ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון דיין גד נגד שלמה מזרחי :

שמעון דיין גד

ע"י ב"כ עו"ד שרון רביע

נ ג ד

1. שלמה מזרחי

2. תקוה מזרחי

ע"י ב"כ עו"ד אסף הורניק

בית משפט השלום בכפר-סבא

כב' השופט דוד גדול

פסק דין

א. עובדות

1. התובע רשום כזכאי לפי הערת אזהרה מכח הוראות סעיף 126 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). הערה זו נרשמה ככל הנראה מכח הוראות חוזה למכר דירה שנחתם ביום 5.6.06 בינו לבין הגב' חנה גיל בתה של הגב' מנוחה הירשהורן. הגב' הירשהורן נפטרה ביום 18.12.93 (להלן: "הנפטרת").

2. הנפטרת הייתה רשומה כבעלים של דירה הרשומה בפנקס הבתים המשותפים המתנהל בלשכת רישום המקרקעין בפ"ת והידועה גם כחלקה 268/2 בגוש 6581, והמצויה ברח' רבוצקי 49 ברעננה (להלן: "הדירה").

3. הנתבעים מחזיקים בדירה כדיירים מוגנים מטעם חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). את זכותם להחזיק בדירה רכשו הנתבעים מכח הסכם שכירות מוגנת שנחתם ביום 15.8.83 בינם - כשוכרים - לבין הנפטרת (להלן: "הסכם השכירות").

4. אין חולק כי הנתבעים הינם חליפיהם של ציון וציונה בנימין (התברר כי האחרון בן דודה של הנתבעת) אשר החזיקו בדירה, אף הם כדיירים מוגנים ממחצית שנות השבעים של המאה הקודמת ועד לחתימתו של הסכם השכירות.

5. עפ"י הוראות המבוא להסכם השכירות הוגדר המושכר כמכיל 2 חדרי מגורים + מטבח + שירותים.

6. בסעיף 9 להסכם השכירות נקבע:

"השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר. מבלי לפגוע בזכויות המשכיר לפי סעיף זה - הרי כל תוספת או שינוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר אלא אם ידרוש המשכיר מאת השוכר לסלקם ובמקרה כזה על השוכר לעשות זאת על חשבונו הוא..."

7. בכתב התביעה עותר התובע כי ביהמ"ש יורה על פינוים של הנתבעים מהדירה הואיל ושינו ו/או הוסיפו למושכר ללא קבלת רשותו ו/או קודמיו.

8. למען שלמות התמונה העובדתית, יש לציין כי על דעת הכל לנתבעים או לקודמיהם אין מסמך הרשאה בכתב מטעמה של הנפטרת ו/או מי מיורשיה כמתחייב מהוראות סעיף 9 הנ"ל להסכם השכירות.

9. נקודה עובדתית חשובה נוספת היא כי התובע מתגורר בבניין בו מצויה דירתו. איש מהצדדים לא טרח להמציא לעיונו של ביהמ"ש נסח מרישום מקרקעין שממנו נוכל ללמוד ממתי מחזיק הנתבע בדירה האחרת בבנין.

ב. הדיון

1. התובע טוען כי:

א. הנתבעים הפרו את הוראות הסכם השכירות, ובעיקר את הוראות סעיף 9 לו, בכך שהוסיפו תוספות ושינו שינויים ללא הסכמת הנפטרת ו/או שלו ועל כן הוא זכאי לתבוע את פינוים מכח הוראות סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר.

ב. התוספות ו/או השינויים האסורים הם כדלהלן:

1. הריסת קיר חיצוני של הדירה שחצץ בין הדירה לבין הרכוש המשותף של הבית וסיפוחו לדירה. כך הפכה מרפסת לחדר נוסף.

2. בנית מרפסת וריצופה תוך הפיכתה לחלק מן המושכר.

3. בנית גדר בחזית הבנין, יציקת גרנוליט וספוח השטח המגודר שבחלק ממנו ניטע דשא באופן שהדירה הפכה לדירת גן.

4. סגירה של כניסה מקורית של המושכר שהייתה מצד צפון - מערב ופריצה של כניסה חדשה מצד דרום מזרח.

5. יצירת מחסן במבואת הכניסה המקורית והתקנת דוד שמש ע"ג הקיר החיצוני של אותו מחסן.

6. בצוע שפוצים נרחבים בפנים המושכר, לרבות החלפת ריצוף, התקנת מזגנים, התקנת סורגים, התקנת תאורה חיצונית.

ג. הנתבעים מטרידים אותו ואת בני משפחתו תוך כדי יריקות כלפיו, כינויו בכינויי גנאי המצדיקים עילת פינוי לפי סעיף 131 (5) לחוק הגנת הדייר.

2. הנתבעים טוענים כי:

א. אמנם אין בידיהם הסכמה בכתב מהנפטרת ו/או מיורשיה אך הפעולות שבוצעו, ככל שבוצעו על ידם, היו לאור השמש, הנפטרת ו/או הבאים מכוחה ידעו על כך בזמן אמת ואשרו זאת בין מכללא ובין בשתיקה.

ב. לתוספות ו/או השינויים המפורטים בטיעוני התובע ישנם הסברים ראויים וטובים כדלהלן:

א. המרפסת בחזית הדירה הייתה מקורה בגג אסבסט ולה תריסים בחזית המזרחית כבר בעת שנכנסו לדירה. הם בקשו וקבלו הסכמת הנפטרת להחליף גג אסבסט בגג איסכורית ומאוחר יותר מגג איסכורית לגג רעפים, כך גם נתנה להם הנפטרת הסכמה לסגירת המרפסת ובעצם הפיכתה לחדר.

ב. הריצוף במרפסת בוצע בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת בהסכמה של הנפטרת ו/או חליפיה.

ג. גידור החצר ותפיסת חזקה ברכוש המשותף אין בו כדי להוות עילת פינוי עפ"י חוק הגנת הדייר. למעלה מן הצורך, הגידור וסיפוח החצר לדירה נעשה לפני שנות דור ע"י השוכרים הקודמים משפ' בנימין, והם באו למצב מוכן.

ד. פתח הכניסה והיציאה המקורי לדירה אכן שונה, אך לא על ידם אלא ע"י קודמיהם והם באו למצב נתון.

ה. הם לא יצרו מחסן אלא שינוי הכניסה יצר חלל במבואה המהווה חלק בלתי נפרד מהדירה. הם אכן שינו מיקומו של הדוד השמש, אך עשו זאת לפי דרישה של דייר צד ג' ראובן אדם ז"ל. השינוי התבצע לפני שנים רבות, קבלת הסכמת הנפטרת ו/או חליפיה כמו גם יתר בעלי הדירות בבית.

ו. הסורגים הותקנו על ידם לפני 8 שנים עקב פריצה לדירה, כך גם התקנת המזגן בוצעה בשנת 2001. פעולות אלו היו ידועות לקודמיו של התובע בזכויות הבעלות. הוא רכש זכויותיו בכפוף למצב הדירה שלא השתנה מאז רכש התובע את זכויותיו בדירה.

3. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 29.1.11, לישיבת קדם משפט ובמהלכה הדיון הופסק תוך שאני יוצא לביקור במקום בנוכחות הצדדים ופרקליטיהם.

פרוטוקול מפורט של הביקור הועלה ע"ג כתב בעמ' 6 ו-7 לפרוטוקול.

כאן המקום להעיר כי הבית המשותף, בולט בשונותו ברח' רבוצקי ברעננה. הרחוב נחשב כאחד היוקרתיים בעיר ומאופיין בבניה נמוכה של קוטג'ים טוריים.

הבית, למעט הדירה, נראה מוזנח ביחס לסובב אותו, כאשר הדירה הינה חריג לבנין כולו, שכן זו מתוחזקת לפחות חיצונית בדרגה אחת לפחות מעל יתר הדירות בבית.

בתחילת ישיבת יום הצהיר ב"כ הנתבעים לפרוטוקול כי התובע מתגורר בדירה אחרת בבית כבר מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, הוא ראה וידע מה מתרחש בדירה, ובעיקר בסובב אותה, וכאשר רכש את זכויות הקניין בה הוא ידע בדיוק מה הוא רוכש.

4. קודם שאכנס לבחינת פרטי התוספות ו/או השינויים, אבקש לדון ולהכריע ברמה העקרונית הכוללת במחלוקת המשפטית שבין הצדדים. ב"כ התובע טוען, והוא צודק, כי אין בידי הנתבעים כל הרשאה בכתב לשינויים שבוצעו בדירה. כיוון שכך, טוען הפרקליט כי שומה עלי לקבוע שהסכם השכירות הופר ומכח הוראות סעיף 131 (2) עלי להורות על פינוים של הנתבעים מהדירה.

ב"כ הנתבעים טען במסגרת הכוללת כי מרשיו נכנסו למצב נתון והם החליפו ריצוף שבלה גדר שבלתה וגג אסבסט הכל בידיעת הבעלים - המשכירים. אכן המשכירה הנפטרת הלכה לבית עולמה בשנת 1993, אך עובר לפטירתה התקרבה פיזית לבנין, שכן עפ"י רישומי משרד הפנים התגוררה ברח' אלתרמן שאינו מרוחק מהדירה.

הנתבעים טענו כי תחילה התגוררה הנפטרת ברח' ביאליק שברעננה ומעברה לרח' אלתרמן הינו במרחק הליכה של דקות מהדירה.

לא הובאה כל ראיה או בדל ראיה כי הנפטרת או בתה חנה גיל מחו בדרך כזו או אחרת על הנעשה בדירה.

5. ביני לביני תהיתי משך ניהולו של התיק, וזאת עפ"י נסיוני בתיקים מסוג זה, הכיצד שמרו הנפטרת, ואח"כ בתה, על שקט תקשורתי משך כל השנים.

תמיהתי גברה, שכן עפ"י הוראות הסכם השכירות דמי השכירות השתלמו בדירה, כאשר לפחות מאז פטירת הנפטרת ואולי גם לפני כן, הייתה מגיעה נכדתה (ששמה לא צוין) לגבות את דמי השכירות המוגנים מדי תקופה ואין כל טענה או מחאה מצד המשכירה.

התשובה לכך נמצאת, ככל הנראה ובהעדר ראיה לסתור, בסעיף 4 לתצהירו של הדייר הקודם ציון בנימין שבו הוא מספר כי בעלי הדירה הקודמים משפ' הירשהורן היו מאד ליברליים ואשרו לו לבצע תקונים ו/או שינויים בדירה ובלבד שלא יתבעו לשלם עבור אותם עבודות שחלקן היו מחויבות השתתפות שלהם בתשלום מכח הוראות חוק הגנת הדייר.

6. ב"כ התובע בקש בסיכומיו שלא להאמין יתר על המדה לעד ציון בנימין, שכן עד זה "שכח" לציין בתצהירו כי הוא בן דודה של הנתבעת.

אכן הסדר הטוב וכללי השקיפות חייבו ציון העובדה שהמדובר במצהיר שהוא בן משפחה קרוב של הנתבעת.

לטעמי, בסופו של יום העובדה שהדייר הקודם בדירה הינו בן דודה של הנתבעת, עובדת חיים שאין לשנותה. לטעמי, אין בעובדת חיים זו לכשעצמה כדי לפסול את התצהיר.

לא זו אף זו, הנתבעים העידו את מר שי אוסמן שגר בבנין תקופה ארוכה והוא מאשר למעשה את רכיבי התאריך המופיעים הן בתצהירה של הנתבעת, והן בתצהירו של העד ציון בנימין.

ב"כ התובע מבקש שלא ליתן אמון רב בתצהיר זה, נוכח איבה בת שנים בין העד לבין התובע, איבה הגורמת לו לעקם את העובדות ולהטותן לטובת הנתבעים.

בכל הכבוד הראוי, טענה זו הייתה ונשארה כוללנית ואין בה כדי לשנות את התמונה הכוללת מבחינה ראייתית.

7. סברתי תחילה כי יש לבוא חשבון עם הנתבעים על כי לא העידו מי מבני משפחת הירשהורן, אולם נוכח האמור בתצהירו של העד בנימין, שיניתי דעתי. העד מציין במפורש כי פנה לא אחת לאופיר הירשהורן, אחיה של חנה גיל, עוד בחייה של הנפטרת וקבל הסכמתו לבצוע פעולות כאלו או אחרות.

כאן היה המקום לאחר הגשת תצהירי הנתבעים והעדים התומכים בהם לוותר על חקירתם של המומחים שהעידו מטעמו של התובע ולהביא לביהמ"ש כעדי הזמה את אופיר הירשהורן ו/או חנה גיל ו/או הנכדה אשר יסתרו את טיעוני הנתבעים והעדים מטעמם בדבר מתן הסכמה, בע"פ אמנם, אך עדיין לפנינו הסכמה שבשתיקה שלא באה כל מחאה מצידם כבעלים.

8. למעלה מן הצורך והדרוש, סברתי כי לו יצויר שהנפטרת ובעיקר יורשיה לא שבעו נחת מהנתבעים ו/או קודמיהם ממעשי התוספות ו/או השינויים, היו מעניקים לתובע את זכות התביעה לגביהם בחוזה המכר הדן בהעברת זכויות הקנין.

החוזה לא הוצג ומשכך יש להניח כי אין בחוזה זה כל תניה או הוראה או מחאה בשאלת התוספות ו/או השינויים שבוצעו בדירה, ולכן המסקנה ברמה הכללית כי יש לקבל את המסקנה העובדתית ומכוחה את התוצאה המשפטית כי התוספות ו/או השינויים בוצעו בידיעת הנפטרת ו/או חליפיה, אלו לא מחו ולכן בסופו של יום עולה שתיקתם הממושכת, חלקה שתיקה בת שנים רבות, כדי הסכמה.

ניתן היה לסיים את דיוננו כאן ועכשיו, אך לא אעשה מלאכתי קלה ואסקור את השינויים לגופם.

9. אני מוכן לקבל כהנחת עבודה כי מי ש"ספח" את החצר עד גבול החלקה בחזית רח' רבוצקי יצירת גנה, הפיכת חלק מהחצר המיועדת לשמוש כלל בעלי הדירות בבית לשמושם של הדיירים בדירה היו הנתבעים. אך בכל הכבוד הראוי לתובע ולב"כ, אם יש "עוולה" או שימוש לא ראוי בחלקי רכוש משותף, עניין זה אינו מצוי במסגרת הנורמטיבית של חוק הגנת הדייר אלא במסגרת חוק המקרקעין ובעיקר בהוראות פרק ו' לו העוסק בזכויות וחובות של בעלי הדירות.

ב"כ התובע בחושו הדק לא נכנס למחוז זה שכן לתובע עבר לא מכובד מול שלטונות המרשם, ובעיקר המפקחת על רישום המקרקעין בפ"ת, שכן יצא חייב בדין בנושא אחזקתו התקינה של הרכוש המשותף.

צודק ב"כ הנתבעים שעה שהוא טוען בסיכומיו כי לא הובאה ראיה, או בדל ראיה, שמי מבעלי הדירות בבית המשותף מתנגד לשמוש שעושים הנתבעים בחלקי חצר המהווים רכוש משותף.

כאן המקום להעיר כי אין באמור בסעיף זה משום רמז לתוצאות קנייניות שיהיו, אם יהיו, כאשר בעלי הדירות יחוו את דעתם לעניין שמוש זה.

כך או אחרת, אין לשמוש זה ולחוק הגנת הדייר מאומה.

10. הצדדים תקפו זה את זה בסיכומיהם בשאלת אמינותו של מר סנדיק מחברת זומאפ אשר טען כי בין התאריכים מרץ 2005 ועד יום 26.12.05 הוחלף הגג שמעל למרפסת הסגורה מגג אסבסט לגג רעפים וגג נוסף מעל לדלת הכניסה.

אני מוכן ללכת לקראת התובע ולהניח כהנחת עבודה כי אכן הגג הוחלף בתקופה זו.

התובע התגורר במקום לכל הדעות באותה תקופה, ראה את השינויים ובכל זאת רכש את הדירה 6 חודשים לאחר מכן.

משמע, השינויים נעשו בתקופת הבעלים הקודמים. הם לא מחו, לא התנגדו והתובע בשעה שרכש את הדירה רכש אותה עם השינויים עליהם מצביע מר סנדיק.

לפיכך, עדותו לא תורמת במאומה לשאלות שבמחלוקת.

גם אם נצא מנקודת הנחה שגדר העץ הוקמה מאוחר לשנת 2000, עדיין היא הוקמה בתחום הזמן שבו התובע לא היה בעלים, ולכן העדות לא הוסיפה משקל כלשהו להכרעה הנצרכת.

11. כאן יש לסקור את עדותו של מר סמנדר מי שהגיש חוו"ד של מומחה בנושא פענוח תצלומי אוויר. מר סמנדר קבע כי בין השנים 1999-2009 הנתבעים הרחיבו את המרפסת, ספחו חלקים מהחצר לדירה וקירו אותם בתקרת רעפים.

עדות זו לא יכולה לעמוד מול עדותו של סנדיק מטעם התובע שטען כי לא יאוחר מ-2005 כבר היה גג רעפים במימדיו הנוכחיים. האמירה כי החדר נבנה אך לאחרונה אינה מתקבלת על דעתי, שכן כבר בצילומי זומאפ החדר קיים בגבולותיו הנוכחיים והכל לפני שהתובע הפך לבעלים של הדירה.

משכך, עדותו של סמנדר מתאיינת נוכח עדותו של סנדיק וטיעוני הנתבעים והעדים מטעמם.

12. באשר לבנין גדר בחזית החלקה הפונה לרח' רבוצקי, גדר זו החליפה גדר ישנה ואין בהקמתה של הגדר הנוכחית משום חדוש או שינוי, ובכל מקרה גדר זו הוקמה אף היא קודם שהתובע הפך לבעלים.

13. באשר לטענת התובע כי הנתבעים שינו את מיקום הכניסה לדירה טענה זו של התובע הוכחה כמוטעית. הכניסה שונתה ע"י ה"ה בנימין בשעה שהם היו הדיירים בדירה לפני שנות דור. איש לא פצה פה וצפצף ומצב זה התרחש שנים רבות קודם שהתובע הגיע לבית כבעלים של דירה סמוכה לדירה שבמחלוקת.

14. באשר לטענה כי הנתבעים התקינו את דוד השמש במיקומו הנוכחי. הנתבעים מודים בכך וטוענים כי עשו כן לדרישתו של שכן שנפטר מר ראובן אדם שהחליף את גג הרעפים מעל לדירתו ודרש את פינוי הדוד.

הטענה האמורה לא נסתרה בעדויות מטעם התובע ולפיכך דינה דחיה וכך אני מורה.

15. באשר לטענת התובע כי הנתבעים התקינו מזגן. הנתבעים המציאו קבלה שהוכיחה, ולא נסתרה, כי המזגן הותקן בתקופת הבעלים הקודמים ולכן התובע מנוע מלטעון כנגד התקנה זו.

16. הטענה האחרונה המזקיקה הכרעה היא הטענה לפיה הנתבעים עשו שפוצים נרחבים בתוך הדירה, הנתבעים מודים בכך והנתבעת בתצהירה מוסרת הסבר שחודד, כאמור לעיל, בתצהירו של בנימין סעיף 4 לפיו הבעלים הקודמים לא גלו עניין כלשהו בדירה, בין בצידה הפנימי ובין בצידה החיצוני. כך גם יתר בעלי הדירות לא חשו כי משהו ממה שעשו הנתבעים טורד את מנוחתם או פוגע בהם, לא פנו לא לוועדה המקומית, לא לביהמ"ש ולא למפקחת על רישום המקרקעין בפ"ת.

מכאן המסקנה המתבקשת כי התובע רכש את זכויות הקנין במצב כפי שהיה עובר לרכישה, כאשר מה שנעשה ביחס לדירה ידוע לו על בוריו לפחות מן הבחינה החיצונית לה, שכן הוא מתגורר בדירה סמוכה בבחינת "סבר וקבל" וכיום נוצר השתק ו/או ותור המונע ממנו מלטעון כנגד שפוצים אלו.

17. כאן המקום לדון ובקצרה בעילת הפינוי מכח הוראות סעיף 131 (5) הטרדה והרגזה. ב"כ התובע לא דן בנושא בסיכומיו. משמע הטענה נזנחה וטוב שכך, ואין צורך להשחית מילים בנושא.

18. טוען ב"כ הנתבעים כי היה ולא תתקבל עמדתו בשאלות התוספות והשינויים, עדיין יש לבחון האם מבחינת שיקולי צדק יש מקום להורות על פינוים של הנתבעים מהדירה. לצורך כך מפנה אותי ב"כ הנתבעים לסעיף 2 (צ.ל. 14) לתצהירה של הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי אין ברשותם אמצעים כספיים ע"מ לרכוש דירה חלופית או לשכור דירה בשכירות חופשית.

מחמת כבודו של בן הנתבעים אינני מכריע את הנושא בשל מצבו, וטוב היה לו שני הצדדים לא היו מעלים עניינו.

ב"כ התובע מפנה אותנו לדו"ח החוקר משה בן דוד אשר בדק את מצבם הכלכלי. מדו"ח זה עולה כי מצבם הכלכלי שפיר, הם משתכרים משכורות נאות וכי הנתבע מכר חלק מדירה בת"א תמורת סכום לא מבוטל והנתבעת מכרה חלקה במשק בכפר טרומן גם הוא בסכום לא מבוטל.

ב"כ הנתבעים טען כי הדו"ח הוצא אגב בצוע עבירות פליליות לכאורה וכי מרשיו הגישו תלונה במשטרה על פגיעה בפרטיותם מצידו של החוקר.

החוקר בן דוד נחקר ע"י ב"כ הנתבעים וטען כי הנתון בדבר גובה משכורתה של הנתבעת נמסר לו ישירות ממנה בשיחה תחת כיסוי. טענה זו לא הוכחשה או נסתרה.

באשר לבעלות הנתבעים על כלי הרכב שבהם הם נוסעים, ספר החוקר כי עוקבים אחרי המושאים ומשרואים באיזה כלי רכב הם נוסעים רושמים מספר הרישוי שלו ובבדיקה מול משרד הרישוי עם ת.ז. מבררים בעלות או לא. ב"כ הנתבעים לא וותר ושאל האם ניתן לברר האם על שמו של אדם מסוים רשום רכב מסוים והתשובה הייתה שלילית.

משמע, אין תשובה ברורה כיצד הגיע החוקר לזהות בעלי הרכב.

החוקר נשאל ע"י ב"כ הנתבעים בתור מה הציג עצמו בשיחת הכיסוי לה הוא טוען והתשובה הייתה "זה שלי" והוסיף אח"כ כי לא השתמש באדם בעל תעודה ושוב חזר על המונח "זה שלי" וכי לא יחשוף את מקורותיו.

כן ציין החוקר כי לא הביא עמו את כל התיק לביהמ"ש בצורה מסודרת.

נוכח תשובותיו של החוקר אני בא למסקנה כי אין ליתן לדו"ח שערך משקל ראייתי גבוה. אינני יכול לקבוע אם מה שעשה החוקר יש בו משום עבירה פלילית אם לאו ולא ניתן יהיה לפרש את האמור בסעיף כקובע עמדה כלשהיא בשאלת ה"פליליות" שדבקה, אם בכלל, בדו"ח החקירה.

די לי בכך שהחוקר סרב לומר בתור מה הציג עצמו בפני הנתבעים ובעובדה שלא הביא את תיק החקירה במלואו בצורה מסודרת כדי לאיין את האמור בו.

לפיכך, ככל שעמדתי בשאלת התוספות ו/או השינויים לא תתקבל, עדיין אינני מוכן להורות על פינוי הנתבעים מן הדירה, וזאת כסעד מן הצדק.

ג. לסיכום

1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להדחות, וכך אני מורה.

2. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ב, 14 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון דיין גד
נתבע: שלמה מזרחי
שופט :
עורכי דין: