראו גם: ה. רוסטוביץ ואח': "ארנונה עירונית" מהדורה חמישית, ספר שני פרק 15: "תקיפת שומת הארנונה" (להלן: "ארנונה עירונית").

למיטב התרשמותי, טענותיה של התובעת הן בתחום תקיפת שומת הארנונה. בכלל זה: טענותיה בדבר סיווג הנכסים לצורך השומה, שטחם של הנכסים, השימוש שנעשה בהם וכיוצא באלו טענות. ככל שהתרשמות זו נכונה, היה לה לתובעת לשטוח טענותיה במסלול הייעודי, שתואר לעיל.

בפרשת מקורות שאזכרתי לעיל נקבע כי:

"בעבר קבע בית משפט זה כי כאשר עסקינן באחת מהטענות המפורטות בסעיף 3 (א) לחוק הערר, הרי ככלל על החייב להעלות את הטענות האמורות במסלול שנקבע לשם כך, בחוק הערער ואין מקום לעוררן בפני בית המשפט כערכאה ראשונה".

(ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל אביב פדי' מה' (3), 769, 772-773, ע"א 1130/90 חברת מצוות ישראל בע"מ נ' עיירית פתח תקווה פדי' מו' (4) 778).

בשנת 1994 תוקן חוק הערר באופן שהוסיף ס"ק (ג) לסעיף 3 שזו לשונו:

" על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) , מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף (א) (3) , רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילמלא חוק זה"

הוראות חוק זה פתחה פתח מסוים לחייב בארנונה להעלות את הטענה שבסעיף 3 (א) (3) לחוק הערר בהליך משפטי כלשהו, על אף שלא הלך במסלול שתחנתו הראשונה היא הגשת השגה למנהל הארנונה. ראו למשל: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פד"י נו' (2), 773.

מכל מקום, היה לה לתובעת להשיג (במובן הרחב של המונח) על שומת הארנונה במסלול המיועד לכך: "קיצור הדרך" של התובעת תוך קיטלוג טענותיה "כעקרוניות" ו"משפטיות" מהווה סטייה מדרך המלך.

התוצאה היא, שאכן ככל שבית משפט זה נדרש על ידי התובעת להתייחס לטענות הקיזוז - אין בידו "סמכות מקבילה" כנטען, ומקומן של טענות התובעת בעניין שומת הארנונה היה אמור להיות בתוך המסלול שתואר לעיל.

6. האם שומת הארנונה היא בגדר מעשה בית דין, או פסיקה חלוטה?

העירייה סבורה, שהתובעת אינה יכולה לחזור למסלול הנכון, כיון שאיחרה את המועדים והשומות בעניינה הפכו סופיות. דעתי, בכל הכבוד, שונה.

למנהל הארנונה יש סמכות טבועה להאריך את המועד להגשת השגה, והוא רשאי לדון בהשגה לגופה, גם אם הוא מוגשת באיחור רב. ראו: "ארנונה עירונית", עמוד 1323.

הלכה היא, שבית המשפט יזדקק לפתח שנוצר עם חקיקתו של סעיף 3 (ג) לחוק הערר, בזהירות. "בית משפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת" ראו: ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין פד"י נ (5) 478, 481.

במקרה דנא, על מנהל הארנונה להפעיל את סמכותו, שכן אין מדובר בנישום "שנזכר" להגיש את הגשתו באיחור. מדובר בנישום שמזה שנים מנסה לשכנע את מנהל הארנונה בצדקת טענותיו ומתוך טעות - נקט בהליך הלא נכון.

זאת ועוד, הארכת המועד מתבקשת, כאשר קיים הליך תלוי ועומד. ראו: 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום הרובע היהודי. פסק דינו של השופט ב. אוקון. ראו גם: י. זוסמן: סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 892.

לפיכך, עדיין יש בידי התובעת להגיש את כל הסתייגויותיה משומות הארנונה במסלול המיועד לכך.

7. איני "מתלהב" "מפתרון" זה. אדרבא, אחרי כברת הדרך הארוכה שהצדדים עברו במסגרת הליך זה, הפסקתו והפניית התובעת למסלול אחר שמחייב התחלה מבראשית, מעוררת אי נוחות ואי נחת.

בית המשפט העליון קבע בשורה ארוכה של פסקי דין, שטענת העדר סמכות המועלית בשלב מאוחר של ההליך - תידחה.

ראו למשל: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פד'י נו' (6) 295, פסק דינה של השופטת א. פרוקצ'יה בעמוד 309 וכן ראו: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פד"י נא' (2), 669 פסק דינה של השופטת ד. ביניש.

במקרים שבהם בתי המשפט נמנעו מלקבל טענת העדר סמכות, רק בשל העובדה שהועלתה באיחור, אכן היה מדובר בטענה שהועלתה בשלב מאד מתקדם של הדיון, ואפילו בערכאת הערעור.

כאן, בעניין דנא, המבקשת העלתה את טענת העדר הסמכות כבר בתחילת הדיון. אבל, נראה לי, בכל הכבוד, שיש מקום לשקול את הרחבתה של המדיניות השיפוטית האמורה, שלא להזקק לטענת העדר סמכות שהועלתה באיחור - גם למקרים כגון דא, כשהטענה אמנם הועלתה בזמן הנכון, אבל בעל הדין זנח אותה בהתנהגות לאורך זמן. בענין זה, בית המשפט קיים לא פחות מחמישה דיונים, שנפרשו על פני שנים (!) והמבקשת לא העלתה הסתייגות בעניין סמכותו של בית המשפט. נכון שישיבות בית המשפט היו ישיבות מקדמיות ולא נשמעו הוכחות, אבל כמותן של הישיבות והתפרשותן על פני הזמן - יוצרת "איכות" של ויתור לכאורה, על טענת העדר הסמכות. אילו נדרשתי להכריע בטענת העדר הסמכות, כשהיא מבודדת ועומדת לעצמה, הייתי נוטה לדחותה בשל השיקול שלעיל. כאן, בעניין דנא, אני סבור שמדיניות שיפוטית ראויה מחייבת "ניתוק" של שני "חלקי המשוואה". דהיינו: נראה לי, שראוי שתביעתה הכספית של התובעת תידון בנפרד והשגותיה בענין שומות הארנונה יידונו בנפרד במסלול שיועד לכך.

אכן, בית המשפט צריך לחתור למיעוט התדיינויות, אבל חתירה זו, אסור לה שתהא תוך סטייה מנורמות תקינות של מינהל.

לפיכך, אני קובע כדלקמן:

1. על התובעת לתקן את תביעתה, כך שתוגדר במונחים של תביעה כספית ותשולם האגרה המתאימה.

2. התביעה הכספית תנוסח במונחים של מלוא השכר שמגיע לתובעת עבור פעולותיה לטובת העירייה.

3. טענותיה של התובעת בענין שומות הארנונה תתבררנה במסלול שנועד לכך.

לו קולי נשמע - קביעות השומה אינן חלוטות.

4. העירייה לא תוכל לגבות את חוב הארנונה הנטען, באמצעות פעולות אכיפה כל עוד תביעתה הכספית של התובעת מתבררת.

5. עמדתי היא, שראוי שהתביעה המתוקנת תקבל עדיפות ותתברר בהקדם.

6. בנסיבות הענין, התובעת (המשיבה) תשא בהוצאות בקשה זו בסכום של 10,000 ₪ בלבד.

הדיון הקבוע ליום 12.1.2012 - בטל.

7. אני קובע התיק לתזכורת במעמד ב"כ בעלי הדין, ליום 15.2.2012 בשעה 09:00.

החלטה זו הייתה מוכנה כבר ביום 12.12.2011 ובשל תקלה טכנית נחתמה רק היום.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ב, 5.1.2012 , בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ
נתבע: עיריית אופקים
שופט :
עורכי דין: