ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל - ועדה מקומית מטה יהודה נגד אבישי אבדר :

מדינת ישראל - ועדה מקומית מטה יהודה

נ ג ד

1. אבישי אבדר

2. אירוסים נכסים בע"מ

3. טריה אבדר

4. ר.ע.ם תעשיות רהיטים

5. שלמה חורי

6. איציק ניסים

בית משפט השלום בבית-שמש

כב' השופט שמעון שטיין

הכרעת דין

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם במסגרת עשרה אישומים עבירות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") במקרקעין הידועים כחלקה 14 במושב אורה (להלן: "המקרקעין"), זאת כפי המפורט להלן:

א. אישום מספר 1 מייחס לנאשם 1 (להלן: "הנאשם") עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק, זאת בגין הפיכת מבנה מגורים, שלא כדין, ל- 3 יחידות דיור נפרדות בשטח של כ- 235 מטרים, המשמשות למגורים בפועל.

המבנה מסומן בתשריט (ת/7) בצהוב.

ב. אישום מספר 2 מייחס לנאשם עבירה של אי קיום פסק דין, עבירה לפי סעיף 210 לחוק ועבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. על פי עובדות האישום דנן, מוסיף הנאשם לעשות שימוש למטרת מגורים במבנה טרומי בשטח של כ- 25 מ"ר, אשר הוצב ללא היתר בנייה, זאת חרף צו הריסה ואיסור שימוש אשר הוצא נגדו במסגרת ת.פ. 1104/90 ונכנס לתוקפו ביום 1.1.91. כן, עושה הנאשם שימוש בתוספות בנייה בשטח של כ- 21 מ"ר ובסך הכל שימוש בשטח של כ- 46 מ"ר בלא היתר.

המבנה מסומן בתשריט בירוק.

ג. אישום מספר 3 מייחס לנאשם את ביצוע העבודות כדלקמן:

אישום 3(א) עובר לשנת 1989 שופץ והורחב מחסן והוסב למבנה מגורים בשטח של כ- 56 מ"ר, וזאת ללא היתר בנייה. לאחר שנת 1990 הורחב המבנה, בלא היתר, בכ- 50 מ"ר, וסך כל שטח הבית הינו כ- 106 מ"ר. המבנה משמש למגורים בפועל וכיחידת דיור נפרדת.

המבנה מסומן בתשריט בחום.

אישום 3(ב+ג)- במהלך שנת 2000 נבנו תוספות בנייה למבנה, ללא היתר, בשטח של כ- 40 מ"ר ובשטח של כ- 70 מ"ר. כל תוספת משמשת יחידה נפרדת למגורים.

המבנים מסומנים בתשריט בסגול ובאפור בהתאמה.

אישום 3(ד) עובר לשנת 1989 הוסב בית אימון למגורים בשטח של כ- 60 מ"ר, המשמש כיחידת מגורים נפרדת.

המבנה מסומן בתשריט בכחול.

הנאשם ממשיך ועושה שימוש במבנים הנדונים בסעיפים א' וד' באישום זה, זאת חרף גזר דין אשר ניתן בת.פ. 1764/89, במסגרתו ציווה בית המשפט על איסור השימוש במבנים.

בגין כל האמור יוחסו לנאשם עבירות של אי קיום פסק דין, ביצוע עבודות ללא היתר (בגין התוספות אשר נבנו במהלך שנת 2000) ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 210, 145 ו- 204 לחוק.

ד. אישום מספר 4 מייחס לנאשם עבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיפים 240 ו- 249 לחוק וכן עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 245(א), וזאת בגין אי קיום צו שיפוטי אשר ניתן במסגרת ב"ש 1796/97 ביום 6.8.1997, האוסר על שימוש במבנה בן שתי קומות שמשמש כ- 4 יחידות דיור נפרדות, והמשך עשיית שימוש במבנה בניגוד להוראות הצו.

המבנה מסומן בתשריט בכתום.

ה. אישום מספר 5 מייחס לנאשם את העבירות שלהלן, אשר בוצעו בין השנים 1996-2001:

אישום 5(א)- הצבת מגורון חדש כשבצידו מחסן קטן ללא היתר בניה. שטח המגורון והמחסן כ- 30 מ"ר.

המבנה מסומן בתשריט בשחור.

אישום 5(ב)- הסבת מבנה חקלאי למגורים בשטח של כ- 60 מ"ר, ללא היתר בנייה, אשר משמש כיחידת דיור נפרדת.

המבנה מסומן בתשריט באדום.

אישום 5(ג)- במהלך שנת 2001 נבנה ללא היתר קיר פיתוח מבטון בלא היתר בנייה באורך 80 מטרים ובגובה 8 מטרים.

מסומן בתשריט בקו שחור עבה.

בגין האמור יוחסו לנאשם עבירות של בנייה ללא היתר (לעניין סעיף ג' בלבד) ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק.

ו. אישום מספר 6 מייחס לנאשמים 1-5 עבירה של אי קיום פסק דין, עבירה לפי סעיף 210 לחוק ועבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. על פי עובדות אישום זה במסגרת גזר הדין בת.פ. 10105/88, אשר אוחד עם ת.פ. 1764/89, נאסר על הנאשם לעשות שימוש חורג במפעל, אשר נבנה בשנת 1988 תוך סטייה מהיתר מספר 0069 מיום 27.7.88. חרף האמור, החל משנת 1993 משמש המפעל לתעשיות רהיטים ר.ע.ם והוא כולל מחסן לתוצרת וסככת העמסה ללא היתר בניה.

בין השנים 1995-2001 הורחב שטח המפעל בכ- 458 מ"ר ונבנה מחסן בשטח של כ- 212 מ"ר כשסך כל שטח המפעל הינו כ- 975 מ"ר. כן, בין השנים 1988-1995 נעשה שימוש חורג בשטח החקלאי בשטח של כ- 957 מ"ר לצורכי תעשיה למפעל ר.ע.ם [המבנה מסומן בתשריט (ת/8) באדום מקווקו], וזאת תוך סלילת אספלט ללא היתר [מסומן בתשריט באפור מקווקו].

ז. אישום מספר 7 ייחס לנאשמים 1, 2, 3 ו- 6 עבירה של אי קיום פסק דין, עבירה לפי סעיף 210 לחוק ועבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. על פי עובדות אישום זה, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, לאחר שנת 1988, נבנה ללא היתר מבנה בשטח חקלאי, המשמש כיום בפועל מפעל מלגזות בשם "ניסים איציק מלגזות" בשטח של כ- 137 מ"ר. במסגרת ת.פ. 1015/88 (אשר אוחד עם ת.פ. 1764/89) ניתן צו איסור שימוש במבנה כאמור. צו זה נכנס לתוקף ביום 12.12.92. חרף צו איסור שימוש במבנה המשיך הנאשם לעשות בו שימוש. הנאשם מספר 6 משתמש בפועל במבנה.

המבנה מסומן בתשריט בצהוב מקווקו.

ח. אישום מספר 8 מייחס לנאשמים 1-3 עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. מאישום זה עולה כי בין השנים 1995-2001 נבנה מבנה המשמש כמחסן למוצרי עור בשטח של כ- 163 מ"ר, וזאת ללא היתר בנייה. מבנה זה נבנה מחדש לאחר שביום 17.8.92 הוצא צו הריסה מנהלי בגין הקמת שלד המבנה, ולאחר שהנאשם קיים את צו ההריסה ופירק את שלד המבנה.

המבנה מסומן בתשריט בכחול מקווקו.

ט. אישום מספר 9 מייחס לנאשמים 1-3 עבירה של אי קיום פסק דין, עבירה לפי סעיף 210 לחוק ועבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. על פי עובדות אישום זה, חרף צו איסור שימוש במבנה בשטח של כ- 87 מ"ר, המשמש כיום מפעל שלטים בשם "ענבלים", ואשר ניתן נגד הנאשם במסגרת גזר הדין בת.פ. 375/92, המשיך הנאשם לעשות שימוש במבנה לאחר כניסת הצו לתוקף, קרי לאחר יום 23.3.93.

המבנה מסומן בתשריט בירוק מקווקו.

י. אישום מספר 10 מייחס לנאשמים 1-3 עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק. על פי עובדות אישום זה, בין השנים 1995-2001 נבנתה גדר בשטח חקלאי באורך של כ- 10 מטרים ובגובה של כ- 2 מטרים, וזאת ללא היתר בנייה [מסומן בתשריט בתכלת]. כן, במהלך שנת 2001 נבנתה סככה בכניסה לשטח החקלאי, אף זאת בלא היתר בנייה [מסומן בתשריט בכתום מקווקו].

אישומים 1-5 מתייחסים לאזור המגורים שבמקרקעין, ואישומים 6-10 מתייחסים לאזור התעשייתי שבו.

ביום 14.11.05 ערך בית המשפט ביקור במקרקעין, זאת לצורך הכרת השטח והבנת התרשימים שצורפו לכתב האישום.

זיקות הנאשמים למקרקעין על פי כתב האישום

האישומים הרלוונטיים לנאשם מיוחסים לו מכוח היותו הבעלים במקרקעין ו/ או כמי שהוחזק כבעלים במקרקעין ו/ או כמשתמש במקרקעין ו/ או כמבצע בפועל של עבודות הבניה ו/ או כאחראי להן או כבעל היתר או מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח החוק או תקנה על פיו.

הנאשמת 2 היא חברה העוסקת בהשכרת מבנים, והאישומים הרלוונטיים לה מיוחסים לה מכוח סעיף 253 לחוק (אישום 6, 9), מכוח זיקות חלופיות למקרקעין (אישום 8) וכמשתמשת בפעול (אישום 10).

הנאשמת 3 היא אחת ממנהלי הנאשמת 2, והיא מואשמת מכוח סעיף 253 לחוק (אישומים 6, 9) מכוח זיקות חלופיות למקרקעין (אישום 8) וכמשתמשת בפעול (אישום 10).

הנאשמת 4 היא חברה שעיסוקה בעץ, והיא מואשמת לפי סעיף 253 לחוק כמשתמשת במקרקעין ו/ או כמבצעת בפועל את עבודות הבניה.

הנאשם 5 הינו מנהלה של הנאשמת 4, והוא מואשם לפי סעיף 253 לחוק.

רקע

כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 18.2.04.

הנאשמים כפרו תחילה במיוחס להם בכתב האישום, אולם לאחר חילופי סנגורים הודה הנאשם בחלק מעובדות כתב האישום. בעיצומה של פרשת התביעה, לאור בקשת הנאשם, הותר לו לחזור בו מהודאתו החלקית בעובדות כתב האישום.

עובר לקיום פרשת ההוכחות, העלו הנאשמים טענה, לפיה העובדות המפורטות בסעיפים 1-5 לעניין עבירת השימוש, אינן מהוות עבירה הואיל ולא נקבע בתוכנית מתאר או בתקנה כלשהי, כי השימוש במקרקעין למטרת מגורים טעון היתר. טענת הנאשמים נדחתה בהחלטתי מיום 11.12.06.

בתום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשמים, כי אין על הנאשמים להשיב לאשמה וכי יש לזכותם מהמיוחס להם בכתב האישום, באשר התביעה לא הוכיחה, ולו לכאורה, את ביצוע העבירות הנטענות בכתב האישום. בהחלטתי מיום 2.3.11 קבעתי, כי על הנאשמים להשיב לאשמה המיוחסת להם בכתב האישום, זולת זו המיוחסת להם באישום מספר 7, ממנו זוכו הנאשמים 1, 2, 3 ו- 6, זאת בהיעדר תשתית ראייתית ולו לכאורית להוכחת אשמתם. כפועל יוצא, והואיל ולנאשם 6 לא מיוחסים אישומים נוספים בכתב האישום, לא תתייחס הכרעת הדין לעניינו של נאשם זה. יצויין בנקודה זו, כי לא נעלמו מעיניי דברי הנאשם 6, במסגרת הדיון שנתקיים ביום 3.10.10, לפיהם הוא מודה בשכירת מבנה לגביו אין רישיון עסק מידי הנאשם. יחד עם זאת, מדובר בהודאה לקונית שאין בה כדי לקשור בין דבריו ובין עובדות אישום מספר 7 לכתב האישום, אשר כפי המפורט בהחלטתי בטענת "אין להשיב לאשמה", לא עלה בידי המאשימה להוכיח את יסודותיו, ולו לכאורה.

ראיות הצדדים

ראיות התביעה

מטעם התביעה העידו חמישה עדים.

עד תביעה מספר 1, מר ניסן גלבוע (להלן: "עד התביעה"), שימש בעבר כמפקח בנייה וכמנהל פיקוח, וכיום משמש כסגן מהנדס הועדה המקומית לתכנון ובניה במועצה האזורית מטה יהודה (להלן: "הועדה").

עדת תביעה מספר 2, הגב' שרית עוזרי (להלן:"עדת התביעה"), שימשה בעבר כמפקחת בנייה והחל משנת 2006 משמשת כאחראית פיתוח בועדה.

עד תביעה מספר 3, מר אברהם בן גור, שימש במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כמהנדס הועדה.

עדת תביעה מספר 4, הגב' יעל שלום, עובדת במחלקת הגביה במועצה האזורית מטה יהודה (להלן: "המועצה").

עד תביעה 5, מר פנחס קוגן, שימש במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כתובע בועדה, והחל משנת 1993 שימש גם כיועצה המשפטי של הועדה.

מוצגי התביעה הוגשו וסומנו ת/1- 34

ראיות ההגנה

מטעם ההגנה העידו ארבעה עדים. הראשון שבהם הוא הנאשם. יתר הנאשמים בחרו שלא להשמיע את קולם בבית המשפט, ולא העידו להגנתם.

עד הגנה מספר 2, מר רענן אהרונסון, משמש כיום כמזכיר המועצה, כמנהל הארנונה וכממונה על חוק חופש המידע במועצה.

עד הגנה מספר 3, מר משה דוד, שימש כמנהל מחלקת רישוי עסקים במועצה.

עת תביעה מספר 4, מר צבי שניידר, משמש כמנהל הפיקוח של מחוז ירושלים.

מוצגי ההגנה הוגשו וסומנו ס/1-ס/59.

טיעוני הצדדים

הגנת הנאשמים מושתתת על שני אדנים. האחד והעיקרי שבהם קורא לביטול כתב האישום בשל התקיימות יסודות דוקטרינת ההגנה מן הצדק. פרשת ההגנה, בחלקה הארי, ביקשה לתמוך טענה זו. הנאשמים משליכים יהבם על התנהלות המאשימה, אשר בחרה לאכוף באופן דווקני את דיני התכנון והבניה על הנאשמים, בעוד שהפיקוח והאכיפה במקרקעין אחרים במושב אורה הינם קלושים ביותר. כך, נטען לקיומם של עשרות מבנים במושב אורה, הבנויים ללא היתר בנייה כדין ו/ או שנעשה בהם שימוש שלא כדין, כשהמאשימה נמנעה מלהגיש כתבי אישום בגין הרוב המכריע של עבירות אלו, לרבות עבירות של אי ציות לצו שיפוטי. נטען, כי היעדר בטיפול במקרקעין הסמוכים למקרקעין הנאשם אינו נובע מפאת מצוקת משאבים או אילוצים אחרים, כי אם מדובר במדיניות מכוונת, המבקשת לענוש את הנאשם על כי ההין והתלונן על פעילות בלתי חוקית בבית העסק המכונה "גני אורה", המשמש כאולם שמחות וגן אירועים (להלן: "האולם" או "אולם האירועים") וממוקם מול בית הנאשם, אשר, כפי הנטען, חפצה המועצה האזורית ביקרו. כך, נטען כי האולם פועל בלא היתרי בנייה, בלא שמולאו התנאים בהיתר לשימוש חורג ובלא רישיון עסק מתאים. עוד נטען למפגעים בטיחותיים קשים, הנובעים מפעילות האולם, אשר הובילו למותה של עוברת אורח במקום. המדיניות אשר הונהגה על ידי גורמי המועצה כלפי העסק, מעלה חשש ממשי לשיקולים זרים ולעניינים אישיים של האמונים על הפיקוח והאכיפה בקרב המאשימה בענייני העסק.

נוכח התנהלותה זו של המאשימה, אשר נקטה מדיניות אי שוויונית באכיפת הדין הפלילי, בבסיסה תלונותיו של הנאשם כנגד אולם האירועים, נטען, כי נתקיימו כל התנאים הנדרשים ליישומה וקבלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק בענייננו, ומכאן מתבקש ביטולו של כתב האישום.

זולת האמור, באמתחת הנאשמים טענה, לפיה המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי, ולא הניחה תשתית ראייתית מספקת הן לצורך הוכחת יסודות האישומים הספציפיים בכתב האישום והן לצורך הוכחת זיקת הנאשמים למקרקעין נשוא כתב האישום.

טענת המאשימה היא, כי באמצעות עדיה והמסמכים שהוגשו, עלה בידה להוכיח הן את זיקות הנאשמים למקרקעין והן את יסודות האישומים הספציפיים. נטען, כי קו ההגנה בו נקט הנאשם, ולפיו לא הוכחה זיקתו למקרקעין, מהווה חרב פיפיות עבורו, מחליש את מהימנות גרסתו, כפי שהובאה במסגרת עדותו בבית המשפט, ומחזק את מהימנות עדי התביעה. עדות הנאשם הייתה מתחמקת, בלתי סבירה וניכר בה כי הנאשם עושה מאמץ על מנת להסתיר את האמת. לאור האמור, נטען כי יש לקבוע שעדות הנאשם היא בלתי מהימנה, וכי אין לקבל את הגרסה המובאת במסגרתה.

אשר לטענת ה"הגנה מן הצדק", נטען כי התזה לפיה הנאשם נרדף על ידי רשויות התביעה, אשר החלו מגישים נגדו כתבי אישום החל משנת 2001, זאת נוכח תלונותיו כנגד האולם, אינה מתיישבת עם העובדות, לפיהן מכתבי התראה נשלחו לנאשמים עוד משנת 1999, כאשר הליך גיבוש כתב האישום אורך פרק זמן לא מבוטל. אשר לטענה לפיה נוקטת המאשימה במדיניות מפלה כנגד הנאשם, באשר לא הגישה כתבי אישום נוספים לפי סעיף 210 לחוק, נטען כי קיימים שני תיקים נוספים בהם הוגשו כתבי אישום בתקופה הרלוונטית, הכוללים הפרת צו שיפוטי, וכן הוגשו כתבי אישום בגין הצבת גדרות, מכולות וכיוצ"ב, על כן נשמטת הקרקע תחת טענת הנאשם להתנכלות אישית כנגדו. עוד נטען בנקודה זו, כי הנאשם, עוד משנות ה- 80 שם עצמו כקורבן, הנרדף באופן אישי על ידי גורמים בוועדה המקומית לתכנון ובניה, וכי אין מדובר בטענה הייחודית למקרה הנדון.

המאשימה ציינה אמנם, כי במדינת ישראל ישנו פער בין כמות צווי ההריסה השיפוטיים לבין יישומם בפועל, יחד עם זאת נטען כי אין להתעלם בענייננו מההיקף יוצא הדופן של עבירות הבניה במקרקעין, אשר נעברו לאורך תקופה לא מבוטלת, חלקן תוך הפרה בוטה של צווים שיפוטיים.

דיון

אדון להלן בטעות הנאשמים אחת לאחת.

הגנה מן הצדק

טענה זו מהווה את הנדבך העיקרי, עליו סומך הנאשם את הגנתו. כפי גרסתו, העילה האמיתית להגשת כתב האישום נגדו הינה תלונותיו נגד פועלו הבלתי חוקי של אולם האירועים, הממוקם בסמוך למקום מגורי הנאשם. על מנת לענוש את הנאשם, על שהעז להתלונן על פעילות האולם, אשר לגורמי המאשימה אינטרס אישי בו, נקטה המאשימה במדיניות שאינה שוויונית והחלה אוכפת את דיני התכנון והבנייה על הנאשם גרידא, זאת חרף העובדה כי תושבים אחרים במושב חטאו למצער כמותו. בנסיבות העניין, נטען כי העמדת הנאשמים לדין תוך אפלייתם לרעה אל מול אחרים שעברו את אותן העבירות, אולם לא ננקטו נגדם הליכים, מצדיקה את ביטול כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

ההיבט הנורמטיבי

דוקטרינה ההגנה מן הצדק זכתה לעיגון חקיקתי כטענה מקדמית במסגרת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. דוקטרינה זו מאפשרת לבית המשפט לבטל את כתב האישום מקום בו הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בתי המשפט יזדקקו לטענה זו אך במקרים חריגים ביותר, מקום בו יהא זה נהיר לכל כי קיומו של ההליך הפלילי במקרה נתון יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

שאלת החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה של שלושה שלבים, כפי שפורטו בע"פ 4855/02 מ"י נ' ד"ר איתמר בורוביץ, (פורסם בנבו 31.3.05):

"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.

בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות.

בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים"[ שם, בפס' 21 לפסק הדין].

אחד הפנים של הגנה מן הצדק הוא אכיפה בררנית של החוק, וזו הוכרה כתופעה אשר עשויה, בנסיבות מסוימות, להקים חשש להתנהלות בלתי צודקת, אשר תצדיק את החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק:

"כאשר הרשות מפעילה מדיניות אכיפה אשר מפלה בין פלוני לאלמוני על בסיס שיקולים זרים כגון דת, גזע או מין, או כאשר היא נוהגת במדיניות של אכיפה שרירותית, יהיה זה מוצדק, במקרים מסוימים, לבטל את כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה על הצדק. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה" [ע"פ 7014/06 מ"י נ' אהרון לימור (פורסם בנבו 4.9.07)].

אשר לשאלה אימתי תיחשב אכיפה בררנית לפסולה, קבעה הפסיקה כלהלן:

"אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק... אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" [ר' בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3), 289, 304-305].

נקודת המוצא היא, כי התביעה מפעילה את סמכותה תוך קיום שורת השוויון בין כל מי שחשוד בביצוע מעשים דומים. שאם לא כן, יהיה בפועלה כדי לפגוע בערכים הבסיסיים ביותר של המשטר הדמוקרטי, לפגוע בכוח המרתיע של המשפט הפלילי ובשורות בצדק. יחד עם זאת, קיימות נסיבות בהן יראה בית המשפט את האכיפה הבררנית כעניינית ומותרת, מקום בו שקלה המאשימה שיקולים ענייניים ולא פעלה מתוך מטרה פסולה או שרירות לב גרידא. כך גם אכיפה בררנית חלקית, נוכח משאבי אכיפה מוגבלים של הרשויות אינה בבחינת אכיפה פסולה. יחד עם זאת, ייתכנו מקרים בהם תיקבע קיומה של אכיפה בררנית פסולה, לאו דווקא מתוך הקביעה כי התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים אם בנסיבות המקרה הנתון סבור בית המשפט, כי ההחלטה להאשים את פלוני ושלא להאשים את אלמוני חורגת בבירור ממתחם הסבירות [ר' בע"פ 4855/02 מ"י נ' ד"ר איתמר בורוביץ, (פורסם בנבו 31.3.05), פס' 26].

ההיבט המעשי

מטעם ההגנה הוגשו מיני מסמכים, המוכיחים, לשיטתה, את דבר האפליה הפסולה באכיפת הדין הפלילי.

כפי העולה מאסופת המסמכים שהוגשה לעיוני, הנאשם, במספר פניות לא מבוטל (ר' למשל ס/17, ס/18) לגורמים במועצה ומחוצה לה, הלין על מטרדים, שעיקרם מטרדי רעש ופסולת וכן עוגמת נפש, אשר נגרמו לו ומשפחתו עקב פעילות האולם, כל זאת בלא רישיון עסק או בניגוד לתנאי רישיון קיים. נטען בנוסף, כי המועצה נמנעה מסגירת האולם זאת חרף כוונתה לעשות כן עקב אי עמידה בדרישות הועדה לתכנון ובניה (ר' ס/32, ס/34, ס/36).

האם טרוניותיו של הנאשם הן אלו שהביאו את המועצה לנקוט בהליכים נגדו? דומני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כפי העולה מחומר הראיות שבפניי, כבר משנת 1997 הוחל באיסוף הראיות כנגד הנאשם [ר' דו"חות הפיקוח של עד התביעה מהשנים 1997, 2000 (ת/30, ת/31), ור' מכתבי התראה שנשלחו לנאשמים (ת/27, ת/28), החל משנת 1999], כאשר הנאשם החל מלין בהתמדה אודות פעילות האולם החל משנת 2003. מהמסמכים שהוגשו עולה, כי המועצה הקפידה עם האולם על קיום דרישות החוק כתנאי לקבלת רישיון עסק (ר' למשל ס/41- ס/43, ס/46 ס/48), כאשר עד תביעה 3 העיד כי, כעניין שבמדיניות, נטיית המועצה היא לא לסגור בתי עסק, מקום בו ניכר כי בית העסק עושה מאמץ כן על מנת להשיג רישיון עסק, אלא אם ישנו סיכון הטמון בהמשך עבודתו [ר' עמ' 77, ש' 3-9, 13-19, עמ' 80, ש' 11-18 לפרוטוקול מיום 27.3.11]. אשר למטרד הרעש, נטען כי הנאשם נתבקש להמציא חוות דעת מומחה אשר יאשש טענותיו. הנאשם לא המציא חוות דעת כאמור [ר' עמ' 73, ש' 3-6 לפרוטוקול מיום 27.3.11]. עוד צוין, כי זולת הנאשם לא התלוננו תושבים נוספים בגין מטרד זה. יתר המטרדים נטען כי טופלו [ר' ס/17(א), עמ' 72, ש' 22-23 , עמ' 88, ש' 2-6 לפרוטוקול מיום 27.3.11].

הנה כי כן, טענת הנאשם להתעמרות בו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, לפיהן המאשימה החלה בנקיטת הליכים עוד קודם לגל התלונות של הנאשם, מדיניות המועצה שלא לסגור על אתר בתי עסק אשר אינם עומדים בדרישות החוק, כי אם לאפשר להם שהות על מנת להשיג את ההיתרים הנדרשים, וכן הטיפול שנעשה בתלונות הנאשם.

זו אף זו, כפי העולה מת/33 ומטענת המאשימה, הנאשם שם עצמו כנרדף על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה עוד משנת 1988, או אז טען כי הוא מרגיש שהוגש נגדו כתב אישום בגין הרחבת לול לא על מנת ליישם את החוק, אלא מעצם היותו נרדף על ידי המועצה, כאשר כלפי תושבים אחרים לא ננקטו כלל צעדים. ללמדך, כי תחושת הרדיפה וההתעמרות אופפת את הנאשם זה מכבר, היא אינה ייחודית לענייננו, והיא עולה כל אימת שהמאשימה נוקטת בפועל הליכים כנגד הנאשם. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי מחומר הראיות שהוצג בפניי עולה, כי זולת הנאשם, לא נתקבלו תלונות נוספות אודות פעילות האולם, בוודאי לא כאלו אשר נפרשו לאורך תקופה כה ארוכה, כפי ענייננו.

אשר לטענת האפליה באכיפת הדין הפלילי- מס/55 ומס/56 עולה כי במהלך שנות ה- 90 ובתחילת שנות ה- 2000 הוגש מספר לא מבוטל של כתבי אישום בגין עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר בלא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 ו- 204 לחוק, אשר בוצעו במושב אורה. כך גם עולה מס/53 ומס/57, אשר מתייחס גם לכתבי אישום אשר הוגשו בשנת 1989. כפי העולה ממוצגים אלו, ישנם שני תיקים בלבד, בהם הוגשו כתבי אישום הכוללים הפרת צו שיפוטי [ר' ס/55, רשומה 22 ורשומה 234 ור' גם ס/53]. כן, כפי שטוען ב"כ הנאשם וכפי העולה מת/57 ות/58, ישנם מבנים נוספים במושב אורה, המשמשים כבתי עסק מבלי שניתן להם היתר לכך, ומבלי שנאכפים דיני התכנון והבניה בעניינם.

כפי העולה מגרסת המאשימה עצמה ומגרסת עדיה, מידת האכיפה של הצווים השיפוטיים אשר הונפקו ביחס לעבירות בנייה שבוצעו, אינה אופטימאלית, וכי רוב הצווים השיפוטיים אינם מבוצעים בסופו של יום [ר' עמ' 31, ש' 8-13 לפרוטוקול מיום 3.10.10וכן עמ' 104, ש' 15-18 לפרוטוקול]. קרי, היעדר האכיפה הוא אינו עניין שבמדיניות, כי אם כורח מציאות נוכח קשיי אכיפה, אשר מעיבים על ביצוע אכיפה אידיאלית.

בענייננו, אין להתעלם מהעובדה כי העבירות של אי קיום פסק דין או אי קיום צו שיפוטי, אשר יוחסו לנאשם אינן עומדות לבדן, כי אם להן מצטרפות שורה של עבירות, אותן ביצע הנאשם לאורך שנים, תוך שהוא מתעלם כליל מפסקי דין ומצווים שיפוטיים שניתנו בעניינו, מהתראות שנשלחו לו, מביקורי המפקחים במקרקעין, וממשיך בבנייה לא חוקית ובעשיית שימוש לא חוקי במבנים. ללמדך, כי אין מורא החוק על הנאשם, אשר אינו שועה להחלטות בתי המשפט ועושה בנחלתו כבתוך שלו וכחפצו, ללא קשר לשאלת חוקיות הבניה והשימוש בה.

הנה כי כן, לא תלונות הנאשם הן שהביאו את המאשימה לנקוט בהליכים כנגדו, כי אם היקף העבירות, אשר סברה כי בוצעו, תוך דריסה ברגל גסה את הוראות בית המשפט והוראות הדין. עובדה זו היא המבדילה את הנאשם אבחנה מהותית-עניינית מיתר התושבים אשר נטען כי לא ננקטו הליכים בעניינם. לא מדובר בענייננו בהתנהלות מכוונת וזדונית של הרשות, אשר חותרת להשגת מטרה פסולה על יסוד שיקולים זרים או מתוך שרירות. מדובר בניסיון הרשות להשיב את הנאשם לתלם לאחר שזה הגדיש את הסאה ועשה כרצונו משך תקופה לא מבוטלת, הנפרשת על פני שנים. עניין לנו באכיפה חלקית שאינה אכיפה פסולה, זאת נוכח משאביה המוגבלים של הרשות ומתוך שאיפה להוקיע דווקא את המקרים החריגים בהיקפם. ודוק, דברים אלו נאמרים במנותק מהשאלה האם הנאשם אכן ביצע את המיוחס לו אם לאו, והבחינה מתייחסת לשאלה מה עמד לנגד עיני הרשות עובר להחלטתה להגיש את כתב האישום.

לאור האמור, הרי שהנאשם לא צלח כלל את השלב הראשון, כפי שנקבע בפסק דין בורוביץ לעיל, שהרי לא נפל פסול בהתנהלות המאשימה. אף אם נטען כי התנהלות המאשימה עולה כדי אכיפה בררנית פסולה, או אז יש לקחת בחשבון, במסגרת השלב השני בבחינת טענת הגנה מן הצדק, גם את היקף העבירות המיוחסות לנאשם, אשר כפי שנאמר כבר לעיל, חורג מגדר הרגיל והלכך גובר האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין והפגיעה החריפה בתחושת הצדק וההגינות, ככל שקיימת, נאלמת.

לאור כל האמור לעיל, ובהיעדר אכיפה בררנית פסולה, אני דוחה את בקשת הנאשם לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

זיקת הנאשמים למקרקעין

זיקת הנאשם למקרקעין- המאשימה לאורך ההליך לא הצביעה על הזיקה המדויקת של הנאשם למקרקעין, אולם ציינה כי זיקת הנאשם למקרקעין הינה מהותית וברורה, בין כבעלים, בין כמי שמוחזק כבעלים בין כבעל ההיתר ובין כמי שמשתמש במקרקעין. כתב האישום אף הוא אינו נוקט בזיקה ספציפית, כי אם מפרט מספר אלטרנטיבות מכוחן ניתן לקשר בין הנאשם למקרקעין, כפי המפורט לעיל. דומני, כי הניסוח הכוללני בו נקטה המאשימה ביחס לזיקות הנאשם לנכס, בפרט בהליך הפלילי בו נדרשת הקפדה מחמירה, אינו נכון, יש בו כדי להקשות על הגנת הנאשם ולהכביד על ההליך כולו.

סעיף 208 לחוק מונה מספר זיקות, מכוחן ניתן לייחס אחריות לביצוע עבודה או שימוש במקרקעין בנסיבות או בדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204 לחוק, ולפיו די בהחזקה פונקציונאלית לצורך השתת אחריות לביצוע עבירה כאמור, ואין צורך כי המחזיק יהיה מי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס. לאמור, די בהוכחת אחת מן הזיקות המפורטות בסעיף, לצורך השתת אחריות על הנאשם לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מטעם הצדדים הוגשה אסופת מסמכים, מהם ניתן ללמוד כי לנאשם זיקה מהותית למקרקעין, הנפרשת לאורך שנים רבות, ולמצער בין השנים 1987-2005:

פלטי ארנונה מהשנים 2002 ו- 2005, בהם רשום הנאשם כבעליהם של נכסים במקרקעין ובחלקם אף כמשלם הארנונה (ת/2 1-6, ס/10), בקשות מטעם הנאשם להיתרי בניה מהשנים 1978-1988 (ס/5-7, ס/2, ת/5 (ב)), היתר בניה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה, כאשר הנאשם רשום כבעל ההיתר (ת/5 (א)), מכתבים ממנהל מקרקעי ישראל מהשנים 1990 ו- 1995 בעניינו של הנאשם במשק 14 (ס/3-4), מכתבי התראה אשר נשלחו לנאשם בין השנים 1999 ו- 2002 (ס/12, ת/27 א'-ד', ת/28, ד', י'), בקשה להפסקת בניה ללא היתר, המופנית לנאשם 1, מיום 4.8.87 (ס/15), בקשת הנאשם משנת 1988 לשינוי שטח לול קיים לגידול פיטום (ס/2), החלטת הועדה בבקשת הנאשם להקמת לול במקרקעין (ס/14), מסמך משנת 1996, המציין את הסכמת הנאשם להאריך את חוזה השכירות בנכס במקרקעין עבור הנאשמים 4 ו- 5 (ת/2(7)), מסמך משנת 1998, המציין את הסכמת הנאשם להאריך את חוזה השכירות בנכס במקרקעין עבור הנאשם 3 (ת/32), פרוטוקול דיון הועדה בבקשת הנאשם להקמת לול (ת/34א'-ב'), כתבי אישום קודמים בגין עבירות בנייה במקרקעין אשר הוגשו נגד הנאשם, אשר בחלקם הודה הנאשם בביצוע עבירות בניה במקרקעין, ועוד מיני מסמכים המעידים מיני וביה על זיקת הנאשם למקרקעין. יצוין עוד, כי בהליכים קודמים שננקטו כנגד הנאשם, הלה הוחזק כבעלים במקרקעין ו/ או כמחזיק בהם ו/ או כמבצע את עבודות הבניה במקרקעין ו/ או האחראי לביצוען (ר' למשל צו איסור שימוש שהוצא נגד הנאשם במסגרת ב"ש 1796/97).

זו אף זו, במסגרת פרשת ההגנה לא עלה בידי הנאשם לערער, ולו בקורטוב, את טענת המאשימה בדבר זיקתו למקרקעין. למעשה, ההגנה בחרה שלא להתמקד בשאלת הזיקה במסגרת חקירתו הראשית של הנאשם.

הנאשם אישר במסגרת עדותו, כי הוא מחזיק בנחלה נשוא כתב האישום מזה מספר שנים, לאחר שאחיו העביר אליו את הנחלה במתנה [ר' עמ' 2, ש' 20-24 לפרוטוקול מיום 14.3.11], אולם התחמק ממתן תשובה לכשנשאל כמה שנים הנחלה בחזקתו, ונידב הסבר לקוני, לפיו אין הוא זוכר מתי קיבל לרשותו את הנחלה [ר' עמ' 7, ש' 19-26 לפרוטוקול]. הנאשם גם טען כי אין הוא זוכר מי טיפל בדברי הדואר שלו בין השנים 1990-2000, עת שהה בחו"ל. למעשה, בכל פעם שנשאל על עניינים אשר עשויים לבסס את זיקתו למקרקעין, נמנע הנאשם ממתן תשובה, ולחילופין ציין כי אין באפשרותו להשיב על השאלה [ר' למשל עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 8-13 14-15, 23-25, עמ' 14, ש' 13-17]. הדעת נותנת, כי לו היה באמתחת הנאשם הסבר המניח את הדעת לטענות המאשימה, היה בוחר לשוטחו כעת, שעה שחרב ההרשעה מונח מעל לראשו. התנהלות הנאשם בנקודה זו מדברת בעד עצמה, מחזקת את ראיות התביעה, ומאששת את טענתה, לפיה לנאשם זיקה מהותית למקרקעין.

ודוק- הגם שלא נטען לקיומה של זיקה מדויקת, הרי שהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי מבססת את זיקת הנאשם למקרקעין למצער כמי שהוחזק כבעלים במקרקעין.

לאור האמור, אני קובע כי זיקת הנאשם למקרקעין בוססה כדבעי בראיות ממשיות.

זיקת הנאשמת 2 למקרקעין- הנאשמת 2 היא חברה העוסקת בהשכרת מבנים והיא הוקמה בשנת 1989 על ידי הנאשמים 1 ו- 3. על פי תדפיס רשם החברות (ת/1) בעלי המניות בנאשמת 2 הינם הנאשם, המחזיק ב- 99% ממניותיה והנאשמת 3, המחזיקה באחוז הנותר ממניות החברה. כתב האישום מייחס לה את אישומים 6, 8, 9, 10 בהתאם להוראות סעיף 253 לחוק.

גם בעניינה של הנאשמת 2 הוגשו מסמכים, המבססים היטב את זיקתה למקרקעין:

חוזה שכירות, אשר נחתם בשנת 1992 בין הנאשמת 2, המשכירה, לבין הנאשם 6, השוכר, ובו מצוין כי הנאשמת 2 הינה הזכאית מטעם בעלי הזכויות להשכיר את הנכס המצוי במקרקעין נשוא כתב האישום, וכי הלה משמשת כבעליו של המושכר וערבה למילוי התחייבויותיה. תקופת השכירות הינה מיום 1.2.97 ועד ליום 9.7.97. במסמך נוסף משנת 1998 מפנה הנאשם 6 בקשה לנאשמת 2 למימוש האופציה הנתונה לו על פי חוזה השכירות. הנאשם הוא שאישר את בקשת הנאשם 6, כבעל המניות העיקרי בנאשמת 2 (ס/1, ת/32). כך נעשה גם ביחס לבקשת הנאשמים 4 ו- 5, אשר הופנתה לנאשמת 2 ואושרה על ידי הנאשם (ת/2(7)).

זאת ועוד, משנשאל הנאשם אודות נסיבות הקמת החברה, היא הנאשמת 2, אשר הוא משמש כמנהלה יחד עם הנאשמת 3 (ת/1), המשיך הנאשם במגמתו המתחמקת, וטען כי אין הוא יכול להשיב על השאלה. [ר' עמ' 8, 23-27 לפרוטוקול מיום 14.3.2011].

ללמדך, כי הנאשם פעל באמצעות הנאשמת 2 על מנת להשכיר נכסים במקרקעין, והלכה למעשה, כל פעולות החברה הן פעולות הנאשם עצמו. הנאשם אף ציין, כי הוא מורשה החתימה היחיד בחברה [ר' עמ' 8, 28-29 לפרוטוקול מיום 14.3.2011]. לאור האמור, זיקת הנאשם למקרקעין מעידה מיני וביה על זיקת הנאשמת 2 למקרקעין.

זיקת הנאשמת 3 למקרקעין- הנאשמת 3 הינה אימו של הנאשם, בעלת מניה אחת בנאשמת 2 ומשמשת כאחת ממנהליה יחד עם הנאשם (ת/1).

זיקת הנאשמת 2 למקרקעין מבססת את זיקתה של הנאשמת 3, זאת מכוח סעיף 253(2) לחוק, הקובע בלשונו כי:

"נעברה עבירה לפי פרק זה על ידי תאגיד-....

(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף-למעט שותף מוגבל- או פקיד באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה"

לאמור, די בכך כי הנאשמת 3 משמשת כמנהלת בנאשמת 2 על מנת לטעון לזיקת הנאשמת 3 למקרקעין.

זו אף זו, הנאשמת 3 ביכרה שלא להעיד להגנתה, הגם שעדותה יכולה הייתה לשפוך אור על טענות הצדדים, להפריכן או לאשרן, זאת חרף החלטתי בטענת "אין להשיב לאשמה", בה קבעתי כי הוכחה זיקה לכאורית של הנאשמת למקרקעין וכי הוכחו לכאורה יסודות אישומים 6,8,9,10 המיוחסים לנאשמת. היא אף לא טענה לסייג הקבוע בסיפא לסעיף 253(2) לחוק.

אשר לנפקות שתיקת נאשם במשפטו ר' דיון בהמשך.

סיכומה של נקודה זו: הואיל וזיקות הנאשמים 1, 2 ו- 3 שלובות זו בזו, מקום בו הוכחה אשמתו של הנאשם באישומים המיוחסים לשלושת נאשמים אלו, ממילא קמה אחריות לנאשמת 2, ומכוחה קמה גם אחריות לנאשמת 3.

זיקות הנאשמים 4 ו- 5 למקרקעין- הנאשמת 4 הינה חברה שעיסוקה בעץ והנאשם 5 הינו מנהלה.

גם ביחס לנאשמים אלה הוגשו מסמכים, המבססים תשתית ראייתית המעידה על זיקת הנאשמים למקרקעין, אשר לא נסתרה בראיות ההגנה. כך למשל, הנאשם 5 מופיע בפלטי הארנונה של המועצה מיום 7.3.02 כמשלם הארנונה עבור נכס במקרקעין, ר.ע.ם תעשיות, היא הנאשמת 4 (ת/2(3)). בפלטי הארנונה מיום 14.12.05 מופיעים הנאשמים 4 ו- 5 כמי שנושאים בנטל הארנונה עבור ר.ע.ם תעשיות (ס/10) [ר' גם עמ' 44 ש' 2-8 לפרוטוקול מיום 6.10.10]. העובדה כי הנאשם נושא בנטל תשלום הארנונה עבור הנאשמת 4, מעידה מיניה וביה כי נעשה על ידו שימוש בנכס, שאם לא כן, ברי כי לא היה נושא בנטל תשלום הארנונה עבורו. בנוסף, הגישה המאשימה מסמך מיום 15.2.96, המעגן את בקשת הנאשם 5 בשם הנאשמת 4 למימוש האופציה הנתונה לו על פי חוזה שכירות עם הנאשמת 2 (ת/2(7)) ומכתבי התראה שנשלחו לנאשמים 4 ו- 5 בשנת 2002 בעניין חשד לביצוע עבירה פלילית לפי חוק התכנון והבניה (ת/28).

יוטעם, כי גם הנאשם 5 בחר שלא להעיד להגנתו, והעדיף להחריש קולו חלף ניסיון לפעול אופרטיבית על מנת להפריך את האישומים נגדו. לו היה באמתחתו בדל ראיה שיכול לסייע בידו, סבורני כי היה מציגו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו. שתיקה זו מחזקת את ראיות התביעה נגדו, ומצטרפת לראיות אחרות אשר הובאו מטעמה.

לאור האמור, אני קובע כי גם ביחס לנאשמים 4 ו- 5 הוכחה זיקה למקרקעין ברמה הנדרשת במשפט הפלילי.

אמינות גרסת הנאשם

גרסת הנאשם, בחלקה הארי, אינה אמינה עלי ואין היא נשענת על אדני אמת. במסגרת עדותו מרבה הנאשם להיתמם אל מול שאלות התביעה, לנדב תשובות לקוניות ולהתחמק ממתן תשובות ברורות באמתלה כי הוא אינו זוכר או כי אין הוא מעוניין להשיב:

להלן מקבץ דוגמאות:

"ש. יהיה זה נכון שבערך יש לך את הנחלה כ- 28 שנים?

ת. לא זוכר"

[ר' עמ' 7, 22-23 לפרוטוקול מיום 14.3.2011].

ש. הדירות המושכרות, אמרת שחלקן מושכרות, אתה משכיר את המבנים האלה?

ת. (העד שותק) לא יכול לענות לך על השאלה הזאת"

[ר' עמ' 8, 14-15 לפרוטוקול מיום 14.3.2011].

ש. מי טיפל בנושא של השכרת המבנים באותה תקופה, מי טיפל בעניינים בנחלה?

ת. בשנות ה- 90 לא היה זה... את מדברת איתי על תקופה לפני 21 שנה, לא יודע מה להגיד לך"

[ר' עמ' 10, 8-10 לפרוטוקול מיום 14.3.2011].

ש. המבנה המפורט באישום מספר 6 בצבע אדום מקווקו - למי אתה או אחיך משכירים אותו?

ת. לא יודע.

לשאלת ביהמ"ש: כיצד זה שאינך זוכר למי אתה משכיר את המבנה?

ת. אני לא כל כך רוצה להשיב"

[ר' עמ' 14, 13-17 לפרוטוקול מיום 14.3.2011].

ועוד היד נטויה.

מגמה זו ליוותה את הנאשם לאורך כל חקירתו הנגדית, ונקל לשער כי תכליתה הינה להסתיר את האמת, להצפין כל מה שעלול לעמוד לו לרועץ ולמזער את הנזקים הצפויים לו, לו השיב תשובות אמת לשאלות שהופנו כלפיו. לו סבר הנאשם כי האמת תוציא לאור את חפותו, ברי כי, למצער, היה משיב לעניין לשאלות המאשימה. זו אף זו, מן הראוי היה שימציא לידי בית המשפט ראיות אשר יהא בהן כדי להפריך את טיעוני התביעה נגדו, כפי המצופה מנאשם הנלחם על חפותו. יוטעם, כי להבדיל מתשובותיו במסגרת החקירה הנגדית, במסגרת חקירתו הראשית, עת נשאל אודות פעילות אולם האירועים, השיב באריכות ובענייניות לשאלות ב"כ, ולא הסתפק במתן תשובות תמציתיות ומתחמקות.

התנהלות הנאשם רק מחזקת את העובדה כי גרסתו אינה אמת היא, וכי דבריו משמשים עבורו כמשענת קנה רצוץ, ויש בה כדי לחזק את התשתית הראייתית אשר הובאה מטעם התביעה כנגדו.

ודוק, אמנם במשפט פלילי עסקינן, ובו נטל ההוכחה מוטל על התביעה, אשר עליה להוכיח את יסודות העבירה במידה שלמעלה מספק סביר. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעדותו המגמתית של הנאשם, אשר במכוון שמר על ערפול בנושאים אשר בהכרח מצויים בתחום ידיעתו, וביכר לנקוט במדיניות פאסיבית ומתחמקת, עובדה המדברת בעד עצמה.

בחינת יסודות כתב האישום

אישומים 1-5 מיוחסים לנאשם בלבד.

אישום מספר 1- עניינו הסבת מבנה ל- 3 יחידות דיור ושימוש ללא היתר בשלושת היחידות למגורים.

עדת התביעה שביקרה בשטח ביום 6.3.02 ציינה, כי הסיקה את מספרן של יחידות הדיור על פי סממנים חיצוניים בשטח, קרי מספר בלוני הגז, מספר שעוני המים, מספר דודי השמש וכיוצא בזה [ר' עמ' 9, ש'2-3, עמ' 10 ש' 15 לפרוטוקול מיום 28.1.08]. בעקבות ביקורה במקרקעין, ציינה העדה בדו"ח הפיקוח, כי מדובר בשלוש יחידות דיור נפרדות (ת/21). יחד עם זאת, ציינה העדה, כי לא נכנסה למבנים ולא ציינה בשום מסמך מהם הסממנים החיצוניים מהם הסיקה כי מדובר ב- 3 יחידות דיור נפרדות. לטענתה, לאחר שמצאה בבדיקה בשטח כ מדובר ב- 3 יחידות דיור נפרדות, הלכה ובדקה את מפת המדידה של הארנונה, וזו איששה את ממצאיה בשטח [ר' עמ' 11 ש' 10-15 לפרוטוקול מיום 28.1.08]. עדת תביעה הוסיפה וציינה, כי ראתה בשטח למצער שתי כניסות נפרדות [ר' עמ' 15 ש' 11 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

עד התביעה ציין אף הוא בעדותו, כי ישנן 3 יחידות דיור נפרדות, זאת בהתבסס על דו"חות הארנונה. גם הוא ציין כי לא ביקר בתוך המבנה [ר' עמ' 10, ש' 4-5 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

הנאשם בעדותו ציין, כי אכן ישנן 3 כניסות למבנה, אולם המבנה משמש כשתי יחידות דיור, וכי היחידות שימשו למגורי אביו ואחיו. לטענתו מאז שנות ה- 60, לאחר שאביו סיים את בניית הבית, לא נעשה בו כל שינוי [ר' עמ' 3, ש' 2-8, עמ' 10, ש' 24-27 לפרוטוקול מיום 14.3.11].

בניגוד לטענת הנאשם, ממפות המדידה שצורפו האחת משנת 1995 והשנייה משנת 2001 (ת/2 8, 9) עולה כי בית 1 אכן מחולק ל- 3 יחידות נפרדות, האחת בשטח של כ- 136 מ"ר, השנייה בשטח של כ- 48 מ"ר והשלישית בשטח של כ- 46 מ"ר. זאת ועוד, הנאשם הודה בעדותו כי המבנה מחולק לשתי יחידות דיור נפרדות החל משנות ה- 60. לאמור, גם לשיטתו אין מדובר ביחידת דיור אחת, כפי שיכול בית המגורים לשמש במסגרת ההיתרים הקיימים. הוא לא המציא כל ראיה אשר תסתור את טענות המאשימה, הגם שראיה כאמור ניתן היה להמציא בנקל.

אינני סבור כי גורמי המאשימה התנהלו כהלכה בענייננו. סבורני, כי היה זה מן הראוי, ואף מתחייב, שהמפקחים יכנסו אל פנים המבנה, על מנת שיוכלו להתרשם כי אכן מדובר ב- 3 יחידות נפרדות כפי טענתם, ועל מנת שיעלה בידם להוכיח את השימוש ביחידות, שזהו לוז האישום בענייננו. אמורים הדברים ביתר שאת, מקום בו ניתן היה בנקל לקיים ביקור בנכס, תוך מתן הודעה מראש לנאשם על כוונתם לעשות כן. דו"ח הפעולה של המפקחת לקוני ביותר, והוא אינו מפרט, למצער, מהם הסממנים החיצוניים מהם הסיקה כי מדובר ב- 3 יחידות נפרדות, ולא ניתן ללמוד ממנו או מראיות אחרות כי אכן נעשה שימוש ביחידות אלו למגורים.

יחד עם זאת, הנאשם הודה כי ישנן 3 כניסות למבנה וכי ישנן שתי יחידות המשמשות למגורים (זאת למרות שממפת המדידה עולה כי מדובר ב- 3 יחידות נפרדות), ועולה מעדותו כי יחידות אלו אכן משמשות למגורים בפועל. לאור האמור ומחמת הספק, אני מוצא להרשיע את הנאשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר בגין שימוש בשתי יחידות דיור גרידא, חלף שימוש ב- 3 יחידות דיור כפי המיוחס לו בכתב האישום.

אישום מספר 2- עניינו שימוש במבנה טרומי בשטח של 25 מ"ר, לגביו הוצא צו איסור שימוש וצו הריסה במסגרת ת.פ. 1104/90 (ת/23), וכן שימוש במרפסת מקורה בשטח 7 מ"ר ובתוספת נוספת, אשר נבנתה בין השנים 1995-2001.

הנאשם, במסגרת עדותו, אישר כי נשפט בעבר על המבנה נשוא אישום זה, הוא ציין כי כרגע המבנה אינו מאוכלס, וכי אין הוא זוכר האם בשנת 2002 גר בו מאן דהוא [ר' עמ' 11, ש' 2-10 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. לאמור, אף לשיטתו המבנה עומד כיום על תילו, אולם כיום, לטענתו, אף אחד לא מתגורר בו. זאת ועוד, המאשימה צירפה תמונה של הנכס, אשר צולמה בשנת 2002 (ת/9), המעידה כי נכון למועד צילומה, צו ההריסה טרם קוים.

האמור, מבסס את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת העבירה של אי קיום פסק דין. יחד עם זאת, המאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות לעניין הוכחת השימוש במקרקעין. המפקחים לא נכנסו למבנה, אין בדו"ח הפיקוח אינדיקציה לכך כי נעשה שימוש וגם מהתמונות שצורפו לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת, כי אכן נעשה שימוש במבנה.

לאור האמור, אני מוצא להרשיע את הנאשם בעבירה של אי קיום פסק דין, ואני מזכה אותו מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

אישום מספר 3- עניינו אי קיום פסק דין, אשר הורה על איסור שימוש במחסן בשטח של כ- 56 מ"ר שהוסב למבנה מגורים, בניית תוספות למבנה זה והסבת בית אימון למגורים בשטח של כ- 60 מ"ר.

אישומים 3(א) ו- 3(ד)-

במסגרת ת.פ. 1764/89 (ת/24) הודה הנאשם, בין היתר, בכך שהסב מחסן בשטח של 56 מ"ר לבית מגורים ובהסבת בית אימון בשטח של 64 מ"ר לבית מגורים. הנאשם הורשע, ועל פי גזר הדין היה עליו להרוס את המבנים כאמור ולהימנע מעשות בהם שימוש.

טענת הנאשמים היא, כי לא עלה בידי המאשימה לבסס את הזיקה בין המבנים נשוא ת/24 לבין המבנים כאמור, וכל שיש באמתחתה הינה טענת עדת התביעה, כי מדובר במבנים הדומים בשטחם לאלו בגינם נשפט הנאשם במסגרת ת/24. מעבר לאמור לא המציאה העדה כל ראיה שתבסס זיקה זו [ר' עמ' 17, ש' 7-13, עמ' 18, ש' 1-3, עמ' 19, ש' 20-23, עמ' 20, ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון מיום 28.1.08]. המאשימה לא התייחסה לטענה זו במסגרת סיכומיה, ואף לא חקרה את הנאשם בנקודה זו במסגרת חקירתו הנגדית, אף שחקירה כאמור הייתה מתבקשת.

יצוין עם זאת, כי בשני כתבי האישום המבנים הנדונים הם מחסן ובית אימון, אשר הוסבו לבית מגורים. מידות המבנים כפי שצויינו בכתב האישום עסקינן, לבין המבנים נשוא ת.פ. 1764/89, הינן זהות, למעט ההפרש הזניח בשטח בית האימון (בכתב אישום זה שטח בית האימון הינו כ- 60 מ"ר, ובכתב האישום במסגרת ת.פ. 1764/89 השטח הנקוב הוא 64 מ"ר). טענת הנאשם היא בגדר אמירה תיאורטית, אשר לא עוגנה בראיה ממשית. לו אכן בחזקת הנאשם מבנים, שהוסבו למגורים אשר שימשו כבית אימון ומחסן, והם אינם המבנים בעטיים נדון בעבר, סבורני כי היה טורח להמציא ראיה כלשהי אשר תאשש טענתו זו.

אשר להימנעות נאשם מהצגת ראיות רלוונטיות, הרי שמושכלות היסוד של דיני הראיות הינם, כי בהיעדר הסבר סביר, מקימה הימנעות זו חזקה כי הצגת הראיה הייתה פועלת לחובתו:

"... כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל- דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ר' ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736, 760].

אמורים הדברים ביתר שאת בענייננו, מקום בו מדובר בראיות שהן בהישג ידו של הנאשם, והוא יכול היה להמציאן בקלות לבית המשפט.

לאור האמור, הרי שבוססה התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת עבירה של אי קיום פסק דין.

אשר לסוגית השימוש במבנים: מטעם המאשימה הוגשו תמונות של בית האימון ושל המחסן שהוסבו למגורים, אשר צולמו במקום בשעת ביקור עדת התביעה במקרקעין (ת/10, ת/26). כעולה מתצלומים אלו, סביבת המבנים מטופחת ועשירה בצמחיה, ולא ניכר מהם כי מדובר במבנים מיותמים. זאת ועוד, על גג אחד המבנים מוצבת אנטנת טלוויזיה וכן, נראים דודי שמש על גגות המבנים. יצוין, כי אף אחד מהמפקחים לא נכנס למבנים, על אף שמסמכותם לעשות כן, ודו"ח הפיקוח של עדת התביעה (ת/21), אשר נערך בעקבות ביקורה בנכס ועליו מתבסס כתב האישום, אינו מציין כל אינדיקציה לכך שנעשה שימוש במבנים.

אשר לאישום 3ד', ציינה עדת התביעה, כי עת ביקרה במקום, בחודש מרץ 2002, הבחינה כי מתגוררים במבנה, אולם ציינה כין אין היא יכולה להצביע על הסממנים שהביאוה לסבור כך, נוכח העובדה כי לא ציינה מאום בדו"ח [ר' עמ' 13, ש' 5-11 לפרוטוקול מיום 31.8.08] העדה הפנתה למפת המדידה של הארנונה (ת/2), ממנה ניתן ללמוד, לשיטתה, כי נעשה שימוש במבנה, עם זאת לא פירטה כיצד גזרה מסקנה זו מעיון במפת המדידה. העדה הגישה תמונה נוספת (ת/25), גם היא משנת 2002, על מנת להעיד על השימוש שנעשה במבנה. בתמונה זו נראה שער המבנה, כשעליו שלט המזהיר על נוכחות כלב במקום, אשר עשוי להוות אינדיקציה לשימוש במבנה. יחד עם זאת, עדת התביעה ציינה בעצמה, כי אין היא יודעת האם השער משמש לכניסה גם למבנים אחרים. לאמור, לא ניתן לגזור מסקנה חד משמעית כי השילוט מתייחס למבנה עסקינן.

על אף שישנה אינדיקציה לכך שאכן נעשה שימוש במבנים, בשל כך שלא נעשו פעולות נוספות כדי להוכיח עובדה זו, ומחמת הספק, אם כי קל ביותר, דעתי אינה נוחה מהרשעת הנאשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

לאור האמור, אני מוצא להרשיע את הנאשם בעבירה של אי קיום פסק דין אולם אני מזכה אותו מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, אך זאת מחמת הספק.

אישומים 3(ב) ו- 3(ג)- אישומים אלו עניינם התוספות שנבנו למחסן במהלך שנת 2000.

עדת התביעה ציינה בעדותה כי לא הייתה נוכחת בעת ביצוע התוספות נשוא אישומים 3(ב) ו- 3(ג), ולא ציינה מהן העובדות אשר הביאוה לסבור כי בוצעו עבודות בנייה ללא היתר בתקופה הנטענת בכתב האישום [ר' עמ' 20, ש' 18-19 לפרוטוקול מיום 21.8.08]. דו"ח הפיקוח מזכיר אף הוא את ביצוע התוספות, אך זאת בצורה לקונית, מבלי שמצוין הכיצד נלמד אודות ביצוען, ומהמפות והתרשימים שצורפו לא עולה אינדיקציה להרחבת המבנה.

יחד עם זאת, יש לזכור כי טענת המאשימה בדבר שימוש במקרקעין היא טענה בעלת יסוד שלילי, אשר בנוגע אליה חל נטל הוכחה מופחת:

"הלכה פסוקה היא שכמות ההוכחות הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי הינה "זעירה למדי", ומשעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור - עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע....זאת משום שלא זו בלבד שעקרונית הוכחת השלילה הינה משימה קשה, אלא שהוכחת היפוכה, קרי- הוכחת החיוב הינה משימה פשוטה ביותר...." (י' קדמי, על הראיות- הדין בראי הפסיקה (תשנ"ט-1999, חלק 3) 1264).

הנאשם עצמו ציין בעדותו, כי המבנה היחידי לגביו ניתן לו היתר, הינו המבנה נשוא אישום 6(א) [ר' עמ' 12, ש' 20-23 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. לאמור, אף לשיטתו, אין ברשותו היתר בניה לביצוע התוספות הנדונות באישום זה. הדעת נותנת, כי לו היה ברשותו היתר לביצוע עבודות הבניה, היה מציגו בפני בית המשפט. העובדה כי לא עשה כן, מעידה מיניה וביה כי אין ברשותו אישור כאמור.

אשר לשימוש במבנים- עדת התביעה ציינה, כי היא לא נכנסה למבנים, וכי לא הזכירה בדו"ח הפיקוח מהם הסממנים שהעידו על השימוש בהם [ר' עמ' 11, ש' 17-22 לפרוטוקול מיום 31.8.08]. היא ציינה, כי הציצה מבעד לחלונות המבנים והבחינה שבשניהם יש מטבח [ר' עמ' 17, ש' 15 לפרוטוקול מיום 31.8.08] ובהמשך ציינה כי היא זוכרת שהבחינה במתקן כביסה במבנה האפור למטה (אישום 3(ג)) וכי היו סממנים למגורים שהיא אינה זוכרת [ר' עמ' 17, ש' 21-24 לפרוטוקול מיום 31.8.08]. היא לא הבחינה באנשים בתוך המבנים, ואין ברשותה הסכמי שכירות ביחס למבנים אלו [ר' עמ' 17, ש' 18-19, עמ' 18, ש' 6-7 לפרוטוקול מיום 31.8.08].

הנאשם, במסגרת חקירתו הנגדית, נתבקש להסביר מי מתגורר במבנים בנחלה, זולת ביתו הוא, כפי המופיעים בתרשים בת/7, והשיב כי בחלקם מתגוררים דיירם וחלקם ריקים. משנשאל אודות דיירים ספציפיים, טען כי אינו זוכר או כי אין הם מוכרים לו. משנשאל האם הוא משכיר את הדירות הללו, השיב כי אין הוא יכול לענות על שאלה זו [ר' עמ' 8, ש' 5-15 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. לאמור, מעדות הנאשם עולות אינדיקציות לכך שמתגוררים במבנים. הוא עצמו מציין כי חלק מהדירות במקרקעין מושכרות, והעובדה כי סרב לענות על השאלה האם הוא משכיר את המבנים עסקינן, מדברת בעד עצמה.

לאור האמור, ביחס לאישומים 3(ב) ו- (ג), אני מוצא להרשיע את הנאשם בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר.

אשום מספר 4 - עניינו אי קיום צו שיפוטי, אשר ניתן במסגרת ב"ש 1796/97 והמשך עשיית שימוש במבנה נשוא אישום זה בניגוד לצו איסור השימוש.

ביום 6.8.97 הוצא נגד הנאשם צו איסור שימוש בנכס המצוי במקרקעין, זאת בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר ולאחר שהנאשם המשיך בבניה חרף אזהרתו. צו איסור השימוש אסר על המשך ביצוע עבודות הבניה ועל עשיית שימוש במבנה מקונסטרוקציית ברזל וציפוי פח גלי מבחוץ, קירות גבס ובידוד מבפנים, וחלוקת המבנה לשני מפלסים ולארבע יחידות דיור, הוא המבנה המתואר במסגרת אישום זה ובמסגרת דו"ח הפיקוח - ת/21.

עד התביעה ציין כי הוא מסר את הצו השיפוטי במסגרת ב"ש 1796/97 לידי הנאשם [ר' עמ' 11, ש' 15-18 לפרוטוקול מיום 14.12.05]. עדת התביעה ציינה כי בעת ביקורה במקום (בשנת 2002) ראתה מבנה בן שתי קומות, המשמש 4 יחידות נפרדות [ר' עמ' 18, ש' 9-11 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

יוצא אפוא, כי חרף טענת הנאשם, על פי הראיות שהובאו בפניי, המבנה הנדון באישום זה הוא הוא המבנה הנדון בב"ש 1796/97.

אשר לשימוש במבנה- עדת התביעה ציינה כי הבחינה בסממנים, המעידים על מגורים במבנה [ר' למשל עמ' 18, ש' 15-16, עמ' 19, ש' 4, עמ' 20, ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 31.8.2008]. מהתמונות שצורפו במסגרת עדותה (ת/13), עולות אינדיקציות ברורות לכך שנעשה שימוש במבנה בעת צילומן. סביבת המבנה מטופחת, מחוץ למבנה ניתן להבחין בכיסאות, פינת ישיבה, כלי ניקוי, מתלה כביסה, ארבעה בלוני גז, שילוט עם שם הדיירים על דלת הכניסה. זאת ועוד, עדת התביעה ציינה כי הציצה מבעד לחלונות המבנה, וברור היה לה כי נעשה בו שימוש ל- 4 יחידות דיור [ר' עמ' 12, ש' 1-3 לפרוטוקול מיום 31.8.2008].

הנאשם מודה כי קיבל לידו צו על ידי עד התביעה, הוא ציין כי הצו הוצא על מבנה בשטח של 90 מ"ר, וכי אין הוא יודע אם הצו מתייחס למבנה נשוא אישום זה. עוד ציין כי אין הוא יודע איזה מהמבנים מחולק ל- 4 יחידות דיור [ר' עמ' 14, ש' 19-30 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. אינני מקבל את גרסת הנאשם, אשר גם כאן נראה כי נמנע מלמסור מידע שעלול להכשילו, ומסתפק בתשובות לקוניות לפיהן אין הוא זוכר דבר. מהתמונות שצורפו נראה בוודאות, כי מדובר ב- 4 יחידות נפרדות, על כן תמוהה בעיניי טענת הנאשם, כי אין הוא זוכר מי מהמבנים מחולק ל- 4 יחידות דיור. הנאשם לא המציא ראיות שיסתרו את טענות התביעה, התחמק ממתן תשובות ברורות באמתלה כי הוא אינו זוכר, ובהתנהלותו זו יש כדי לחזק את ראיות התביעה.

לאור האמור, אני קובע כי הנאשם עשה שימוש במבנה הנדון באישום זה, למצער עד לשנת 2002.

הנה כי כן, אני מוצא להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום זה, לאמור בעבירה של אי קיום פסק דין ובעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

אישום מספר 5- עניינו הצבת מגורון ובצידו מחסן, אשר שטחם כ- 30 מ"ר (אישום 5(א)), הסבת מבנה חקלאי בשטח של כ- 60 מ"ר למגורים (אישום 5(ב)), ובניית קיר פיתוח במהלך שנת 2001 באורך של כ- 80 מטרים ובגובה של 8 מטרים (אישום 5(ג)).

אישום 5(א)- עד התביעה ציין בעדותו כי למד על הצבת המגורון בשטח נוכח כתב האישום נשוא ת.פ. 1104/90, אשר בגדרו נכללו שני מגורונים בלבד שהוצבו שלא כדין, ומכאן למד שהוצב לאחר מכן מגורון נוסף [ר' עמ' 11, ש' 19-23 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

עדת התביעה ציינה, כי המגורון הוצב בין השנים 1995-2001, וכך גם צוין בדו"ח הפיקוח שערכה (בכתב האישום מצוין כי ההצבה בוצעה בין השנים 1996-2001). לשיטתה, למדה על הצבת המגורון בשנים אלו נוכח הבדלים בין מפות המדידה, האחת משנת 1995 והשנייה משנת 2001. יצוין כי לא ברור מעיון במפות המדידה שצורפו (ת/2) איזה מגורון נטען שנוסף, ואיני רואה במפת המדידה משנת 2001 מבנה בשטח של כ- 30 מ"ר, ושאינו מופיע במפת המדידה משנת 1995.

כן ציינה, כי בעת ביקורה במקום המבנה שימש כיחידת דיור נפרדת בפועל. אודות השימוש שנעשה במבנה למדה מהסממנים שמחוצה לו, כגון חיבור של צנרת מים, גז, דוד שמש ונעלים שהושארו מחוץ למבנה [ר' עמ' 27, ש' 6-10 לפרוטוקול מיום 31.8.08]. גם כאן לא הזכירה העדה בדו"ח הפיקוח את הסממנים בהם הבחינה בעת ביקורה במקרקעין, והמידע ניתן על סמך זיכרונה מיום ביקורה בשנת 2002, כאשר העדות בנקודה זו ניתנה בשנת 2008. עיון בתמונות המבנה שהוגשו מטעם המאשימה (ת/14) אין בו כדי לסייע בהבהרת שאלת השימוש, אף לשיטת עדת התביעה עצמה [ר' [ר' עמ' 27, ש' 7 לפרוטוקול מיום 31.8.08].

המאשימה לא התייחסה לסוגיה זו בסיכומיה והנאשם לא נשאל בחקירתו הנגדית דבר אודות אישום זה.

נוכח כך, שעדת התביעה לא תיעדה את ממצאיה בשטח בזמן אמת, ומפאת חלוף הזמן, אשר יש להניח כי מעיב על זיכרונה, וכן נוכח כך שאין בידי ראיות נוספות על סמכן ניתן יהא לבסס הרשעה ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, אני מוצא לזכות את הנאשם מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, אך זאת מחמת הספק.

אישום 5(ב)- בפתח הדיון יצוין, כי אמנם כתב האישום מייחס לנאשם הסבה של מבנה חקלאי למגורים, אולם כפי שעולה מעדויותיהם של עדי התביעה 1 ו- 2, וכפי שעולה מדו"ח הפיקוח של עדת התביעה, המדובר בהצבת מגורון חדש, ולא בהסבה של מבנה חקלאי.

מעדותו של עד התביעה עולה, כי למד אודות הצבת המגורון בעקבות ביקוריו בשטח, כאשר בביקוריו בשנים 1989-1990 לא ראה את המגורון בשטח, ובביקורים מאוחרים יותר הבחין במגורון הנוסף [ר' עמ' 18, ש' 1-4 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

עדת התביעה ציינה כי למדה על הצבת המגורון על סמך הפרשים בין מפות הארנונה בין השנים 1990-1995, והוסיפה כי אין היא זוכרת על סמך מה קבעה כי המגורון הוצב בין השנים הללו [ר' עמ' 26, ש' 11-19 לפרוטוקול מיום 31.8.08]. את טענתה בדבר השימוש שנעשה במבנה למגורים, תומכת גם כאן בסממנים חיצוניים, בהם הבחינה, לשיטתה, בעת ביקורה במקרקעין. סממנים אלו לא מתועדים בדו"ח הפיקוח או במסמך כלשהו, אין כל עדות להם בתמונות שצורפו (ת/15), והם נטענים על סמך זיכרונה מיום ביקורה במקרקעין, אשר נעשה כ- 6 שנים עובר למתן העדות בעניין זה.

למותר לציין כי לא בוצעה כניסה למבנה זה ולא למבנה הנדון בסעיף 5(א).

גם אודות אישום זה לא נשאל הנאשם מאום.

גם ביחס לאישום זה, נוכח כך שהמאשימה לא המציאה די ראיות לביסוס עבירת השימוש ללא היתר במקרקעין, אני מוצא לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו באישום זה.

אישום 5(ג)- במסגרת עדות עד התביעה הוגשו מטעם המאשימה תמונות אשר צולמו ביום 8.6.97 (ת/4), מהן עולה כי קיר הבטון טרם נבנה במועד צילומן. לפיכך נטען, כי קיר הבטון נבנה לאחר מועד זה. עדת התביעה ציינה כי הקיר נבנה במהלך שנת 2001 על פי דו"ח הפיקוח שערכה, וציינה כי לפי תמונות ניתן להיווכח כי הבנייה בוצעה בין השנים 1997-2002. התמונות עליהן סומכת העדה את מסקנתה, לא הוגשו לעיון בית המשפט. במסגרת סיכומיה ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום, כך שיירשם כי קיר הפיתוח נבנה בין השנים 1997-2001, חלף שנת 2001 כפי המצוין בכתב האישום.

ער אני להתנהלותה הבעייתית של המאשימה, באשר אף אחד מעדיה לא ידע לציין מדוע נבחרה שנת 2001 כשנה שבה הוקם קיר הפיתוח, כפי הנטען בכתב האישום, היא לא ביקשה את הנאשם להידרש לסוגיה זו במסגרת חקירתו הנגדית, ורק במסגרת סיכומיה, לאחר תום פרשת ההוכחות כולה, מבקשת לתקן את כתב האישום בהתאם לראיות שנפרשו לעיניה בעת הדיונים בבית המשפט.

טענת הנאשם היא, כי הקיר היה בנוי עוד בשנת 1999, וכי עבירה זו התיישנה זה מכבר. טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן. המאשימה כלל לא התייחסה לטענת הנאשם, לא במסגרת סיכומיה ולא במסגרת השאלות שהפנתה לנאשם עת נחקר על ידה.

בהתאם להוראות סעיף 204 לחוק, העונש המרבי בגין ביצוע עבודת בנייה בלא היתר הינו שנתיים מאסר, לאמור מדובר בעבירה מסוג עוון, ועל פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, היא מתיישנת כעבור חמש שנים מיום ביצועה. כתב האישום הוגש בשנת 2004, ואף לשיטת המאשימה עצמה, ייתכן כי העבירה בוצעה למעלה מ- 5 שנים עובר להגשת כתב האישום, ולפיכך התיישנה. יצוין, כי נעדרת כל אינדיקציה בחומר הראיות לקיומו של אירוע מנתק, והמאשימה כלל לא טענה לקיומו של אירוע כאמור.

כלל נקוט הוא, כי עול הוכחת ההתיישנות הפלילית חל על התביעה, וזאת מכוח היותה נושאת בנטל ההוכחה הכללי בפלילים [ר' י. קדמי, על סדר הדין בפלילים,חלק שני, כרך א' תשס"ט- 2009, עמ' 1237, ור' גם ע"פ (ת"א) 1506/79, סלם משה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה] . בנסיבות אלו, לא עמדה המאשימה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הראתה כי עבירת הבנייה טרם התיישנה. זאת ועוד, אף לשיטתה קיים ספק בדבר מועד ביצוע העבירה, וספק כאמור ראוי שיפעל לטובת הנאשם.

לאור האמור, אני קובע כי עבירת הבנייה נשוא אישום זה התיישנה, ומורה על ביטולו של רכיב זה בכתב האישום. יחד עם זאת, אני קובע כי הנאשם ביצע עבירה של שימוש ללא היתר בקיר הפיתוח, שהיא עבירה נמשכת, בניגוד לעבירת הבניה ללא היתר.

אישום מספר 6- מייחס לנאשמים 1-5 עבירות של אי קיום פסק דין, לאחר שהנאשם בנה בסטייה מהיתר מפעל, המשמש כמפעל לתעשיות רהיטים בשם ר.ע.ם. בין השנים 1995-2001 הורחב שטח המפעל בכ- 485 מ"ר ונבנה מחסן בשטח של כ- 212 מ"ר. סה"כ שטח המפעל הינו 975 מ"ר. בנוסף, נטען, נסלל אספלט במתחם המבנה.

בעקבות בקשתו (ר' פרוטוקול דיוני הועדה בת/34), ניתן לנאשם ביום 27.7.88 היתר לבנות לול בשטח של 527 מ"ר (ר' ת/5א'-ב'). חלף האמור בהיתר, הקים הנאשם מבנה, שאינו לול, ובגין כך הוגש נגדו כתב אישום ב ת.פ. 1015/88 (ת/22), אשר אוחד עם ת.פ. 1764/89 (ת/24). בפרוטוקול הדיון מיום 12.12.89 הודה הנאשם בכך שהפר צו שיפוטי ביחס לעבירה של בניית מבנה חלף לול בשטח של 516 מ"ר, תוך ציון כי נתקבל היתר בניה ללול בשטח של 527 מ"ר. בית המשפט ציוה על הנאשם, בין היתר, להימנע מכל שימוש במבנה בניגוד לייעודו או ליתר הבניה, וכן אסר עליו להשתמש במבנה שימוש חורג.

טענת המאשימה היא, כי חרף הוראות הצו, נבנו תוספות בנייה חדשות, והמבנה משמש כיום כנגרייה בשטח של 975 מ"ר. המאשימה צירפה תמונות של המפעל המשמש כנגריה (ת/16), מהן ניכר בבירור כי המבנה אינו משמש ללול, כפי ייעודו, וכי הוא משמש כמפעל שעיסוקו בעץ. על פי מפת הארנונה משנת 2001, שטח מפעל ר.ע.ם הינו 763.29 מ"ר (ת/2(6)). ממפת הארנונה משנת 1995 עולה, כי במתחם המפעל שטח אספלט, המשמש, בין היתר, את ר.ע.ם תעשיות רהיטים (ת/2(8)).

הנאשם אישר בעדותו, כי ניתן לו היתר לשימוש במבנה ללול (כאשר כפי העולה מת/5 ההיתר הינו לשטח של כ- 527 מ"ר ולא לשטח של 975 מ"ר, כפי שטחו כיום), אולם טען שלאחר מתן ההיתר, לא אישרו לו, כמו גם ליתר חברי המושב, לגדל עופות [ר' עמ' 12, ש' 25-28, עמ' 13 ש' 28-30, עמ' 14, ש' 2-3 לפרוטוקול מיום 14.3.11].

הנאשם סירב לומר למי מושכר המבנה נשוא אישום זה בתואנה כי הוא אינו יודע. משנשאל הכיצד ייתכן כי אין הוא יודע למי הו משכיר את המבנה, השיב כי אין הוא רוצה להשיב לשאלה זו [ר' עמ' 14, ש' 13-17 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. ללמדך, כי, כמנהגו, נוהג הנאשם לחמוק ממתן תשובות אשר יהא בהן כדי לקושרו לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ברי, כי אלמלא היה חפץ הנאשם בהסתרת האמת, ולו המבנה היה מושכר על ידו כדין, היה מנדב את המידע הרלוונטי ללא היסוס. העובדה כי בחר שלא לעשות כן, מדברת בעד עצמה ומחזקת את ראיות התביעה שהובאו כנגדו.

הנאשמים 2-5- כפי האמור לעיל, חרף טענת ההגנה, מצאתי כי לנאשמים זיקה למקרקעין נשוא כתב האישום. נאשם 5 הינו מנהלה של הנאשמת 4, והוא פעל בשמה (ר' למשל ת/2(7), ת/2(3)).

הנאשמת 2, חברה להשכרת מבנים, אשר בעליה ומנהליה הם הנאשמים 1 ו- 3. הנאשמים 1 ו- 3 השכירו נכסים במקרקעין, באמצעות הנאשמת 2, לנאשמים 4 ו-5 (ר' ת/2(7), ס/1).

הנאשמים 1 ו- 3 נושאים באחריות לעבירות המתוארות באישום זה, בהתאם להוראות סעיף 204 לחוק. הנאשמת 2 נושאת באחריות לעבירות כעבירות שנעברו על ידי תאגיד, בהתאם להוראות סעיף 253 לחוק. הנאשמת 3 נושאת באחריות לעבירות מכוח היותה מנהלת פעילה בנאשמת 2 בעת ביצוע העבירות, ובהתאם להוראות סעיף 253 לחוק.

נפקות שתיקת הנאשמים 3 ו- 5 במשפטם

סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 קובע בלשונו כדלקמן:

"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע".

הוראה זו מקנה משמעות ראייתית לשתיקת נאשם במשפטו ובנסיבות מסוימות עלולה השתיקה לחזק או לסייע את ראיות התביעה כנגד הנאשם. לנפקותה של השתיקה התייחס בית המשפט העליון בע"פ סלים קייס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 28.5.07), ובו ציין את הדברים לקמן:

"33. ...הרציונאל הטמון ביסוד המשקל הראייתי הניתן לשתיקתו של הנאשם במשפט מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, דרך כלל, מהצגת גרסתו החפה: "אדם חף מפשע לא רק מוכן להעיד, אלא שהוא שש להזדמנות להיכנס לתא העדים ולהפריך את הגרסה המרשיעה, אשר לטענתו היא כוזבת. אם מסרב הוא להעיד, הרי יש בכך כדי לתמוך בעקיפין בעדות המפלילה של עדי התביעה"....שתיקת הנאשם עשויה ללמד גם על חששו של הנאשם כי הגנתו עלולה להתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. עמד על כך הנשיא מ' שמגר:

"הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478)."

37. הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית. לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש. עם זאת, השתיקה אינה יכולה לתפוס את מקומן של ראיות התביעה הבסיסיות הנדרשות לצורך הפללת הנאשם. זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר ..... עם זאת, אינטרס גילוי האמת בהליך הפלילי מורה כי יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקת הנאשם במשפט, ויחסיות זו מתבטאת בחיזוק ראיות המפלילות את הנאשם בביצוע העבירה.

38. שתיקת הנאשם אינה יכולה לשמש להוכחת עובדה שבמחלוקת מקום שזו לא הוכחה אף לכאורה ביתר הראיות (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 328). לעומת זאת, שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה (רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 408, 409; עניין בן גל, 148, 154). יתר על כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 617, 632; עניין גרציאני, פיסקה 5.ד; עניין אלבה, 269, 271-270,303, 328; ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 788-789).

39. שתיקת הנאשם בבית המשפט אינה מחייבת מתן משקל ראייתי כלשהו לנתון זה. המשקל הראוי שיש לייחס לשתיקה נגזר מהנסיבות המיוחדות של הענין כפי שהן אוצלות על משמעותה וטעמיה המסתברים של השתיקה. חברי, השופט לוי, עמד בהרחבה על משמעות זכות השתיקה ועל תוכנה של הוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי בפרשת מילשטיין (שם). כדבריו:

"כל שקובעת ההוראה היא כי בנסיבות המתאימות לכך עשויה שתיקת הנאשם לסייע או לחזק את ראיותיה של התביעה, ובהחלט יתכנו מקרים - כפי שכבר קרה לא אחת - בהם יימצא כי לא יהיה זה ראוי ששתיקתו של הנאשם תחזק את חומר הראיות המפליל שנאסף בעניינו. זאת, לאור הכרתנו בכך שיתכנו מקרים בהם שתיקתו של נאשם תהא כזו הנובעת ממניעים תמימים, ולא תצביע על אשמתו. כך, למשל, במספר מקרים נקבע כי במקום שבו שתיקתו של הנאשם נועדה לחפות על אדם קרוב לו, שהיה אף הוא מעורב באירוע העברייני, אפשר שלשתיקתו לא יהיה כל ערך ראייתי (ראו למשל את ע"פ 168,115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 234; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 474-475; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 231)." (שם, פסקה 11).

וראו גם התייחסותה של חברתי, השופטת ארבל באותו עניין (פסקה 14) ודברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס 5) התשל"ד-1974 (הצעות חוק 1103, עמ' 84 , עמ' 87).

בענייננו, ביכרו הנאשמים 3 ו- 5 שלא להשמיע גרסתם במסגרת פרשת ההגנה, ואף לא נידבו כל הסבר להימנעותם מלעשות כן. אינני סבור כי מניע תמים עומד מאחורי שתיקתם, ואני סבור כי מדובר בהימנעות מכוונת, אשר נובעת מן החשש שמא יתחזקו הראיות נגדם באם יידרשו להתעמת מול ראיות התביעה. הקו הפאסיבי בו נקטו הנאשמים מדבר בעד עצמו ומעיד כי אין בידי הנאשמים כל ראיה אשר יש בה כדי לערער את גרסת התביעה:

"במקום שמתחייבים תגובה והסבר מצד הנאשם מכוחן של ראיות לכאורה שהובאו נגדו והוא שותק, יש לראותו כמי שאין בפיו כאלה" [ר' י. קדמי, על הראיות, כרך א', עמ' 267].

שתיקת הנאשמים 3 ו- 5 במקרה זה, מצטרפת לראיות שהובאו מטעם התביעה ומשלימה את החסר להן להכרעה לחובתם [ר' י. קדמי, על הראיות, כרך ב', עמ' 717]. יצוין כי הנאשם 5 קשור לנאשמת 4, ולשתיקתו השלכה גם על חבות הנאשמת 4. כך גם באשר לנאשמת 3, אשר משמשת כמנהלת הנאשמת 2 יחד עם הנאשם 1. יוטעם, כי הגם שהנאשם העיד במסגרת פרשת הגנתו, הרי שעדותו הייתה רצופה שתיקות ומתן תשובות מתחמקות. כך גם מקום בו נשאל אודות הנאשמת 2 ונסיבות הקמתה:

"ש. ...תסביר למה הקמת את החברה הזו?

ת. (העד שותק) לא יכול לענות לך על זה.." [ר' עמ' 8, ש' 23-26 לפרוטוקול מיום 14.3.11]

לאור כל האמור, אני קובע כי הובאה תשתית ראייתית מספקת להרשעת הנאשמים 1-5 בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, ואני מוצא להרשיעם באישום זה. בנוסף, אני מרשיע את הנאשם גם בעבירה של אי קיום פסק דין.

יוטעם כי חרף העובדה שכתב האישום מייחס לנאשמים 2-5 גם עבירה של אי קיום פסק דין, ברי כי לא ניתן להרשיעם בגינה, שהרי פסק הדין שלא קוים לא ניתן בעניינם, כי אם בעניינו של הנאשם גרידא.

אישום מספר 8- מיוחס לנאשמים 1-3 ועניינו שימוש ללא היתר במבנה בשטח של כ- 163 מ"ר, המשמש כמחסן למוצרי עור.

עד התביעה העיד כי בשנת 1992 הוצא צו הריסה מנהלי בגין המבנה נשוא אישום זה (ר' נספח ה1 לכתב האישום). בסיורים שערך בשטח משנת 1995, הבחין כי המבנה הוקם בשטח בשנית [ר' עמ' 13, ש' 7-9, עמ' 14, ש' 2-3 לפרוטוקול מיום 14.12.05].

עדת התביעה ציינה, כי נכון למועד ביקורה בנכס (6.3.02), שימש המבנה כמחסן למוצרי עור [ר' עמ' 19, ש' 14-17, לפרוטוקול מיום 14.12.05].

המבנה נראה במפת הארנונה משנת 2001.

הגם שהתמונות שצולמו בשטח (ת/18 א'-ב') אינן מעידות כי נעשה שימוש במבנה, הנאשם אישר במסגרת חקירתו הנגדית, כי המבנה שימש, נכון למועד הגשת כתב האישום, כמחסן למוצרי עור [ר' עמ' 15, ש' 2-4 לפרוטוקול מיום 14.3.11].

לאור האמור, אני קובע כי הובאה התשתית הראייתית הנדרשת להרשעת הנאשמים 1-3 בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, ואני מוצא להרשיעם בעבירה זו.

אישום מספר 9- מיוחס לנאשמים 1-3 ועניינו שימוש ללא היתר במבנה בשטח של כ- 87 מ"ר, זאת חרף צו איסור שימוש, אשר הוצא במסגרת ת.פ. 375/92. המבנה משמש כמפעל שלטים בשם "ענבלים".

כתב האישום בת.פ. 375/92 עניינו הקמת מבנה בשטח של כ- 70 מ"ר, זאת ללא היתר בניה. בגזר הדין, בין היתר, נאסר על הנאשם לעשות שימוש במבנה (ר' ת/6). לאחר שניתן צו איסור השימוש, הרחיב הנאשם את המבנה בכ- 17 מ"ר נוספים [ר' עמ' 14, ש' 6-7, 11-12 לפרוטוקול מיום 14.12.05 ור ת/2 (6)מפת מדידה משנת 2001, לפיה שטחו של מפעל שלטים ענבלים הינו 87.75 מ"ר].

מטעם המאשימה הוגשו תמונות של המבנה (ת/18), וניכר מהן כי, נכון למועד צילום התמונות, המבנה משמש כמפעל.

הנאשם נחקר אודות אישום זה במסגרת חקירתו הנגדית. הוא אישר קיומו של מבנה במקרקעין בשטח של 87 מ"ר, אשר שימש למפעל שלטים בשם "ענבלים", יחד עם זאת ציין כי המבנה ריק בשנים האחרונות, ומשהוטח בו כי בשנים 2002 ו- 2004 הוא הושכר לחברת "ענבלים", השיב" "יש לך חוזה שאת יכולה להראות לי? אני לא זוכר" [ר' עמ' 15, ש' 7-14 לפרוטוקול מיום 14.3.11]. גם כאן, גרסת הנאשם אינה מהימנה עליי. אף אם נכונה טענת הנאשם, ואין הוא זוכר האם המבנה הושכר במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, סבורני כי היה טורח להיזכר בפרט זה, שהינו בהכרח בידיעתו, לצורך ההליך הפלילי המתנהל בעניינו. זאת ועוד, אינני סבור כי אלמלא נעשה שימוש במבנה, היה טורח הנאשם ומרחיבו לאחר שנאסר עליו לעשות כן במסגרת הצו השיפוטי.

לאור האמור, אני קובע כי הונחה תשתית ראייתי מספקת להרשעת הנאשמים 1-3 בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, ואני מוצא להרשיעם בעבירה זו. בנוסף, אני מרשיע את הנאשם גם בעבירה של אי קיום פסק דין.

אישום מספר 10- מייחס לנאשמים 1-3 שימוש ללא היתר בגדר באורך של כ- 10 מטרים ובגובה של כ- 2 מטרים, וכן שימוש בסככה המשמשת לחניית כלי רכב.

עד התביעה ציין בעדותו, כי הבחין בגדר בשטח, אולם אין הוא יודע באיזו שנה נבנתה הגדר [ ר' עמ' 32, ש' 5, 11-29 לפרוטוקול מיום 3.10.10].

עדת התביעה ציינה, כי בעת ביקרוה במקרקעין, בשנת 2002, הבחינה בגדר ובסככה [ר' גם ת/20(א)], אולם ציינה כי אין היא יודעת מתי הן נבנו [ר' עמ' 11, ש' 29, עמ' 12, ש' 1-5 לפרוטוקול מיום 3.10.10].

בעדותו, מאשר הנאשם כי הסככה משמשת כחניה עבור רכב אחד, ובאשר לגדר טוען כי אין מדובר בגדר, כי אם בשארית מבנה שהרס בעקבות קיומו של צו הריסה. אינני מקבל את גרסת הנאשם בנקודה זו. עיון בת/20 מעלה כי הגדר נבנתה בשטח לא בנוי, וזולת הסככה רק שטח אספלט מצוי

בסמיכות לה. הנאשם לא הביא כל ראיה שיש בה כדי לאשש את גרסתו, ובכלל זה את צו ההריסה שבעטיו פורק המבנה שהגדר היא שרידו.

מחומר הראיות שבפניי עולה, כי הנאשם אינו חולק על קיומן של הגדר והסככה אולם, מלין על כך, שכתב האישום בגין בנייתן הוגש כנגדו בלבד, בעוד שכנגד תושבים אחרים במושב לא ננקטו הליכים בגין ביצוע אותן העבירות [ר' עמ' 12, ש' 16-21 לפרוטוקול מיום 3.10.10, עמ' 15, ש' 16-17 לפרוטוקול מיום 14.3.11].

נוכח האמור, אני קובע כי יש להרשיע את הנאשמים 1-3 גם בעבירה נשוא אישום זה.

סיכומם של דברים

בשולי הדברים, מצאתי לציין את התנהלותה הבעייתית של המאשימה וגורמיה לאורך ההליך כולו. ניהול ההליך היה רצוף מחדלים אקוטיים, אשר, ללא ספק, השפיעו על תוצאותיו. כך למשל, המפקחים לא נכנסו למבנים נשוא כתב האישום על מנת שניתן יהא להוכיח את השימוש בהם. כמו כן, לא נעשה תיעוד בזמן אמת של הממצאים שנאספו בשטח, אף לא בדו"ח הפיקוח של עדת התביעה, אשר היווה את הבסיס לכתב האישום כולו. זו אף זו, המאשימה, בניהול פרשת ההגנה, הסתפקה בקיום חקירה לקונית של הנאשם, ובחרה שלא לחוקרו אודות שאלות השנויות במחלוקת, אשר היה יותר ממתבקש כי ישאל לגביהן. כל אלו ועוד, העיבו על האפשרות לגבש תשתית ראייתית מוצקה כנגד הנאשם, והביאו לזיכויו מעבירות, שאלמלא מחדלי המאשימה אשר הביאו ליצירת ספק סביר באשמתו, לא מן הנמנע כי היה מורשע גם בעבירות אלה.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצא להרשיע את הנאשם בגין בעבירות לקמן:

אישום מספר 1- בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר בגין שימוש בשתי יחידות דיור.

אישום מספר 2- בעבירה של אי קיום פסק דין.

אישומים 3(א) ו- 3(ד)- בעבירה של אי קיום פסק דין

בגין המיוחס לו באישומים 3(ב) ו3(ג)

בגין המיוחס לו באישום מספר 4

אישום 5(ג)- בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

אני מרשיע את הנאשמים 1-5 בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר בגין המיוחס להם באישום מספר 6. כמו כן, אני מרשיע את הנאשם גם בעבירה של אי קיום פסק דין בגין המיוחס לו באישום זה.

אני מרשיע את הנאשמים 1-3 בגין המיוחס להם באישומים 8 ו- 10.

אני מרשיע את הנאשמים 1-3 בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר בגין המיוחס להם באישום מספר 9. כמו כן, אני מרשיע את הנאשם גם בעבירה של אי קיום פסק דין בגין המיוחס לו באישום זה.

אני מוצא לזכות את הנאשם מהמיוחס לו באישומים הבאים:

אישום מספר 2- מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

אישומים 3(א) ו(ד)- מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

מהמיוחס לו באישומים 5(א) ו5(ב).

אשר לאישום 5(ג)- אני קובע כי עבירת הבנייה שיוחסה לנאשם התיישנה, ואני מורה על ביטול רכיב זה בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ז חשון תשע"ב , 24 נובמבר 2011, במעמד הצדדים


מעורבים
תובע: מדינת ישראל - ועדה מקומית מטה יהודה
נתבע: אבישי אבדר
שופט :
עורכי דין: