ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל ברזני נגד צביקה משה :

1

בתי המשפט

בבית המשפט השלום בירושלים

א 011517/05

לפני:

כבוד השופט שמעון פיינברג- סגן נשיא

יגאל ברזני

בעניין:

ע"י ב"כ עוה"ד

מ. חן

התובע

נגד

צביקה משה

ע"י ב"כ עוה"ד

י. פודים

הנתבע

פסק דין

1. בפני תביעה כספית על סך 553,904 ₪.

2. במסגרת תביעתו, טוען התובע כי הלווה לנתבע בשנת 2000 סך של 120,000 ₪ במסגרת עסקה בה רכשו השניים בחלקים שווים מפעל לייצור בשר. החזר ההלוואה היה אמור להיות משולם מרווחי העסק. לטענת התובע, בסוף שנת 2002, העסק קרס והנתבע נטש את העסק מבלי להחזיר את חובו לתובע.

3. הנתבע הכחיש קבלת ההלוואה מהתובע וטען שהכספים שהתובע השקיע במפעל היו בגדר הלוואת בעלים, אשר הייתה אמורה להיות מוחזרת לו מרווחי העסק. הנתבע טוען כי לא התחייב להחזיר כספים כלשהם לתובע למקרה שלא יהיו רווחים.

4. לאחר שמיעת הראיות, הגעתי למסקנה כי התובע לא הצליח להרים את נטל הראיה להוכחת מתן הלוואה לנתבע כנטען. ככלל, התובע מסר עדות כללית מאוד ביחס להתחייבות כביכול של הנתבע להיות לווה של הכספים. התובע לא פירט, למשל, מה המועדים שסוכם עליהם להחזר הלוואה. הוא גם לא הביא כל ראיה על דרישה מצידו לקבלת החזר ההלוואה הנטענת מהנתבע במשך חמש השנים מאז שהתובע השקיע את הכספים ועד להגשת התביעה.

5. התובע לא הביא ראיות חיצוניות שבכוחן לתמוך בגרסתו. למשל, לא הוגשו דיווחים של התובע לשלטונות המס בתקופה הרלוונטית המעידים על כך כי הנתבע חייב לו כספים בגין הלוואה, וכי הכספים שהשקיע, לא דווחו לשלטונות המס כהלוואת בעלים לעסק.

6. ב"כ התובע ביקש להסתמך על האמור בתמליל השיחה שהוקלטה בין בעלי הדין בנוכחות שני מכרים שבמהלכה נעשה ניסיון להגיע לפתרון הסכסוך. לא נמצא דבר בתמליל הקלטת שבכוחו לתמוך בגרסתו של התובע ולהופכה לגרסה העדיפה על גרסתו של הנתבע. בסיכומיו, ביקש ב"כ התובע להסתמך על אימרה שהושמעה בקלטת מפיו של התובע לפיה הנתבע הבטיח לו כי ישיב לו את ההלוואה "מקסימום כל חודש עשירייה" (עמ' 28 לתמליל). היות ומדובר באימרה של התובע, שהנתבע לא אישר במסגרת אותה שיחה, אין לכך ערך ראייתי. בנוסף, מדובר בגירסה כבושה של התובע, שלא טען בכתב התביעה שהצדדים הסכימו ביניהם על תשלומים חודשיים קצובים בסך 10,000 ₪ להחזר ההלוואה. (השווה לסעיף 10 לכתב התביעה).

7. התובע הכחיש בחקירתו הנגדית גרסה של הנתבע שלפיה אמר לתובע מהיום הראשון שאין לו שקל להשקיע בעסק (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 5.11.07 ש' 3-5). עדות זו סותרת עדות קודמת של התובע בקדם משפט שבה אישר כי הנתבע אמר לו לפני תחילת העסק שאין לו כסף להשקיע (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 13.11.06 ש' 13-16). למרות שלא מדובר בסתירה מהותית, יש בכך להעמיד סימן שאלה רציני באשר לתוכן ההסכמה שבין הצדדים בטרם התחילו במיזם המשותף.

8. הנתבע היה דבק בגרסתו כי לא התחייב להחזיר לתובע את סכום השקעותיו בעסק. עם זאת, נתפס הנתבע בשקר ביחס להלוואה שקיבל מהתובע בעסק הקודם שביניהם. הנתבע הכחיש קבלת הלוואה קודמת ואולם הוכח מההסכם נ/1 כי אכן נעשתה הלוואה בין השניים במסגרת שותפות קודמת שביניהם. הנתבע לא ידע להסביר את פשר הדבר בחקירתו הנגדית. ברם, ישנם הבדלים משמעותיים בין ההלוואה הקודמת מראשית שנת 2000 לבין העסקה הנוכחית. בפעם הקודמת, ערכו השותפים הסכם בכתב. הפעם, אין מחלוקת כי לא נערך כל הסכם בכתב ביניהם. בפעם הקודמת, הייתה הסכמה ברורה בדבר התחשבנות ביחס להחזר ההלוואה מתוך חלקו של הנתבע ברווחי העסק, אשר תיערך פעם בחודש. הפעם, להבדיל, לא נטען כי הייתה הסכמה בדבר עריכת התחשבנות במועדים קבועים מראש. בהסכם ההלוואה הקודם, מדובר היה בסכום של 23,000 ₪ וכאן לגרסת התובע ניתנה הלוואה בסך 120,000 ₪. קשה לאמץ את גרסת התובע בדבר נכונותו של הנתבע במקרה זה ליטול על עצמו הלוואה בסך 120,000 ₪ כאשר הצהיר בפני התובע לפני העסקה כי אין לו כספים להשקיע.

לאור כל האמור, נראה כי יש הבדל בין שתי העסקאות וכי לא ניתן להקיש מעסקה אחת לשניה ולקבוע כי העסקה השניה היתה עסקה של הלוואה כמו העסקה ראשונה.

9. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי יש לחייב את הנתבע במסגרת המחוייבות שלו כשותף בעסק ליטול על עצמו מחצית מהפסדי העסק. הטענה לא נטענה בכתב התביעה. מדובר בשינוי חזית שאליו התנגד ב"כ הנתבע.

10. ב"כ התובע הצביע על סתירות אחרות בעדותו של הנתבע, ואולם לא מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין.

11. ב"כ התובע טען לחוסר היגיון בגרסת הנתבע לפיה הסכים התובע להשקיע בעצמו את כל הכספים ומנגד לתת לנתבע מחצית מהזכויות בעסק. אמנם הגירסה של הנתבע מעמידה מצב כביכול של יחסים לא שוויוניים בין השותפים בעסק. ואולם יש היגיון מסוים בגירסה זו בהתחשב בכך שבעלי הדין הם חברים מילדות ועל רקע זה נכנסו לעסקים השותפים. לכן לא ניתן לומר כי גירסת הנתבע על פניה הינה בלתי הגיונית.

12. לא מצאתי רלוונטיות לחלקו של שותף שלישי בעסק, ששמו גיא נתן. יצוין כי הצדדים לא מצאו לנכון להזמין את מר נתן כעד במשפט.

13. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ וכן הוצאות משפט.

14. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום כ"ה בתשרי, תשס"ט (24 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.

שמעון פיינברג, שופט

סגן נשיא