ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד פאולה נבילי :

מדינת ישראל

נ ג ד

1. פאולה נבילי

2. בטינה קרולינה צ'יריאלו

בבית המשפט העליון

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט נ' הנדל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת.א. 7307/05 מיום 18.6.10 שניתנה ע"י כב' השופט מ' דרורי

בשם המבקשת - עו"ד מיכל ברדנשטיין עו"ד אהרון גל עו"ד טלי מרקוס

בשם המשיבות - עו"ד פרופ' מיכאל קורינאלדי עו"ד עדנה אוריון

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) דחה את בקשתה של המבקשת לדחות על הסף מחמת התיישנות תובענה שהוגשה נגדה על ידי המשיבות. בקשת רשות הערעור מופנית נגד החלטה זו.

2. המנוח רפאלה צ'יריאלו, תושב מילאנו שבאיטליה, היה צלם עיתונות. הוא הגיע לארץ בחודש מרץ 2002. בעת שהמנוח נמצא בעיר רמאללה לצורך מילוי משימתו הוא נורה ונהרג ביום 13.3.2002. המשיבות הן אלמנתו (המשיבה 1) ובתו הקטינה (המשיבה 2). הן הגישו תביעה לפיצויים לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 4.8.2005. לפי הטענה, נורה המנוח על ידי כוחות צה"ל וכתוצאה מכך מצא את מותו. בתביעה נטען כי המבקשת אחראית למותו וכי על כן עליה לפצות את המשיבות בגין נזקיהן. יצוין, כי המשיבות מקבלות תגמולים בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

3. כאמור, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה התבססה על הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן - חוק הנזיקין). הסעיף קובע כדלקמן:

"(3) לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים"

סעיף 5א הוסף לחוק במסגרת תיקון מס' 4 משנת 2002 (ס"ח 1862, 1.8.02, עמ' 514). בסעיף 4 לתיקון נקבעו הוראות באשר לתחולת הסעיף. נאמר שם (בסעיף 4(ב)), כי "לעניין תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני תחילתו של חוק זה וטרם התיישנה, יימנו המועדים האמורים בפיסקה (3) [של סעיף 5א לחוק המתוקן], מיום תחילתו של חוק זה ...". נוכח הוראה זו, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום פרסום החוק, הוא יום 1.8.02, שהרי מדובר באירוע שהתרחש ביום 13.3.02, היינו לפני תחילתו של תיקון מס' 4. מכאן, שתקופת ההתיישנות הבסיסית של שנתיים ימים, כאמור בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין, מסתיימת לכאורה בסוף חודש יולי 2004. כאמור, התביעה הוגשה ביום 4.8.2005.

4. בית המשפט המחוזי דחה את טענתן של המשיבות, כי המבקשת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. לאחר מכן נבחנה סוגיית ההתיישנות לגופה. בית המשפט קבע, כי מאחר שהמשיבה 2 הינה קטינה, הרי תקופת ההתיישנות לגביה היא חמש שנים. תקופה זו מורכבת מתקופת השנתיים בצירוף שלוש שנים נוספות, כאמור בסיפה של סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין. עוד מצא בית המשפט, כי "אין כל הצדקה מוסרית או עניינית" ליתן פיצוי לקטינה ולא לאמה הבגירה, בהנחה שתוכח אחריות המבקשת. מכאן מסקנתו של בית משפט קמא שיש לדחות את בקשתה של המבקשת לדחיית התובענה על הסף. עם זאת התייחס בית המשפט באופן חלופי לטענות נוספות שאף הן הצדיקו, לגישתו, את דחייתה של הבקשה. בית המשפט הפנה לכך שעל פי ההלכה הנוהגת, כאשר הימים האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים במהלך פגרה של בתי המשפט נדחה סופה של התקופה ליום הראשון שלאחר הפגרה (ע"א 3141/99 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817 (2001)). כאמור, התובענה הוגשה במקרה דנא ביום 4.8.2005, היינו במהלך פגרת הקיץ של בתי המשפט, ולפיכך נדחית תקופת ההתיישנות עד ליום 1.9.2005. לפי גישה זו, הוגשה התובענה במהלך השנה השלישית שמאז יום 1.8.2002. כמו כן סבר בית המשפט המחוזי, כי בכל הנוגע למשיבה 2, נעצר מרוץ ההתיישנות נוכח העובדה שמדובר בקטינה וזאת על פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). סעיף זה קובע כידוע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". טעם נוסף שהובא על ידי בית משפט קמא לדחיית טענתה של המבקשת היה, כי קיצור תקופת ההתיישנות משבע שנים, כאמור בחוק ההתיישנות, לשנתיים, אינו חוקתי.

5. המבקשת מעלה שלל של טענות נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. הטענה הראשונה היא, כי בית המשפט לא הלך במסלול שהתווה סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין. בסעיף נקבע, כי תקופת ההתיישנות הינה שנתיים מיום המעשה, אלא שבית המשפט רשאי להאריך את התקופה "אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה". מסתבר, כי מטעם המשיבות הוגש תצהיר שבא לבסס את בקשתן להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה אחת לגבי המשיבה 1 ובשלוש שנים לגבי הקטינה. מדובר בתצהיר של אדם בשם קואומו אוג'ניו. בתצהיר נאמר, בין היתר, כי למשיבות היה קושי למצוא פרקליט מתאים השולט בשפתן וכי מאחר שמדובר באזרחיות איטלקיות לא הייתה להן אפשרות לטפל בענייני התביעה לאחר האסון. כמו כן נאמר בתצהיר, כי למשיבות לא היה ידוע על דבר תיקון מס' 4 לחוק. המבקשת ביקשה לחקור את המצהיר על תצהירו. בית המשפט נתן את החלטתו בלא חקירה של המצהיר. על כך מלינה המבקשת.

6. סבורים אנו שיש ממש בטענה האמורה של המבקשת. מלשונו של סעיף 5א(3) לחוק ברור, כי תקופת ההתיישנות של שנתיים אינה בגדר מחסום מוחלט. לבית המשפט ניתנה הסמכות להאריך את התקופה "אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו ..." תוך שנתיים. הנטל להראות שלא הייתה אפשרות סבירה מוטל על התובע. על התובע להביא בפני בית המשפט עובדות ונתונים לביסוס טענתו בעניין זה. בית המשפט המחוזי סבר כי נתוני המקרה דנא מצדיקים שתינתן הארכה. הוא אף הזכיר בהחלטתו את התצהיר האמור (פיסקה 67 להחלטה). מאחר שהמשיבות ביססו טענתן באשר להארכת התקופה על התצהיר, חובה הייתה על בית המשפט לאפשר חקירה של המצהיר על ידי המבקשת (ראו רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (1998)). גם אם המבקשת לא הגישה תצהיר נגדי, עדיין עמדה לה הזכות לחקור את המצהיר מטעם המשיבות (השוו, רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד (טרם פורסם, 25.8.11), פיסקה 8). בין אם מדובר בתביעה של בגיר ובין אם מדובר בתביעה של קטין, אין מקום להארכה אוטומטית של תקופת ההתיישנות לעניין סעיף 5א(3) לחוק הנזיקין. על כן, אין מנוס מלהחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שיאפשר חקירה של המצהיר.

7. כפי שראינו, בית המשפט הביא טעמים חלופיים לביסוס מסקנתו, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה במקרה דנא. לא נתייחס לכל אחד מהטעמים החלופיים. רואים אנו לנכון לומר מילים ספורות לגבי שניים מן הטעמים, ולמעלה מן הצורך, וזאת מבלי לקבוע מסמרות. בית המשפט המחוזי קבע, כזכור, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה ככל שמדובר בקטינה, לאור ההוראה שבסעיף 10 לחוק ההתיישנות. דומה שבעניין זה נפלה שגגה. נראה, שסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין הינו בגדר הוראה מיוחדת, הגוברת על האמור בסעיף 10 לחוק ההתיישנות (ראו סעיף 27 לחוק ההתיישנות). סעיף 10 מורה, כי לגבי תובע שהינו קטין אין למנות לעניין התיישנות את התקופה שלפני יום הולדתו השמונה-עשרה. לעומת זאת, בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין הוסמך בית המשפט להאריך את תקופת ההתיישנות לגבי קטין למשך שלוש שנים מעבר לתקופה הבסיסית של שנתיים. אם נלך בדרכו של בית המשפט המחוזי יש להחיל לגבי קטינים את שתי ההוראות יחדיו. אין לקבל שזו הייתה כוונתו של המחוקק. נוכח התכלית של תיקון מס' 4 לחוק, שבמרכזו קיצור תקופת ההתיישנות, לא יתכן שהייתה כוונה להחלה סימולטנית של שני הסדרים המביאים להארכה מוגברת של תקופת ההתיישנות. כזכור, בית המשפט המחוזי אף הביע את הדעה, כי צמצום תקופת ההתיישנות, כאמור בתיקון מס' 4 לחוק, אינו חוקתי. שאלה היא האם כיום פתוחה הדרך לקביעה זו נוכח פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 12.12.06), פיסקה 35).

8. לפיכך, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. הערעור מתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת והדיון בטענת ההתיישנות מוחזר אליו, כאמור לעיל. נשיאת בית המשפט המחוזי תקבע את זהותו של השופט שימשיך לדון בתובענה. המשיבות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

ניתן היום, א' בטבת תשע"ב (27.12.2011).


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: פאולה נבילי
שופט :
עורכי דין: