ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אלי נעים :

מדינת ישראל

נ ג ד

אלי נעים

בית משפט השלום קרית-גת

כב' השופטת בכירה רובין לביא

ב"כ המאשימה עו"ד - זיוה לדרמן

הנאשם - בעצמו ובא כוחו עו"ד - ענת אסידו תורג'מן

גמר דין

הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון מהותי של כתב האישום בכך שב-24/8/10 בצהריים נמצא מחזיק בדלת הרכב סכין שלא כדין.

הוא הודה שהסכין ברכב למטרה של הגנה עצמית שכן הוא הסיע בני מיעוטים תושבי מזרח העיר וחשש לחייו. טענה זו אינה טענת הגנה ולכן גם הודה.

התובעת המציאה לבית המשפט צילום של הסכין. מדובר בסכין שמטרתה , ללא ספק, פגיעה באחר. הלהב ארוך, חד ומשונן. הוא ניתן לקיבוע, הידיות המקבעות אותו נסגרות ונפתחות ואורכן אפילו יותר מאורך הלהב. אולם, ברוח הסדר הטיעון לא הורשע ונשלח לקבלת תסקיר. מהסתקיר עולה כי הנאשם אדם נורמטיבי , בן 33, בהליכי גירושים, אב ל- 2 ילדים קטנים, עובד בחברה האחראית על התחזוקה בחברת אינטל, הוא עובד כאחראי צוות של 10 עובדים ותואר כאדם אחראי בעל יחסי אנוש טובים ובעל מזג נוח.

הנאשם השלים 12 שנות לימוד בבגרות חלקית, ותעודת תעשיה וניהול, שירת כשנה כלוחם בגבעתי ושוחרר מהמשך השירות כדי לשהות עם הוריו בחו"ל. כעבור שנתיים שב ארצה , התחתן ושב לחו"ל , שם עבד כמנהל פרויקטים בחברת בנייה. כעבור 5 שנים שבו ארצה, הוא ומשפחתו. הוא ניסה לעבוד באופן עצמאי כשנה והתקשה בכך ומאז הוא עובד בחברת P&D.

הוא נקלע למשבר ביחסים הזוגיים עם אשתו על רקע המצב הכלכלי הקשה והחליטו להתגרש.

הם התרשמו כי מדובר באדם המבטא פתיחות וכנות, שגדל במשפחה עם אורח חיים נורמטיבי, ולא מי שהוא בעל דפוסים עבריינים ולכן מדובר בחריג באופן התנהגותו בד"כ . הוא לוקח אחריות, הסביר המניע, טען שלא ידע שאסור לשאת סכין ברכב.

להערכת שירות המבחן הוא לא היה מודע להשלכות והתנהגותו חריגה, הוא למד לקח וזה ימנע הישנות מקרה דומה ולכן ממליצים להימנע מהרשעה ולהסתפק בשל"צ בהיקף של 80 שעות והתחייבות.

התובעת על פי המדיניות העונשית הנקוטה על ידה, עומדת על הרשעתו בדין אך לאור התסקיר נמנעת מלעתור לעונש מאסר בפועל ומסתפקת במאסר מרתיע ובשל"צ במקום קנס.

התובעת תומכת טענתה בערעור פלילי 7239/09 , מחוזי ת"א מיום 13/9/09, ערעור שהוגש ע"י המדינה על גזר דין של מאסר מותנה וקנס של 4000 ₪ בגין עבירה זהה של החזקת סכין ברכב, אולם באותו עניין היה לנאשם עבר אך העבירה היתה שבע שנים לפני כן, בשנת 2001.

בית המשפט ציין כי לאחרונה ניכרת מגמה של החמרה בפסיקה של בתי המשפט בשל חומרת העבירה וכי ככלל, בהיעדר נסיבות מיוחדות לקולא, בגין עבירה זו המדיניות הראויה היא מאסר בפועל. אולם בשל היותם הרכאת ערעור, הסתפקו בחודש מאסר בלבד וריצוי בעבודת שירות.

ההלכה באשר להימנעות מהרשעה ידועה בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689):

ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום". [בר"ע 432/85, רומנו נ' מד"י, (תק-על 85 (3) 737)].

בבואו לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה, מצווה בית המשפט לשקול גם את הצורך בהרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים, ואת האינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 הנ"ל בענין כתב (פד"י נ"ב (3) 337, 341); ע"פ 2669/00 הנ"ל בענין פלוני; ע"פ (מחוזי ת"א) 1134/94 הנ"ל, וע"פ 1356/94 מדינת ישראל נ' ג'ורג' (לא פורסם).

בעבירות חמורות, חייב בית המשפט "להטביע חותם פליליות" על ידי הרשעת נאשם, שאם לא כן עלול הוא להעביר מסר הפוך מן המתחייב, כאילו מדובר בעבירה שהיא "נסלחת" [ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, (פ"ד מז(3) 821, 835)].

המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין, פרט בהלכת כתב (ע"פ 2083/96 הנ"ל), קווים מנחים, שאינם ממצים, להימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בהיבט השיקומי של הנאשם, ואלו הם:

א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;

ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה;

ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;

ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;

ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;

ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?

ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה; האם הוא מתחרט עליה;

ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;

ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם." (שם, בעמ' 334).

ואולם המשיך כי נגד שיקולים שיקומיים אלו יש להביא בחשבון גם שיקולים שבאינטרס הציבור, השמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה; וכדבריו:

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

בע"פ 2669/00 הנ"ל, בעניינו של פלוני, סיכמה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה את ההלכות בנושא כדלקמן, (בעמ' 690):

"משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השיוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

גם בע"פ 9893/06 - אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל הנ"ל, ביהמ"ש העליון ציין בעניין אי הרשעה כי:

"החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו (ת.פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (טרם פורסם); ת.פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלונים, פד"י נד(3) 685, 687; ת.פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פד"י נ(3) 682, 684)."

"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי...

"...מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות - גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין..."

בנסיבות כאמור, מצאתי כי מדובר במקרה חריג התואם מדיניות הקיימת למרות חומרת העבירה, שכן מדובר באדם נורמטיבי שאם יורשע בדין יאבד מקום פרנסתו, מה עוד, שהנאשם הסכים לבצע של"צ בהיקף גדול בהרבה מהמומלץ.

בנסיבות אלה, לא יורשע בדין למרות שאכן מדובר בעבירה חמורה ולא בכדי מצא המחוקק להחמיר בה ובתי המשפט ככלל מטילים עונשים מחמירים לכשמדובר במי שהחזיק בסכין. בנסיבות אלה יידחה לצורך גיבוש תוכנית עבודות של"צ ליום 21.2.12 בשעה 08:30.

למועד זה שירות המבחן ימציאו תוכנית מגובשת לביצוע עבודות של"צ.

מוסבר לנאשם כי עליו להתייצב לדיון, אחרת ידון בהעדרו ויוצא צו להבאתו.

ניתנה והודעה היום י' טבת תשע"ב, 05/01/2012 במעמד הנוכחים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אלי נעים
שופט :
עורכי דין: