ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום כהן ובניו נגד הבנק הבינלאומי :

1. שלום כהן ובניו

2. אברהם כהן

3. שלום מכלוף כהן

4. שושנה כהן

באמצעות ב"כ עו"ד מוריאנו

5. טלי סנדרוסי

באמצעות ב"כ עו"ד נרקיס

נ ג ד

הבנק הבינלאומי

באמצעות ב"כ עו"ד שרגא

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

כב' השופט מגן אלטוביה

פסק דין

לפני שתי בקשות: בקשת התובעת 5, גב' טלי סנדרוסי (להלן "התובעת 5", במסגרת ההליך הראשון כונתה 'הנתבעת 6'), מיום 10.10.11, לתיקון כתב התביעה מטעמה (להלן בקשה מספר 11). מנגד עומדת בקשת הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן "הנתבע" או "הבנק"), מיום 2.11.11, לדחיית התביעה על הסף (להלן בקשה מספר 13).

הרקע לבקשה

בין הבנק לבין חברת "שלום כהן ובניו חברה לבניין בע"מ" (להלן "החברה") התעוררה מחלוקת כספית. טרם הוגשה התביעה דנן, ביום 6.3.06, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט זה בגדרו של ת.א 1320/06 (להלן "ההליך הראשון") כנגד החברה וכנגד הערבים לה, הם התובעים בהליך דנן (להלן "התובעים") בה תבע סכום המגיע לו לטענתו בסך 7,015,753.93 ₪. במקביל פנה הבנק להליכי מימוש משכונות, שנרשמו על נכסים בבעלות התובעים. ביום 9.4.06 הגישו התובעים בקשת רשות להתגונן. כבוד הרשם א. זמיר (כתוארו דאז), אשר דן בבקשה, התיר לתובעים להתגונן בכפוף להפקדת ערובה. ביום 15.11.10 פסק בית המשפט כי משלא מילאו התובעים אחר התנאים שקבע הרשם, הבנק זכאי לפסק דין על סמך האמור בתביעה. על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור אשר נדחה ביום 4.6.11 (ע"ר 32795-01-11). ביום 5.7.11 נדחתה גם בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים לבית המשפט העליון (רע"א 9120/06).

בסמוך להליך הראשון, ביום 4.6.06, הגישו התובעים את התביעה דנא, בגדרה נתבקש בית המשפט ליתן פסק דין המצהיר כי התובעים אינם חייבים בכל חוב לבנק ואין כל חוב המזכה את הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכונות (להלן "ההליך השני"). כמו כן, נתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הבנק לפעול למימוש המשכונות על נכסי התובעים. בהליך השני, טוענים התובעים כי הבנק הוא שהפר את התחייבויותיו כלפיהם ואת ההסכמים שנקבעו בינם לבין הבנק במהלך תקופת ניהול החשבונות בבנק, ובעשותו כן גרם להם נזקים כספיים כבדים ביותר עד כדי התמוטטותה של החברה. התובעים מעריכים את הנזקים שנגרמו לחברה בסך של מעל ל-19 מיליון ₪, אותם יש לקזז מכל סכום אשר הבנק טוען כי החברה חייבת לו.

טענות הצדדים

א. הבנק טוען כי משניתן פסק דין חלוט הקובע כי התובעים חייבים לבנק את הכספים שתבע מהם, אין עוד אפשרות כי יתקבל פסק דין הפוך המצהיר כי התובעים אינם חייבים לבנק דבר, כפי שנתבקש בית המשפט לעשות בגדרו של הליך זה. מוסיף הבנק וטוען כי כל הטענות שנטענות על ידי התובעים בגדרה של תובענה זו כבר נטענו על ידם בגדרה של בקשת הרשות להתגונן במסגרת ההליך הראשון. יתרה מכך, מרבית סעיפי כתב התביעה הינם הלכה למעשה העתק של אותם הסעיפים ואותן הטענות שנטענו בגדרה של בקשת הרשות להתגונן.

ב. נוסף על כך, טוען הבנק כי מהבקשה שהגישו התובעים לאיחוד הדיון בשני ההליכים ניתן ללמוד כי גם לשיטת התובעים עצמם שני ההליכים הינם הליכים זהים. זאת ועוד, במסגרת הבקשה לאיחוד הדיון טענו התובעים כי הבקשה מוגשת לאור העובדה שהן בהליך הראשון והן בתביעה דנן נטענות טענות זהות של עובדה ומשפט.

ג. מוסיף הבנק וטוען כי יש להורות על דחיית התובענה גם משיקולי חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים של התובעים. לטענתו, לאורך כל השנים בהם מתנהלות התביעות בין הצדדים, נמנעו התובעים מלקיים את החלטות בתי המשפט שניתנו בעניינם, וזאת במטרה לסרבל ולהאריך את ההליכים בין הצדדים, ובכך למנוע את השבת החוב לבנק.

ד. התובעים 3 ו-4 טוענים כי הבקשה לדחיית התובענה הוגשה בשיהוי ניכר ועל כן יש לדחותה. לטענתם, הבנק השתית בקשתו על מתן פסק הדין בהליך הראשון, אשר ניתן ביום 15.11.10, ומשכך הבנק השתהה במשך כשנה עד להגשת הבקשה דנא. בנוסף, ביום 1.5.11 הגיש הבנק בקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בין השאר, באותו נימוק הנטען על ידו בבקשה דנן, לפיו ניתן פסק דין בהליך הראשון. לטענת התובעים 3 ו-4 בחירתו של הבנק להגיש בקשה להורות על הפקדת ערובה, ורק לאחר מכן להגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף הינה התנהגות בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ה. התובעים 3 ו-4 טוענים כי פסק הדין בהליך הראשון אינו מונע את ההתדיינות בהליך זה, ואף הרציונאל העומד בבסיס העיקרון של מעשה בי-דין אינו מתקיים בענייננו. לטענתם, במסגרת ההליך הראשון ניתנה להם רשות להגן בכפוף להפקדת ערובה, ופסק הדין בהליך הראשון ניתן לאחר שנקבע כי התובעים לא הפקידו את מלוא סכום הערובה. במקרה זה, לא יכול להיות חשש מהכרעות סותרות, שכן הפלוגתא היחידה שהוכרעה בהליך הראשון היא חבות התובעים כרשום בספרי הבנק, ואין כל הכרעה בעניין הנזקים שגרם הבנק לתובעים בגין הפרת התחייבויותיו כלפיהם, ובדבר טענת הקיזוז שהם העלו. עוד נטען כי דוקטרינת ההימנעות אינה רלוונטית, כיוון שטענות התובעים הועלו זמן רב טרם ניתן פסק הדין בהליך הראשון.

ו. התובעת 5 טוענת כי יש לדחות את בקשת הבנק וכי יש לאפשר לה לתקן את כתב התביעה. לטענתה, במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו עד היום, כל התובעים יוצגו על ידי עו"ד אחד כמקשה אחת, ומשחשה כי טענותיה לא הועלו כדבעי, החליטה לשכור עו"ד שייצגה בנפרד ממשפחתה, ולהעלות טענות שלא הועלו מטעמה עד היום.

ז. התובעת 5 מבקשת לתקן את כתב התביעה ולטעון כי שטר המשכון לא נחתם על ידה מעולם וכי הינו למעשה זיוף, וכך גם לגבי הודעת המשכון, ומכאן יש להורות על סגירת תיק הוצל"פ בו הוגשה בקשה למימוש המשכון (להלן "תיק המימוש"), ולבטל כל הליך מכוח המשכון או מכוח תיק המימוש. התובעת 5 טוענת כי טענה בדבר זיוף שטר המשכון הועלתה על ידה מיד לאחר שהבנק פעל למימוש ביתה, ולמרות שדרשה שוב ושוב לקבל לידיה את שטר המשכון המקורי, וכן את הודעת המשכון המקורית, לצורך בחינתם אצל מומחה לכתב יד, בחר הבנק שלא להמציא מסמכים אלו לידיה. רק לאחרונה, עת שכרה עו"ד בנפרד מיתר התובעים נודע לה כי ניתן להוציא חוות דעת מומחה גם מהעתק של המסמך ולא רק מהמסמך המקורי.

ח. טענה חלופית שמבקשת התובעת 5 לטעון בכתב התביעה המתוקן היא כי הבנק למשכנתאות, אשר לטובתו רשום שעבוד מדרגה ראשונה על הנכס, לא נתן אישורו לשעבד ו/או לחתום על שטר המשכון לטובת הנתבע מדרגה שניה, ומשכך השעבוד בטל מעיקרו, ולמצער מעיד על כך שלא היתה כוונה מעולם לשעבד את הנכס. או לטעון לחילופי לחילופין כי הבנק לא עמד בהליך גילוי נאות, התנהל בחוסר תום לב, לא הסביר לחתומים על שטר המשכון את המשמעויות העולות ממנו, ומשכך שטר המשכון בטל, ולמצער הינו אך ורק ביחס לחובות הישירים של התובעת 5 והתובע 3 ולא ביחס לערבויות שלהם. או לקבוע כי שטר המשכון בטל אף מכוח חוק הערבות.

ט. בנוסף מתבקש בית המשפט לקבוע כי הגם ועמדת שאר התובעים תדחה, ברי שהתובעת 5 לא חבה דבר לבנק, וזאת כרשום בפסק הדין שניתן במסגרת ההליך הראשון. לטענתה, בהליך הראשון נתבעה תביעה כספית רגילה בגין ערבות שחתמה לחברה על סך של 50,000 ₪. עיון בפסיקתא אשר נערכה על ידי הבנק ואשר נחתמה על ידי בית המשפט בהליך הראשון מלמדנו כי התובעת 5 נתבעה בסך של 50,000 ₪ בלבד. חובה מוגבל עד ל- 50,000 ₪, ומסתכם בהתאם לפסק הדין בסך 185,373 ₪ נומינלית. התובעת 5 טוענת כי עיון בסעיף 8 לפסיקתא שניתנה ביום 26.4.11 עולה, כי מתוך סכום זה יש לקזז סך המסתכם ב- 2,022,024 ₪. בנסיבות אלו, אין לתובעת 5 כל חוב כלפי הבנק.

י. מנגד טוען הבנק כי קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה תוליד עיוות דין קיצוני, שכן היא תאפשר לתובעים לתקן את שגיאותיהם בהליך הראשון, ולמעשה להתחיל את ההליך המשפטי מראשיתו. הבנק טוען כי כתב התביעה המתוקן הינו כתב תביעה חדש לחלוטין וכי אין כל קשר בין ניסוחו לבין נוסח כתב התביעה המקורי, שכן הוא מתבסס על מערכת ראייתית שונה ונפרדת. מוסיף הבנק וטוען כי החלפת ייצוג אינה עילה לתיקון כתב תביעה ואין היא יכולה לרפא את הפגם שבאי הכנסת טענות לכתב הטענות המקורי. לטענת הבנק, בענייננו, אין בבקשת התובעת 5 ולו ראשיתו של נימוק, לבד מהחלפת הייצוג המשפטי, ממנו ניתן יהיה להבין מדוע לא הוכנסו הטענות החדשות לכתב התביעה מלכתחילה.

יא. טענה נוספת שמעלה הבנק היא כי התובעת 5 השתהתה משך חמש וחצי שנים, מבלי שהציגה כל טעם בגינו מוגשת הבקשה רק עתה, ובזמן שכל העובדות בגינן מתבקש התיקון היו ידועות לתובעת 5 עת הוגש כתב התביעה בשנת 2006.

דיון והכרעה

הלכה היא כי דחיית בקשת רשות להתגונן אינה מקימה השתק פלוגתא בין הצדדים, ואילו, משנדחתה בקשת רשות להתגונן, וניתן פסק דין, מהווה פסק הדין מעשה בי-דין באותו עניין בין הצדדים. עמדה על כך כב' השופטת ארבל ברע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן מומי, לא פורסם (31.10.05):

"פסק הדין שניתן בסופו של ההליך בסדר דין מקוצר יוצר מעשה בית דין (הן השתק עילה והן השתק פלוגתא). על כן, אין כל סתירה בין פסק הדין ברע"א ש.נ. גימורים לבין הלכת יחזקאלי. גם על-פי הלכת יחזקאלי , ברי הוא שפסק הדין בסופו של ההליך יוצר מעשה בית דין. אחרת, הנתבע, אשר בקשת הרשות להתגונן שהגיש נדחתה, יוכל לתבוע את התובע בהליך הקודם בתביעה עצמאית, שבה הוא יצא כנגד הקביעות שהיוו את הבסיס ההכרחי לפסק הדין שניתן בסדר דין מקוצר. תוצאה כזו תאיין את מטרת סדר הדין המקוצר, ותביא לריבוי מיותר של התדיינויות." (ראו גם ע"א 76/86 יוסף פינקלשטיין נגד ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מ"ג(3) 124;א. גורן סוגיות בדין האזרחי, מהדורה עשירית 2009, בעמ' 423).

1. אקדים ואמור כי בענייננו שני ההליכים, ההליך ראשון וההליך השני, עוסקים באותו עניין ובאותן הטענות. הכל כפי שיפורט להלן.

2. במסגרת ההליך הראשון תבע הבנק בסדר דין מקוצר חוב כספי בגין אשראי, ערבויות והלוואות שקיבלו הנתבעים (התובעים בהליך השני) מהבנק בסך של כ-7 מיליון ₪. בהחלטה מיום 15.11.10 נקבע כי מאחר והתובעים לא מילאו אחר התנאי שקבע בית המשפט למתן רשות להתגונן, זכאי הבנק לפסק דין על יסוד האמור בתביעה. משעה שבית המשפט דחה הן את ערעור התובעים והן את בקשת רשות הערעור, הפך פסק דין זה לחלוט. על אף האמור, עומדים התובעים על תביעתם במסגרת ההליך השני בו עתרו לקבלת סעד הצהרתי, בגדרו מתבקש בית המשפט להצהיר כי התובעים אינם חייבים בכל חוב לבנק ואין כל חוב המזכה את הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכונות. הסעד לו עותרים התובעים עומד בסתירה לקביעת בית המשפט בהליך הראשון. קביעה אשר הפכה חלוטה.

3. במסגרת בקשת הרשות להתגונן, אשר הוגשה בהליך הראשון, טענו התובעים כנגד הבנק כי הלה הפר את התחייבויותיו כלפיהם ואת ההסכמים אליהם הגיעו הצדדים. התובעים העלו שורה של טענות, ובין היתר טענו כי המשיב הצר את צעדי החברה, החזיר לה שיקים ללא סיבה, עשה כל אשר לאל ידו כדי להביא להפסקת פעילותה, ובכך מוטט את החברה וגרם לתובעים נזק בסך של כ-15 מיליון ₪. עוד טענו התובעים כי הבנק גבה מהם ריבית מסוג 'תוספת סיכון' למרות התחייבותו שלא לעשות כן, הבנק דרש מהתובעים להחזיק סכומי עתק בחשבונותיהם הפרטיים בעוד חשבון החברה נמצא ביתרות חובה, הם נדרשו לפתוח תוכניות חסכון יקרות. התובעים טענו כי מבדיקת מומחה מטעמם עולה כי מגיע להם החזר של קרוב ל-5 מיליון ₪ מהבנק, וזאת רק על סמך החומר החלקי המצוי בידיהם. בכתב התביעה במסגרת ההליך השני העלו התובעים טענות שרובן זהות לטענות שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, לרבות הטענות כי הבנק הוא שחייב להם כסף אותו יש לקזז מכל סכום אשר הבנק טוען כי החברה חייבת לו, כי הבנק הצר את צעדי החברה, החזיר לה שיקים ללא סיבה, עשה כל אשר לאל ידו כדי להביא להפסקת פעילותה, ובכך מוטט את החברה וכיו"ב טענות המובאות בדיוק באותה הלשון כפי שהובאו במסגרת הבקשה להתגונן. יתרה מכך, בכתב התביעה בהליך השני, התובעים עצמם נסמכים על טענות שהם העלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן:

"שנית, התובעים יטענו כי בפועל אין הם חייבים כל חוב לנתבע, כפי שהדבר עולה מבקשתם לרשות להגן ומהתצהיר התומך בה..." (סעיף 5 לכתב התביעה).

4. בדבר זהות העניין בשני ההליכים ניתן ללמוד, בין היתר, הן מהבקשה שהגישו התובעים לאיחוד דיון והן מתגובת התובעים לבקשת הבנק להורות על הפקת ערובה. ביום 16.10.10 הגישו התובעים בקשה לאחד את הדיון בתביעה בהליך השני יחד עם הדיון בתביעה בהליך הראשון. טרם נידונה הבקשה, ניתן פסק הדין כנגד התובעים, והבקשה לאיחוד נזנחה. במסגרת הבקשה, בסעיף 5 לנימוקים טענו התובעים כך:

"מעיון בכתב התביעה דכאן ובבקשת הרשות להגן, עולה כי הינם מעוררים שאלות זהות של עובדה ומשפט."

ביום 11.05.11 בתגובה שהגישו התובעים לבקשת הבנק להורות על הפקדת ערובה, אשר הוגשה במסגרת ההליך השני, שוב חזרו התובעים וטענו את שטענו לעיל- כי טענותיהם בבקשת הרשות להגן זהות לטענות שהם העלו במסגרת ההליך השני (סעיף 7 לבקשה).

למדים אנו מן האמור כי גם לשיטת התובעים מדובר באותו עניין.

5. נסכם, אפוא, את הנאמר עד עתה ונקבע כי הואיל ושני ההליכים עוסקים בדיוק באותן טענות משפטיות ובאותו סט עובדות, ומשפסק בית המשפט לטובת הבנק בהליך הראשון, בפסק דין אשר הפוך חלוט, מדובר במעשה בי-דין.

6. זאת ועוד, בהחלטה בבקשת הרשות להתגונן, ניתן לתובעים להשמיע את שבפיהם וכך עשו. בהחלטתו המנומקת של כב' השופט זמיר, מיום 1.5.09 מובאות השגותיהם של התובעים כנגד גובה סכום התביעה, טענותיהם בדבר אי קבלת תנאים עודפים, טענותיהם בדבר קיזוז עמלות אשראי, טענותיהם בדבר הגבלת פעילותה של החברה והחזרת השיקים שלא כדין, טענותיהם בדבר אי מימוש תכניות חסכון והתניית שירות בשירות, וטענותיהם בקשר עם ערבותה של התובעת 5. במסגרת הדיון בבקשה הובאה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה מטעם התובעים, ואשר המומחה נשאל על תוכנה במסגרת החקירה הנגדית. בסופו של הליך נקבע כך: "לאור האמור הבקשה מתקבלת, וניתנת רשות להתגונן, כנגד התביעה בכללותה...". החלטה זו סויגה בכך שהתובעים חויבו בהפקדת ערובה כתנאי למתן רשות להתגונן.

התובעים לא הפקידו את הסכום האמור, וביקשו להמיר את הערובה בערבות צד ג' עקב מצבם הכלכלי הקשה. בית המשפט דחה בקשתם. לאחר מכן ביקשו התובעים לפרוס את התשלום ל-6 תשלומים, ובית המשפט נעתר לבקשתם "לפנים משורת הדין", כך בלשונו. בית המשפט הוסיף וקבע כי היה ולא תופקד הערובה במלואה ובמועדים שנקבעו לא תינתן לתובעים רשות להתגונן (החלטה מיום 31.1.10). גם לאחר פריסת הערובה התובעים לא הפקידו את הערובה. בהחלטה מאוחרת יותר נתבקשה תגובת התובעים לקביעת בית המשפט כי הם לא הפקידו את הערובה במלואה (החלטה מיום 21.10.10). משלא הגיבו התובעים, בהחלטתה מיום 15.11.10 קבעה כב' הרשמת נחליאלי-חיאט כי הבנק זכאי לפסק דין.

7. עינינו הרואות כי בית המשפט פתח בפני התובעים ערוץ לבירור טענותיהם העובדתיות והמשפטיות, אך הם שבחרו שלא לצעוד בו. בית המשפט אפשר לתובעים להתגונן כנגד התביעה בכללותה ולטעון את כל שטענו בבקשה- טענות שמרביתן זהות לאלו שהעלו בכתב התביעה - אך התובעים לא עמדו בתנאי שהתנה בית המשפט, ועל כן אין להם להלין אלא על עצמם.

8. אשר לבקשה לתיקון כתב התביעה מטעם התובעת 5, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. טענתה המרכזית של התובעת 5 היא כי שטר המשכון מעולם לא נחתם על ידה. בהחלטת בית המשפט מיום 1.5.09, כב' השופט זמיר התייחס ארוכות לטענת התובעת 5, אשר הועלתה כבר במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ואלו דבריו:

"לטענתה, כלל לא זכור לה שחתמה או התחייבה לחתום על משכנתא שניה על הדירה, להבדיל מהמשכנתא הראשונה עליה היא חתומה. הנתבעת 6 מפנה לכתב המשכון האמור (נספח ל"ה לכתב התביעה), וטוענת כי ככל שביכולתה להתרשם, החתימה המופיעה עליה אינה חתימתה. בסעיף 7 לתצהירה ביקשה הנתבעת 6 לקבל את הסכם המשכון המקורי ואת הודעת המשכון לרשם המשכונות, וזאת בכדי לאפשר לה להעביר את החתימה לבדיקת המומחה לכתב יד.

...לקראת סיום החקירה הנגדית, ולאור נכונותה של הנתבעת 6, ב"כ התובע הביע רצון להפנות את חתימותיה לבדיקת מומחה לכתב יד. בהתאם לכך, הבהרתי לצדדים כי כל הסכמה דיונית שתושג תהיה מקובלת עליי.

בסופו של דבר, נראה שההסכמה הדיונית שהובאה בדיון לא קיבלה כל ביטוי מעשי, והצדדים לא פנו למומחה לכתב יד לצורך השוואה בין החתימות.

...מאחר שנתבעת 6 עצמה ביקשה, במסגרת תצהירה, להפנות את החתימות לבדיקת מומחה לכתב יד, לא ברור מדוע היא לא פעלה לשם כך כעת, לאחר שב"כ התובע הביע נכונות לכך. על פני הדברים, הימנעות זו פועלת לחובתה של הנתבעת 6, ומפחיתה ממשקל עמדתה לפיה החתימה על גבי הסכם המשכון אינה חתימתה.

עם זאת, מאחר שטענה זו לא הופרכה לחלוטין, ובהתחשב בטיב העובדתי, אין למנוע את בירורה בהמשך הדרך, ולכן ניתנת רשות להתגונן גם לגביה. "

דברים אלו מלמדים, כי אין מדובר בטענה חדשה אשר התגלתה זה עתה, אלא בטענה אשר נטענה עוד במסגרת ההליך הראשון. כמו כן, במסגרת ההליך הראשון, ניתנה לתובעת 5 האפשרות להמשיך בבירור העובדתי של טענתה ולהוכיח את עמדתה. זאת, כפי שנקבע גם בקשר עם יתר התובעים ובכפוף להפקדת הערובה.

9. אשר לבקשתה בכללותה, התובעת 5 מנמקת את הבקשה לתקן את כתב התביעה, בחלוף יותר מ-5 שנים מיום הגשת כתב התביעה, בכך שטענותיה לא הועלו כדבעי על ידי עוה"ד אשר ייצגה עד לאחרונה. עוה"ד אשר ייצגה במשך שנים, במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו בפני בית המשפט על ערכאותיו השונות, ואשר הצהירה בעדות שנתנה במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי היא סומכת עליו מאוד (פרוטוקול הדיון מיום 27.4.08, בעמ' 38, שורה 11 ושורה 15).

בסעיף 9 לבקשה לתיקון כתב התביעה, מבהירה התובעת 5 מדוע הבקשה לתיקון מוגשת רק עתה:

"יצוין כי רק לאחרונה שכרה התובעת 6 את משרד עו"ד גלעד נרקיס כדי שזה ייצגה, ומשכך בקשה זו מוגשת רק עתה."

לצד הגישה הליברלית הנהוגה, בדרך כלל, בדבר תיקון כתב תביעה, הלכה היא כי החלפת עו"ד אינה מהווה עילה מספקת כשלעצמה לתיקון כתב תביעה (ר"ע 330/85 מנחם אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556). כל שכן, כאשר לא מצאתי כי יש בתיקון התביעה תועלת לביאור המחלוקת בין הצדדים בדבר עצם החוב אותו חבים התובעים לבנק, אשר לטעמי הגיעה לסיומה עת הפך פסק הדין בהליך הראשון לפסק דין חלוט וכאשר התיקון לאו תיקון הוא באשר הדברים כבר הועלו בעבר.

10. נוכח דברים אלו, מצאתי לדחות את בקשת תובעת 5 לתיקון כתב התביעה, ולקבל את בקשת הבנק לדחיית התביעה כולה על הסף. התובענה נדחית. התובעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות הבנק ובכלל זה בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪

ניתנה היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שלום כהן ובניו
נתבע: הבנק הבינלאומי
שופט :
עורכי דין: