ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד נסים דלל :

מדינת ישראל

נ ג ד

נסים דלל

בית משפט השלום בירושלים

כב' השופט שמעון שטיין

החלטה

1. בפניי טענת הנאשם, לפיה אין עליו להשיב לאשמה עם תום פרשת התביעה, וכי יש לזכותו מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, באשר התביעה לא הוכיחה, ולו לכאורה, כי הנאשם ביצען, זאת מכוח סעיף 185 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982.

2. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 ועבירה על ייחוד התואר לפי סעיף 2(א) ו- 14(א) לחוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח- 1958 (להלן: "החוק").

על פי עובדות כתב האישום, במשך מספר שנים, ולמצער בין יום 24.12.03 לחודש נובמבר 2005, נהג הנאשם לבצע עבודות אדריכלות שונות ברחבי ירושלים, תוך שהוא מציג עצמו כאדריכל, כשמסמכיו וחותמו נושאים את התואר "נ.דלל אדריכלות", כל זאת חרף העובדה כי הלה אינו רשום ואינו זכאי להיות רשום בעסק המהנדסים והאדריכלים. באמצעות מצג זה, נטען כי הנאשם קיבל כספים במרמה, בין היתר חתם על חוזה עם משפחת דוידוף ומשפחת כהן לבצע עבודות ברחוב ליכטמן בירושלים, וקיבל מהן 200 ₪ עבור הכנת התוכנית.

3. טענת הנאשם היא, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח שהנאשם אינו רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, באשר לא הוצגה מטעמה ראיה מאמתת לעניין זה, זאת ועוד, לא הוכח כי הנאשם אינו זכאי להיות רשום בפנקס כאמור. נטען, כי נטל ההוכחה במשפט הפלילי מוטל על כתפי התביעה, ומשלא הוכיחה את יסודות האישום, הרי שלא ניתן לבסס את הרשעת הנאשם בדין.

הדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך, שהתביעה ידעה כי אין הנאשם הדיוט במקצוע, וכי יש לו קשר הדוק למקצוע שכן למד אותו בעברו, הכל כפי העולה מגרסתו במסגרת חקירתו המשטרתית.

עוד נטען, כי טעתה התביעה משייחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק, שהרי לא נטען כי הנאשם התחזה כאדריכל רשום, וכפי העולה מנוסחו של כתב האישום, הכוונה הייתה לייחס לו עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק, האוסר על נשיאת התואר אדריכל או כל תואר הדומה לו כדי להטעות וכן על התחזות כאדריכל, אלא אם האדם רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים או זכאי להירשם בפנקס זה. לאור האמור, ומכיוון שהמאשימה לא ביקשה לתקן את כתב האישום בנקודה זו, חרף טיעוני הסנגור, נטען כי יש לזכות את הנאשם מן הטעם כי יסודות אישום זה לא הוכחו כלל ועיקר.

4. ב"כ המאשימה טען, כי יש לדחות את בקשת הנאשם, באשר המאשימה ביססה את החשד בעניינו במידה שלמעלה מספק סביר. נטען, כי הנאשם הציג עצמו כאדריכל במספר הזדמנויות, עם זאת מעולם לא טען כי הלה בעל תואר של אדריכל או שהינו זכאי להירשם במרשם המהנדסים והאדריכלים. נהפוך הוא, הנאשם עצמו טען כי אין הוא זכאי להירשם במרשם כאמור.

בד בבד עם טיעוניו אלו, ביקש ב"כ המאשימה לתקן את כתב האישום, כך שבסעיף 3 יירשם, כי הנאשם קיבל סכום העולה על 20,000 ₪, חלף 200 ₪, הוא הסכום הנקוב בכתב האישום.

דיון

5. האפשרות לזכות נאשם משום שלא הוכחה אשמתו אף לכאורה, מעוגנת בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר קובע בלשונו כדלקמן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם- בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו- לאחר שנתן לתובע להשמיע דברו בעניין..."

משמעות הטענה היא, כי אף יינתן מלוא האמון ויוענק מלוא המשקל לראיות התביעה, לא יהא בהן כדי לבסס את הרשעת הנאשם, הלכך יש לזכותו מהמיוחס לו כבר בשלב זה, בתום פרשת התביעה. ודוק, בשלב זה אין בית המשפט בוחן את מהימנות ראיות התביעה ואף אינו מעריך את משקלן או בודק את דיותן. כל שעל בית המשפט לבחון הינו האם יש בחומר הראיות אשר הובא בפניו, ראיות המפלילות על פניהן את הנאשם ומסבכות אותו לכאורה באחריות לביצוע העבירה [ר' לעניין זה י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע 2009, כרך רביעי בעמ' 1662].

לאור האמור, יש לבחון, מבלי להיכנס לשאלת מהימנות או משקל, האם הביאה המאשימה ראיות, אף דלות, להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום [ר' ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"מ לב(1) 170, 179-180].

ראיות המאשימה

6. מטעם המאשימה העידו חמישה עדים:

ע"ת 1, השוטרת אושרת אור-אל (להלן: "אושרת"), שימשה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כחוקרת במפלג ההונאה. הלה ציינה בעדותה כי קיימה שלוש שיחות עם הנאשם, ובשלושתן הציג הנאשם עצמו כאדריכל. השניים קבעו להיפגש, אולם מסיבה שאינה ידועה לה, לא נתקיימה ביניהם פגישה בסופו של יום. השיחות עם הנאשם לא הוקלטו, וב"כ הנאשם הטעים בחקירתו שלא הוכח כי הנאשם הציג עצמו כאדריכל, שכן לא העדה ציטטה את דברי הנאשם באופן מדויק אלא הסתפקה באמירה כללית, לפיה הנאשם הציג עצמו כאדריכל.

ע"ת 2, הגב' שרית כהן (להלן: "שרית"), הינה הנדסאית אדריכלות ועיצוב פנים. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום שימשה כבוחנת תוכניות רישוי. הלה ציינה בעדותה, כי ההיכרות בינה לבין הנאשם הינה רבת שנים, וכי השניים נפגשו במסגרת מקצועית. היא הטעימה, כי הנאשם הציג עצמו כמי שלמד אדריכלות בבצלאל, אולם לא השלים את התואר, וכי מעולם לא הציג עצמו בפניה כאדריכל.

במסגרת עדותה הוגש הסכם שנערך בכתב ידה בינה ובין אחרים, לרבות המתלונן בתיק זה, לבין הנאשם, ובו צוין התואר אדריכל בצד שמו של הנאשם. בנקודה זו ציינה העדה, כי טעתה משנקטה בתואר זה, וכי לו הייתה מדייקת הייתה מציינת כי מדובר במי שעוסק באדריכלות או כמי שטיפל בתהליך לשמו נשכרו שירותיו במסגרת בקשתה ובקשת המתלונן לקבלת היתר בנייה.

ע"ת 3, דן שפר, משמש כמהנדס בניין החל משנת 1997. הלה ציין כי הוא והנאשם עובדים יחדיו מזה שנים רבות, וכי השניים נוהגים לחתום ביחד על תוכניות אדריכלות לבניינים. העד ציין שמודע היה כי הנאשם איננו אדריכל, והטעים כי לו היה אדריכל, לא היה נזקק הנאשם לחתימת העד בצד חתימתו. עוד ציין העד, כי הוא עובד גם כיום עם אנשים נוספים כדוגמת הנאשם, אשר אינם אדריכלים, וכי הוא חותם ביחד איתם על התוכניות.

ע"ת 4, רס"מ יורם אפרתי, שימש כחוקר במחלקת ההונאה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום. העד ציין כי אף אם הנאשם לא הציג עצמו באופן מפורש כאדריכל, כי אם כבעל שירותי אדריכלות, כפי המופיע על גבי הקבלות שהונפקו מטעמו ובחותמת שברשותו, הרי שדי בכך על מנת לבסס את החשד הסביר לביצוע העבירות המיוחסות לו.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי שיחותיה של אושרת עם הנאשם לא הוקלטו, וכי הנאשם לא עומת עימן בחקירתו המשטרתית.

ע"ת 5, ניר דוידוף, המתלונן, הינו שכנה של שרית ומפגשו עם הנאשם היה על רקע בקשתם להיתר בניה. לשיטתו, בכל המפגשים ביניהם הציג עצמו הנאשם כאדריכל. ההיכרות הראשונית ביניהם הייתה עובר לשנת 2003, כאשר הנאשם העניק לו שירותי אדריכלות במסגרת הליך לשינוי תב"ע והוצאת היתר בנייה. שרית היא שהמליצה על שירותיו של הנאשם. בגין שירותיו שילם המתלונן לנאשם סכום של 23,700 ₪. בשל אי שביעות רצונו מהתנהלות הנאשם, ביקש המתלונן להחליף את הנאשם באחר, אשר כפי העולה מעדות המתלונן אף הוא אינו אדריכל, כי אם נותן שירותי אדריכלות גרידא, זאת לטענתו מפאת העובדה, כי החלק שהיה טעון השלמה בעבודתו של הנאשם, לא הצריך אדריכל. כעבור מספר שנים, בעקבות חיפוש שערך באינטרנט התחוור לו כי הנאשם אינו אדריכל, ולפיכך הוגשה התלונה נשוא כתב אישום זה. התלונה הוגשה ביום 25.3.08. הנאשם שלל מכל וכל את הסברה, כי התלונה הוגשה בעקבות דרישת תשלום מטעם הנאשם מיום 24.3.08 (נ/2), וטען כי התלונה הוגשה מפאת אזרחותו הטובה, הא ותו לא.

הודעת הנאשם מיום 24.12.08

במסגרת הודעתו במשטרה ציין הנאשם, כי סיים את לימודיו בבצלאל בשנת 1986, אולם לא השלים שנה נוספת בטכניון ועל כן נוהג במשך 20 שנים לערך להחתים את המהנדס, דן שפר, בכל תוכנית שלו, ואין הוא מגיש בקשות בגפו. לשיטתו, מעולם לא טען כי הוא אדריכל, וכי תמיד נהג להטעים כי הלה נותן שירותי אדריכלות, וכך אף מופיע בכל החוזים בהם התקשר. עוד ציין, כי כיום מקפיד לכתוב בחוזים הללו, כי הינו בוגר בצלאל ונותן שירותי אדריכלות.

7. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו לעיוני במסגרת פרשת התביעה, באתי למסקנה כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה הלכאורי המוטל עליה בשלב זה של ההליך.

עדות המתלונן, מבלי להידרש לשאלת מהימנותה, יש בה לבדה כדי להעיד, לכאורה, כי הנאשם הציג עצמו כאדריכל, הגם שאינו אדריכל, וכי קיבל תמורה כספית עבור שירות שניתן למתלונן מתוקף הצגתו הכוזבת. ברם, עדות זו אינה עומדת לבדה, כי אם אליה מצטרפות ראיות נוספות אשר יש בהן כדי להעיד על אשמתו הלכאורית של הנאשם.

8. בהסכמים המגולמים ב-ת/1 וב-ת/4, אשר הנאשם הוא צד להם, הם נערכו על דעתו והוא חתום עליהם, מוצג הנאשם כאדריכל לכל דבר ועניין, בלא כל הסתייגות מתוארו זה. מהסכמים אלו עולה בבירור, כי הנאשם קיבל תמורה כספית עבור השירות שניתן למתלונן ולאחרים. זאת ועוד, המסמכים שהוגשו לעיוני נושאים בחלקם את חותמת הנאשם, אשר נושאת את הכיתוב "נ. דלל אדריכלות". אמנם, אין הנאשם נוקט בתואר אדריכל, יחד עם זאת לשון החוק אוסרת לא רק על נשיאת תואר אדריכל מבלי שנושאו יהא רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים או מבלי שהוא זכאי להיות רשום בפנקס זה, כי אם האיסור חולש גם על נשיאת תואר דומה שיש בו כדי להטעות. סבורני, כי התואר בו בחר הנאשם להציג עצמו, יש כדי להביא את האדם הסביר ליפול לטעות באשר למהותו המקצועית האמיתית של הנאשם.

9. אשר להימנעות המאשימה להמציא לידי בית המשפט תעודת עובד ציבור, אשר תעיד כי הנאשם אינו רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, או כי אין הוא זכאי להיות רשום בפנקס כאמור, הרי שטענת הנאשם בנקודה זו היא טענה בעלת יסוד שלילי, ולגביה חל נטל הוכחה מופחת:

"הלכה פסוקה היא שכמות ההוכחות הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי הינה "זעירה למדי", ומשעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור - עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע....זאת משום שלא זו בלבד שעקרונית הוכחת השלילה הינה משימה קשה, אלא שהוכחת היפוכה, קרי- הוכחת החיוב הינה משימה פשוטה ביותר...." (י' קדמי, על הראיות- הדין בראי הפסיקה (תשנ"ט-1999, חלק 3) 1264).

משהוטחו החשדות בנאשם, במסגרת חקירתו המשטרתית, ציין הנאשם מפורשות כי אינו רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, שכן לא השלים את לימודיו, אולם לא העלה כל טענה, לפיה הינו זכאי להיות רשום בפנקס כאמור. לאמור, הנאשם לא המציא כל ראיה לסתור את המיוחס לו עוד בחקירתו המשטרתית, מה שמבסס, בשלב זה של ההליך, את עמידתה של התביעה בנטל השכנוע הלכאורי, בשים לב למידת ההוכחה הנדרשת במסגרת בירור טענת "אין להשיב לאשמה". למעלה מן הצורך יוטעם, כי גם בלא ראיה זו, ישנן די ראיות בידי התביעה על מנת לבסס את אשמתו הלכאורית של הנאשם.

10. ער אני לסתירות בין עדי התביעה 2 ו- 5, אולם אינני סבור כי בשלב זה יש בסתירות אלה כדי להאפיל על קשת הראיות שהובאה בפניי, אשר יש בה, ולו לכאורה, כדי להעיד על אשמת הנאשם.

לאור האמור, אני קובע כי על הנאשם להשיב למיוחס לו בכתב האישום.

11. יוטעם, כי עובדות כתב האישום מבססות עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק, אולם המאשימה נותרה עיקשת בעמדתה, וביכרה להותיר את הוראת החיקוק המופיעה בכתב האישום על כנה, ולייחס לנאשם עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק, הגם שלא נטען בכתב האישום, כי הנאשם נשא את התואר "מהנדס רשום" או התחזה ככזה. נוכח סמכותי הנובעת מסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, הרי שניתן יהיה, ככל שיימצא לנכון בסופו של ההליך, להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 2(ב), באם תתגלה האשמה בה מהעובדות שיוכחו בפניי.

12. בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי להיעתר לבקשת התביעה לתיקון כתב האישום, כך שבסעיף 3 יירשם שהנאשם קיבל מהמתלונן סכום העולה על 20,000 ₪ חלף סכום של 200 ₪, כפי שננקב בכתב האישום. בקשה זו הועלתה בתום פרשת התביעה, לאחר שהעידו כל עדי התביעה, ולאחר שב"כ המאשימה הצהיר כי אין רלוונטיות לסכום, וכי מבחינתו ניתן לרשום שהנאשם קיבל תמורה של שקל אחד בלבד. לאמור, התובע מודע היה לסכום התמורה הנקוב בכתב האישום עובר לניהול פרשת התביעה או במהלכה, אולם בחר שלא לבקש את תיקון את כתב האישום אלא בתום פרשת התביעה. סבורני, כי בשלב זה נגרעת מהנאשם האפשרות להתגונן כדבעי מול טענתה החדשה של התביעה, שהרי עדי התביעה כבר נתנו עדויותיהם, כאשר ההגנה בחרה שלא להתעכב על נקודה זו בהתאם לעמדת התביעה בכתב האישום ובדיון עצמו.

סיכומם של דברים

אני קובע כי על הנאשם להשיב לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

אני דוחה את בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים במהירות האפשרית, ואף בפקס, וזאת נוכח כך שהמשך דיון ההוכחות בתיק נקבע ליום 16.1.2012 בשעה 09:00.

באחריות הסנגור לוודא התייצבות הנאשם והעדים מטעמו.

ניתנה היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: נסים דלל
שופט :
עורכי דין: