ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חסיין אבו צעלוק נגד מדינת ישראל :

חסיין אבו צעלוק

נ ג ד

מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט י' עמית

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתן בת"פ 8262/09 מיום 9.11.10 מפי השופט זלוצ'ובר

בשם המערער - עו"ד אסתר בר ציון; עו"ד ויקטור אוזן

בשם המשיבה - עו"ד אפרת גולדשטיין

פסק דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו - הכרעת הדין וגזר הדין - של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט זלוצ'ובר) בת"פ 8262/09 מיום 9.11.10 (הכרעת הדין מיום 19.9.10), שבגדרו הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ונגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. עניינה של הפרשה תקיפת אסיר על-ידי אסיר אחר בתוך כותלי בית הסוהר, והטענות עניינן בראש וראשונה ראייתיות.

ב. על פי כתב האישום תקף המערער ביום 30.9.09 סמוך לשעה 19:30 את האסיר מאמון ג'באלי (להלן המתלונן), שעמו חלק תא בכלא נפחא יחד עם נוספים. כנטען חתך המערער את המתלונן בצוואר ובחזה באמצעות מכסה של קופסת שימורים. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן חתך עמוק בצווארו ושני חתכים שטחיים באזור החזה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בפסק דינו התבסס בית המשפט על הודעת המתלונן במשטרה, שבגדרה לא שלל את האפשרות כי המערער הוא שדקרו, והעדיפה, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 על פני עדותו בבית המשפט; כן נסמך בית המשפט על עדויות סוהרים, שהבחינו לאחר התקיפה במערער מחזיק במכסה של קופסת שימורים, וראו שני אסירים אחרים מפרידים בין המערער למתלונן. יצוין כאן, כי בזמן התקיפה נכחו בתא המערער, המתלונן ואסירים נוספים: עבדאללה עותמאן (להלן עותמאן), אחמד לולחי (להלן לולחי), חאלד אבו עדרה (להלן אבו עדרה) ושחאדה אבו שחאדה (להלן אבו שחאדה). כן נראה המערער מסתיר את מכסה קופסת השימורים בארון. עוד צוין, כי המערער נפצע באצבעו, ולא סיפק הסבר לפציעה זו.

ד. בית המשפט קמא קבע, כי עדות המתלונן בפניו הותירה רושם בלתי אמין, וכי עשה ככל שביכולתו על מנת שלא לשתף פעולה ולהימנע מהפללת המערער, גם במחיר של אמירת שקרים. צוין, שהעלאת גירסה כבושה על ידי המתלונן בעדותו בבית המשפט כי הוא יודע מי פצע אותו וכי אין מדובר במערער מזיקה ומעוררת חוסר אמון; נאמר, כי "ניכר היה, שהטענה שלא הנאשם הוא התוקף, הומצאה לצורך המשפט ובסמוך לו, ושוב לא ניתן הסבר לכבישת העדות או להפסקת כבישתה" (עמ' 68 לפרוטוקול). יתרה מכך נקבע, כי ההסברים שסיפק המתלונן לכבישת עדותו על פניו אינם אמינים, ויש לדחותם. בית המשפט העדיף, כאמור, את אמרת המתלונן במשטרה, בנוסף לעדויות הסוהרים.

ה. אשר למערער, ששמר על זכות השתיקה וכבש את גירסתו עד למענה בבית המשפט נקבע, כי "הנאשם שקד על סיפור בדים שישתלב במארג הראיות שנאספו סביבו כאשר סיפורו ייבנה על פי הראיות שבידי המשטרה ועל פי מה שייחשף בפניו לאחר חקירת מרבית עדי התביעה בבית המשפט" (עמ' 70 לפרוטוקול). הודגש, כי המערער שינה את גירסתו באשר לשאלה אם ראה את הקטטה, ובאשר לידיעה מיהו התוקף. נקבע, כי עדות המערער בבית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם יתר העדויות, וכי היא רצופה סתירות ואינה מתיישבת עם ההיגיון ועם השכל הישר. כן לא שעה בית המשפט לטענה כי יש במחדלי חקירה, ככל שנמצאו, כדי לפגוע בתשתית הראייתית; כך למשל קבע, כי לא היה מקום וטעם לבדוק טביעות אצבע על מכסה קופסת השימורים, שכן מכסה כזה משמש את כל האסירים בתא כסכין לצרכים יומיומיים.

ו. על המערער נגזרו 5 שנות מאסר לריצוי בפועל - שמועדו מיום 20.10.09 - ו-18 חודשי מאסר על תנאי. הודגש, כי מדובר בעבירה חמורה שנעברה בין כתלי בית הסוהר, וכי "אין להשלים עם האלימות בכלא. רק ענישה מחמירה תבהיר, לכל אסיר שינקוט באלימות, כי גם בכלא חלים חוקי המדינה, ומי שפגע באסירים או סוהרים יענש בחומרה" (פסקה 6 לגזר הדין). בית המשפט אף נתן דעתו לעברו הפלילי המכביד של המערער ולעובדה שלא הביע חרטה או נטל אחריות על מעשיו מזה, ולמצבו הסוציואקונומי והבריאותי מזה. בית המשפט ציין, כי היה מחמיר יותר אילולא התוצאה הקשה של הצטברות לתקופת מאסר קודמת.

עיקרי טענות המערער

ז. לטענת המערער, מן העובדה שההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות וממחדלי החקירה מתחייב זיכויו. נטען למחדלי חקירה שונים: החוקר היחיד בתיק לא ידע להצביע על המועד שבו קיבל הודעה על האירוע, נגבו הודעות מהסוהרים אך בחלוף 12 ימים מקרות האירוע, לא נערכו נסיונות לתפיסת קופסת השימורים, לא נבדק האם מכסה קופסת השימורים יכול לגרום לחתך כגון דא, לא נבדקו מצלמות האבטחה באזור, לא נערך שחזור של האירוע, מכסה קופסת השימורים לא הועבר לבדיקות דנ"א ולא נלקחו ממנו טביעות אצבעות. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שדחה את עדות המתלונן ולא נתן משקל ראוי לדבריו במשטרה, ובמיוחד לטענתו, כי התוקף יכול היה להיות כל אחד מיושבי התא למעט שניים; לטענת המערער, העובדה שלולחי ואבו עדרה - שלא שיחקו עם המתלונן שש בש, משחק שבו היה עסוק בעת התקיפה - לא הוזמנו לעדות, אך מחזקת את דבריו.

ח. הוסף, כי התרשמותו של בית המשפט קמא שעדותו של המתלונן אינה אמינה בשל חוסר שיתוף פעולה מצידו והימנעות מהפללת המערער, אינה ראויה, שכן אף בחקירתו במשטרה כאמור לא הפליל את המערער. לבסוף נטען באשר לחומרת העונש, כי המערער גדל ללא אב, מצבו הבריאותי אינו טוב, וכל רצונו הוא להיות עם משפחתו.

הדיון בפנינו

ט. בפנינו חזרו הצדדים על עיקר הטענות שנשמעו בבית המשפט קמא. באת כוח המערער הדגישה, כי כאשר מדובר בתיק המבוסס על ראיות נסיבתיות בצירוף מחדלי חקירה מרובים, זיכוי מחמת הספק הוא מחויב המציאות. אשר לעדויות הסוהרים בדבר הצורך להפריד בין הניצים בקטטה נטען, כי אין מדובר ב"הפרדת כוחות", אלא הדבר אך נראה כך שכן עסקינן בתא קטן וצפוף, והאסירים עמדו. עוד נטען, כי המערער כלל לא נחקר ביחס לטענה שהסתיר קופסת שימורים בארון, וכי מדובר בטענה כבושה. הוסף, כי יש לבחון את האפשרות שאבו עדרה הוא שביצע את התקיפה. באת כוח המשיבה טענה מנגד, כי אף שאין עדות ישירה למעשי התקיפה, הראיות כולן מצביעות לכיוונו של המערער. צוין, כי המערער ביקש להסתיר את מכסה קופסת שימורים, וכי יש ליתן משקל לשתיקתו בחקירה. הוסבר, כי אכן היו מחדלי חקירה מסוימים, אך די בראיות שהוצגו כדי לבסס הרשעה מעבר לכל ספק סביר. ביחס לעונש נטען, כי אין מקום להתערבות בו, בפרט נוכח העובדה שהתקיפה נשוא ענייננו נעשתה בעוד המערער מרצה עונש בגין מעשה דקירה אחר.

דיון והכרעה

י. טענות המערער רובן ככולן מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, שאותם קבע בית המשפט המחוזי באשר לעדויות השונות. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם נמצא כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225)). מקרה זה במובהק אינו בא בקהלם של אלה.

י"א. בתא היו כאמור שישה אסירים בשעת מעשה: המתלונן, המערער, לולחי, עותמאן, אבו שחאדה ואבו עדרה. אבו שחאדה ועותמאן שיחקו שש בש עם המתלונן. על כך אין חולק. לדברי המתלונן, בעודם משחקים הגיע התוקף מאחוריו ופצע אותו. הן בהודעתו במשטרה ת/5 מיום 1.10.09 בבוקר, למחרת אירוע התקיפה שהיה בערב הקודם, והן בעדותו בבית המשפט מסר המתלונן כי אבו שחאדה ועותמאן, שעמם שיחק, לא היו אלו שתקפוהו. הסוהרים אשוש ופורטל העידו שראו את המערער בתא שניות לאחר האירוע, כשהוא מחזיק בידו את מכסה קופסת השימורים; כן העידו כי המתלונן והמערער עמדו זה מול זה, וכי עותמאן ולולחי עמדו בין שניהם כדי להפריד ביניהם:

אשוש מציין:

"בערך בשעה 19:40 נשמעו צעקות מתא 6 וגרירה של כסא או שולחן, זה היה מפלסטיק כנראה. רצתי לשם עם מכשיר המצוקה ביד וזיהיתי את הנאשם. בתוך התא בצד הרחוק מהדלת ואת האסיר השני מעמון (כך במקור- א"ר) בצד הקרוב לדלת הוא עמד ממול לנאשם וביניהם יש שני אסירים עבדללה עותמאן ואחמד סולימן לולחי... לשאלה מה עשו שני האסירים שעמדו בין הנאשם למתלונן אני משיב שהם עמדו ביניהם הם היוו חיץ אני לא זוכר שהם עשו משהו..."(עדות אשוש, עמ' 15-14 לפרוטוקול הדיון).

ופורטל מציין כך:

"אני הולך לכיוון התא מסתכל לתוך התא דרך הסורג, ורואה את הנאשם מחזיק כמו פלח כזה, שבדר"כ חותכים איתו את הירקות... לשאלה איך הם עמדו הנאשם וג'יבלי (כך במקור- א"ר) אחד ביחס לשני, אני משיב שהיו שלושה ארבעה אסירים ביניהם אני לא זוכר בדיוק, היה אחד בשם עבדאלה ואחד בשם לולחי, הנאשם ומאמון עמדו אחד מול השני" (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון).

י"ב. יוסף, כי הסוהר פורטל העיד שראה את המערער מנסה להסתיר את מכסה קופסת השימורים בארון, והרי, אם כטענת המערער ביקש ליטול מהמתלונן את המכסה, משום ש"פחדתי שלא יקרה אסון יותר, עשיתי מה שצריך..." (עמ' 48 לפרוטוקול הדיון, שורה 12), מה לו להסתיר את מכסה קופסת השימורים. פרט זה אמנם עלה לראשונה בעדות פורטל בבית המשפט, אך בית המשפט מצא את עדויותיהם של הסוהרים אמינות; הגם שהתעוררו סתירות, אין אלה נוגעות ללוז הדברים, ועל כן לא מצאנו להתערב בכך; הן מהוות עוגנים ממשיים להרשעה, ונותנות תמונה ברורה למדי, ודי בהן בצירוף הודעת המתלונן במשטרה כדי לבססה.

י"ג. כאמור, בית המשפט העדיף את הודעת המתלונן למחרת האירוע במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. בין השתיים נתגלו פערים וסתירות במספר עניינים: בחקירתו במשטרה ציין המתלונן שהוא החזיק בקופסת השימורים על מנת להגן על עצמו (בעדותו במשפט תיקן דבריו, והסביר שמדובר במכסה), ולא ציין שהקופסה או המכסה נלקחו ממנו על ידי אחר. רק בבית המשפט טען המתלונן כי המכסה נלקח - יתכן כי על ידי המערער. זאת בתיאום מופלא לגירסת המערער שנשמעה לראשונה בבית המשפט.

י"ד. בהודעתו במשטרה טען המתלונן כי אינו יודע מי תקף אותו, ואילו בבית המשפט מסר, כי הוא יודע מי תקף, וכי אין מדובר במערער, ואולם אין בכוונתו לחשוף את שמו כל עוד אין התוקף זוכה בחסינות. זאת, אף כשבחקירתו במשטרה, שעה שעומת עם העובדה שסוהר ראה את המערער מחזיק בידו מכסה של קופסת שימורים, ושני אסירים מפרידים בינו לבין המתלונן, השיב: "אם הסוהר ראה אז הוא ראה אני לא ראיתי" (ת/ 5, עמ' 2, שורה 4). בנוסף, לראשונה טען בבית המשפט שנחתך בסכין. באופן מתמיה מסר המתלונן מיוזמתו בעדותו בבית המשפט, כי לא המערער פגע בו, ונשאלת השאלה, אם טרח לומר בהודעתו במשטרה שהשניים ששיחקו עמו שש בש לא הם אלו שפגעו בו, מדוע לא הבהיר זאת גם ביחס למערער (ש: "היום אמרת לי בחוץ מיוזמתך שזה לא הנאשם, וזה היה מאוד חשוב לך להגיד ואני לא שאלתי אותך מי דקר אותך אפילו? ת: נכון אמרתי לך, שזה גם לא אבו שחאדה, גם לא עותמאן ולא הנאשם, אני יודע בדיעבד מי עשה לי את זה וזה נסגר בתוך החדר והבן אדם נשאר איתי שלושה חודשים בחדר" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון, שורות 12-9)). הסבריו היו מתחמקים, והם אינם מניחים את הדעת:

"החוקר אמר לך ספציפית על הנאשם, שסוהר ראה אותו מחזיק מכסה של קופסת שימורים וידעת שיש ראייה שמסבכת את הנאשם? ת. אבל אני לא יודע שזו הראייה שמסבכת כי אני יודע שנחתכתי בסכין, אני לקחתי את המכסה של קופסת שימורים, כדי להגן על עצמי ומישהו מהחדר לקח את זה ממני" ש. החוקר אומר לך שראה את הנאשם מחזיק בידו מכסה של קופסת שימורים ואז אתה אומר לו: 'יכול להיות שהוא ראה, אני לא ראיתי', זאת אומרת שאתה לא ראית את הנאשם מחזיק את המכסה? ת: אם הייתי רואה בוודאות שהנאשם החזיק במכסה של קופסת השימורים, הייתי אומר שזה הוא, מישהו לקח ממני, אני לא יודע מי לקח" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון, שורות 14-6)).

ט"ו. סעיף 10א לפקודת הראיות הוא פרי מציאות החיים, שבה יתכנו נסיבות שבהן יתיירא מי שאמר את שאמר במשטרה לחזור על הדברים; הסעיף נועד איפוא לקבל כראיה את אמרת החוץ - ההודעה במשטרה, על פי רוב - ולהעדיפה על פני דברי העד במשפט, ככל שאלה סותרים את דבריו במשטרה, והוא הפך, מטעמיו שלו, "עוין". במובן זה, "ההוראה הקבועה בסעיף 10א היא בבחינת חריג לכלל האוסר את קבילותה של עדות שמועה" (ע"פ 7450/02 עיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 366, 375 (השופט לוי); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 177). התכלית היא הכשרת אמרת חוץ כראיה במשפט אף שבעל האמרה אינו חוזר עליה מעל דוכן העדים מטעמים השמורים עמו - כגון מורא, חרטה, לחץ כזה או אחר. אכן, מתחייבת זהירות בקבלת הודעה שאינה מאושרת מעל דוכן העדים, אך היא הכרח לא יגונה במקרים שונים. סבורני בנדון דידן כבית המשפט קמא, כי הגירסה שעלתה בחקירת המתלונן במשטרה מייצגת באופן אותנטי את הלך רוחו בשעת מעשה וסמוך לו, וכי ההשתלשלות המאוחרת היא תוצר של תיאום גירסאות ושל החשש מהפללת המערער. כך גם לא מצאתי שיש בחומר הראיות כדי להפליל את לולחי או אבו עדרה, השניים שלא שיחקו עם המערער. אכן, גם במשטרה אין מדובר בזיהוי גמור של המערער על-ידי המתלונן, אך בודאי שאין מדובר בשלילת אשמתו כבעדות בבית המשפט, האומרת בקול גדול דרשני.

ט"ז.דומה איפוא כי אמרתו של המתלונן במשטרה במצטבר לעדויות הסוהרים מבססת תשתית ראייתית להרשעה, כפי שסבר בית המשפט קמא.

י"ז. לאלה מצטרפת גירסת המערער, או ליתר דיוק העדרה. המערער שמר על זכות השתיקה בעת חקירתו, ולראשונה פצה פיו ומסר גירסה בבית המשפט. גירסת המערער עמוסת סתירות, והיא השתנתה בבית המשפט, למשל ביחס לשאלה מי הוא התוקף והאם ראה את הקטטה. כך, תחילה סיפר בעדותו כי "היתה קטטה בתא. המהומה הגיעה לכיוון שלי, ראיתי את מעמון (כך במקור- א"ר) ג'באלי עם הפחית, ואני הוצאתי לו את זה מהיד שלא יקרה אסון חס וחלילה יותר" (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון, שורות 10-9), בהמשך מסר, כי הוא אינו יודע אם המתלונן תקף או מי תקף אותו (עמ' 46 לפרוטוקול הדיון, שורה 15), ולבסוף - והדברים גובלים בהגחכה - כי נודע לו אך למחרת שהתרחשה קטטה (עמ' 49 לפרוטוקול הדיון, שורה 11). גירסתו עוצבה בהתאם למידע שנחשף בפניו בהליך המשפטי, ומשלא הביא כל ראיה לגירסתו, אין בטענותיו כדי לסתור את הראיות העומדות נגדו; קל וחומר מקום שמדובר בגירסה כבושה, שבבסיסה עומד החשש כי הותאמה לראיות התביעה (ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ז'). כך הוא גם באשר להסברו של המערער כי כבש את גירסתו בשל מקרה אחר שאירע בשנת 1995 שבו הותקף לאחר מתן עדות. יוסף, כי העלאת הגירסה לראשונה מעל דוכן העדים עשויה בנסיבות מסוימות להביא ליצירתה של ראיית סיוע (בש"פ 6152/11 טנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אולם אין לנו צורך להידרש לכך נוכח התשתית הראייתית שפורטה מעלה.

י"ח.אשר למחדלי החקירה הנטענים, אכן, מוטב היה אילו נעשו מספר בדיקות, כגון האם החתך יכול היה להיגרם ממכסה קופסת שימורים. ואולם, הלכה היא כי קיומם של מחדלים אלה אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכויו של המערער, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו, ואם לא קופחה הגנתו כיון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גירסתו שלו (ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 23; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 29; ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ז'). כאמור, בנדון דידן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי מעלה תמונה פשוטה, ואין בתהיות שהעלה המערער כדי לשמוט את הבסיס תחתיה.

י"ט. הסניגוריה ביקשה להביא את המקרה לגדרי ספק סביר, ונדרשה בין היתר לע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ולסקירה שם. ואולם בענייננו אין הדברים מגיעים לכלל אותו ספק סביר נודע; ראו גם ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר מפי השופט ג'ובראן כי "'לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה "סובסטאנטיבית ולא אפסית'... ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער" (הדגשה במקור-א"ר) החומר שבפנינו אינו כזה, במכלול העולה מראיות התביעה והמתחזק בהתנהלות המערער.

כ. התוצאה המתבקשת היא כי אין מקום להתערבותנו בהרשעה.

כ"א.אשר לחומרת העונש, המערער נקט אלימות חמורה בתוך כותלי בית הסוהר תקופה קצרה לפני שחרורו. כל אלה מלמדים כי אין עליו מורא החוק, ואלימות היתה לו לדרך חיים. למערער עבר פלילי מכביד הכולל איומים, תקיפה ועבירות סמים, ובמקרה דנא גילה כי היד עודנה נטויה. אכן, קרובו העיד לעונש וביקש רחמים למען משפחת המערער - ואולם היה על המערער לחשוב על משפחתו בטרם שב והסתבך תוך מאסרו. אין בידינו להתערב אף בחומרת העונש.

כ"ב.איננו נעתרים איפוא לערעור על שני חלקיו.

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

השופט י' עמית:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, א' בטבת התשע"ב (27.12.2011).


מעורבים
תובע: חסיין אבו צעלוק
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: