ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מפעלי ברודני בע"מ נגד עיריית נצרת עילית :

1. מפעלי ברודני בע"מ

2. ענאן שמשום

3. וליד גרייב

נ ג ד

עיריית נצרת עילית

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

כב' השופטת אסתר הלמן

ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת, {כב' השופטת ל. יונג-גפר}, מיום 25/09/11, בר"ש 2054-09-11

פסק דין

1. זהו ערעור על החלטת בית המשפט השלום בנצרת, מיום 25/09/11, במסגרתה ניתן צו סגירה לאולם אירועים המכונה "אולמי גראנד פאלאס" בנצרת עילית, בהתאם לסמכות המוקנית בסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").

2. הצו ניתן בעקבות בקשה שהגישה המשיבה יחד עם כתב אישום, המייחס למערערים עבירה של ניהול עסק ללא רישיון.

3. אין חולק, כי המערערים מפעילים באזור התעשייה ג' בנצרת עילית, אולם אירועים, (להלן: "העסק"), מבלי שקיבלו היתר כדין להפעלתו.

4. המחלוקת הינה בשאלה, האם מתמלאים במקרה זה התנאים המצדיקים מתן צו בטרם הרשעה, למניעת המשך הפעלתו של העסק.

5. בית המשפט קמא עמד בהרחבה על השתלשלות העניינים, אליה אתייחס בהמשך, וקבע כי בשים לב למהות העסק, שתכליתו לארח קבוצות גדולות של אנשים יחד, הרי המשך פעילותו מסכן את הציבור ופוגע בו, במידה המצדיקה היענות לבקשה.

נימוקי הערעור:

6. את נימוקי הערעור ניתן לחלק לשניים: המערערים קובלים על אופן קבלת ההחלטה, מן הפן הפרוצדוראלי. לטענתם, לא ניתנה להם אפשרות לחקור את המצהירים ולא נעשה בירור עובדתי מלא, מה שהביא לקביעות ומסקנות לא מבוססות. מן הפן המהותי, טוענים המערערים, כי בית המשפט קמא טעה כאשר דחה טענתם לאכיפה בררנית וקבע כי לא הוכחה. טענה זו, לגישת המערערים, צריכה הייתה להביא לדחיית הבקשה למתן צו ההפסקה. בנוסף, לא שקל בית המשפט קמא, לפי טענת המערערים, את השיקולים הרלבנטיים כפי שהותוו בפסיקה.

7. לטענת המערערים, בית המשפט קמא שגה כאשר ניתח את הסוגיה על פי שיטת שלושת השלבים, בדומה לבקשה למעצר עד תום ההליכים, קרי, בחן קיומן של ראיות לכאורה, עילת סגירה ואפשרות להשיג את התוצאה המניעתית בדרך שפגיעתה בנאשם פחותה, ובסופו של דבר לא בחן קיומה של "חלופה" שפגיעתה פחותה. לעמדתם, לפי מתווה זה בכל עת שתמצא עילת סגירה, אין חלופה, אלא באמצעות סגירת העסק.

8. לגישת המערערים, על בית המשפט קמא היה לבחון האם המשך פעילות העסק מהווה סיכון מיידי לציבור, אשר מהווה עילה מספקת לסגירת העסק. לעומת זאת, קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה, איננו מהווה משקל בהכרעה בבקשה על פי סעיף 17 לחוק, ומקומן של ראיות אלה להידון במסגרת ההליך הפלילי.

9. לגופו של עניין, טוענים המערערים, כי פרט לנושא השימוש החורג, השיגו את כל האישורים הדרושים ממשרד הבריאות ומכיבוי האש, ובכך, מעבר לעניין התכנוני, הרי שאין כל סכנה ו/או נזק מיידי הצפוי לציבור, אשר לשמו יש לנקוט בהליך קיצוני של סגירת העסק.

10. לטענת המערערים, בית המשפט קמא לא שקל את השיקולים הרלבנטיים כפי שהותוו בפסיקה, טענות המשיבה בכל הנוגע לחניה ומפעל הגז היו טענות כלליות, מבלי שהובאה בפני בית משפט קמא כל טענה קונקרטית או חוות דעת מומחה בדבר סיכון ספציפי ולא הוכחו סיכונים מידיים המהווים סכנה לציבור.

11. לטענת המערערים, הגשת הבקשה לסגירת העסק מונעת ממניעים פסולים של אחד מחברי מועצת העיר, ולראיה הבקשה וכתב האישום הוגשו בשיהוי ניכר, כאשר כל אותה העת פעל העסק כרגיל ולא הוצא כנגדו צו סגירה מנהלי. לו סברה המשיבה כי ישנו צורך מיידי בסגירת העסק וכי נשקפת ממנו סכנה לציבור, לא הייתה ממתינה כחצי שנה עד לנקיטת ההליכים המשפטיים.

תגובת המשיבה:

12. המשיבה מדגישה בתגובתה, כי מדובר בעסק המופעל בנכס ששטחו כ-7,000 מ"ר, ובו 3 אולמות אירועים. העסק מתנהל באזור תעשייה. הנכס הספציפי הוגדר כמפעל מתכת, ובחסות היתרי בניה למטרה זו, הוקמו אולמות האירועים, בניגוד לשימוש המותר על פי התוכנית התקיפה וללא רישיון עסק.

13. ב"כ המשיבה עמדה על השתלשלות העניינים, שהביאו לפתיחת העסק, חרף מודעותם של המערערים להתנגדות מנהל מקרקעי ישראל לשימוש שהם עושים בו, לשימוש החורג ולעובדה שאין ברשותם היתר להפעלתו, ולמצב התכנוני, שאיננו מאפשר קבלת היתר לשימוש חורג ומחייב הכנת תוכנית מפורטת, תהליך ארוך וממושך, כך שהסדרת הנושא איננה צפויה בזמן הקרוב.

14. ב"כ המשיבה הדגישה, כי המערערים נדרשו לערוך סקר של חומרים מסוכנים בסביבות הנכס (ברדיוס של 100 מטר מהנכס), וזהו תנאי להפקדת התוכנית, תנאי זה טרם בוצע, ואין אסמכתא לכך שהתוכנית הופקדה.

15. ב"כ המשיבה הפנתה לתצלום האוויר שהוצג בפני בית המשפט קמא, ממנו עולה כי בסמוך לנכס מצוי מחסן גז, עם רישיון לאחסון 25 טון גז, כל זאת בעומק אזור התעשייה, שדרכי הגישה אליו צפופות, צרות ואין מענה לעומס התחבורתי שנוצר בעת שמתקיימים אירועים במקום.

16. לטענת המשיבה, העסק מופעל מאז אפריל 2011, כבר ב-01/07/11 נשלחה למערערים התראה ודרישה לסגור את העסק, תוך מתן ארכה של חודשיים להיערך לקראת סגירתו, וביום 04/09/11 הוגשה הבקשה למתן צו הסגירה. בכל אותה עת, כך לפי הנטען, עסקו המערערים בקבלת הזמנות נוספות לאירועים.

17. לגישת המשיבה, המבחן להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בדונו בהליך מסוג זה הוא הסיכוי לקבלת רישיון העסק בשילוב הסיכון שהוא יוצר, ובית המשפט קמא ניתח את הסוגיה בכובד ראש והגיע למסקנה הנכונה, לפיכך, יש להורות על דחיית הערעור.

ראיה נוספת בערעור:

18. לאחר שהתקיים הדיון בערעור, הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיה: אישור המשרד להגנת הסביבה, לפיו, על פי נהלי המשרד להגנת הסביבה נדרש מרחק הפרדה של 50 מ' בלבד, בין העסק לבין עסקים שכנים המחזיקים חומרים מסוכנים והמפעל היחיד המחזיק בהיתר רעלים הוא מחסן הגז המצוי ברדיוס של כ-85 מ', לפיכך, אין מניעה מבחינת המשרד להגנת להפקדת התוכנית.

19. המשיבה מתנגדת להוספת הראיה. לגישתה, על בית המשפט לערעור לבחון את החלטת בית המשפט קמא על פי הנתונים שהיו בעת הינתנה.

20. המשיבה מתקוממת על כך שהמערערים צירפו את הראיה, נשוא בקשתם, בכך נהגו לגישתה, בחוסר תום לב.

21. לעמדת המשיבה, אין לקבל ראיה חדשה, שארעה לאחר מתן ההחלטה, בשל עיקרון סופיות הדיון, מה גם שאף ראיה זו איננה מביאה להכשרת העסק, או הבנייה הבלתי חוקית והיא רק ממחישה שהדרך להכשרתם עדיין רחוקה.

22. בנוסף, למשיבה השגות על אישור המשרד להגנת הסביבה, היא סבורה כי נפלו בו טעויות וכבר פנתה למשרד, בכדי להביא לתיקונו של המסמך.

דיון והכרעה:

23. בטרם אתייחס למסגרת הנורמטיבית ולשאלות העיקריות העולות במסגרת הערעור, קרי, מה הן אמות המידה על פיהן יכריע בית המשפט בבקשה לפי סעיף 17 לחוק, ומה מידת הראיה הנדרשת לשם קביעת התשתית העובדתית עליה מבסס בית המשפט את החלטתו, אפרט את השתלשלות העניינים שהובילה להגשת כתב האישום.

24. המערערים הגישו בקשה להיתר בנייה ביום 31/01/10, בה ציינו כי השימוש העיקרי של המבנה הוא לתעשייה ומהות הבקשה הינה תוספת, כשבגוף הבקשה פורטו עבודות שיפוץ הנדרשות במבנה הקיים. בקשה זו אושרה בתנאים על ידי הוועדה המקומית ביום 21/04/10. היתר הבנייה, בהתאם להחלטת הוועדה המקומית, הוצא ביום 19/07/10.

בית המשפט קמא קבע, כי אין מחלוקת כי עבודות הבנייה בוצעו מלכתחילה בהתאם לתוכניות לבניית אולמות אירועים ולא למבנה תעשייה.

25. גם במסגרת הודעת הערעור, אין המערערים חולקים על טענה זו, כי הגישו בקשה לשיפוץ המבנה, תוך מצג כי ייעודו יהא לתעשייה, כשכוונתם לפעול, כלשונם, בשיטת פעולה "דו שלבית", דהיינו, קבלת היתר לבנייה ולשיפוץ המבנה הקיים, ורק לאחר מכן הגשת בקשה לשימוש חורג, במטרה לשנות את יעודו. כל זאת, במקום לפעול ב"דרך הארוכה", שהיא שינוי תכנוני ולאחריו בקשה לקבלת היתר.

26. בהודעת הערעור נטען, כי "במקביל" הוגשה בקשה לשימוש חורג. בפועל, על פי העתק הבקשה שהוצג בפני בית המשפט קמא, נקבע כי בקשה זו הוגשה ביום 06/04/10, ומסיבה לא ברורה נדונה רק ביום 15/11/10 בפני ועדת המשנה של הוועדה המקומית, ונדחתה.

27. מבלי להיכנס לפרטי האירועים, אוסיף כי הבקשה נדונה שוב בפני ועדת המשנה, וזו החליטה (ע"פ הכרעה של ראש העירייה), לאשר את הבקשה לשימוש חורג למשך שנתיים, בכפוף למתן פתרון חניה.

28. על החלטה זו הוגשו עררים מטעם שני חברי אופוזיציה וכן מטעם המערערת, אשר השיגה על מתן ההיתר למשך שנתיים בלבד. בהחלטה מנומקת היטב, הסוקרת בהרחבה את המצב התכנוני והמסגרת הנורמטיבית, קיבלה ועדת הערר ביום 28/06/11, את הערר שהוגש על ידי חברי האופוזיציה, ביטלה את החלטת הוועדה המקומית וקבעה כי אין מקום לדון בבקשה לשימוש חורג, כל עוד אין תוכנית אשר אושרה להפקדה על ידי הוועדה המחוזית, בהתאם לתנאים שיקבעו באותה החלטה.

29. מתוך החלטת ועדת הערר, וגם על כך אין חולק, הבקשה לשימוש חורג היוותה למעשה בקשה ללגליזציה של השימוש החורג, שבו החלו המערערים בפועל עוד בטרם הגישו את הבקשה, מבלי שהיה בידיהם היתר לשימוש חורג או רישיון עסק, לאחר שלטענתם, השקיעו כ-20 מיליון ₪ בהקמת העסק.

30. בהמשך, הגישו המערערים בקשה ותוכנית מפורטת לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אשר החליטה לאשר הפקדת התוכנית בתנאים, בכלל זה, ועל פי דרישת נציגת השר להגנת הסביבה, הכנת סקר, שבמסגרתו יבדקו כל המפעלים הקיימים ברדיוס של 100 מ' סביב המבנה שיועד לשימוש מסחרי, ואם לא ימצאו מפעלים המחזיקים חומרים מסוכנים, העלולים לסכן את המשתמשים ברדיוס זה, תופקד התוכנית.

31. בית המשפט קמא התייחס, בין היתר, לטיעוני הצדדים באשר לרקע ולאווירה, שלאורם מתנהל ההליך. הכוונה היא, למאבקים הפנימיים בתוך עיריית נצרת עילית, בין ראש העירייה וחלק ניכר מחברי המועצה, וליחסיו העכורים עם היועצת המשפטית של העירייה.

32. מטיעוני הצדדים, עולה כי ראש המועצה תמך בקידום הפרויקט, וכאמור, עמדתו היא שהכריעה את ההחלטה בוועדה המקומית לאשר את השימוש החורג למשך שנתיים, החלטה שבוטלה על ידי ועדת הערר.

33. מנגד, תולים המערערים את ניהול ההלכים כנגדם במאבקים אלו, שבעטיים, כך הם סבורים, הם נרדפים אישית על ידי חלק מחברי המועצה, מטעמים פסולים, תוך אפלייתם לרעה אל מול עסקים אחרים.

34. בית המשפט קמא קבע, כי, כפי שנהגה גם ועדת הערר, איננו רואה לנכון להידרש לרקע עגום זה, לשם הכרעה בהליך שבפניו.

35. להשלמת התמונה אוסיף כי ביום 01/02/11 הוצא על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה צו הפסקה מנהלי לבנייה, עקב סממנים בשטח והצהרות המעידים על בניית אולם האירועים ללא היתר לשימוש חורג, וכתנאי לביטולו נחתמה התחייבות מטעם המערערת, על ידי מנהלה, במסגרתה התחייב שלא לבצע שימוש חורג במקרקעין. ההתחייבות נחתמה ביום 3.2.11 ולוותה בערבות בנקאית בסך 40,000 ₪ להבטחת קיומה. למרות זאת, אין מחלוקת כי כחודשיים לאחר מכן החל העסק לפעול, ולא הופסקה פעילותו גם כאשר בוטלה ההחלטה למתן היתר לשימוש חורג.

36. עד כאן לפן התכנוני. באשר להיבט רישוי העסקים, ביום 28/04/11 הגישו המערערים בקשה לקבלת רישיון עסק לאולם השמחות, כאשר עוד קודם לכן החל העסק לפעול במקום.

37. אין חולק, כי חלק מן האישורים הנדרשים לקבלת הרישיון התקבלו, והטעם המרכזי לכך שלא נתקבל עדיין רישיון עסק, הוא העובדה שהמבנה פועל במבנה שנבנה בניגוד להיתר הבנייה ולתוכנית החלה במקום והוא משמש למטרה שאיננה מותרת על פי התוכנית, ללא היתר לשימוש חורג.

המסגרת הנורמטיבית

38. סעיף 17 לחוק רישוי עסקים קובע כדלקמן:

"הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו".

39. באשר לטענות לגבי תקינות ההליך שהתקיים בפני בית המשפט קמא, לא מצאתי כל ממש בטיעוני המערערים. בית המשפט קמא קיים דיון בבקשה, במעמד שני הצדדים, על פי תצהירים ומסמכים שהוגשו בפניו. בפתח הדיון שהתקיים ביום 15/09/11 הודיע ב"כ המערערים, כי הוא חוזר בו מבקשתו לחקור את המצהירה מטעם המשיבה. כלומר, ב"כ המערערים ויתר, גם אם על פי המלצת בית המשפט קמא, על חקירת המצהירה.

40. ממילא, לא שוכנעתי מנימוקי המערערים, כי נגרם להם עיוות דין כתוצאה מכך שהמצהירה לא נחקרה ולא שוכנעתי כי עובדה רלבנטית כלשהי לא הובררה או ניתן היה להפריכה באמצעות חקירת המצהירה.

41. בהמשך אתייחס למהות הראיות הלכאוריות, עליהן מבוססת החלטה על פי סעף 17 לחוק. מסקנתי, לפיה, אין בית המשפט קובע בשלב זה, ממצאי מהימנות, מהווה נימוק נוסף למסקנה לפיה ויתר ב"כ המערערים על חקירת המצהירה, מתוך הבנה כי לא יהא בה לתרום תרומה ממשית להכרעה בהליך.

42. על כל פנים, משוויתר ב"כ המערערים על בקשתו לקיים חקירה, אין הוא יכול להישמע היום בטענה כי בכך שגה בית המשפט קמא באי קיום הליך תקין.

43. לגופו של עניין, ממקדים המערערים עיקר טענותיהם כנגד המתווה בו נקט בית המשפט קמא, כאשר בחן האם יש הצדקה להיעתר לבקשה. בית המשפט קמא סבר, כי המתווה הנכון לבחינת הסוגיה הוא בדרך דומה לזו הננקטת בדיון בבקשה למעצרו של אדם עד תום ההליכים כנגדו.

44. למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא לאחר שנתן דעתו לכך שהמחוקק לא הגדיר בסעיף 17 לחוק מה הם הקריטריונים להפעלת הסמכות. בית המשפט קמא בחן שיקולים שהועלו בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום שדנו בסוגיה, וכן נתן דעתו להוראת סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, המגבילה את השימוש בסמכות לפי סעיף 17 לחוק, למקרים שבהם הפגיעה בחופש העיסוק אינה עולה על הנדרש לשם הגנה על התכלית הראויה, שלשמה נחקק החוק.

45. על פי המתווה שהגדיר, בחן בית המשפט קמא את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה וקיומה של עילה להפסקת השימוש. על סמך הראיות הלכאוריות שהוצגו בפניו, שעל רובן או כולן לא הייתה מחלוקת בפניו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי מתקיימות במקרה זה נסיבות שבשלן יש בהמשך ניהול העסק משום סיכון הציבור או פגיעה אחרת בו, אשר לא ניתן למונעה בדרך אחרת.

46. לא עלה בידי להבין מדוע סבורים המערערים, כי במתווה זה, להבדיל מבחינת קיומו של סיכון מיידי, החמיר עימם בית המשפט קמא.

47. לגישת המערערים, אין צורך לבחון קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה. העובדה שבית המשפט קמא הציב, ובצדק, תנאי נוסף להפעלת סמכותו, בוודאי לא הטתה את הכף לרעת המערערים, אלא להיפך.

48. הנחת המוצא היא כי אם אין ראיות טובות לכאורה לכך שהנאשם מנהל עסק הטעון רישיון, ללא רישיון כדין, הנטייה תהא שלא להיעתר לבקשה על פי סעיף 17 לחוק שתוגש כנגדו במסגרת כתב האישום. מכל מקום, במקרה שלפני, אין הרי חולק כי אין למערערים רישיון עסק להפעלת עסקם, הטעון רישיון כדין.

49. גם הטענה כי בכל מקרה לא תמצא "חלופה" שיכולה למנוע סיכון כזה, אם נקבע כי קיים סיכון, ולכן המתווה שנקבע על ידי בית המשפט קמא מוביל בהכרח למתן צו סגירה, איננה רלוונטית למקרה שלפני ואף איננה מדויקת, שכן במקרים מתאימים ניתן לפעול, כפי שנהגו בתי משפט בעבר, על ידי מתן צו מסויג לסוגי פעילויות או זמני הפעילות.

50. המחלוקת האמיתית נוגעת לשאלה מהי ה"עילה" להפסקת הפעילות של העסק, כפי שהגדיר זאת בית המשפט קמא, כאשר גם לגישתו, אין די בעצם ניהול העסק ללא רישיון כדי להצדיק צעד קיצוני של סגירתו בטרם הרשעה.

51. המערערים טוענים, כי השיקול היחיד הרלבנטי על פי הפסיקה הקיימת, הינו קיומו של סיכון מיידי לשלום הציבור, ולגישתם לא הוכח קיומו של סיכון כזה.

52. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי הפעלת העסק, שתכליתו לארח קבוצות גדולות של אנשים המתקבצים יחדיו לאירועים הנערכים במקום, מחייבת הסדרי חניה קפדניים, שיאפשרו גישה נוחה למקום. יחד עם זאת, הואיל ולא ידוע על בעיה תחבורתית שנגרמה במהלך חצי השנה שבה מופעל העסק, סבר בית המשפט קמא, כי שאלת החניה איננה מהווה סיכון במידה כזו המצדיקה סגירתו של העסק.

53. לעומת זאת, באשר למפעל הגז הסמוך, שוכנע בית המשפט קמא, כי בטרם נבחנה מידת הסיכון הנובע ממנו, יש חשש כי בהמשך הפעלת העסק קיים משום סיכון ממשי לשלום הציבור.

54. בנוסף, בית המשפט קמא קבע, כי איננו סבור שחייבת להיות פגיעה פיזית מוחשית ומיידית, כדי להצדיק סגירת העסק. לגישתו, קיים סוג נוסף של פגיעה בציבור, המצדיק הפעלת הסמכות, והוא הפגיעה הנורמטיבית בחוק ובציבור. הכוונה למקרים קיצוניים, בהם העיסוק ללא רישיון נעשה בנסיבות חמורות במיוחד, המלמדות על זלזול מוחלט בחוק ובזכויות הציבור, בניסיון לעשיית רווחים גדולים ומהירים בדרך עוקפת לחוק, תוך העמדת הרשויות בפני עובדה מוגמרת, נסיבות אותן כינה "נסיבות בריוניות".

55. השיקולים להפעלת הסמכות לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים לא הוגדרו בחוק, ולא נקבעו גם בהלכה בצורה ברורה, כל שכן, אין רשימה ממצה של שיקולים, שעל בית המשפט לשקול בדונו בבקשה מסוג זה.

56. מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, כי את העילה למתן הצו ניתן למצוא בסכנה הטמונה בהמשך הפעלתו של העסק ללא רישיון, כמו גם בפגיעה בציבור, הכרוכה בהפעלתו של העסק, שאיננה דווקא סיכון פיזי קונקרטי ומיידי.

57. לעניות דעתי, קביעתו של צידוק זה למתן הצו הוא פרי האיזון בין שיקולים שונים, המבטא צורך בהתערבות שיפוטית לשם הפסקת הפעילות העבריינית, עוד בטרם הוכרע ההליך הפלילי.

ככל שהפעילות האסורה בוטה יותר, מעידה על זלזול מופגן כלפי החוק, היקפה גדול והיא מתריסה בפרהסיה כנגד שלטון החוק, כן די בכך שהסיכון או הפגיעה הנשקפים לשלום הציבור מהמשך הפעילות הם נמוכים יותר.

58. בענייננו, מפעילים המערערים עסק, הכולל 3 אולמות שמחות, המשתרע על פני אלפי מ"ר, והמקבץ לתוכו, בשעות הפעילות, מאות ואולי אלפי אנשים, כל זאת, בידיעה ברורה שהם עוברים על החוק, כאשר לגישתם, אחת מן הדרכים הלגיטימיות להתחיל בפעילות עסקית מסוג זה, היא הדרך ה"דו שלבית", שבה מוגשת בקשה מיתממת לבנייה ולשיפוץ המבנה באמתלה שמדובר במבנה תעשייה, בהמשך נעשית בנייה שלא על פי ההיתר, העסק מופעל ללא היתרים וללא רישיון ורק אז נעשות פעולות להכשרתו.

59. בנסיבות אלו, בהן אין למערערים כל אינטרס מוגן להמשיך ולהפעיל את עסקם בדרך זו, די בהתקיימותן של הנסיבות המצטברות, המעידות על כך שהמשך הפעלתו של העסק, עלולה לסכן חיי אדם מחמת קרבתו למחסן הגז או לגרום להפרעה ממשית ואולי גם לסיכון שלומו של הציבור מעצם העדרם של סידורי חניה.

60. להוכחת הסיכונים הנ"ל די בראיות הלכאוריות שהובאו בפני בית המשפט קמא ואין צורך בחוות דעת של מומחים, כטענת המערערים. בשלב זה, כאשר המערערים הם המפעילים את העסק, מבלי שנערכו והביאו את כל האישורים הנדרשים מהם כדי לקבל היתרים ורישיון עסק, אין כל היגיון להעביר את הנטל אל המשיבה להוכיח כי העסק מסכן את ביטחון הציבור, ברמת וודאות כנדרש בהליך גופו, ודי בראיות לכאורה, כפי שהובאו בפני בית המשפט קמא, לגבי העובדות מהן ניתן להסיק קיומו של פוטנציאל הסכנה. ממילא, אין בית המשפט נדרש בשלב זה לקבוע ממצאי מהימנות לצורך קביעת הראיות הלכאוריות.

61. בית המשפט קמא סבר, כי מעצם העובדה שבמהלך חצי השנה האחרונה לא אירעו בעיות תחבורה, אין לראות סיכון בהיבט זה. כשלעצמי, אינני בטוחה כי די בעובדה זו, כדי לשלול את פוטנציאל הסכנה הטמון בהגעתם של כלי רכב רבים, ללא פיתרון חניה, לאזור בית העסק, בפרט שבסמוך אליו שוכן מחסן הגז.

62. אין ללמוד בהכרח מתוך ניסיון העבר, ביחס לעסק שאך נפתח, ולא ברור האם עבד במלוא היקפו, לגבי ההתנהלות בעת שבמקום יתקיימו אירועים בתדירות גבוהה יותר וכאשר פעילותו תהא מלאה.

63. על כל פנים, בית המשפט קמא לא התייחס לסיכון זה, אלא לסיכון הטמון בקרבת העסק למחסן הגז. מהמכתב שצירפו המערערים לבקשתם להוספת ראיה עולה כי המרחק האווירי בין האולמות לבין מחסן הגז, הוא כ-85 מ"ר.

64. גם לו אקבל את הראיה הנוספת, אותה לא ניתן היה להגיש בשלב הדיון בבית המשפט קמא, אין בה כדי לשנות את המסקנה.

ראשית, הוועדה המחוזית דרשה סקר המתייחס לעסקים בטווח של 100 מ' מהעסק, וזאת על פי דרישת נציגת המשרד להגנת הסביבה. מן המכתב המצורף לבקשה להוספת ראיה, עולה כי מחסן הגז מצוי בטווח אותם 100 מ"ר. מניעי הוועדה המחוזית להתנות את הפקדת התוכנית בתנאי זה לא הובררו, ואין מקומם להתברר כאן. עם זאת, יש להניח, כי נהלי המשרד להגנת הסביבה מוכרים היו לנציגתם, אשר סברה כי בנסיבותיו של העסק הספציפי, הטווח הנדרש הוא 100 מ"ר. כל עוד לא שונתה החלטה זו, הרי אין באישור המצורף כדי לקדם הפקדת התוכנית וקבלת ההיתר.

65. לגופו של עניין, לא ברור האם האמור במכתב לוקח בחשבון את העובדה, שבהעדר סידורי חניה, ייתכן כי כלי רכב רבים יאלצו לחנות בסמיכות למחסן הגז.

66. מן המקובץ עולה, כי לא הופרך החשש הטבעי הטמון בקרבתו של מצבור גדול של גז להתקהלות המון רב. מן הראוי כי מידת הסיכון והאפשרות להתיר את השימוש, תעשה בדרך הקבועה בחוק, על ידי הגורמים האמונים על כך, וכל עוד לא יבחן הדבר בצורה מעמיקה, לא תמשך הפעילות הלא חוקית, שכל מטרתה הקדמת רווחי היזמים והעמדת עובדות מוגמרות בפני גורמי התכנון.

67. בהקשר זה יש לציין, כי כבר מתוך המכתב שצירפו המערערים לבקשתם להוספת ראיה, ניתן ללמוד כי הפעלת העסק ואישורו, עלולה להשליך על הפעילות באזור התעשייה הסמוך, שכן המשרד להגנת הסביבה מזהיר, כי עם כניסתו של אולם אירועים לאזור, אין להתיר עסקים המחזיקים בחומרים מסוכנים בסמיכות ובקרבה לשימוש מסחרי ציבורי זה.

68. מסקנתי היא, כי בית המשפט קמא לא שגה כאשר מנה מערך של שיקולים, המטים את הכף לטובת קבלת הבקשה והפסקת השימוש, מעבר לסיכון הטמון בהפעלת העסק בסמוך למחסן הגז.

69. בשולי הדברים, יש לדחות טענת המערערים לגבי עיתוי הגשת הבקשה. המערערים החלו על דעת עצמם להפעיל את העסק בחודש אפריל 2011, מאז פעלה המשיבה לביטול ההחלטה להתיר להם שימוש חורג, לאחר מכן נשלחה להם התרעה, (בחודש יולי 2011), בה ניתנה להם שהות להפסקת הפעילות של העסק, בכדי לא לפגוע בהתחייבויות שנטלו על עצמם, ורק לאחר שגם ארכה זו לא הביאה לסגירת העסק, (כמו גם התחייבותם במסגרת הליכי התכנון והבנייה), הוגש כתב האישום, יחד עם בקשה למתן צו על פי סעיף 17 לחוק.

70. לא מצאתי גם ממש בטענות המערערים כי עלה בידם להוכיח שהתנהלות המשיבה מונעת משיקולים זרים, תוך הפליה ואכיפה בררנית. המערערים הציגו בפני בית המשפט קמא רשימת שימושים חורגים המתקיימים באזור התעשייה, אולם אין כל ראיה המפריכה את גרסת המשיבה, כי ננקטים הליכים משפטיים כנגד אותם עסקים, שאין ברשותם היתרים, לרבות צווי סגירה שיפוטיים כנגד חלק מהם.

71. על מנת להרים את הנטל המוטל עליהם, היה על המערערים להראות כי באזור פועלים עסקים, בהיקף דומה, ללא רישיון עסק, שהמשיבה איננה עושה דבר בכדי לאכוף עליהם את החוק, ובנטל זה לא עמדו.

72. בטרם אסיים, אציין כי על פניו, ההליך השיפוטי לא אמור להיערך זמן רב והצו הוא מטבעו זמני ונועד להפסיק את הפעילות עד להכרעה בהליך השיפוטי. לכן יש להניח, שכל טענות המערערים תתבררנה בקרוב בפני בית המשפט בהליך גופו, לרבות טענתם לאכיפה בררנית.

73. בשלב זה, ואף בהנחה, כי בסופו של יום, אם וכאשר יוסדרו כל ההליכים להכשרת העסק, מדובר יהא בפעילות עסקית מבורכת שתתרום לציבור התושבים בנצרת עילית, לא שוכנעתי כי יש עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, להורות על הפסקת הפעילות בעסק מכוח סעיף 17 לחוק.

הערעור נדחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בדחיפות, בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ב, 03 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מפעלי ברודני בע"מ
נתבע: עיריית נצרת עילית
שופט :
עורכי דין: