ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון יצחק נגד משרד הבינוי והשיכון/אגף איכלוס :

שמעון יצחק

ע"י ב"כ עו"ד גד שהרבני ועו"ד שחר קהלני

נ ג ד

1. משרד הבינוי והשיכון/אגף איכלוס

ע"י ב"כ עו"ד מאיה לויאן

2. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד דודי גלמן

3. קליסה גבריאל

4. קליסה תמר

ע"י ב"כ עו"ד יהודה שנייויס

בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

כב' השופטת אסתר שטמר

פסק דין

1. העותר הוא בנה של המנוחה צדיקה יצחק ז"ל, והיורש היחיד שלה. אמו הלכה לעולמה ביום 22.1.2009. עתירתו מופנית כלפי החלטות המשיבים 1 ו-2 שאינם מאפשרים לו להתגורר בבית שאמו המנוחה התגוררה בו ברחוב מרבד הקסמים 38, רחובות, גוש 4545 חלקה 64 (להלן "הבית"), ולהשלים את הליכי הרכישה של הבית מן המשיבה 2 (להלן גם "עמידר"(, משום שאינו עונה להגדרת "דייר ממשיך" ו"זכאי" שבחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998, ובחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998.

2. רקע

אלו העובדות הנלמדות מן התעוד שצורף לבקשה ולתגובות:

(1) המנוחה התגוררה בבית החל בשנת 1992.

בשנת 1999 הציבה המשיבה 4, בתה של המנוחה (להלן: "הבת") יחידת דיור (קרוואן) בחצר הבית, ועברה להתגורר בו עם אישהּ (המשיב 3) ועם ילדיהם (המשיבים 3-4 יקראו לשם הנוחות: "קליסה").

(2) העותר טוען כי סמוך לאותו זמן החלה המנוחה בהליך לרכישת הנכס מחברת עמידר, בהתאם לזכאותה על פי חוק הדיור הציבורי: הוגשה בקשה לרכישת הנכס, שולמה אגרה ועמידר הזמינה שומה מאת מנהל מקרקעי ישראל (להלן "המנהל").

שמאי המנהל בקר בנכס ביום 17.12.2000, אך סירב לשום אותו עד לאחר שתוסר חריגת הבנייה בחצר. המשיבים אינם מתנגדים לתאור ההליכים הנ"ל, אך סבורים כי בנסיבות הענין לא החלה המנוחה בהליכי הרכישה.

(3) העותר טוען כי עמידר הגישה תביעה לפינוי הקרוואן. אין לפניי תעוד המלמד על כך. לעתירה צורף הסכם פינוי שנחתם בין העותר בשם המנוחה לבין קליסה, שלפיו היה על קליסה לפנות את הקראוון ואת שאר מטלטליהם עד יום 10.10.07.

(4) ככל הנראה משום שהפינוי לא מומש, פנה העותר בשם המנוחה לבית הדין הרבני ברחובות, בתביעה להורות על פינוי הקראוון. ביום 21.7.2008 ניתן פסק דין (מכח שטר בוררות שהצדדים חתמו עליו), שהורה על פינוי קליסה והסרת הקרוואן מחצרה של המנוחה.

(5) פסק הדין של בית הדין הרבני אושר ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (החלטה מיום 7.1.2009, בת"א 7311/08).

(6) המנוחה נפטרה ביום 22.1.2009. העותר הוא היורש היחיד לפי צוואתה (צו קיום צוואה בתיק מס' 122842 לפני הרשם לענייני ירושה בתל-אביב).

(7) העותר הגיש בקשה לבצוע הפינוי ללשכת ההוצאה לפועל ברחובות. לפי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 14.6.2009 היה על קליסה לפנות את הבית עד 2.8.2009.

(8) ביום 12.3.2009 דחתה עמידר את בקשת קליסה להחזיק בבית, והם נדרשו להחזיר את החזקה בו לעמידר.

(9) בקשת העותר להכיר בו כדייר ממשיך נדחתה לפי החלטה מיום 1.9.2009, משום שלא התגורר עם המנוחה במשך 3 שנות חייה האחרונות. הועדה העליונה של מחלקת האכלוס במשרד הבינוי והשיכון הוסיפה כי העותר בקש סיוע בשכר דירה בירושלים בשנת 2006, והדבר מוכיח כי התגורר שם, ולא עם המנוחה.

(10) באותו יום עצמו החליטה אותה ועדה להכיר בקליסה כדיירים ממשיכים של המנוחה. החלטתה נסמכת על מזכרים של עמידר מיום 10.8.09 ומיום 23.8.09, היות קליסה זכאים לדיור ציבורי, וגודל המשפחה. לפי האמור בפרטי הדו"ח, קיים דו"ח סוציאלי מ- 30.3.09 שממנו עולה כי המשפחה מתגוררת 10 שנים בדירת האם, וכך עולה גם משיחות עם הגב' קליסה.

(11) ביום 23.9.2009 פנה העותר שוב לעמידר, אשר השיבה ביום 13.10.2009 כי ללא מסמכים חדשים ועובדות חדשות אין לערער על החלטות ועדת האיכלוס. עם זאת, העתק המכתב הועבר לועדת האכלוס.

(12) ביום 10.10.2009 הודיעה עמידר לעותר כי עניינו הובא בפני נציג משרד השיכון, אשר החליט שאין לקבל את ערעורו על החלטת הועדה ויש לחתום על חוזה דייר ממשיך עם קליסה.

(13) קליסה הגישו תביעה לפינוי העותר. בקשת רשות להתגונן מפני התביעה נדחתה בהחלטת כב' הרשמת צ' גרדשטיין פפקין מיום 3.11.2010 (תא"ק (שלום רחובות) 22328-04-10). עם זאת ניתנה לעותר ארכה לעתור לבית משפט לעניינים מנהליים, ובלבד שיעשה כן תוך 6 חדשים.

(14) ביום 28.11.2010 ניתן פסק דין לפינוי התובע, לאחר שבקשת הרשות להתגונן נדחתה. פסק הדין אינו מותנה בהכרעה בעתירה המנהלית .

(15) ביום 16.12.2010 הגיש העותר ערעור לועדת האכלוס. משלא נתקבלה תשובה, פנה לעמידר. עמידר השיבה ביום 21.2.2011 כי הערעור הועבר לוועדה ביום 9.1.2011 וטרם ניתנה החלטה.

(16) שוב פנה העותר לעמידר, והפעם נענה בתשובה מיום 23.3.2011, כי הועדה לא תדון בערעור בשל פסק הדין לפינוי התלוי ועומד נגד העותר.

(17) פניה נוספת מיום 29.3.2011 לא הועילה. עמידר השיבה שאין להוסיף על תשובת משרד השיכון מיום 6.3.2011, שלפיה הבקשה נדחתה עוד ביום 1.9.2009.

זהו הרקע לעתירה שמונחת לפני, אשר הוגשה ביום 3.4.2011.

3. לאור ההודעה המשותפת של משרד הבינוי והשיכון ושל עמידר, ייוצגו שניהם על ידי משרד השיכון, ועמידר נמחקת מן העתירה (העותר לא הגיב להחלטה להשיב על הפנייה המשותפת, החלטה מיום 27.4.2011).

סילוק העתירה על הסף

4. משרד הבינוי והשיכון עותר לסלק את העתירה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית ועשיית דין עצמי שעה שקיים פסק דין חלוט לפינוי העותר (תא"ק 022328-04-1). המשיב טוען גם לשיהוי ניכר, שההתכתבות העניפה אינה עוצרת. משרד הבינוי והשיכון מוסיף וטוען להעדר סמכות מקומית, שכן ההחלטה ניתנה על ידי ועדת האכלוס העליונה, שמקום מושבה בירושלים.

תשובת העותר מתייחסת לזכויותיו המהותיות, ולענין הסמכות המקומית נטען כי הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא כי יוכרז כזכאי להשלים את תהליך הרכישה של הנכס. לאור הסיפא בתקנה 2(א) בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ענייני מקרקעין ידונו בבית משפט שבאזור שיפוטו הנכס נשוא העתירה, כלומר במחוז זה.

5. לא ראיתי להתעכב על ענין השיהוי או פסק הדין שניתן לפינוי העותר: כאמור, בהחלטה לדחות את בקשת הרשות להתגונן ניתנה לעותר ארכה בת 6 חדשים להגשת עתירה זו. בתקופה זו עמד העותר.

כאמור בעע"ם 8412/07, חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, פסקה 26 (לא פורסם, 4.3.2009), המבחנים לשיהוי הם אם ניתן לראות בהתנהגות העותר משום ויתור על הזכות לפנות לערכאות, מהי המשמעות האופרטיבית של דחיית טענת שיהוי ואם כתוצאה מכך עלולים להפגע אינטרסים של הרשות או של צד ג'. בקשר למבחן האחרון נאמר כי הוא חריג למקרים הקודמים, "...ובמסגרתו נבחנת השאלה האם במידה ותתקבל טענת השיהוי ובית המשפט יימנע מלדון בעתירה לגופה, עלולים להיפגע עקרונות היסוד של שלטון החוק" .

אין ספק שהעותר לא התכוון לוותר על דרישותיו, ואף הוסיף וכתב מכתבים לרשויות וניסה לעמוד על זכויותיו כלפי עמידר ומשרד הבינוי והשיכון. הוא גם לא התרשל בפעולתו כלפי כל אחד מהם. בפן האובייקטיבי לא נגרם נזק משמעותי או בלתי הפיך, שלא היה נגרם אילו הוגשה העתירה מוקדם יותר. ועל כולם לא נגרם נזק לצד ג' שיכול היה להסתמך על המצב הקודם ולא ידע דבר הארכה שניתנה לעותר. מכל הסיבות הנ"ל דין טענת השיהוי להידחות (עת"מ (תל אביב-יפו) 1526/05, מרי כהן נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 21.8.2007)).

6. אין לקבל את הטענה שכאילו פסק הדין המורה על פינוי העותר חלוט, ולא ניתן לתקנו. כזכור, כבר בהחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן ניתנה לעותר האפשרות לעתור לבית משפט זה. משכך - מותנה כל פסק הדין, לרבות צו הפינוי, בהחלטה המהותית כאן, אם תתקבל עתירת העותר אם לאו.

טענות העותר

7. העותר טוען כי זכותו להשלים את רכישת הנכס, בהמשך לפועלה של המנוחה. לטענתו, המנוחה הציעה לרכוש את הנכס, ועמידר קיבלה את ההצעה, ולאחר שהומצאו כל המסמכים ונבדקה זכאותה של המנוחה, נשלחה "הזמנת שומה" שהופנתה למנהל. המנוחה עמדה בקריטריונים לרכישת דירה בדיור הציבורי בהתאם להחלטת ממשלה מס' 746 מיום 19.12.2000, וזכות זו ניתנת להורשה כפי שנקבע גם בה"פ 849/01, שאשא ואח' נ' עמידר ואח' (לא פורסם, 20.10.2003).

לחילופין טוען העותר כי הוא זכאי למעמד של "דייר ממשיך" בבית, שכן התגורר בו משנת 2005, וסעד את אמו עד יום מותה, כפי שמעידים תצהירים רבים שצורפו לעתירה.

העותר עותר להורות על ביטול ההסכם שנכרת עם קליסה, משום שאינם עומדים בקריטריונים לדייר ממשיך: הצבת יחידת דיור בלתי חוקית בחצר הבית אינה מגורים משותפים בדירת המנוחה.

עמידר ידעה שקליסה פלשו לנכס, אף החלה בהליכי פינוי נגדם - ואף על פי כן המליצה לוועדת איכלוס של משרד הבינוי והשיכון להכיר בהם כדייר ממשיך. בכך פועלות המשיבות שלא בהגינות וללא תום לב, ובאופן בלתי סביר.

העותר צרף תצהירים רבים של בני משפחה ושכנים, להוכחת מגוריו עם אמו במשך השנים שלפני פטירתה. רובם נוקבים בתקופה של 5 שנים קודם לפטירתה.

העותר הוסיף וצרף החלטה של בית הדין הרבני האזורי בירושלים שדן בתביעה שהגישה אשת העותר נגדו. בהחלטה מיום 22.10.2009 נאמר, בין השאר:

"ב) בדיון שהתקיים בד' אד"ב ס"ה הודיע הבעל שעזב את הבית שבוע קודם הדיון.

ג) בדיון נוסף שהיה בט' אייר ס"ה 15/5/05 לא חל שינוי במצב ובעמדות הצדדים".

(ד' אדר ב' תשס"ה חל ביום 15.3.2005 לפי הלוח הכללי - א"ש).

טענות המשיבים

8. משרד הבינוי והשיכון טוען בעיקר כי העותר מחזיק בבית בניגוד לדין. העדפת העותר, העושה דין לעצמו, ואינו זכאי לדיור ציבורי כיוון שאינו עונה על ההגדרות הקבועות בחוק, תבוא על חשבון נזקקים.

העותר לא הוכר כבעל זכויות בנכס, ולכן אין לו זכות עמידה בעתירה. העותר זכה לסיוע של משרד הבינוי והשיכון בכספי שכ"ד בירושלים, ובקשתו לסיוע בדיור ציבורי בירושלים נדחתה בחודש יולי 2006 - והדבר מלמד כי לא התגורר עם אמו באותה תקופה.

משרד הבינוי והשיכון נשען גם על "ביקורי המעגל" של עמידר, שבהם לא נזכר כי העותר מתגורר עם אמו.

כן נטען כי לפי תיקון בחוק הדיור הציבורי מיום 23.7.09, נדרש כי הדייר הממשיך יתגורר עם הדייר החוזי לפחות 4 שנים טרם פטירתו.

9. קליסה סבורים שיש לדחות את העתירה על הסף, בהיותה מכוונת נגד פסק דין חלוט, ובכך מסתמכים הם על עת"מ (י-ם) 38684-05-10 סויסה נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' (לא פורסם, 25.11.2010). עוד נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר וכי העותר אינו "נקי כפיים" בהיותו פולש לנכס שאינו משלם דמי שכירות. כן נטען כי המורישה לא רכשה זכויות בנכס, ולכן לא יכולה היתה להעבירן לעותר. ועוד, כי העותר אינו עומד בתנאי "דייר ממשיך", משום שלפי בדיקות עמידר לא התגורר עם אמו בנכס במשך 3 שנים לפני פטירתה.

דיון

10. זכותם של קרובי דייר בדיור ציבורי להוסיף ולהתגורר בדירה הציבורית לאחר פטירת בעל החוזה מוסדרת בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. הכללים נועדו להבטיח את מעמדם של דיירים ממשיכים, אם הם עומדים בתנאי החוק: זכאות בזכות עצמם, ורציפות דיור עם הדייר החוזי. החוק מבקש להקל על קרובי דייר שנפטר בהליכים שונים מול החברות לדיור ציבורי (דברי הסבר להצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702).

"דייר ממשיך" מוגדר בסעיף ההגדרות בחוק, הוא סעיף 1:

"'דייר ממשיך' - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי".

סעיף 3 בחוק קובע את זכותו של הדייר הממשיך לשכירות בדירה הציבורית, במקרה שבו נפטר הזכאי, שהיה בעל הזכויות החוזיות לשכירות בדירה, כדלהלן:

"(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים".

התקופה הוארכה ל-4 שנים של מגורים עם הדייר החוזי, לפי תיקון בחוק מיום 23.7.09, אך לא ברור אם היא חלה על עניננו: לפי הוראת מעבר בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009, תקופת 4 השנים תחול על מי שביום 1.8.2009 התגורר עם הזכאי במשך 4 שנים לפחות. המנוחה כבר לא היתה בין החיים במועד זה. אך לא אכריע בענין זה שהצדדים בחרו שלא להדגיש בכתבי בי דין מטעמם.

כללים דומים לאלו שבחוק הדיור הצבורי התקין משרד הבינוי והשיכון בנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים לעניין זכאות לדיור ציבורי (הוראה מס' **/19 מיום 1.2.2002, סעיף 2.10).

11. העותר וקרוביו אינם בעלי דירה משל עצמם, ולא היו בעלי דירה כזו משך שנים ארוכות ורבות. אם כן, השאלה העובדתית היחידה שהיה על משרד הבינוי והשיכון לבחון היא, אם התגורר העותר עם המנוחה במשך 3 שנים טרם פטירתה, אם לאו. החלטת המשיב לדחות את בקשת העותר נסמכת על שניים: בקורי המעגל שאינם מלמדים כי העותר התגורר בדירה, והעובדה שאושרה לו עזרה בשכר דירה בירושלים בשנת 2006.

12. העותר הבהיר כי בשל חילוקי דעות עם אשתו נפרד ממנה ושב להתגורר עם אמו. הסיוע שניתן לו איפשר את מגורי אשתו בירושלים. בינתיים יושבו ההדורים והצדדים מתגוררים כנראה יחדו.

אכן, בהחלטת המשיב שדחתה את בקשת העותר (מיום 1.9.2009), נזכר דו"ח סוציאלי מיום 21.5.2006, שבו נאמר כי המשיב אינו מתגורר עם משפחתו וחזר לגור עם אמו. החלטת בית הדין הרבני בירושלים מיום 22.10.2009, שממנה עולה כי העותר הודיע עוד ביום ד' אד"ב ס"ה (15.3.2005) שעזב את הבית שבוע קודם לכן, תומכת בכך.

התצהירים הרבים שצרף העותר אף הם תומכים לכאורה בגישה זו, אם כי לא הוגשו לועדת האיכלוס ולא נבחנו על ידה. על כן שונה המצב מזה ששרר בעת"מ (חי') 11500-04-09 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 2.11.2009), ששם חיווה בית המשפט דעתו לגבי התצהירים כי אינם אמיתיים. כאן כלל אין מקום לבחון את האמור בהם, שלא עמד בפני המשיבים.

13. ל"ביקורי המעגל" הנערכים בזמן אמת משמעות ראייתית ברורה לקביעת הסטטוס של "דייר ממשיך" (עת"מ (חי') 3227/06, בן אבו נ' משרד הבינוי והשיכון, (לא פורסם, 3.9.2007) וכן עת"מ (תא') 2873/04, כהן מוריס נ' עמידר חברה לאומית לשיכון, (לא פורסם, 13.9.2006). בענייננו בקורי המעגל אינם מלמדים על כך שהעותר לא התגורר בבית. הם כלל אינם נוגעים בנקודה זו. הטופס הסטנדרטי שהודפס עוד קודם לביקור נושא את שם המנוחה בלבד, ואין כל עדות כי נשאלה אם מתגורר עמה אדם כלשהוא, ומה היתה תשובתה. בנסיבות אלו אין לראות בהעדר אזכור של העותר משום שלילת מגוריו בבית האם.

14. העותר ואחותו המשיבה 3 התחרו ביניהם לאחר מות האם, מי יהיה הדייר הממשיך.

לכתחילה, לפי מכתב מיום 12.3.2009, סירבה עמידר לבקשת קליסה (נספח 10 לעתירה). מאוחר יותר שינתה עמידר טעמה, והחליטה כי לקליסה זכויות של דייר ממשיך.

כנגד העותר העמידו המשיבים את הנוהל שלא ניתן לערור על החלטת ועדת איכלוס במשך 12 חודשים מיום שניתנה (הסיפא בנספח 11 לעתירה). אך כלפי קליסה לא ננקט נוהל זה: בקשת קליסה נדחתה בחודש מרץ 2009, תוך דרישה לפנות את הנכס, ולהחזירו לעמידר, וכעבור 6 חדשים - דוקא נתקבלה, מבלי שקליסה פינו את הנכס.

15. אין צורך לחזור ולהדגיש את ההקפדה הנדרשת על עקרון השוויון ועל הנוהלים בהקצאת דיור ציבורי (עת"מ (י-ם) 658/05, זגורי רחל נ' עמידר חברה לאומית לשיכון עולים בישראל, (לא פורסם, 27.7.06); עת"מ (י-ם) 856/06, רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון מחוז ירושלים, (לא פורסם, 18.2.07)).

האישור שניתן לקליסה עומד בסתירה בולטת לצו לפינוי מן המקרקעין, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו קשה להלום את החלטת המשיבים להעניק להם את הזכות, משום המגורים הרציפים עם האם. שהרי מגורים אלו עמדו בנגוד להחלטות שיפוטיות מפורשות שחייבו אותם לפנות את המקרקעין.

האישור מנוגד לסדרי מנהל תקינים, ולכלל הידוע שלא יצא החוטא נשכר.

אם היה שינוי כלשהוא בנסיבות, ראוי היה שעמידר תפנה לכך, או שינתן לכך ביטוי בועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון. אין בהחלטות כל התיחסות לענין משמעותי זה.

השינוי הבולט בעמדת המשיבים כלפי קליסה בולט ותמוה, ואומר דרשני.

בהעדר הסבר מספק לכך - דורשים כללי הסבירות והשוויון לבטל את הזכות שמצאו המשיבים להעניק לקליסה.

16. הבסיס העובדתי שעליו ביססה הועדה את החלטתה כנגד המערער (בקורי המעגל והמגורים בירושלים) - התערער. מנגד, יש תמוכין משמעותיים לטענות העותר, בדמות דו"ח סוציאלי שמאשר כי התגורר עם אמו עוד לפני הדו"ח הסוציאלי מיום 21.5.2006, ודבריו בבית הדין הרבני שנים לפני שהענין נעשה בעל משמעות אופרטיבית. בנסיבות אלו אין בסיס עובדתי ראוי להחלטת הועדה העליונה כי העותר לא התגורר עם אמו המנוחה לפחות 3 שנים לפני פטירתה. השינוי שהצבעתי עליו בהחלטה בקשר לקליסה מוסיף אף הוא משקל לכך שההחלטה בקשר לעותר אינה מבוססת על אדנים מוצקות, ויש לבטלה.

בגדר החלטה זו אין כל משקל לתצהירים שצרף העותר ואשר לא עמדו בפני הועדה.

17. לעומת זאת אין להעתר לסעד העיקרי שהעותר טוען לו, הזכות לרכוש את הבית בתנאי הרכישה של הדיירת החוזית, לאחר שהדיירת החוזית החלה בהליכי הרכישה, ולא השלימה אותם. כל שהעותר הפנה אליו הוא "הזמנת שומה לבניה חד קומתית" מיום 17.12.2000, שבה אכן נאמר כי "עפ"י דו"ח פיקוח קיימת תוספת בניה ללא אישור", אך לא ברור כי זה היה המכשול לרכישה, וחלפו שנים ארוכות מאז ההזמנה ועד פטירת המנוחה. ענייננו אינו מתקרב לזה שנדון בהמ (י-ם) 849/01 דיטה שאשא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (לא פורסם, 20.10.2003), שהעותר הפנה אליו, וממילא, פסק הדין בוטל לפי הסכמת הצדדים (ע"א 10425/03 שאשא נ' משרד השיכון והבינוי (לא פורסם, 19.12.07). אדרבא, נראה כי כוונת בית המשפט העליון היתה שלא לאפשר לאחרים להשלים מיניה וביה תהליך רכישה שהחל בו הדייר החוזי (בעע"ם 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקאות ט"ו, ט"ז (לא פורסם, 25.11.10), וההתייחסות בו גם לע"א 10736/03 ויטנברג נ' משרד השיכון והבינוי (לא פורסם, 3.12.09). אך יש לציין שבענין ביטון שמחה ז"ל, לא היה היורש בגדר "דייר ממשיך" בעצמו.

אם כי העותר הראה שבשנים אלו פעל בשם אמו לפינוי קליסה מן הבית, וכנראה בכך לסלק את תוספת הבניה, לא אוכל לראות בכך בלבד משום אישור לכך שהמנוחה היתה קרובה לרכוש את הזכויות בבית. ומכל מקום, גם אם כך היה - אין די בכך לאור הפסיקה שהובאה לעיל. אם יהיה העותר לדייר ממשיך, וניתן יהיה לרכוש את הדירה - יהיה עליו לעמוד בכל הוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה).

18. סיכום

לאור האמור, מבוטלות החלטות ועדת האיכלוס מחודש ספטמבר 2009 לגבי הנכס, הן לגבי קליסה הן לגבי העותר. ככל שנחתם הסכם שכירות בין עמידר לבין קליסה - הוא מבוטל, ונקבע כי העותר הוא "דייר ממשיך" אחר אמו בבית.

19. הוצאות ההתדיינות, בסכום של 20,000 ₪, תשולמנה על ידי משרד השיכון ועל ידי קליסה (שני המשיבים 3 ו-4 ביחד ולחוד ביניהם), באופן שכל אחד משניהם ישלם לעותר סכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, א' טבת תשע"ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון יצחק
נתבע: משרד הבינוי והשיכון/אגף איכלוס
שופט :
עורכי דין: