ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד זוהר נגד מגדל חברה לבטוח בע"מ :

דוד זוהר

נ ג ד

1. מגדל חברה לבטוח בע"מ

2. אבנר אגוד נפגעי רכב בע"מ

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

כב' השופטת ארנה לוי

ע"י ב"כ עו"ד אפרים ווגדן

ע"י ב"כ עו"ד בלה פישמן

פסק דין

1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1967, נפגע בתאונת דרכים ביום 17.12.01 במסגרת עבודתו, כאשר גלגל רכבו התנתק וגרם לדרדור הרכב. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעות, מבטחות השימוש ברכב בו נהג התובע, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. המחלוקת היא בשאלת הנזק ובשאלה זו נשמעו ראיות.

2. התובע התלונן לאחר התאונה על כאבים בעמוד השדרה הצווארי והמתני וכן לפגיעה נפשית. נרשמה לו תקופת אי כושר בת כששה חודשים על ידי הרופאים המטפלים והוא הופנה לטיפולי פיסיותרפיה, אותם בצע באופן חלקי, וכן לטיפול נפשי. הוא עמד בפני ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). נקבעה לו תקופת אי כושר בת 54 ימים מיום התאונה ועד ליום 9.2.02. לאחר מכן נקבעה לו נכות זמנית בת 20% בתחום האורטופדי והנפשי לתקופה של שלושה חודשים, עד ליום 10.5.02, ולאחר מכן נכות זמנית בת 10% בתחום הנפשי לתקופה בת שש שנים, עד ליום 17.4.08. הועדה הרפואית של המוסד קבעה כי לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה עקב התאונה. בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק קביעה זו מחייבת בהליך שבפנינו.

3. נפנה להעריך את נזקי התובע עקב התאונה. המחלוקת העיקרית היא בשאלת הפסדי השכר לעבר. התובע ציין בתצהירו כי הוא קבלן עצמאי, נגר ובונה גגות ופרגולות במקצועו. בחודשים שלאחר התאונה, נטען, נעדר תקופה ממושכת מהעסק וגם לאחר מכן חזר לעבודה חלקית ומצומצמת בשל קשיי תפקודו. התובע צירף דוחות שומה לגבי הכנסותיו לשנים 1996 - 2009. מדוחות אלו ניתן ללמוד כי בשלוש השנים עובר לתאונה עמדה הכנסתו החייבת על סכומים אלו: בשנת 1999 - 77,775 ₪ ומשוערך להיום - 101,907 ₪ ; בשנת 2000 - 82,996 ₪ ומשוערך להיום - 106,505 ₪ ; בשנת 2001 (התאונה ארעה בסוף שנה זו)- 93,177 ₪ ומשוערך להיום - 118,720 ₪. ההכנסה השנתית הממוצעת של התובע בשלוש השנים עובר לתאונה עמדה, אם כן, על 109,000 ₪ במעוגל, משוערך להיום. בשנת 2002, השנה שלאחר התאונה, עמדה הכנסתו החייבת על 17,829 ₪ ומשוערך להיום - 21,550 ₪ במעוגל. בשנת 2003 חלה עלייה בהכנסה החייבת והיא עמדה על 85,129 ₪ ללא שיערוך. בשנים שלאחר מכן התייצבה ההכנסה החייבת על סכום ממוצע של כ - 52,000 ₪ בשנה, ללא שערוך.

4. בחקירתו ציין התובע כי הוא עובד בעסקו החל משנת 1990 לערך, לאחר שחרורו מהצבא. העסק מנוהל מביתו והוא עבד תמיד באופן אישי בעסק. אחיו לעיתים עבדו עמו. הוא ציין כי החל משנת 1999 ועד שנת 2003 הייתה בתחום עיסוקו "פריחה מאד גדולה בנגב", מקום מגוריו ועבודתו (עמ' 11). בשנה שלאחר התאונה כמעט לא עבד, למעט עבודות שהיה עליו להשלים ועבודות קטנות, "דברים אפסיים". הוא ציין כי לאחר התאונה "היו תקופות שלמות שהייתי מרותק למיטה" ואפילו עבודה משרדית לא בצע. העסק המשיך לעבוד אך הוא דחה עבודות רבות כי לא יכול היה לבצע אותן: "לא יכולתי לקלוט, רק תיקונים קטנים". לאחר התאונה אחיו עזבו את העסק, בהעדר עבודות. הם לא יכלו להפעיל את העסק בלעדיו: "כל דבר אני חייב לעשות פיקוח, אני תמיד עבדתי איתם יחד ופיקחתי, לא יכולתי לתת להם לעבוד לבד...בענף של הפרגולות זה ידיים של בעל מקצוע. מי שמכיר יודע שבעל המקצוע עם השם הטוב הוא זה שמבצע את העבודה. רוצים אותי, את הידיים שלי. רוב העבודות זה מפה לאוזן. אני בעל המקצוע, הם רוצים לקבל אותי בעבודה, זה נגרות. העובדים עבדו עם הדרכה שלי ובפיקוח שלי" (עמ' 12 - 13). הוא ציין כי רק לאחר כשבעה חודשים חזר לעסק, וגם אז לא באופן מלא (עמ' 14). התובע הופנה להודעת המוסד מיום 14.7.02 (ת/2), בה נרשם כי לא אושר לו תשלום דמי פגיעה לתקופה שלאחר 10.2.02 כיון שבתקופה הזו לא נעדר מעבודתו והשיב כי בתקופה הזו "הייתה עבודה קטנה בעומר של 2000 - 3000, נזילה קטנה שהייתה, אח שלי עשה...בגלל החשבונית הם הפסיקו לשלם, למרות שאמרתי שלא אני בצעתי את העבודה" (עמ' 15). בשנת 2003 גיסו הגיע לעבוד עמו אך לאחר מכן עזב (עמ' 16).

5. התובע טוען בסיכומיו כי מדובר בתאונה טראומטית וכי הוא סבל בעקבותיה מקשיי תפקוד תקופה ארוכה. לאחר תקופה מסוימת הייתה הטבה שנמשכה עד סוף שנת 2006 ובשנת 2007 חלה החמרה במצבו. נטען כי הוא לא עבד כלל עד יוני 2002 ולאחר מכן חזר לתפקוד חלקי. נטען כי עבודתו מסובכת, קשה ומסוכנת, עבודה הדורשת כושר גופני טוב ואיזון נפשי. תקופה ארוכה לא יכול היה לבצע עבודתו ולטפס על גגות. בנוסף לפגיעה הגופנית גם מצבו הנפשי היה ירוד. המוסד אישר רק 54 ימים של אי כושר מלא בשל העובדה שהוצאה חשבונית על ידי העסק בגין עבודה קטנה שבוצעה על ידי אחיו. נטען כי מעיון בדוחות השומה עולה כי החל משנת 1999 חלה עלייה בהכנסות עד התאונה והייתה מגמת עליה בעקבות פריחת השוק בנגב באותן שנים. התובע עותר לפיצוי בגין ההפרש בין הכנסותיו בשנת 2001 ובין הכנסותיו בשנים 2002 ו - 2003. לגבי השנים שלאחר מכן עותר התובע לפצויים על פי נכותו הזמנית.

6. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי טיפוליו הרפואיים הרציפים של התובע מסתיימים במחצית שנת 2002. בשנת 2007 חידש התובע את טיפוליו הרפואיים אך הועדה הרפואית של המוסד קבעה כי אין קשר בין הטיפולים משנת 2007 ובין התאונה. נטען כי לתובע בעיות רפואיות שאינן קשורות כלל לתאונה. נטען כי התובע לא הביא עדים לצורך הוכחת הפסדי השתכרותו בעבר ולא הובאו עדויות על כך שלא עבד בפועל בתקופות אי הכושר להן הוא טוען. נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין הירידה בהכנסות לאחר התאונה ובין התאונה. ירידה בהכנסות אצל עצמאי יכולה לנבוע מגורמים שונים, כמו תנודות בענף ומצב השוק. נטען כי גם בשנים 1997 ו - 1998 היו לתובע ירידות בהכנסה החייבת. נטען כי המוסד קבע תקופת אי כושר מלאה בת 54 ימים בלבד וזו התקופה המחייבת. נטען כי לכל היותר יש לפצות התובע בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו לו במוסד ולא מעבר לכך.

7. בסיכומי התשובה ציין התובע כי מקום בו הוכח הפסד השתכרות בפועל, כפי שהוכח בענייננו, אין לערוך חשבון לפי אחוזי הנכות הזמנית. דוחות השומה הם הראיה הטובה והמהימנה ביותר לבדיקת ההכנסות. הנתבעות לא הוכיחו כי הירידה בשכר לאחר התאונה נבעה מגורמים אחרים שאינם קשורים לתאונה. עדות התובע, כי אותה התקופה הייתה תקופה של פריחת השוק בנגב, לא נסתרה.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות, אני מקבלת טענת התובע כי הירידה בהכנסותיו בשנת 2002 נובעת מהתאונה. מדוחות השומה בשלוש השנים עובר לתאונה, החל משנת 1999, ניתן לראות מגמה ברורה של עליה בהכנסות התובע, גם אם בשנים קודמות, 1997 - 1998, ההכנסות היו מעט יותר נמוכות. בשנת 2002, מיד לאחר התאונה, חלה ירידה חדה וברורה בהכנסות, כאשר ההסבר הסביר ביותר לכך הוא התאונה. עבודתו של התובע היא עבודה בעלת מאפיינים פיסיים מובהקים. נוכח מאפיינים אלו והעובדה, שלא נסתרה, כי מדובר בעסק המושתת על עבודה אישית של התובע, מקובלת עלי הטענה כי במהלך תקופה ארוכה לא יכול היה התובע לחזור לעבודתו וכי גם לאחר ששב לעבודתו לא חזר באופן מיידי לתפקוד מלא. אכן, המוסד קבע תקופת אי כושר מלאה בת פחות מחודשיים, אך מקובלים עלי הסברי התובע כי לא נקבעו לו תקופות נוספות בשל הסיבה שבוצעה עבודה קטנה על ידי אחיו. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר בהתאם להפסדיו בפועל. בענייננו, התובע הוכיח, באמצעות דוחות השומה, כי נגרמה ירידה חדה בהכנסותיו לאחר התאונה, כאשר לא מצאתי כל סיבה אחרת המסבירה ירידה כה חדה בהכנסות. לא ניתן לתלות ירידה כזו בהכנסות רק בתנודות השוק, כטענת הנתבעת. טענה זו אינה מתיישבת עם דוחות השומה לאורך השנים לפני התאונה וגם אחריה ואינה מתיישבת עם טענת התובע, אשר לא נסתרה, כי באותה התקופה הייתה דווקא פריחה בשוק. סמיכות הזמנים הבולטת בין הירידה בהכנסות ובין התאונה מביאה למסקנה כי האפשרות הסבירה יותר היא כי הירידה בהכנסות בשנת 2002 נובעת מהתאונה ובגין אי תפקודו של התובע עקב התאונה. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין ההפרש בין הכנסותיו בשנת 2002 ובין הכנסתו השנתית הממוצעת בשלוש השנים עובר לתאונה. הפרש זה עומד על סך 87,450 ₪ משוערך להיום. בניכוי מס יעמוד הסכום על- 83,000 ₪ במעוגל. לסכום זה תתווסף ריבית כחוק.

9. בשנת 2003 חלה עליה בהכנסתו של התובע והיא הגיעה לאותה רמה כפי שהייתה עובר לתאונה. אף התובע עצמו העיד כי במשך מספר שנים הייתה הטבה במצבו. אכן, משנת 2004 ואילך חלה שוב ירידה מסוימת בהכנסות אך לא ניתן לקשור ירידה זו דווקא לתאונה, במיוחד לאור כך שבשנת 2003 רמת ההכנסה הייתה גבוהה ולאור עדות התובע עצמו כי הפריחה בענף הייתה עד שנת 2003. את הירידה בהכנסות לאחר מכן, כאשר ההכנסות דומות לאלו שהיו בשנים 1997 - 1998, ניתן לייחס למצב השוק ולא לתאונה. יצוין בהקשר זה כי המוסד קבע כי לא ניתן לקשור בין ההחמרה הנטענת על ידי התובע בשנת 2007 ובין התאונה וכן, כי לאחר שנת 2002 נכותו הזמנית של התובע במוסד הייתה בת 10% בתחום הנפשי בלבד. התובע לא הוכיח במידת ההוכחה הנדרשת כי נגרמו לו הפסדי שכר מעבר לשנת 2002 עקב התאונה.

10. בגין כאב וסבל, נוכח טיב הפגיעה, גילו של התובע וטענות הצדדים, אני מעמידה את סכום הפיצוי על 14,000 ₪ כולל ריבית.

11. התובע עותר לפיצוי בגין נסיעות, הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי. בהתחשב בטיב הפגיעה, בכך שלתובע לא נקבעה נכות צמיתה ובהתאם לקבלות שצורפו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראשי נזק אלו על 1500 ₪ נכון להיום.

12. מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד כמפורט בסעיף 24 לסיכומי הנתבעות, בתוספת ריבית כחוק. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08% כולל מע"מ ואגרה. הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ב, 11 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד זוהר
נתבע: מגדל חברה לבטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: