ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכסייב ויאולטה נגד זיתוני זאב :

1

בתי־המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 037319/06

לפני:

כב' השופט אבי פורג

תאריך:

13/10/2008

בעניין:

אלכסייב ויאולטה

ע"י ב"כ

עו"ד אסנת ברוש-לימור

תובעת

- נ ג ד -

1. זיתוני זאב

2. אגד אגודה שיתופית בע"מ

3. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד דייגי

נתבעים

פסק דין

מבוא

בפני תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

התובעת, ילידת 10.11.60, גב' אלכסייב ויאולטה (להלן: "התובעת") נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 28.7.05 בעת שנסעה באוטובוס של הנתבעת 2 שבו נהג הנתבע 1.

התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי שלא הכיר בתאונה הנטענת כתאונת עבודה.

בבית המשפט התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 11.5.08 ו – 3.6.08. בפרשת התביעה העידו התובעת, בעלה, מר רומן אלכסייב, גברת זובל זויה וגברת מרינה סקלאר. בפרשת ההגנה העיד הנתבע 1, מר זיתוני.

גדר המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק.

בשאלת החבות – הנתבעים חולקים על כך, כי התאונה כפי שמתוארת ע"י התובעת התרחשה באוטובוס של הנתבעת 2. לטענת הנתבעים, התאונה התרחשה במקום אחר, שאינו בידיעת הנתבעים.

בשאלת הנזק – הצדדים חלוקים על היקף הנזק שנגרם לתובעת ובמיוחד לגבי תחום עיסוקה כמורה לפסנתר הנותנת שיעורים פרטיים והנזק שנגרם לה בתחום זה.

דיון

סוגית החבות

בסוגיה זו העידו התובעת והנתבע 1 וכן הוגשו לבית המשפט מסמכים שונים, רפואיים ואחרים.

לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים והמסמכים השונים שהוגשו שוכנעתי, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעת שנסעה באוטובוס הנתבעת 2 ביום 28.7.05.

התובעת מסרה את גרסתה לגבי דרך השתלשלות התאונה בהודעתה במשטרה ביום 31.7.05 ובעדותה בבית המשפט.

כבר בהודעה למשטרה, שלושה ימים לאחר התאונה, פירטה התובעת את מספר קו האוטובוס של הנתבעת 2 בו נסעה וכן את מקום התאונה. התובעת העידה כי היא מכירה את הנהג וכן צירפה צילום של הכרטיסייה. התובעת גם זיהתה את הנהג באולם בית המשפט.

בהודעתה במשטרה, מסרה התובעת:

"נסעתי באוטובוס, לאחר שעליתי ומסרתי כרטיס לנהג, הלכתי לתוך האוטובוס, הנהג האיץ בנסיעה, ואז נפלתי ליד הנהג, ... א"כ קמתי, ישבתי, .... באוטובוס. לא פניתי לנהג וגם הנהג לא פנה אלי."

בעדותה בבית המשפט העידה התובעת (פרו' 11.5.08 עמוד 20 שורות 4 ואילך):

"... אני נכנסתי לבפנים באוטובוס, באחד שמתי את כל השקיות ביד ימין ונתתי לו כרטיס שלי...הוא ניקב את זה. באותו רגע שנתתי לו הוא התחיל לנסוע מהר פתאום אז נתתי ככה (מושיטה את היד) וביד שנייה זקיות (כך במקור – א.פ.), והוא נהג עם יד אחת וביד השנייה החזיק כרטיסיה, אני נפלתי אחורה תוך שהוא סגר כבר דלת..."

איני מקבל את טענת הנתבעים לגבי המשקל שיש לתת לשוני לכאורה בין הגרסאות כאמור לעיל. בהודעתה במשטרה, מסרה התובעת, כי הלכה לתוך האוטובוס, אולם מייד בהמשך אותו משפט אמרה, כי נפלה ליד הנהג. לפיכך, ברור, שלא התכוונה בדבריה הנ"ל, כי הלכה בתוך האוטובוס והתרחקה מהנהג בטרם קרות התאונה ואין הבדל של ממש בין גרסתה בהודעה למשטרה לבין עדותה בבית המשפט.

בנוסף, לאחר שמיעת עדותה של התובעת, ברור כי התובעת שהיא עולה חדשה שהשפה העברית אינה שפת אימה אינה מיטיבה להתנסח בשפה העברית וסביר להניח שנתון זה השפיע על התאורים של התרחשות התאונה כפי שנרשמו מפיה.

התנהלותה של התובעת שלא פנתה לנהג מיד לאחר הנפילה הינה סבירה וניסיון החיים מלמד שפעמים רבות אנשים שנפגעים באירועים שונים לא מייחסים חשיבות לפגיעה בשלב ראשון, והיקף חומרתה מתבררת להם בהמשך.

מר זיתוני, הנהג, לא זיהה את התובעת שישבה באולם והעיד בהגינותו, כי אינו זוכר את כל הפרצופים של הנוסעים באוטובוס. לא התרשמתי מהטענה של הנהג מר זיתוני, כי אינו יכול להאיץ את האוטובוס בתחנה הספציפית בה עלתה התובעת לאוטובוס. מר זיתוני לא זכר את הנוסעת ואת האירוע, ואין לקבל טענה כללית שלא ניתן להאיץ במקום מסוים שעה שלא הובאה כל ראיה ולא ברור כלל מה היו הנסיבות ועומסי התנועה בנתיבי הנסיעה השונים בסמוך לאותה תחנת אוטובוס במועד התאונה.

התובעת מסרה במסגרת הודעתה במשטרה העתק של הכרטיסייה שלה ולפי עדות מר זיתוני ניתן לזהות לפי סוג הניקוב את זהות הנהג. לפי עדותו, הוא לא הצליח לזהות את הניקובים בכרטיסיה. העובדה שהתובעת מסרה את פרטי קו האוטובוס בו נסעה וכן את צילום כרטיסיית הניקוב שלה למשטרה, שלושה ימים לאחר התאונה מדברת בעד עצמה. מר זיתוני העיד, בהתייחס למכתב של הנתבעת 2, כי הוא מעריך שהנתבעת 2 ערכה בירור, והגיעה למסקנה שהוא נהג באוטובוס, וזאת לפי שעת התאונה ומיקום התאונה. אופן הבירור הפנימי של הנתבעת 2 לגבי זהות הנהג שנהג באוטובוס אינו מעניינה של התובעת. התובעת מסרה את כל הנתונים בסמוך לאחר התאונה, והנתבעת 2 זיהתה את הנהג כמר זייתוני. איני רואה חשיבות לטענת הנתבעים שהתובעת לא ידעה את שם הנהג מאחר וסביר להניח שמספר רב של נוסעים בתחבורה הציבורית אינם מכירים את שם הנהג כמו בענייננו. במועד עדותו, מר זיתוני לא זכר את האירוע ואת התובעת. גם במועד משלוח הדו"ח על התאונה למחלקת הביטוח, זמן לא רב לאחר מועד התאונה, מר זיתוני לא זכר את התאונה. איני סבור שיש לזקוף את חוסר זכרונו של מר זייתוני לחובת התובעת שמצידה, מסרה את כל הנתונים בזמן אמת ומייד לאחר האירוע.

התובעת בסעיף 7 לתצהירה העידה, כי הנהג ראה שנפלה ואילו מר זיתוני העיד שאינו מזהה את התובעת ובדו"ח ששלח בסמוך לאחר התאונה לא זכר פגיעה או נפילה באוטובוס שלו. לאחר ששמעתי את העדויות, אני מעדיף את עדותה של התובעת בכל הנוגע לדרך התרחשות התאונה.

נכון הדבר כי בשני המסמכים הרפואיים הראשונים מיום 28.7.05 המתייחסים לביקוריה של התובעת אצל ד"ר טימקין ואצל ד"ר לוי יהושע, לא מוזכר הנתון, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים. כל שנכתב, שהתובעת נחבלה באצבע מספר 3 יד ימין. בהמשך, בתעודת חדר המיון מבית חולים איכילוב בתל אביב מיום 29.7.05 נכתב, כי לדברי התובעת היא נפלה באוטובוס ללא חבלת ראש או אבדן הכרה. אכן, העובדה שבמסמכים הרפואיים מיום 28.7.05 לא מצוין שמדובר בתאונת דרכים או נפילה באוטובוס נזקפת לחובת התובעת. עם זאת, אין במסמכים אלה תיאור של נסיבות אחרות שגרמו לתאונה, כמו נפילה ברחוב או בבית או כל מקום אחר, כפי שטוענים הנתבעים. בנסיבות אלה, כאשר התיאור במסמכים הרפואיים הנ"ל מתייחס רק לפגיעה ולא לדרך בה נגרמה, ובהתחשב בכך שלמחרת מסרה התובעת את גרסתה כי מדובר בתאונת דרכים, כפי שעולה מתעודת חדר מיון מיום 29.7.05, איני סבור שיש בכך להטות את הכף לחובת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה.

המצב היה שונה אם היה מתואר במסמכים הרפואיים מיום 28.7.05 אירוע אחר שגרם לפגיעה. משאין כל התייחסות לאירוע שגרם לפגיעה באצבע של התובעת, סביר יותר שהרופאים לא פרטו את האירוע שגרם לפגיעה משיקוליהם, ואין לזקוף לחובת התובעת את העדר הרישום של התאונה במסמכים, ובמיוחד שבאותו זמן סבלה התובעת מכאבים, זמן קצר לאחר התאונה.

איני מקבל את טענת הנתבעים, כי מצבם הכלכלי של התובעת ובעלה משמש מניע לאי אמירת אמת. העובדה שלתובעת ובעלה חובות בהיקף כזה או אחר אינה מעלה או מורידה. אכן, יש מקום לבחון בזהירות עדויות בעלי דין שהם בעלי אינטרס בתוצאות פסק הדין. אולם, אין מקום לאבחן בין מהימנות תובע בעל אמצעים למהימנות תובע דל אמצעים אך ורק בשל השוני במצבם הכלכלי ובהעדר ראיות נוספות ועצמאיות לביסוס הטענה.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.7.05, כאשר נפלה באוטובוס הנתבעת 2, וזאת בהסתמך על העדויות והמסמכים השונים ובפרט תעודת חדר מיון מיום 29.7.05 והודעתה של התובעת מיום 31.7.05 שהם מסמכים מזמן אמת המחזקים את גרסתה של התובעת באשר לדרך קרות התאונה.

סוגית הנזק

הנכות הרפואית

בתיק זה מונה ד"ר רינות, מומחה לכירורגיה אורטופדית, לתת חוות דעת רפואית בדבר הנכות הצמיתה והזמנית שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה ביום 28.7.05.

בחוות הדעת, בפרק הדיון והמסקנות, קבע המומחה, כי לתובעת נגרם בתאונה שבר משיכה של הגיד המכופף העמוק (FDP) מבסיס הגליל המרוחק באצבע שלוש בכף יד ימין שהיא ידה הדומיננטית של התובעת. המומחה הוסיף וקבע כי לתובעת הגבלה ניכרת בתנועת המפרקים הבין-גליליים באצבע הפגועה, הפחתה בכוח האצבע, והפחתה קלה בתחושה. המומחה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%, וכן תקופות אי כושר זמניות של אי כושר מלא (100% נכות) למשך שלושה חודשים, ואי כושר חלקי (25% נכות) למשך 4 חודשים נוספים. המומחה קבע, בין השאר, כי טווחי התנועה של שאר האצבעות בכף היד, שורש היד, המרפק והכתף, מלאים. כמו כן, נותרה לתובעת צלקת ניתוחית עדינה שאינה רגישה למגע ואינה דבוקה לרקמות עמוקות.

הצדדים לא זימנו את מומחה בית המשפט למתן עדות על חוות דעתו.

הנכות התפקודית

לטענת התובעת, נגרמה לה כתוצאה מהתאונה נכות תפקודית הן לגבי עבודתה במחלקת נקניקים וגבינות בסופר והן לגבי עבודתה כמורה לפסנתר הנותנת שיעורים פרטיים לפסנתר. לטענת הנתבעים, לא נגרמה לתובעת כל פגיעה תפקודית ונכותה הרפואית היא זניחה ולא עולה כדי נכות תפקודית.

המומחה שלח מכתב ביום 13.5.07 ובו תשובות לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת. במכתבו ענה המומחה לגבי המגבלות התפקודיות של התובעת כדלקמן:

" 1. לאור ממצאי הבדיקה, אינני מקבל את תלונות הנבדקת שאינה מסוגלת כלל לנגינה בפסנתר או כלי אחר, אך אני סבור שהיא מתקשה בכך באופן ניכר.

אני סבור שכתוצאה מהתאונה והנכות נפגמת הן איכות הנגינה והן יכולתה לנגינה ממושכת.

...

3. לדעתי יש בממצאי הבדיקה ביסוס לתלונות הנבדקת בדבר מגבלה באחיזת חפצים והפעולות הדורשות הפעלת כוח, הכל במידה קלה."

במהלך שמיעת הראיות, העידו התובעת ועדים מטעמה לגבי עבודתה של התובעת במהלך השנים לפני התאונה ולאחריה.

התובעת בתצהירה ועדותה מתייחסת להשכלתה ולעבודתה ברוסיה (טרם עלייתה לישראל) ובישראל, כמפורט להלן. התובעת למדה ברוסיה לימודי פסנתר ומוזיקה בבית ספר יסודי, תיכון, ובית ספר גבוה למוזיקה. בהמשך, עבדה בהיכל התרבות, שם העבירה חוג ללימודי פסנתר. לאורך השנים עסקה בתחום המוזיקה וכן נתנה שיעורים פרטיים כמורה לפסנתר בבית. בהקשר זה יצוין, כי התובעת צירפה לתצהירה מסמכים בשפה הרוסית לגבי השכלתה ועבודתה ברוסיה. נוכח התנגדות ב"כ הנתבעים להגשת המוצגים בשפה הרוסית, ניתנה החלטה ביום 11.5.08 כי יש מקום להגשת תרגום של המסמכים מאחר ובית המשפט אינו יכול ללמוד דבר ממסמכים אלה שהם בשפה הרוסית. למרות החלטה זו, לא הוגש תרגום של המסמכים הנ"ל לתיק, ולפיכך אין מקום לתת להם כל משקל. בהמשך תצהירה, מעידה התובעת, כי היא ומשפחתה עלו לארץ בסוף שנת 2000. לפי סעיף 2 לתצהירה, בשנת 2002 פנתה למשרד הקליטה ונרשמה ללימודי מורה למוזיקה לגיל הרך. התובעת צירפה תעודה של המשרד לקליטת עליה מיום 25.2.03, ולפיה היא השתתפה בהשתלמות להוראת מוסיקה וריתמיקה לגיל הרך (בת 64 שעות). עוד העידה התובעת בתצהירה שבשנת 2004 עבדה אצל גב' זויה בגן כמורה למוזיקה ועוזרת גננת. לפי עדותה, היא השתמשה בגן בפסנתר החשמלי שהביאה מביתה (גב' זויה העידה דברים דומים). בחודש יוני 2004 נסגר הגן והתובעת החלה לעבוד בסופר דרך חברת כוח אדם, שם עבדה במועד התאונה. לפי תצהירה, התובעת לימדה במשך השנים, הן בתל-אביב והן בחולון (אליה עברו בשנת 2003), שיעורים פרטיים בנגינת פסנתר. במקביל, המשיכה ללכת עם בעלה להופעות במועדונים ואולמות. לאחר התאונה, שארעה ביום 28.7.05, ניסתה התובעת לחזור ולעבוד בסופר, ללא הצלחה. התובעת העידה בסעיף 8 לתצהירה, כי עקב התאונה והפגיעה באצבע היא הפסיקה לנגן בפסנתר. בסעיף 9 לתצהירה, העידה התובעת כי אחרי יותר משנה, מצאה עבודה כסייעת בגן ילדים בחולון, שם עבדה מאוקטובר 2006 ועד אפריל 2007, בין היתר, בניקיון הגן ובעבודות פיזיות הדורשות הפעלת היד. לפי תצהירה, בחודש מאי 2007 עזבה את העבודה, מאחר ולא יכלה להסתדר עם העבודה הפיזית.

המחלוקת בין הצדדים היא לגבי הפגיעה התפקודית של התובעת בעבודות השונות, וגם לגבי עצם עבודתה כמורה פרטית לפסנתר והפגיעה התפקודית בתחום זה.

הנכות התפקודית והפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות של התובעת בעבודתה בסופר ובגני ילדים

מעדויות שנשמעו והראיות שהוגשו, לרבות תלושי השכר, עולה התמונה התעסוקתית הבאה:

התובעת עבדה כמנגנת הנותנת שיעורי מוזיקה לילדים בגן ילדים אצל גברת זובל זויה, במהלך שנת 2004 בין החודשים ינואר עד יוני (סעיף 1 לתצהירה של גברת זויה, עדותה ותלושי השכר שצורפו). התובעת עבדה כמנגנת בגן ובנוסף עזרה בעבודה פיזית בביצוע החלפות לילדים.

בהמשך, עבדה התובעת דרך חברת כוח אדם "לפיד" בסופר במחלקת נקניקים וגבינות. במהלך עבודתה שם, ארעה התאונה ביום 28.7.05. לפי תלושי השכר שהוגשו ע"י התובעת, היא הרוויחה בחודש יוני 2005 סך של 3787 ₪ ובחודש יולי 2005 סך של 3007 ₪. בחודש אוגוסט 2005 שולם לתובעת סך של 735 ₪ בגין דמי חופשה ומחלה. ביום 29.8.05 קיבלה מכתב הפסקת עבודה החל מיום 4.9.05, עקב קיצוצים במערך העבודה.

התובעת לא עבדה תקופה מסוימת, ובחודש דצמבר 2005 עבדה פעם נוספת בסופר לתקופה של כחודש, והרוויחה סך של 2742 ₪.

בהמשך עבדה התובעת בגן נטקה, שם עבדה מנובמבר 2006 עד אפריל 2007, כאשר על פי תלושי השכר, נע שכרה לאורך תקופת העבודה בגן כדלקמן:

בחודש נובמבר 2006 סך של 2552 ₪, בחודש דצמבר 2006 סך של 2079 ₪, בחודש ינואר 2007 סך של 4121 ₪, בחודש פברואר 2007 סך של 3618 ₪, בחודש מרץ 2007 סך של 2899 ₪ ובחודש אפריל 2007 סך של 2275 ₪.

במסגרת עבודתה בגן נטקה, ביצעה התובעת גם עבודות ניקיון וגם טיפול, ולא עסקה בתחום המוזיקה ( פרו' 11.5.08 עמוד 22).

לפי עדותה של התובעת, החל מחודש יולי 2007 ונכון למועד עדותה (ביום 11.5.08) היא עובדת במשרה חלקית עם קשישים, בעבר הרוויחה 2000 ₪ מטיפול בשני קשישים ונכון למועד עדותה הרוויחה שכר חודשי של כ – 1000 ₪.

אני סבור שהתובעת ובעלה האדירו את הקשיים של התובעת בעבודתה בסופר ובגני ילדים, שאכן קיימים, אם כי לטעמי, לא בהיקף שנטען על ידי התובעת ובעלה. הא ראיה, שלאחר התאונה, התובעת עבדה תקופה ממושכת בגן נטקה, שם ביצעה עבודות טיפול וניקיון. אם אכן התובעת לא הייתה מסוגלת להתמודד עם עבודות ניקיון, איני סבור שהייתה מצליחה לעבוד פרק זמן כה ממושך בגן נטקה. בנוסף, מתלושי השכר כפי שפורטו לעיל, עולה כי התובעת הגדילה את היקף משרתה בגן בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2007, יחסית להיקף המשרה שעבדה בחודשים נובמבר ודצמבר 2006 (ראה העמודה תחת הכותרת "כמות" בתלושי המשכורת).

אכן, לפי חוות דעת המומחה והתשובות לשאלות ההבהרה, לתובעת קיים קושי בהפעלת אצבע 3 ביד ימין שהיא היד הדומיננטית שלה, וקיימת לה מגבלה קלה באחיזת חפצים ובפעולות הדורשות הפעלת כוח. עם זאת, בהתחשב בנתוני התעסוקה של התובעת לאחר התאונה, כפי שפורט לעיל, ואף שהיו תקופות לא מבוטלות לאחר התאונה שלא עבדה כלל, ולמרות שמדובר בעבודות פיזיות, אני סבור כי שיעור הנכות התפקודית של התובעת לגבי העבודות שעבדה בסופר ובגן, בעבר ובעתיד, הוא כשיעור נכותה הרפואית.

הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים לעבר עבור שלושה חודשים ראשונים לאחר התאונה בהם על פי חוות הדעת, התובעת הייתה במצב של אי כושר מלא. אומנם, במכתב הפסקת העבודה מיום 29.8.05 צוין, כי עבודתה של התובעת הופסקה עקב קיצוצים במערך העבודה, אולם איני סבור שיש לקבל את הכתוב במכתב כפשוטו. אין לשכוח שהתובעת עבדה בחברת כוח אדם ובאותו מועד הייתה בתקופת אי כושר מלא לאחר תאונת דרכים, וסביר להניח שעבודתה של התובעת הופסקה, לכל הפחות, גם על רקע זה. כך או כך, עובד שנפגע ונמצא בתקופת אי כושר מלא, ובמהלך תקופה זו מופסקת עבודתו אצל המעביד, אין זה סביר כי יצליח להשתלב בעבודה אחרת במהלך התקופה בה נקבע לו אי כושר מלא וזאת בגלל התאונה. עם זאת, נוכח המכתב הנ"ל, התובעת זכאית לפיצוי בסך 5% בלבד החל מתום תקופת אי הכושר המלא ואין מקום לפסוק לה פיצוי בשיעור 25% (בשעור הנכות הרפואית שנקבעה לה) בגין שלושה חודשים נוספים לאחר תום התקופה של אי כושר מלא.

הפסדי השכר לעבר של התובעת יחושבו לפי משכורת בסך של 3786 ₪, משכורת חודש יוני 2005, החודש האחרון לפני החודש בו ארעה התאונה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 11,358 ₪ בגין שלושה חודשים של תקופת אי כושר מלא לאחר התאונה בצרוף ה"ה וריבית ממחצית התקופה ולפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 13,855 ש"ח.

עוד ישלמו הנתבעים לתובעת הפסדי שכר לעבר (למעט עבור חודש 1/07 בו קיבלה שכר גבוה יותר) בשיעור של 5% וזאת החל מתום שלושת החודשים הראשונים שבהם היתה באי כושר מלא. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 6,650 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר עבור התקופה בין חודש 11/05 לחודש 10/08 בצרוף ה"ה וריבית ממחצית התקופה ולפי חישוב אריתמטי מדובר בסך של 7,560 ש"ח.

בנוסף, ובהתחשב בנתונים לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעת בגין אובדן השתכרות לעתיד במקומות עבודה כגון הסופר והגנים סכום גלובלי בסך של 33,000 ₪.

הפגיעה התפקודית והפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות של התובעת כמורה פרטית לשיעורי פסנתר

בין הצדדים קיימת מחלוקת הן לגבי הכשרתה, לימודיה ועיסוקה בעבר של התובעת בתחום המוזיקה והפסנתר, והן לגבי עיסוקה בתחום זה בישראל.

ללא קשר למחלוקת בין הצדדים, ברור כי התובעת לא עסקה במתן שיעורים פרטיים לפסנתר כמקור פרנסה עיקרי, שהרי אם זה היה מצב הדברים, והתובעת הייתה מצליחה לרכוש חוג תלמידים רחב, סביר להניח שהייתה מתמקדת בתחום זה ולא הייתה עובדת בגן ילדים ובמחלקת נקניקים וגבינות בסופר. לאור הדברים הנ"ל, קשה גם לקבל את הטענה שהתובעת הייתה מפתחת את חוג תלמידיה במשך השנים בהמשך להתערותה בישראל. לפי עדות התובעת עולה, כי למדו אצלה מספר תלמידים משך מספר שנים, כך שהסבירות שחוג התלמידים שמנה שלושה עד ארבעה תלמידים לאורך מספר שנים ולא מעבר לכך, לפי עדות התובעת עצמה, היה מתרחב, היא נמוכה.

עם זאת, בין אם לתובעת רקע מקצועי ותעסוקתי והשכלה פורמלית בתחום המוזיקה והפסנתר ובין אם לאו (לפי טענת הנתבעים), ככל שהתובעת התפרנסה מעיסוק זה, וככל שנגרמה לה פגיעה תפקודית בתחום של מתן שיעורי פסנתר, זכאית התובעת לפיצוי בגין כך.

בסוגית השיעורים הפרטיים לפסנתר שנתנה התובעת, העידו התובעת, בעלה, וגברת סקלאר.

נטל השכנוע המוטל על התובעת להוכחת תביעתה בגין רכיב זה מוגבר מאחר ומדובר בהכנסה שלא דווחה.

התובעת ובעלה העידו על שלושה ארבעה תלמידים שרובם קיבלו שיעור פרטי אחד בשבוע, שבגינו שילמו לתובעת סך של 80 עד 90 ₪. התובעת לא הציגה כל ראיה או מסמך ולא הביאה עדים נוספים למעט גברת סקלאר, בכל הנוגע לזהות התלמידים, מספרם, הסכומים ששולמו לה, משך תקופות הלימוד, תכיפות ומספר השיעורים הפרטיים שקיבלו מהתובעת וכיו"ב. גב' זויה העידה לגבי התקופה (הלא ארוכה) שבמהלכה התובעת עבדה בגן אצלה, כי האורגנית של התובעת היתה עומדת קבוע בגן ונלקחה מהגן על ידי התובעת לפי צרכיה.

לזכותה של התובעת עומדת עדותה של גב' סקלאר שהותירה רושם מהימן. האחרונה העידה, כי אינה חברה של התובעת וכי בנה למד שיעורי פסנתר פעמים בשבוע אצל התובעת בביתה, וזאת במהלך תקופה של למעלה משנה, עד למועד התאונה. עדותה היתה מהימנה, ושוכנעתי כי בנה של גב' סקלאר אכן למד שיעורי פסנתר במסגרת פרטית אצל התובעת בהיקף של עד 8 שיעורים פרטיים בחודש. עוד שוכנעתי מעדותה, כי התובעת הודיעה לבנה של גברת סקלאר שאינה יכולה להמשיך ללמד אותו, נוכח הפגיעה שנפגעה בידה בתאונה.

עדותה של גב' סקלאר, כי בנה למד אצל התובעת בהיקף של עד 8 שיעורים בחודש, מלמדת על אפשרות סבירה שלתובעת היו תלמידים פרטיים נוספים במהלך התקופה בטרם התאונה.

בסוגיה זו, לא שוכנעתי לקבל את מלוא טענות התובעת ובעלה בדבר היקף השיעורים ומספר התלמידים שהתובעת לימדה. העובדה שהתובעת לא איתרה תלמידים נוספים שלפי טענתה היא לימדה שיעורים פרטיים עד לחודש יולי 2005 ואשר הפסיקה לתת להם שיעורים בעקבות התאונה מחלישה טענות התובעת ובעלה לגב