ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אירידיום בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ :

1. אירידיום בע"מ

2. רדיום סחר בינלאומי בע"מ

3. עידו שוורצבוים

נ ג ד

1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

2. אורי גולדקורן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' הנדל

ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 848/99 מיום 19.5.2008, שניתן על-ידי כב' סגן הנשיאה מ' נאמן

 

בשם המערערים - עו"ד אלכס עירד

בשם המשיבים - עו"ד אורי גולדקורן

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

רקע עובדתי

1. ביום 22.5.1997 הגיש המשיב 1 (להלן: הבנק) לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים. כנגד המערערת מס' 1 (להלן: אירידיום) הוגשה התביעה להחזר יתרות חובה בשני חשבונות עו"ש שניהלה בבנק: חשבון מספר 9369 על סך 556,003 ש"ח; חשבון מספר 9229 על סך 631,595 ש"ח וכן בגין יתרות חוב בשתי הלוואות שלא שולמו בסך 59,842 ש"ח. סכום כל התביעה כנגד אירידיום היה 1,247,440 ש"ח קרן. כנגד המערערת מס' 2 (להלן: רדיום) הוגשה התביעה בגין יתרת חוב בחשבון עו"ש מספר 638668 על סך 99,504 ש"ח. כנגד המערער מס' 3 (להלן: המערער), בעל שתי החברות ומנהלן היחיד - חברות שעסקו בסחר במתכות יקרות וכימיקאלים המשמשים לציפוין - הוגשה תביעה בגין יתרת חוב בחשבון עו"ש מספר 9946 בסך 130,743 ש"ח וכן לתשלום כל החובות שנתבעו משתי החברות מכוח ערבותו הבלתי מוגבלת בסכום לחובותיהן של אלו.

2. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשת רשות להתגונן וזו התקבלה. ביום 11.7.1999 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד הבנק וכנגד המשיב מס' 2 ככונס הנכסים של דירת המגורים של המערער ששועבדה לטובת הבנק (ת.א. 848/99). תביעתם התבססה על הטענות שנטענו בכתב ההגנה וכן הם תבעו להורות, כי המשכנתא שנרשמה על דירתו של המערער מס' 3 לטובת הבנק להבטחת פירעון חובותיו כלפי הבנק, תבוטל. בהגנתם ובתביעתם טענו המערערים, כי הבנק עשה כלפיהם פעולות ומחדלים בלתי חוקיים ורשלניים. ואלה היו עיקרי טענותיהם:

א. המערערים הפקידו בחשבונותיהם שיקים של לקוחות. השיקים לא נפרעו ובמקום להחזירם למערערים כדי שהם ינקטו בהליכים כנגד המושכים, הבנק לא זו בלבד שלא החזיר את השיקים, אלא הוא גם הקפיא והכשיל את ההליכים לגבייתם.

ב. הבנק התנה מתן שירות שהוא חייב היה ליתן בפתיחת תוכניות חסכון על ידי המערערים. הבנק עשה זאת כדי להפיק רווחים למרות שפתיחת חשבונות אלו גרמה נזקים למערערים.

ג. הבנק כפה על המערער מס' 3 פעילות בשוק ניירות ערך וגם זאת עשה כדי להפיק רווחים לעצמו תוך התעלמות מכך שפעילות זו עלולה לגרום וגם גרמה לו נזק.

ד. הבנק הפר את תנאי האשראי שניתן בערבות המדינה.

ה. הבנק כיבד שיק על סך 22,000 ש"ח בניגוד להוראת ביטול שניתנה לגביו.

ו. הבנק חייב את חשבון אירידיום ללא יסוד בסך 20,000 ש"ח.

ז. הבנק מימש שיעבוד על רכבים שלא כדין.

ח. הבנק עשה פעולות ומחדלים שיש בהם כדי לחבל בפעילותן של החברות ובכך גרם להגעתן למצב אליו הגיעו - שהן הפכו לחדלות פירעון.

ט. שטר המשכון על דירת המערער מס' 3 בטל מעיקרו מפני שתנאיו מולאו בניגוד למוסכם.

בשל כל אלה, טוען המערער מס' 3, כי נפל פגם יסודי בכריתתה של המשכנתא, ולפיכך יש לראותה כבטלה.

3. ביום 25.10.2000 הורה בית המשפט המחוזי על איחוד הדיון בשתי התביעות.

4. ביום 1.10.2007 הגישו המערערים מטעמם חוות דעתו של הכלכלן מיכאל מילר (להלן: מילר). מילר נחקר בבית המשפט המחוזי פעמיים. ביום 6.9.1999 הודה מילר, כי בחוות דעתו מנובמבר 1998 אין ממצא ואין שורה תחתונה חד-משמעית. הוא הודה, כי נתוני מרכיב הריבית הבנקאית הקרוי "תוספת סיכון" לא היו בידיעתו, אולם אין מניעה לשחזר את החשבונות עם שיעור אפס של תוספת סיכון. כמו-כן, הודה מילר, כי את החסרים בפאזל הוא השלים על-פי "הנחות הגיוניות" שלו. כשנשאל מילר של מי השיקים אשר בסכומם הוא זיכה את החשבון על-שם אירידיום הוא השיב, כי הוא ביטל את החיוב של שיקים אלו בחשבון לאור העובדה שלטענת המערער הם היו צריכים להיגבות על-ידי הבנק במהלך שנה מיום הפירעון.

לבסוף, בית המשפט המחוזי הטיל על המומחה מטעם הבנק, רו"ח אביאור הלוי, להכין את התשובה המפורטת לשאלה מה הסכום המתקבל אם מבטלים את ההלוואות מחד ואת פתיחת תוכניות החיסכון מאידך. כמו-כן, הורה בית המשפט המחוזי לבטל את מסגרות האשראי שניתנו בחשבון החל מיום ביטול ההלוואה וכמובן את עמלות הקצאות האשראי, והכל נכון ליום הגשת התביעה. ביום 21.1.2008 הוגשה חוות הדעת המשלימה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי וממצאיה היו כדלקמן:

א. חשבון 9946 ע"ש המערער - יש לזכות בסך 34.82 ש"ח.

ב. חשבון 638188 ע"ש המערער (לגביו לא הוגשה תביעה על-ידי הבנק) - יש לזכות בסך 4,455.99 ש"ח.

ג. חשבון 9369 ע"ש אירידיום - יש לזכות בסך 13,713 ש"ח.

5. בנובמבר 2007 הודיע הבנק לבית המשפט המחוזי, כי הוא גבה את הסכומים הבאים: ביום 11.12.2003 סכום של 200 ש"ח; ביום 24.12.2003 סכום של 2,000 ש"ח ותשלום ביום 3.2.2004 על ידי המדינה במסגרת ערבותה לעסקים קטנים בסך 548,000 ש"ח.

6. בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיאה מ' נאמן) דחה, ביום 7.4.2008, את תביעתו של המערער מס' 3 לביטול המשכון על דירתו ואיפשר לבנק להמשיך בהליכים למימוש המשכנתא; חברת אירידיום חויבה לשלם לבנק סכום של 1,233,727 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.5.1997 כאשר מסכום זה יש לנכות את הסכומים האמורים לעיל שגבה הבנק לאחר הגשת התביעה; חברת רדיום חויבה לשלם 99,504 ש"ח כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק מיום 22.5.1997; המערער מס' 3 חויב לשלם לבנק את כל הסכומים הנזכרים לעיל ובנוסף לכך סכום של 130,708 ש"ח כשהסכום צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום 22.5.1997. כן נקבע, כי בשל מחדלי הבנק כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות בית המשפט בהליכים המקדמיים, אין לומר, כי כל הסכומים יישאו את הריבית שהיתה נהוגה בבנק לגבי משיכת יתר החורגת מקו האשראי שהצטבר על הקרן בכל רבעון. כמו-כן, אף מטעם זה, לא ניתן צו להוצאות.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי

7. בית המשפט המחוזי קבע, כי הגב' עופרה מירב, שהיתה בתקופה הרלוואנטית מנהלת מחלקת עסקים בסניף הראשי של הבנק בחיפה, אישרה בתצהירה את נכונות יתרות החובה של המערערים כפי שאלו נתבעו, וצירפה את כל המסמכים הרלוואנטיים להוכחת אמיתות החשבונות. כן היא צירפה את מסמכי הערבויות עליהם חתם המערער מס' 3 לאבטחת פירעון כל חוב ללא הגבלה בסכום מדצמבר 1993. כמו-כן, תיארה עופרה מירב בתצהירה את השתלשלות הטיפול בעניינן של המערערות לאחר שנקלעו למצב בו לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי הבנק. ביום 10.10.1996 השתתפה בפגישה שנערכה בבנק עם רו"ח שיוביץ של מטעם המערערת מס' 1 ונציג מטעם המערער מס' 3, שמטרתה היתה למצוא פתרון לסילוק החובות לבנק. סוכם, כי השניים ימציאו לבנק תוכנית עסקית על בסיסה תוכח יכולת החזר החובות. בהמשך לכך, הגישו נציגי המערערת את נספח כ' שכותרתו "פריסת חובות לחברות אירידיום ורדיום". נציגים אלו גם התחייבו להמציא נתונים על נכס נוסף שניתן יהיה לשעבדו לטובת הבנק. ברם, הבטחה זו לא קוימה וביום 18.3.1997 שלח הבנק למערערת מס' 1 ולמערער מס' 3 מכתב דרישה לסילוק החוב.

בית המשפט המחוזי קבע, כי מנספח י"ט עולה, כי נציגי המערערות ביקשו מהבנק להימנע ממימוש המשכנתא על דירת המערער בטענה שבשל עסקאות מקרקעין שהוא ביצע, יחול מס שבח על מכר הדירה. תגובת הבנק לכך כרשום בתרשומת היתה שהבנק יהיה מוכן לשחרר את הדירה תמורת 200,000 דולר. נקבע, כי מתרשומת זו עולה, שנציגי המערער לא טענו כלל שהדירה אינה ממושכנת לטובת חובות החברות, אלא הם ביקשו שהבנק ימשיך ויראה את הדירה כאחת הבטוחות, אך יימנע בשלב זה ממימוש בטוחה זו. כן נקבע, כי מנספח כ"ג עולה, שנציגי המערער הציעו שהבנק ימחל על כל חוב מעל לסך של 750,000 ש"ח ויפרוס את החוב בסך 750,000 ש"ח ל-20 שנה בריבית מועדפת.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי נציגי המערערת לא טענו מעולם, כי המשכנתא על הדירה נחתמה תוך מרמה מצד הבנק. להפך, הם אישרו את היות הדירה בטוחה לחובות החברות. כן נקבע, כי נציגי המערערת לא חלקו על נכונות טיעון הבנק לגבי יתרות החובה והם ביקשו שהבנק ימחל על כל תביעה מעל לסך 750,000 ש"ח.

כן נקבע, כי המערער מס' 3 אישר שהוא חתום על המכתב מיום 23.10.1996, בו הוא כותב שהקשיים להם נקלעו חברותיו נגרמו כתוצאה מקריסה של אחד הלקוחות והוא מבקש בדיוק את ההסדר שהציעו נציגיו לבנק, קרי שהבנק ימחל על חוב מעל לסך של 750,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי מצא במכתב זה חיזוק לעדותה של הגב' עופרה מירב וקבע, כי מכתב זה הוא ההוכחה לכך שהמערער לא חלק על אמיתות החוב באותו שלב.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, לפיה שטר המשכנתא על דירתו עליו חתם ביום 5.1.1995 שנרשם בלשכת רישום המקרקעין נחתם על ידו על פי הסכמה מפורשת עם עופרה מירב, לפיה מדובר בביטחון להלוואה אישית שהוא נטל בסך 200,000 ש"ח בלבד וכי ביטחון זה לא אמור היה להבטיח את עמידתו בערבות לחובות חברת אירידיום, שכן דברים אלה נסתרו מהאמור בסעיף 1 לתצהיר עליו חתם המערער ביום 7.2.1995, בו הוא מאשר ששטר המשכנתא נחתם ל"הבטחת חובותיי וחובות אירידיום בע"מ". בדומה לכך, בסעיף 4 ב' לתצהיר נאמר: "המשכנתא מבטיחה ותבטיח גם את חובות אירידיום בע"מ ואני וכל מי שיבוא מטעמי וגם/או מכוחי מנועים מלטעון בניגוד להצהרתי דלעיל". עוד נקבע, כי לכך יש להוסיף את דברי המערער עצמו, כשאמר בעדותו, כי המשבר נוצר רק כשנה לפני הגשת התביעה (במאי 1996) ואילו התצהיר נחתם כשנה וחצי לפני כן. לכך יש להוסיף, כי הגם שדבריו של המערער נסתרו כליל מנספח מ"ב שהוגש בתצהיר עופרה מירב, המערער לא מצא לנכון ליתן תצהיר תגובה אשר יסביר כיצד מתיישבים דבריו עם נספח מ"ב. בשל כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אינו נותן אמון בדבריו של המערער בכלל ובדבריו על נסיבות חתימתו על שטר המשכנתא בפרט.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, לפיה השתהות הבנק בגביית השיקים היא שגרמה להתמוטטות החברות המערערות בקובעו, כי הגם שהבנק לא פעל במיומנות ובמהירות הדרושה לשם גביית השיקים, המערער לא הרים את נטל ההוכחה להראות שבפועל התרשלות הבנק היא שגרמה לכך שהשיקים לא נגבו. בהקשר זה נקבע, כי הבנק צירף את המסמך החתום על-ידי המערער בו הוא מאשר, כי כל השיקים שנמסרו לו על-ידי גיורא וחברת חלזון בע"מ היו לצרכי ביטחון בלבד ולא ניתנה תמורה עבור שיקים אלה, זאת למרות שבהגנתו ובתצהירו מלין המערער על הבנק שלא פעל לגבייתם. מסקנה זו אף מוטטה את עיקר חוות הדעת של המומחה מטעם המערער, אשר בהכנת השיחזור של החשבון זיכה את חשבונה של אירידיום מס' 9369 בכל סכומי השיקים של הצדדים השלישיים אשר לא נפרעו.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

8. לטענת בא-כוח המערערים, בידי הבנק היו שיקים של צדדים שלישיים, שניתנו לבנק על ידי המערער ואשר שיעורם הגיע לכדי יותר מ- 700,000 ש"ח בערכי קרן. הבנק החזיק בשיקים אלה, אך לא פעל כפי שניתן היה לצפות כדי לגבותם. המערערים אינם יודעים מה הצעדים בהם נקט הבנק כדי לגבות את השיקים הללו, אולם ברור להם, כי לא ננקטו על-ידי הבנק כל הצעדים האפשריים לשם גביה וגם כאשר ננקטו צעדים כלשהם, אלה נעשו באיחור ובשעה שכבר לא ניתן היה לגבות כספים ממשיים כלשהם.

טוען בא-כוח המערערים, כי בית המשפט המחוזי טעה מטעמים של הגיון, שכן ברור הוא, כי זהו אינטרס מובהק של המערער לדאוג לכך, כי שיקים שהופקדו לזכות המערערים בבנק יפרעו. זהו אינטרס מובהק של המערער לדאוג לכך שהבנק יגבה תמורה גדולה ככל האפשר בגין שיקים אלה, שכן כל סכום שנגבה על-ידי הבנק בגין השיקים, נזקף לזכות המערערים.

כמו-כן טוען בא-כוח המערערים, כי הנמקת בית המשפט המחוזי, לפיה מחצית מסכום השיקים שניתנו לבנק כלל לא היו ניתנים לגביה אינה יכולה לעמוד על כנה לאור הצהרת הבנק עצמו, כי התנגדויות של הצדדים השלישיים לביצוע השיקים נדחו.

עוד טוען בא-כוח המערערים, כי ההסכם עליו הסתמך הבנק ועליו הסתמך בית המשפט המחוזי אינו נוגע כלל לשיקים שבידי הבנק, אלא הוא נוגע לסדרה של שיקים שניתנו לידי הבנק הבינלאומי, כמו גם התשלום בשיעור 185,000 ש"ח הנקוב בהסכם, לא הועבר לידי הבנק כי אם לידי הבנק הבינלאומי.

לבסוף מדגיש וטוען בא-כוח המערערים, כי ביום 16.9.1997, כמעט שנה אחרי אותו הסכם עליו הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כותב עו"ד יעקב כהן, היועץ המשפטי של חברת חלזון מתכת - מכתב למערער, אשר לפיו חברת חלזון מתכת קיבלה הלוואה בשיעור של 800,000 דולר ארה"ב, שנועדה לאפשר לחברה לפרוע את החובות שלה לנושים השונים, ובין יתר החובות מצוי אף החוב שנוצר כלפי הבנק. במכתבו זה, התחייב עו"ד יעקב כהן, כי במסגרת משא ומתן עם הבנק יוסדר החוב מהשיקים של חברת חלזון מתכת ומר נבו, אשר הופקדו בבנק על-ידי המערער. משמע, ביום 16.9.1997 לחברת חלזון מתכת היה סך של 800,000 דולר ארה"ב, אשר יועצה המשפטי של חלזון מתכת מאשר, כי נועדו לכיסוי חובות, לרבות החוב הספציפי כלפי הבנק.

בשל כך, טוען בא-כוח המערערים, כי הבנק יכול היה לגבות את מלוא סכום השיקים עוד ביום 16.9.1997 ולהפחית סכומים אלה מסכום החוב של המערערים כלפיו. לטענתו, הבנק התרשל והתרשלותו גרמה נזק למערערים, שכן מדובר בחברה שהיתה פעילה גם בשנת 1999 וקיבלה במועד זה הלוואה מהבנק עצמו.

עוד לטענת בא-כוח המערערים, אל מול האשראי שניטל מהבנק על-ידי חברת אירידיום, היתה בידי הבנק ערבות מדינה. לערבות זו יש חשיבות כפולה היות ויש להפחיתה מסכום החוב והיות וקיומה משליך על תוקפה של המשכנתא שניטלה על דירת המגורים של המערער. הבנק מאשר כי קיבל את כספי ערבות המדינה (548,000 ש"ח), אך מציין כי גבה את הכספים הללו רק ביום 4.3.2004. ואולם, לטענת בא-כוח המערערים, העובדה שהבנק פרע את ערבות המדינה רק בשנת 2004 אינה צריכה להיזקף לחובת המערערים. לא היתה כל סיבה כי הבנק ימתין כשמונה שנים מהגשת התביעה על-ידו בשנת 1997 ועד למימוש ערבות המדינה בשנת 2004.

מוסיף וטוען בא-כוח המערערים, כי ההלוואה האישית שניתנה למערער (בסך 200,000 ש"ח) ניתנה בסוף חודש דצמבר 1994 והשעבוד על דירת המגורים נרשם כעשרה ימים לאחר מכן, בראשית חודש ינואר 1995. לטענתו, סמיכות הזמנים מחייבת יצירה של קשר סיבתי בין ההלוואה האישית שנטל המערער לבין המשכנתא ואין לומר, כי המערער שיעבד את הדירה להבטחת המגיע לבנק מחברת אירידיום שעה שחברת אירידיום לא נטלה באותו מועד אשראי או הלוואה נוספת מהבנק.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבים, כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. לטענתו, המערער, באופן שיטתי, חיבל במאמצי הבנק לגבות שיקים של צדדים שלישיים שנמשכו לפקודת מי מהמערערים, הוסבו לבנק וחזרו כבלתי נפרעים.

כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבים, כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המערערים, לא הושתתה על מערכת עובדות של בעל הדבר עצמו, הוא המערער. לא הוגש תצהיר של מי מהמערערים אשר מניח תשתית עובדתית אשר עליה בנה המומחה את חוות דעתו. לא קיימת התייחסות קונקרטית לתכניות חיסכון שכביכול נולדו בחטא של התניית שירות בשירות, אין אמירה אודות שיק כלשהו שניתן היה לגבות למרות שסורב כבלתי נפרע ואין התבססות על מסגרות אשראי ושיעורי ריבית. את מה שהמומחה לא ידע ולא שמע, הוא השלים על-פי הגיונו הפרטי. בעניין זה טוען בא-כוח המשיבים, כי המסמך שהוציא המומחה איננו מקצועי, נגוע בשרלטנות וברשלנות רבתי.

לטענת בא-כוח המשיבים, המערער לא הצליח לתת הסבר סביר כיצד אף טענה מטענותיו לא הושמעה כלפי הבנק בטרם הגשת התביעה על-ידי הבנק.

דיון

9. המערער חתם על מסמכי ערבויות לאבטחת פירעון כל חוב ללא הגבלה בסכום מחודש דצמבר 1993. מתצהירה של הגב' עופרה מירב, מי שהיתה בתקופה הרלוואנטית מנהלת מחלקת עסקים בסניף הראשי של הבנק בחיפה עולה, כי לאחר שהחברות המערערות אותן ניהל המערער נקלעו למצב בו לא יכולות היו לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי הבנק, ביום 10.10.1996 נערכה פגישה בבנק עם רו"ח שיוביץ מטעם המערערת ומר ליפינסקי מטעם המערער. מטרת הפגישה היתה למצוא פיתרון לסילוק החובות לבנק. בפגישה זו סוכם, כי השניים ימציאו לבנק תוכנית עסקית על בסיסה תוכח יכולת החזר החובות. בהמשך לכך, הגישו נציגי המערערת 1 מסמך שכותרתו "פריסת חובות לחברות אירידיום ורדיום". נציגי המערערת 1 אף התחייבו להמציא נתונים על נכס נוסף שניתן יהיה לשעבדו לטובת הבנק, אולם משהבטחה זו לא קוימה, ביום 18.3.1997 שלח הבנק למערערת 1 ולמערער מכתב דרישה לסילוק החוב.

10. המערערים טוענים כעת בפנינו, כאמור, כי ההלוואה האישית שניתנה למערער (בסך 200,000 ש"ח) ניתנה בסוף חודש דצמבר 1994 והשעבוד על דירת המגורים נרשם כעשרה ימים לאחר מכן, בראשית חודש ינואר 1995. כלומר, סמיכות הזמנים מחייבת יצירה של קשר סיבתי בין ההלוואה האישית שנטל המערער לבין המשכנתא ואין לומר, כי המערער שיעבד את הדירה להבטחת המגיע לבנק מחברת אירידיום שעה שחברת אירידיום לא נטלה באותו מועד אשראי או הלוואה נוספת מהבנק. לטענתו, שטר המשכנתא על דירתו, עליו חתם ביום 5.1.1995, שנרשם בלשכת רישום המקרקעין נחתם על-ידו על-פי הסכמה מפורשת עם עופרה מירב, כי מדובר בביטחון להלוואה אישית שהוא נטל על סכום של 200,000 ש"ח בלבד וכי ביטחון זה לא היה אמור להבטיח את עמידתו בערבות לחובות חברת אירידיום.

טענה זו לא אוכל לקבל.

בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי - ובצדק - כי דבריו אלה של המערער סותרים את האמור בתצהירו מיום 7.2.1995. בסעיף 1 לתצהירו של המערער, הוא מאשר, כי שטר המשכנתא, אשר נחתם על-ידו ביום 5.1.1995, משעבד לבנק דיסקונט, המשיב, את מלוא זכויות המערער בגוש 10767 חלקה 19/2 ל"הבטחת חובותי וחובות אירידיום בע"מ". בנוסף לכך, בסעיף 4 (ב) לתצהיר מצהיר המערער, כי "המשכנתא מבטיחה ותבטיח גם את חובות אירידיום בע"מ ואני וכל מי שיבוא מטעמי וגם/או מכוחי נהיה מנועים מלטעון בניגוד להצהרתי דלעיל". מתצהיר זה בלבד למדים, כי המשכנתא נועדה להבטיח הן חובותיו של המערער והן את חובות חברת אירידיום.

ואם בזאת לא סגי, מהנספחים שצורפו לתצהירה של הגב' עופרה מירב ובמיוחד מנספח י"ט עולה, כי נציגי המערערות ביקשו מהבנק להימנע ממימוש המשכנתא על דירת המגורים של המערער בטענה, כי המערער ביצע עסקאות מקרקעין ובשל כך יחול מס שבח על מכירת הדירה. במענה לכך השיב הבנק, כי הוא יהיה מוכן לשחרר את הדירה תמורת 200,000 דולר. וזוהי הצעתם של נציגי המערער כאמור בנספח י"ט:

"1. לגבות את השיקים שחזרו הן באמצעות הבנק והן באמצעות נאמנות של עו"ד של החברה.

2. במקביל מבקשים פריסת חוב לתקופה של 10 שנים על פי יכולת החזר של החברה.

3. כבטחונות הם מציעים את הביטחון הקיים דהיינו המשכנתא על הדירה".

4. ביחד עם זאת, הודיעו לנו כי מימוש המשכנתא יגרום נזק ללקוח וגם לבנק היות ועידו שוורצבוים [המערער] במהלך השנה ביצע 2 עסקות מקרקעין וכתוצאה מכך נצטרך לשלם מס שבח בסדר גודל של 10% כ- 60 עד 80 אלף דולר".

11. גם מנספח י"ט עולה באופן ברור וחד-משמעי, כי נציגי המערער מעולם לא טענו שהדירה איננה ממושכנת לטובת חובות החברות. ההפך הוא הנכון. נציגי המערער מאשרים את היות דירת המגורים בטוחה לחובות החברה; הם ביקשו שהבנק ימשיך לראות את דירת המגורים כאחת הבטוחות, ואף ביקשו מהבנק, כי יימנע ממימוש הבטוחה.

12. לא זאת אף זאת, אלא שביום 23.10.1996 כתב המערער - בשם המערערות - לבנק בקשה לפריסת חובות לחברות אירידיום ורדיום (נספח כ"א המצורף לתצהירה של הגב' עופרה מירב). בבקשתו זו מבקש המערער מהבנק להגיש להנהלה בקשה לפריסת חובות החברות בשל קשיים שנגרמו כתוצאה מקריסת אחד הלקוחות הוותיקים והמובילים בענף, איתו ניהלו החברות קשרי מסחר הדוקים וענפים למעלה מ- 40 שנה. בשל כך, מבקש המערער מהבנק לפרוס את תשלום חובות החברה לזמן ארוך בכפוף לסיוע הבנק בנשיאה בנטל. בין היתר, מבקש המערער במכתבו זה כדלקמן:

"1. כל יתרות החובה, למעט ההלוואות בערבות מדינה, תקובצנה תחת הלוואת סיוע בסך 750,000 ש"ח, שתיפרס ל-20 שנה בריבית מועדפת, גרייס לשנה.

2. הבנק ימחל חוב, בגין כל הריביות והעמלות העודפות בשני החשבונות.

3. הריבית על ההלוואה בערבות מדינה תשולם כסדרה עד הפירעון ב- 1999, במועד הפירעון תמוחזר ההלוואה ל-10 שנים נוספות, בריבית מועדפת.

...

6. כאלטרנטיבה לפריסת הלוואת הסיוע בסך 750,000 ש"ח, יאפשר הבנק לקבל משכנתא אפותקאית לזמן ארוך, על הדירה ברח' שמשון, בגובה של כ- 100,000-110,000$ שתוזרם לחשבון החברה, אשר תקטין בהתאמה את הלוואת הסיוע.

...".

וכך חותם המערער את מכתבו:

"בהתחשב באלטרנטיבות נראה, כי חיסולה של החברה לא יביא תועלת לאיש, וכנגד, הפעלתה במאמצים משותפים תאפשר את פירעון ההלוואות.

נא אישורכם לבקשתנו".

ממכתב זה (נספח כ"א) עולה, כי נציגי המערער לא חולקים על נכונות הטיעון של הבנק בנוגע ליתרות החובה והם אף הציעו, כי הבנק ימחל על כל חוב מעל לסכום של 750,000 ש"ח ויפרוס את החוב בסך 750,000 ש"ח ל-20 שנה בריבית מועדפת. דברים אלה עלו אף מעדותה של הגב' עופרה מירב, אשר בית המשפט המחוזי מצא אותה מהימנה.

צא ולמד, כי המערער מעולם לא העלה בפני הבנק את הטענות שאותן הוא טוען כעת. להפך. עינינו הרואות, כי המערער מודה בחובות של החברות לבנק ואף מודה, כי דירת המגורים שימשה כבטוחה אף לחובות החברות המערערות. קביעת בית המשפט המחוזי - לפיה הגם שדבריו של המערער נסתרו כליל מהנספחים שצורפו לתצהירה של הגב' עופרה מירב, לא מצא המערער לנכון להגיש תצהיר תגובה, אשר יסביר כיצד ניתן ליישב בין הדברים - מקובלת עלי.

13. עוד טען כאמור המערער, כי הבנק התרשל בגביית השיקים של הלקוחות וכי בהתרשלות זו גרם הבנק נזק למערערים, לפחות בחלק ניכר מסכומי השיקים.

ואכן, במכתבו של המערער לבנק מיום 23.10.1996 (נספח כ"א המצורף לתצהירה של הגב' עופרה מירב), במסגרת הצעתו לתכנית העסקית, מציין הוא בסעיף 7 כדלקמן:

"הבנק ישחרר את הצ'קים לנכיון המצויים בידיו ויאפשר לעו"ד נאמן לפעול נגד החייבים כאשר תמורה מגביית חובות אצלו תשמש לפרעון ההלוואות".

דברים אלה אף עולים מדבריה של הגב' עופרה מירב בתצהירה. לדבריה, היו מקרים שהמערער ביקש לקבל לידיו שיקים ספציפיים וטען כי ביכולתו לגבות ממושכי השיקים את סכומי הכסף. הבנק דרש מהמערער להפקיד את תמורת השיקים מראש כתנאי למסירת השיקים ובמקרים בהם עשה זאת אף נמסרו לידיו השיקים שביקש והיו אף מקרים בהם קיבל שיקים בטרם הפקיד את סכומי הכסף.

ברם, הבנק צירף מסמך, החתום על-ידי המערער, בו הוא מאשר כי כל השיקים שנמסרו לו על-ידי גיורא נבו ו/או חלזון מתכת בע"מ ניתנו לו לצרכי ביטחון בלבד וכי לא ניתנה תמורה בגין השיקים. בנוסף מציין המערער במסמך זה, כי "השיקים היו אמורים להיות מוחזרים לידי גיורא נבו ו/או חלזון מתכת" (נספח מ"ג). שיקים של חלזון מתכת בע"מ הם מבין השיקים שהמערער מלין על כך שהבנק לא פעל לגבייתם. הגב' עופרה מירב הצהירה בעניין זה, כי חברות שנגדן נפתח תיק בהוצאה לפועל, הגישו התנגדות לביצוע השיקים ותמכו את התנגדותן במסמכים עליהם היה חתום המערער, לפיהם הוא מאשר כי הם משכו את השיקים מבלי לקבל כל תמורה. בנסיבות אלה, אני מאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה גם אם היתה השתהות מצד הבנק בגביית השיקים ובפתיחת הליכי ההוצאה לפועל כנגד מושכי השיקים, מאחר ודובר בשיקים שהיו מיועדים לצרכי ביטחון בלבד ולא ניתנה עבורם כל תמורה, לא הוכח, כי השתהות הבנק היא שגרמה לכך שהשיקים לא יהיו ניתנים לגבייה.

14. בהקשר זה יש לומר, כי מאחר והמומחה מטעם המערער, מר מיכאל מילר, זיכה את החשבון של חברת אירידיום מס' 9369 בכל סכומי השיקים של הצדדים השלישיים שלא נפרעו, לא ניתן להסתמך על חוות דעתו, שכן הדברים אינם מדויקים ומשכך אף אינם נכונים. המומחה מילר העיד על כך שעשה כן וביטל את החיוב של שיקים אלה בחשבון של חברת אירידיום מאחר ולטענת המערער שיקים אלה צריכים היו להיגבות על-ידי הבנק במהלך שנה מיום הפירעון. ולדבריו:

"ש: של מי השיקים האלו האם שהחשבון חוייב בהם ואתה זיכית?

ת: נכון. ביטלתי את החיוב של שיקים אלו בחשבון לאור העובדה שלטענת מר שוורצבוים [המערער] הם היו צריכים להיגבות ע"י הבנק במהלך שנה מיום הפרעון". (פרוטוקול הדיון, עמ' 66, שורות 16-18).

המומחה אף העיד, כי את החוסרים שהיו חסרים לו להשלמת ה"פאזל" עשה מהנחות הגיוניות שלו, וכדבריו:

"ש: את החוסרים שהיו חסרים לך בפזל השלמת עם הנחות הגיוניות שלך?

ת: זה נכון. והפזל הושלם. וזה מהנחות הגיוניות שלי." (פרוטוקול הדיון, עמ' 66, שורות 7-8).

15. מכל אלה, למדים אנו, כי מאחר וההנחות שעשה המומחה ובסיס החישוב לפיו נערכה חוות דעתו היו שגויים מעיקרם, לא ניתן לבסס דבר על חוות דעת זו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

מטעמים אלה, טענות המערערים נדחות בזאת.

סוף דבר

16. מכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

כמו-כן, אציע לחבריי לחייב את המערערים בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסכום של 30,000 ש"ח.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, א' בטבת התשע"ב (27.12.2011).


מעורבים
תובע: אירידיום בע"מ
נתבע: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: