ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנהל מקרקעי ישראל נגד יחיא צרום :

מנהל מקרקעי ישראל

נ ג ד

יחיא צרום

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

כב' השופט צבי כספי

החלטה

התובע הוא הבעלים ו/או המנהל של המקרקעין הידועים כגוש 6558 חלקה 478 חלקות משנה 2, 3 בהרצלייה, שהם "מקרקעי ישראל" כהגדרתם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, היינו שהם מקרקעין בבעלות המדינה ו/או מוסדות הציבור כפי המפורט בסעיפים 3, 4 תצהירו של פקיד התובע מר אבי אלמוסלינו [ להלן: "אלמוסלינו" ] ואין חולק על עובדות אלה [ להלן:"הנכס" ].

הנתבע מחזיק בנכס כחוכר על פי חוזה חכירה שנכרת בין הצדדים ביום 8.5.61, נספח א' לתצהיר של אלמוסלינו וראה סעיף 3 לתצהירו של הנתבע [ להלן: "החוזה" ].

התביעה היא לתשלום דמי חכירה המגיעים לתובע לטענתו, מהנתבע, מאז שנת 1993

החוזה הוא מסמך סטנדרטי שגם בהתחשב במועד כריתתו, לא ניתן לומר עליו שהוא מלאכת מחשבת של ניסוח והבנה משפטיים שהיו מזכים את נסחיו במקום בהיכל תהילה כלשהו למשפטנים ומנסחי מסמכים.

כך, לדוגמא, מוגדר הרכוש המוחזק על ידי הנתבע ב"רשימה" המהווה חלק מהחוזה כ "...דירה בת חדר אחד ושירותים וכן 2/4חלקים ברכוש המשותף הצמוד לדירה" ושטח הרכוש המוחזק כביכול בידי הנתבע, קרי הדירה, הוא 34.90 מ"ר בעוד שבפועל, התיאור מטעה שכן מדובר למעשה בבית קטן צמוד קרקע, אשר השטח עליו הוא נמצא [ והוא, לבד מהשטח המבונה, החלק ב"רכוש המשותף" ] היא חלקת קרקע בסדר גודל של 580 מ"ר ! כמפורט בסעיף 4 לחוות דעת השמאית מטעמו של הנתבע [ ולא הוגשה חוות דעת אחרת ו/או נוספת ], הגב' ורדה הראל [ להלן: "השמאית" ו "חוות הדעת" בהתאמה ].

תיאור זה של הנכס, כמו גם ניסוח החוזה מאפיינים את דרך התנהלותו השלומיאלית שלא לומר הרשלנית שלא לומר חסרת האחריות הציבורית של התובע ופקידיו לאורך שנים לרבות בניהול משפט זה.

יצוין כי עוד בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים, תיק אז' 156506/07, שגם הוא נשמע במקרה בפני [ להלן: "ההליך הקודם" ], קבעתי שהנתבע הוסיף, באישור התובע, תוספת בניה של 83.64 מ"ר מגורים, קיוסק בגודל של 14.80 וסככה בגודל של 17.80.

קשה להבין כיצד בנה הנתבע את כל אותן תוספות בניה מאושרות על ידי התובע בחלק נכס המוגדר כביכול "רכוש משותף" ?

ברור שאותו "רכוש משותף" אינו כזה אלא הוא בחזקת הנתבע בלבד, על כל המשתמע מכך לעניין החיוב שהיה צריך להיות מוטל עליו לעניין דמי חכירה.

כשם שהתובע הוא רשלן וחסר יוזמה, כך הנתבע הוא פורע חוק.

בהליך הקודם אישר הנתבע כי בנה בנוסף לאותן תוספות מאושרות גם תוספות בלתי מאושרות ובכלל אלו, מבנה המשמש אותו כמסעדה בשטח של 100 מ"ר.

תוצאת ההליך הקודם הוא שניתן נגד הנתבע צו הריסה לעניין החלקים שבנכס שנבנו על ידיו ללא היתר רשויות התכנון ובלא הסכמה של התובע, ואשר היה אמור להיות מבוצע עד ליום 30.6.2004.

צו ההריסה לא בוצע, כך לפחות טוענת ב"כ התובע בסעיף 8 לסיכומיה, כמובן מבלי שהביאה ראיה לכך ומבלי שהדבר עלה לדיון במהלך המשפט.

יתר על כן, אם אכן לא בוצע צו ההריסה כפי שצריך היה להתבצע, מה לב"כ התובע להלין על הנתבע, שעה שהתובע לא נקט כל פעולה משפטית להביא לביצוע הצו שניתן לטובתו ולבקשתו בתביעה שהוגשה על ידיו, במשך למעלה משבע שנים לאחר קבלת הצו ?

מצב דברים זה אינו שונה גם בעניין גביית דמי חכירה מהנתבע, אשר נתבעים בהליך זה.

אין חולק שעד לשנת 1993 שילם הנתבע את דמי החכירה כדין [ עדות אלמוסלינו בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 9 עד 13 ].

החל מאותה שנה, הפסיק התובע לשלם את דמי החכירה, מכל מקום, בתצהירו ששימש לעניין בקשת הרשות להתגונן כמו גם כעדות ראשית בתובענה לא הכחיש הנתבע את טענות התובע.

למרות האמור לעיל דינה של התביעה להדחות, רובה ככולה והכל עקב התנהלות התובע עליה הצבעתי לעיל.

ראשית, אין חולק על כך שלגבי התקופה שעד שנת 1999, התביעה התיישנה, כפי טענתו של הנתבע [ סעיף 11 לתצהיר התובע וכן ראה הפחתת סכום התביעה מהסכום שנתבע בכתב התביעה וצמצומו לשנים שאחר תקופת ההתיישנות בסעיף 12 לתצהיר אלמוסלינו ].

שנית, והוא העיקר לעניין התביעה הנותרת, זו שעניינה נידון בפסק דין זה, לא הוכח שיעורים הראוי של דמי השכירות כמו גם זכות התובע לגבות אותם.

אסביר את האמור לעיל:

לפי סעיף 5(א) לחוזה, היו דמי החכירה המקורים עומדים על סכום של 4 לירות לשנה שהיו אמורים לשקף, כך כתוב שם, שיעור של 4% מערך הקרקע הכלולה בחכירה [ ככל הנראה ללא חישוב ערך המבונה עליה ].

לא הוברר בסעיף הנ"ל האם השיעור האחוזי הנ"ל נמסר כפרט לידיעה באשר לדרך בה נקבעו דמי החכירה היסודיים, או שהוא מהווה גבול עליון או אחר לשיעור העלאת דמי החכירה לפי המנגנון המסורבל שיובא להלן, המפורט בחוזה.

סעיף 6 לחוזה מאפשר לתובע לבצע "הערכה מחדש" את "הקרקע הכלולה בנכסים" מידי חמש שנים [ סעיף קטן א) 4. לסעיף 6 הנ"ל ] ובעקבות כך רשאי התובע להודיע לחוכר שעליו לשלם דמי חכירה לפי ההערכה מחדש וזאת במכתב רשום [ סעיף קטן ב שם ]; לא הוברר כאמור, אם חשבון חדש זה , על פי ההערכה מחדש, מוגבל לשיעור של 4% או לא אולם אין העניין רלבנטי לדיון.

לפי סעיף קטן ג' לסעיף 6 הנ"ל, ניתנה לחוכר זכות ערעור על גובה ההערכה מחדש לפי מנגנון שנקבע שם.

בשנת 1993, מועד בו הפסיק הנתבע לשלם לתובע את דמי החכירה, החליט התובע לחייב את הנתבע בתשלום שונה מהקודם כשהוא מבחין בין חלק הקרקע ששימש את התובע למסעדה [ ללא רישיון וללא הסכמה של התובע כאמור לעיל ! ] ובין חלק המגורים וקובע שיעור אחוזי שונה לתשלום של דמי החכירה על חלק הקרקע המשמש את המסעדה והוא שיעור של 5% לשנה.

למרות שאלמוסלינו מתחיל בחקירתו הנגדית בטענה שכיבול נעשתה "הערכה מחדש" בשנת 1993 לנכס [ עמ' 1 לפרוטוקול שורות 17 עד 19 ], הוא מאשר לאחר מכן את הנתונים או את ה"אין נתונים" הבאים:

אין הוא יודע אם אכן נעשתה הערכה מחדש.

אין הוא יודע אם נשלח לנתבע מכתב רשום על ההערכה מחדש.

הנתבע לא הגיש ערעור, מסתבר מכך שלא נשלח לו דבר שיש לערער בגינו.

אין סיבה או אסמכתא בחוזה לקבוע דמי שכירות בשיעור של 5% לשנה על חלק כזה או אחר של הנכס.

מסתבר כי התובע לא מצא לנכון לפעול על פי החוזה שהוא עצמו יצר.

בהעדר הערכה מחדש, או בהעדר ראיה עליה ו/או על מכתב שנשלח לנתבע לא קמה זכותו של התובע לתשלום דמי חכירה גבוהים יותר מהמפורט בחוזה.

לכאורה דין התביעה להדחות כולה.

אולם מעין חסד עשה הנתבע עם התובע מכך שבחוות הדעת קבעה השמאית את דמי השכירות המגיעים לתובע, לפי החוזה, לתקופה הנתבעת לשיעור של -.32,000 ₪ [ סעיף 10 לחוות הדעת ].

לא הוכח כי שולמו דמי חכירה ראשונים, יהיה אשר יהיה טבעם וסכומם באופן שהיה בו כדי להפחית מהסכום הנ"ל [ ראה סעיף 10 שם, פסקה שנייה ].

את הסכום הנ"ל זכאי התובע לקבל, וגם זאת שלא בזכות התנהלותו הנכונה.

לאחר שמיעת הראיות, כאשר בפני ובפי כל הצדדים כבר היו כל הנתונים שהובאו ולא הובאו, הצעתי הצעת פשרה לפי ישלם הנתבע לתובע סכום של -.80,000 ₪ לסיום הפרשה.

הנתבע הביע הסכמתו המידית ואילו התובע נזקק, כמובן, לשלושים יום על מנת להשיב תשובה שאין לי לכנותה אלא כחסרת כל כושר הבחנה לעניין סיכוייו וסיכוניו בתיק ודחה את ההצעה ובכך המשיך באותה דרך ומתוך אותה הבנה שאפיינו אותו במהלך השנים.

סוף דבר, התביעה נדחית, למעט סכום של -.32,000 ₪ שהנתבע מודה בו או מסכים לו כאמור לעיל ואשר ישולם, בצרוף ריבית והצמדה מיום 1.4.2005.

כל צד יישא בהוצאותיו, למעט זאת שהתובע יישא בתשלום הוצאות השמאית, אשר חוות דעתה היה בה גם כדי לסייע לו לקבל את המזער מתוך הסכום שהיה עשוי להיות מגיע לו אילו ניהל את ענייניו כראוי וזאת בתוספת ריבית והצמדה כדין.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ב, 11 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מנהל מקרקעי ישראל
נתבע: יחיא צרום
שופט :
עורכי דין: