ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין היועץ המשפטי לממשלה נגד מוחמד עויס :

היועץ המשפטי לממשלה

נ ג ד

מוחמד עויס (עציר)

בית המשפט המחוזי בחיפה

רון שפירא [אב"ד]

עודד גרשון

אלכס קיסרי

פסק דין

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

האם מוסמכת ועדת שחרורים להורות על שחרור מוקדם של אסיר ברישיון, גם כאשר סבורה היא כי עברו והתנהגותו בעבר מעידים על מסוכנות, וזאת כאשר לגישתה יש בתכנית שיקום כדי להפחית מסוכנות וליתן סיכוי שהאסיר ישנה את דרכיו. זו השאלה שבפנינו.

הרקע העובדתי וטיעוני הצדדים:

בפנינו עתירת המדינה להורות על ביטול החלטת ועדת שחרורים בכלא כרמל, בראשות נשיא בתי המשפט לנוער בדימוס, השופט אהרון מלמד, אשר הורתה על שחרורו של המשיב שחרור מוקדם על תנאי ברישיון, כאשר הוא שוחרר לתכנית שיקומית של רש"א הכוללת, בין היתר, שהייה בהוסטל סגור, עבודה בפיקוח ושילוב בתכנית טיפולית.

אין חולק, והדבר אף עולה מהאמור בהחלטת ועדת השחרורים, כי המשיב הוא בעל עבר פלילי עשיר ומכביד. המשיב מרצה מאסר של שבע שנים, מהן ריצה כבר שש. בעברו שמונה הרשעות קודמות בכמאה (100!) עבירות שונות בתחומי הסמים, הרכוש והאלימות. חלק מהעבירות החמורות שביצע, הוא ביצע בעת שריצה עונש של מאסר וחלקן בעת שמאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו. בעבר שוחרר שחרור מוקדם ברישיון וחזר לבצע עבירות. במהלך מאסרו הורשע בתקיפת עובד ציבור וכן באירוע בו דקר אסיר אחר. כל הנתונים הנ"ל היו בפני ועדת השחרורים שקבעה בהחלטתה, כי "אין ספק שהאמור לעיל יש בו להדאיג ומעיד כשלעצמו על מסוכנות".

עם זאת, ועל אף קביעתה הנ"ל, מצאה הוועדה להורות על שחרורו של האסיר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון. הטעם לכך היה כי גורמי הטיפול הצביעו על שינוי שחל בהתנהגות האסיר בתקופה של כשנה וחצי אחרונות. הוועדה צינה כי הובאה בפניה תכנית שיקומית של הרשות לשיקום האסיר שכוללת, בין היתר, שהייה של כל תקופת התנאי בהוסטל סגור. בנסיבות אלו קבעה הועדה כי אם לא יופנה המשיב לתכנית הטיפולית, יש סיכוי רב כי יונצח אורח חייו העברייני ושחרורו, בעוד כשנה, יהיה רק שלב בטרם חזרתו לפשע ואל הכלא. כהגדרת הוועדה, אורח חיים שהוא "מאסר עולם עם חופשות". הוועדה סברה כי שילובו של המשיב במהלך השנה הקרובה בתכנית הטיפולית מבטיחה תנאי פיקוח שיאיינו, עד כמה שאפשר, את מסוכנות האסיר ויתנו סיכוי כלשהו לשינוי אורחות חייו.

בהתאם, אישרה הוועדה את שחרורו לתכנית הטיפולית הנ"ל תוך קביעת סדרי פיקוח ותנאים שונים שעל האסיר לקיימם, כתנאי לשחרורו המוקדם.

עיקר טענות העותר מופנות כנגד השחרור המוקדם במצב בו קבעה הועדה כי מדובר באסיר שנשקפת ממנו מסוכנות, כמפורט באמירה שצוטטה לעיל. ב"כ העותר טוען כי בכך חרגה למעשה וועדת השחרורים מסמכותה ולחלופין החלטתה בלתי סבירה במידה קיצונית, זאת מאחר ואישרה שחרור מוקדם ברישיון לאסיר שאינו עומד בתנאי הסף של שלילת מסוכנות לציבור, כמשמעו בהוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001. טיעוני ב"כ המלומד של העותר פורטו בהרחבה בפרוטוקול הדיון בפנינו ואין צורך לחזור עליהם כאן.

ב"כ המלומד של המשיב, סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, מבקש לדחות את העתירה מאחר ולגישתו לא מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת השחרורים, בהתאם לכללי ההתערבות המצומצמים, כמפורט בפסיקתו הענפה של בית המשפט העליון. עוד טוען הוא כי במקרה זה, ככל שמאסרו של אסיר קרוב לסיומו, במיוחד כאשר מדובר במאסר ארוך, כך גם פוחת הצידוק להתערב בהחלטת ועדת השחרורים [רע"ב 4699/11 מדינת ישראל נ' מוחמד בנייה (טרם פורסם. ניתן ביום 10/7/11)]. עוד מדגיש ב"כ העותר את השינוי שחל בהתנהגות האסיר זמן רב, של למעלה משנה וחצי, קודם לדיון בפני ועדת השחרורים. בנסיבות אלו טוען הוא כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים.

דיון והכרעה:

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ובחנו את החומר הגלוי והחסוי שהוצג לעיוננו אציע לחברי להרכב לדחות את העתירה.

אין חולק כי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מורה כי ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר על תנאי "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף זה, כך נפסק, "מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור" [רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 16.6.2005). ראו גם: רע"ב 7119/11 בן אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (טרם פורסם, 1.11.2011)]. השאלה שבפנינו היא מה רמת הוודאות לאי-קיומו של סיכון משחרור מוקדם שעל ועדת השחרורים לאמץ כתנאי לשחרור מוקדם ברישיון של אסיר.

ב"כ העותר טוען כי ישנם אסירים ששחרורם לא יסכן את שלום הציבור ורק אלו ראויים לשחרור מוקדם, במובן זה שעוברים הם את הסף של הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, באופן המאפשר את בחינת קיום תנאי סעיף 9 לחוק הנ"ל ובדיקת התאמתם לשחרור מוקדם ברישיון. סבור אני כי יש לקרוא את הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ברישיון באופן שונה מהדרך שמציע ב"כ העותר. אבהיר להלן.

רמת השכנוע כי שחרורו המוקדם של אסיר לא יסכן את שלום הציבור אינה, בדרך כלל לא תהיה ואף לא יכולה להיות, ברמת ודאות של 100% או קרוב לכך, כפי שטוען לו ב"כ העותר. מספרם של האסירים ששחרורם לא יסכן את שלום הציבור הוא מועט ומדובר בעיקר בכאלו שהורשעו בעבירות שאינן מצביעות על אופי עברייני, כגון עבירות של רשלנות וכיוצ"ב. כאשר מדובר באסירים המרצים מאסרים בגין עבירות שבבסיסם דפוס עברייני מובהק, נראה כי קיים קושי לקבוע כי בכל מקרה לא קיים סיכון משחרורם המוקדם. בהתאם סבור אני כי יש לקרוא את הוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר בדומה לאופן בו יש לקרוא את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996, כאשר בוחן בית משפט חלופת מעצר. הכלל הוא כי חלופת מעצר איננה נועדת אלא ליצור רמה סבירה של ביטחון, להבדיל מוודאות, להשגת מטרות המעצר בדרך אחרת. ראו:

בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 7.9.09), פסקה 10 להחלטת השופט מלצר; בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 29.3.09), פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין; בש"פ 7206/10 מדינת ישראל נ' רומן אגרונוב (טרם פורסם, 24.10.10), פסקה 20 להחלטת כב' השופט מלצר.

כך גם סבור אני כי יש לבחון את המסוכנות שבשחרור אסיר לצורך מבחני סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. אין מדובר בוודאות מוחלטת, שאותה, ככל הנראה, רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן לקבוע, אלא ברמת מסוכנות שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר. נראה שכל פירוש אחר משמעו, בפועל, כי אין מקום כלל לשחרר שחרור מוקדם ברישיון אסירים שהרשעותיהם מעידות על דפוס עברייני, וכי אין למעשה כל תכלית בעצם קיומה של הרשות לשיקום האסיר. כי הרי רוב האסירים המטופלים ע"י הרשות לשיקום האסיר הם כאלו שלא ניתן לקבוע, כי אין עוד בדפוסי התנהגותם כל חשש כי לא יחזרו עוד לעבריינות. יש לציין לעניין זה כי מנתונים שהוצגו לאחרונה ע"י שב"ס בכנסת עולה כי שיעור העבריינות הרצדביסטי עומד על 43.5% כאשר שיעור הרצדביזם אצל אסירים ששוחררו שחרור מוקדם ע"י ועדת שחרורים עומד על 33.1%. ראו לעניין זה את דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיום 4/7/2011 בעניין "נתונים בנושא שיקום אסירים":

http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02890.pdf.

למרבה הצער, שיקום אסירים במסגרת רש"א אינו ערובה למניעת חזרתם לעבריינות. ההצלחה בתכניות השיקום היא חלקית ביותר (ראו למשל: אנה קדמון, מאיר טייכמן ואברהם הופמן, גבולות במקום חומות, טיפול באסירים משוחררים נפגעי סמים בהוסטל, חברה ורווחה טו' (2-3) (1995) עמ' 245 - 248). גם יעילות של תכניות שיקום וחינוך במסגרת המאסר כאמצעי לשינוי דפוסי התנהגות של אסירים מוטלת בספק (ראו למשל: אפרת שהם, ליאור גדעון ודויד וייסבורד, מיזם שיקום אסירים נפגעי סמים בכלא השרון: האם מיסוד המיזם תורם להנמכת הסיכון למועדות?, חברה ורווחה כ"ח (1) (מרץ 2008) עמ' 37 - 58). נראה כי חיפוש אחר ודאות כי תכנית שיקום כזו או אחרת תאיין באופן מוחלט מסוכנות כי האסיר המשוחרר יחזור לבצע עבירות, הוא בגדר של ציפייה לתוצאה בלתי אפשרית.

מכאן סבור אני כי יש לפרש את הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר באופן המאפשר את שחרורו של אסיר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון, אם סבורה הוועדה כי שחרור לא יסכן את שלום הציבור במובן זה שאופיו אינו עברייני או לחילופין שחלו שינויים בהתנהגותו ונראה שניתן לאיין את המסוכנות הנלמדת ממעשיו בעבר בסדרי פיקוח ובתכנית שיקום מתאימה של הרשות לשיקום האסיר או גורמי פיקוח אחרים, באופן שבו תכנית השיקום תיתן מידה סבירה של סיכוי לשינוי דפוסי התנהגות האסיר ותבטיח פיקוח ברמה טובה בעת היותו בתקופת השחרור המותנה, באופן שיאיין מסוכנות במידה סבירה.

במקרה שבפנינו לא התעלמה ועדת השחרורים מעברו המכביד של האסיר וציינה כי עבר זה מצביע על מסוכנות. עם זאת, בחנה הוועדה את כל המידעים שהוצגו לעיונה, וכעת גם בפנינו, ומצאה כי מזה קרוב לשנתיים לא נצברו מידעים בעייתיים על האסיר. גורמי הטיפול בכלא סברו כי חל שינוי בדפוסי התנהגותו של האסיר. בנסיבות אלו, ועל בסיס תכנית השיקום של הרשות לשיקום האסיר, הכוללת שהייה של כל תקופת הפיקוח בהוסטל סגור, סברה ועדת השחרורים כי יש מקום ליתן לאסיר את ההזדמנות השיקומית. זאת כאשר סדרי הפיקוח של תכנית השיקום מפחיתים, עד כמה שניתן וברמה סבירה, את המסוכנות האפשרית משחרורו המוקדם.

סבור אני כי הלך מחשבה זה והאיזונים שקבעה הוועדה בהתניית השחרור בשילוב האסיר בתכנית של הרשות לשיקום האסיר, על כל תנאיה כמפורט בהחלטה, על בסיס הנתונים כפי שהובאו בפני הוועדה, אינו בלתי סביר ואיננו חורג מסמכותה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. פירוש אחר יוביל אל המסקנה כי אין כל אפשרות לשחרר אסיר לתכנית שיקומית בפיקוח של הרשות לשיקום האסיר מאחר וכל אסיר הנזקק לתכנית של רש"א הוא, בהגדרה, כזה שיש סיכון מסוים משחרורו המוקדם ברישיון (כי אחרת אין צורך וטעם להשקיע בו את המשאבים הדלים של רש"א). מכאן גם אציע לחברי להרכב לקבוע כי החלטת ועדת השחרורים אינה חורגת מסמכותה והיא החלטה שאינה בלתי סבירה במידה הקיצונית המצדיקה את התערבותנו בהחלטה.

לעניין זה נוסיף את היקף התערבותו המצומצם של בית משפט בהחלטות של ועדות שחרורים. הכלל הוא, כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני [רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחזרורים, (טרם פורסם, ניתן ביום 9/12/10)]. ראו גם:

עע"א 2/83 ועדת השחרוריםנ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983);

בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001);

רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002).

בהביאנו את כללי ההתערבות כפי שנקבעו בפסיקה, סבור אני כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבותנו, ובהתאם אציע כי נדחה את העתירה, זאת תוך שנבהיר לאסיר כי אם יפר את תנאי רש"א ו/או יחזור בעתיד לבצע עבירות לא תינתן לו כל הזדמנות נוספת ולא יהיה מנוס אלא להגיע אל המסקנה במסגרת כל הליך עתידי בעניינו, כי ראוי להחזיקו מאחורי סורג ובריח ולהרחיקו מהחברה עד כמה שניתן, הכל בהתאם לחוק.

הערת סיום בנוגע לייצוג משפטי לאסירים:

בשולי האמור אציין כי ביום הגשת העתירה הגישה פרקליטות פלילית מחוז חיפה, המייצגת את המדינה, בקשה למנות למשיב, שלא היה מיוצג ע"י עורך דין בפני ועדת השחרורים, סניגור ציבורי. סבור אני כי יש לברך על גישה זו בה נקטה פרקליטות מחוז חיפה בהליך זה ובמקרים דומים. גישה זו מצביעה על רגישותה של הפרקליטות לזכויות האסירים והדאגה שעניינם ייוצג כראוי בפני בית המשפט, הגם שעמדתו ושאיפתו של האסיר מנוגדת, מטבע הדברים, לעניין הציבורי בשמו טוענת הפרקליטות.

השופט ע. גרשון:

1. קראתי את דברי חברי הנכבד, אב בית הדין השופט רון שפירא, ודעתי שונה מדעתו.

לו דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת ועדת השחרורים שהורתה על שחרורו של המשיב שחרור מוקדם ברישיון.

2. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן - "החוק") קובע לאמור:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישיים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוחררה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

סבורני כי החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המשיב הינה בלתי סבירה במידה קיצונית המצדיקה את התערבותנו, בשל כך שמכלול הנסיבות מצביע על כך שהמשיב מסוכן גם מסוכן לציבור.

3. כפי שציין חברי הנכבד, למשיב שמונה הרשעות קודמות בגין כ-100 עבירות אלימות, רכוש וסמים. עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים כנגדו לא הרתיעו אותו מלשוב ולעבור עבירות וגם בעת היותו מאחורי סורג ובריח ביצע עבירות.

מאסרו הנוכחי של המשיב הוא המאסר התשיעי (כניסה רביעית) מאחורי סורג ובריח, בגין חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות שבעטיין נדון לשבע שנות מאסר לריצוי בפועל.

4. במהלך מאסרו השני של המשיב, הופיע המשיב בפני ועדת השחרורים ושם הצהיר כי הוא מתחרט ומצטער וכי העבירה שעבר, אז, היא האחרונה וכי הוא רוצה לפתוח דף חדש. ועדת השחרורים החליטה אז, ביום 20.2.00, חרף התנהגות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ליתן אמון בדברי המשיב ולהעניק לו שחרור מוקדם.

כחמישה שבועות בלבד לאחר שיחרורו המוקדם, הוא שב ונדון בגין חבלה חמורה ל-54 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

במהלך מאסרו השלישי של המשיב, הוא נדון לשלושה עונשי מאסר נוספים בגין עבירות שביצע קודם למאסרו השני.

5. ביום 5.3.2003 חזר המשיב והופיע בפני ועדת השחרורים והצהיר בפניה, בין היתר, כי הוא רוצה לעשות משהו עם עצמו וכי הוא מרגיש שינוי רב בעצמו בתקופה האחרונה.

ועדת השחרורים החליטה, אז, לדחות את בקשתו של המשיב.

כשנה לאחר מכן, ביום 14.4.2004, בעוד המשיב נתון במאסר מאחורי סורג ובריח, הוא תקף עובד ציבור והחזיק בסמים מסוכנים. בגין עבירות אלה הוא נדון לתקופת מאסר נוספת.

חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 30.9.2004, בעת שהמשיב היה אסיר בבית הסוהר שאטה, הוא דקר אסיר אחר באמצעות דוקרן מספר דקירות בחלקי גופו השונים. בגין כך נדון הנאשם ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

כ-9 חודשים לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון, ובטרם נדון למאסר השמיני, בעת ששני מאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו, ובעת שהיה מצוי בהליך טיפולי מול שירות המבחן, הוא, יחד עם שותפו לדבר עבירה, תקפו אדם אחר בסכינים. כשאותו אדם ברח מהמקום, רדף המשיב אחריו ודקר אותו פעם נוספת באיזור הלב.

בגין מעשהו האחרון הנ"ל הורשע המשיב בחבלה בכוונה מחמירה ונדון לחמש שנות מאסר לריצוי בפועל.

6. ואם לא די בכל האמור לעיל, הנה המשיב עבר עבירות משמעת וכן התקבלו בעניינו מידעים מודיעיניים רבים בדבר המשך מעורבותו בפעילות עבריינית שעניינה סמים, אלימות וכוונה לפגוע באחרים.

7. ועדת השחרורים עצמה כתבה בהחלטתה מיום 4.12.2011 כי "אין ספק שהאמור לעיל יש בו להדאיג ומעיד כשלעצמו על מסוכנות".

ועדת השחרורים כתבה בהחלטתה כי בנסיבות העניין נותרו למשיב רק שתי ברירות:

"האחת - ריצוי תקופה של כשנה בכלא, שנותרה לו כאמור לאחר ריצוי של 6 שנים על ידו, ללא טיפול יסודי נוסף לטיפולים שקיבל כבר בכלא.

השנייה - הענקת ניסיון טיפולי לאסיר במסגרת הוסטל ורש"א פעם ראשונה בחייו, שאולי יש בו כדי לשנות את התנהגותו.

האפשרות הראשונה אין ספק שתביא לחזרתו של האסיר לכלא, ובפגיעותיו בציבור, מאסרים נוספים, מעין "מאסר עולם עם חופשות", ואילו באפשרות השנייה יש סיכוי ומן הראוי לנסות פעם אחת את האסיר בדרך זו של שחרור והימצאות בהוסטל נעול במקום בכלא, כמוצע בתוכנית של רש"א".

על שום כך החליטה ועדת השחרורים על שחרורו של המשיב שחרור מוקדם בתנאים כמפורט בהחלטתה.

8. הנחת היסוד היא שאין לאסיר זכות שבדין להלך חופשי לפני שהשלים את מלוא תקופת מאסרו. הנטל להוכיח את התקיימותם של תנאי היסוד לשחרור מוקדם - מוטל על כתפי האסיר: רע"ב 6970/10 חבשי חסן נגד ועדת השחרורים המיוחדת (פסק דין מיום 3.2.2011); רע"ב 6284/09 פלוני נגד ועדת השחרורים ואח' (החלטה מיום 3.9.09).

סעיף 9 לחוק קובע את השיקולים שעל הועדה לשקול בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על תנאי. בראש ובראשונה נאמר כי על ועדת השחרורים לשקול "את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה (...)".

כן נאמר בסעיף 9 כי על הועדה לשקול, בין היתר, את העבירה שבשלה נושא האסיר בעונש מאסר, את נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה וכן את תקופת המאסר שגזר בית המשפט על האסיר.

בסעיף 9(3) לחוק נאמר כי בין היתר על ועדת השיחרורים לשקול את הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן.

בסעיף 9(6) לחוק נאמר כי בין היתר על ועדת השחרורים לשקול התנהגות חיובית או שלילית של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו.

9. אכן, בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים. עם זאת בית המשפט מוסמך לבקר את החלטותיה של ועדת השחרורים ולהתערב בהן רק במקרים קיצוניים בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי, ובעיקר אם היא מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות: רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נגד סמיר גנאמה (פסק דין מיום 20.7.09).

סבורני כי בנסיבות העניין החלטתה של ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותנו. זאת, משום שהבסיס היחיד להחלטת הועדה הוא הערכתה כי באם יקבל המשיב שחרור מוקדם "יש סיכוי" כי תרחיש חזרת האסיר לעולם הפשע ופגיעתו בזולת לא יתממש.

סבורני כי צודק העותר בטענה על כך שנימוק זה אינו עומד במבחן סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי שנועד להגן על הציבור מפני שיחרורם של אסירים מסוכנים. כעולה מלשונו המפורשת של סעיף 3 הרי שיש בסיכויי שיקומו של האסיר כדי להביא לשחרור מוקדם רק אם יש בהן כדי לאיין את מסוכנותו לשלום הציבור במתווה השחרור המוצע. חוסר הסבירות והפגם המשפטי בהחלטת הועדה נעוצים בכך שתנאי זה אינו מתקיים בענייננו.

זאת ואף זאת, עיון בהופעותיו של המשיב בפני ועדת השחרורים וגורמי הטיפול בעבר מלמד על מניפולטיביות מוכחת של המשיב. המשיב מעל באופן בוטה באמון הועדה בעבר שזו העניקה לו שחרור על תנאי ואף החריף את דרכו העבריינית ופגע קשות בזולתו זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר. גם הבטחתו של המשיב בעת מאסרו השלישי כי "השתנה" התבדתה זמן קצר לאחר מכן כששב לבצע עבירות אלימות בזמן מאסרו ממש.

כאשר כאלה הם פני הדברים, אין זה סביר להעריך את סיכויי השיקום של המשיב כעת ללא התמודדות עם הממצאים האמורים. עיון בהחלטת הועדה מלמד כי אין בה התמודדות עם הממצאים האמורים.

החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצוני גם בכך שלא התייחסה באופן ביקורתי להמלצת גורמי הטיפול בכלא. זאת על אף שהבעיות והקשיים בהתנהגות האסיר הוצגו בחוות דעתם והונחו בפני הועדה. הועדה קיבלה את המלצת גורמי הטיפול בבחינת "כזה ראה וקדש". זאת, תחת להשוות את המלצת גורמי הטיפול אל מול יתר נתוני האסיר.

הבעיה בהמלצת גורמי הטיפול שבכלא ביחס למשיב מתבטאת, בין היתר, בכך שהמשיב לא עבר טיפול בבעייתו העיקרית, היינו, בעיית האלימות המאפיינת את התנהגותו ואישיותו, והתמקדה רק בהתמכרותו לסמים. לא נעשה נסיון להפיק לקחים מכשלון הניסיון לשקמו באמצעות שחרור מוקדם בעבר. המשיב לא עומת עם הבטחותיו הכוזבות בעבר בעניין שיפור דרכי התנהגותו. כך גם לא נעשה כל נסיון להפקת לקחים מכך שהמשיב ביצע את העבירה נשוא מאסרו הנוכחי בעת היותו בהליך טיפולי מול שירות המבחן. שהרי חוות הדעת החיובית בדבר התנהגותו במהלך הטיפול וכנות רצונו להשתקם נסתרת על ידי התנהגותו כעולה מהמידע המודיעיני בעניינו.

כאן המקום להוסיף כי העובדה שהמשיב לא שילם את הפיצוי שהוטל עליו לשלם לנפגע העבירה במשך 4 שנים תמימות, גם היא מלמדת על כך שהוא לא ממש הבין והפנים את חומרת העבירה שביצע.

כשלעצמי אני סבור שהחלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות גם בכך שלא ניתן משקל לעובדה שלרבות מן העבירות שביצע המשיב היה פוטנציאל קטלני של ממש. המשיב כמעט קיפד חיי אדם בשלושה מקרים שונים:

האחד - בזמן היותו משוחרר על תנאי;

השני - בזמן היותו במאסר;

והשלישי - תוך כדי הליך פלילי בגין המקרה השני וכתשעה חודשים בלבד לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון.

10. אחרית דבר

אשר על כן דעתי היא כי אין זה סביר לחשוף את הציבור לסיכון שהמשיב, שישוחרר מן המאסר בטרם השלימו, יוסיף ויסכן את הציבור במעשי עבירה אלימים.

סבורני כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה באופן קיצוני וכי ראוי שנורה על ביטולה ועל ביטול שחרורו המוקדם של המשיב, וכך אמליץ לחברי.

השופט א. קיסרי:

כמו חברי אב בית הדין, גם דעתי היא שיש לדחות את העתירה.

טענותיו של העותר כנגד החלטתה של וועדת השחרורים אינן עולות כדי עילת התערבות בשיקול דעתה של הוועדה ומשום כך יש לדחות את העתירה. הערכת מסוכנותו של אסיר היא עניין לוועדת השחרורים וכשלא הראה העותר עילה מוכרת להתערבות בהחלטת הוועדה נותרת המסקנה שביקורתה מכוונת כלפי מסקנת הוועדה שהתקבלה על יסוד הנתונים שהיו בפניה. בעניינים כגון אלה אין אנו מתערבים ומשום כך, כאמור, יש לדחות את העתירה.

אוסיף עוד כי אני תמים דעים גם עם השקפתו של חברי, אב בית הדין, בנוגע לאופן שבו יש לקרוא את סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר היינו שרמת הוודאות שהאסיר לא יסכן את שלום הציבור איננה, ואיננה יכולה להיות, מוחלטת, או אפילו קרובה לכך. בעניין זה יכולה הוועדה להתרשם מנתונים שונים המובאים בפניה ובמקום שהיא מגיעה למסקנה שקיים סיכוי סביר שהאסיר לא יסכן את שלום הציבור ובטחונו אין מניעה שהיא תחליט על שחרורו, בתנאים שאותם היא מוסמכת לקבוע, כפי שאכן עשתה הוועדה בענייננו.

הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה. בהתאם, ובכפוף למילוי התנאים שקבעה ועדת השחרורים, ניתן יהיה לבצע את החלטתה ולשחרר את המשיב.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ב, 21 דצמבר 2011, במעמד הצדדים ובאי כוחם.


מעורבים
תובע: היועץ המשפטי לממשלה
נתבע: מוחמד עויס
שופט :
עורכי דין: