ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מתתיהו זוהר כהן נגד מיכאל קרצ'ק :

מתתיהו זוהר כהן

נ ג ד

1. מיכאל קרצ'ק

2. הראל חברה לביטוח בע"מ

3. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום בחיפה

כב' השופטת איילת הוך-טל

פסק דין

רקע

1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 ( להלן:"החוק")

2. התובע, יליד 2/12/64 (להלן:"התובע"), נפגע ביום 21/5/08 בסמוך לשעה 10:00 עת נענה לקריאת לקוחות והגיע לחניון מפעל רוז'תם באזור התעשיה בקיסריה. התובע החנה את רכבו, עמד מחוץ לרכב ובסמוך אליו ,מאחור, ליד תא המטען, הוציא כריכים מתא המטען וסיפקם ללקוחות אשר הזמינו את שירותיו . או אז, פגעה בו מלגזה ( להלן:"הרכב הפוגע") שעברה במקום, בה נהג הנתבע 1 ומחצה אותו (להלן:"התאונה"). כתוצאה מכך נחבל התובע ברגלו השמאלית והובהל לבית החולים הלל יפה בחדרה שם אושפז לטיפולים.

3. התובע היה הבעלים והמחזיק של רכב הסיטרואן בו נסע עובר לתאונה ( להלן:" רכבו של התובע"). השימוש ברכבו של התובע היה בזמן הרלוונטי לתאונה מבוטח על ידי הכשרת הישוב חברת לביטוח בע"מ (נ/3) (להלן:"הכשרת הישוב").

4. התובע הגיש את תביעתו לראשונה כנגד הנתבעים 1-2 בלבד עת סבר, ככל הנראה, כי נסיבות ארוע התאונה, כפי שתוארו על ידו בסעיף 4 לכתב התביעה, מבססות תשתית ראייתית לקיומה של תאונת דרכים בה מוטלת האחריות לפיצוי על מבטחת המלגזה בה נהג הפוגע.

5. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים 1-2 נטענו מספר טענות חלופיות, לרבות הטענה כי פגיעתו של התובע אירעה תוך כדי "שימוש" ברכבו ועל כן עליו להפנות את תביעתו כנגד מבטחת השימוש ברכבו ( ראו סעיף 2(ד) לכתב ההגנה).

6. בסעיף 2(ה) לכתב ההגנה מעלים הנתבעים 1-2 טענה חלופית, במידה ותידחה הטענה כי נסיבות התאונה מצביעות על "שימוש" ברכבו של התובע, לפיה מדובר ב"תאונה מעורבת" במעורבות רכבו של התובע כלשון סעיף 3(ב) לחוק ואף מטעם זה דין מבטחת השימוש ברכבו של התובע לשאת באחריות לפיצוי ולו לחלק מן הנזק שנגרם.

7. במסגרת הדיון בתיק מיום 5/10/08 הוסכם בין הצדדים כי כתב התביעה יתוקן כך שתצורף מבטחת השימוש ברכבו של התובע, היא הנתבעת 3, כנתבעת נוספת בתיק.

8. יש לציין כי כתב התביעה המתוקן זהה בנוסחו, מבחינת תיאור אירוע התאונה, לכתב התביעה המקורי.

9. כתב ההגנה המתוקן מטעם נתבעים 1-2 אף הוא נותר ללא שינוי מהותי בכל הנוגע לטעמים בגינם סבורים הנתבעים 1-2 כי האחריות לפיצוי התובע חלה על הנתבעת 3 - במלואה ו/או בחלקה - בכפוף לקביעת בית המשפט באם מדובר ב"שימוש" או שמא ב"תאונה מעורבת".

10. כתב ההגנה מטעם הנתבעת 3, תמוה ככל שיהא בגין חלקים רבים החסרים בו ( דוגמת סעיפים 1,2,3 וכן הלאה ) , טומן הכחשה כי נעשה "שימוש" ברכב התובע בעת אירוע התאונה, מעלה טענה כי רכבו של התובע שימש "זירה" בלבד, ולחלופין נטען בו כי התובע עסק בפריקה בעת התאונה באופן השולל כל אחריות לפיצוי על נתבעת זו.

11. במועד הדיון שנקבע לשמיעת הראיות בתיק ביום 4/10/11, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסכמה באשר לגובה הפיצוי בגין הנזק לתובע ועל כן השאלה שנותרה מחייבת בירור בפניי הינה שאלת החבות - היינו מי מהמבטחות צריכה לשאת בתשלום סכום הפיצוי ובאיזה שיעור.

12. אשר על כן, פסק דין זה עוסק בשאלה על מי מהנתבעים מוטלת האחריות לפי החוק לאירוע התאונה.

13. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ואולם השאלה היא "תאונת דרכים" מבחינת איזה רכב - רכבו של התובע או המלגזה או שמא מדובר בתאונה מעורבת כלשונה לפי סעיף 3(ב) לחוק.

14. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה עובדתית - על השימוש שנעשה ברכב על ידי התובע בעת קרות התאונה, על מיקום חניית רכב התובע בעת התאונה ועל נסיבות התרחשות התאונה בין שני הרכבים המעורבים בה.

15. הכרעה במחלוקת עובדתית זו נחוצה, אם כן, בכדי לבחון האם אמנם נפגע התובע על ידי המלגזה בהיותו עושה "שימוש" ברכבו, ולכן נותר בגדר של "נוסע" ברכבו, או שמא נפגע כ"הולך רגל" והאם נפגע בתאונה מעורבת בנסיבות אלו. כן יש לבחון שמא חלה בנסיבות החזקה המרבה בסעיף 1 לחוק לפיה מדובר ב"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

טענות הצדדים

16. התובע, מטבע הדברים, לא נטל צד במחלוקת הנוגעת לשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים, אלא העיד באשר לנסיבות התרחשות התאונה ולא יסף.

17. במסגרת סיכום טענות הנתבעים 1-2 ,בתום דיון שמיעת הראיות בתיק, טענו נתבעים אלו 3 טענות חלופיות כדלקמן:

17.1. התאונה נשוא תיק זה אירעה תוך "שימוש" ברכבו של התובע כמובנו על פי חוק.

הנתבעים 1-2 טוענים כי התאונה אירעה תוך שהתובע ביצע "עצירה רגעית" לצורך המשך נסיעה, וכי מניתוח פעולות התובע במועד אירוע התאונה עולה כי עסקינן בשרשרת פעולות המהוות חלק מן השימוש הבסיסי ברכב.

17.2. לחלופין, מדובר בתאונה שאירעה "עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות

בו". לטענת הנתבעים, רכבו של התובע עמד בדרכן של המלגזות מן המחסן אל תוככי המפעל, תוך שהוא חוסם חלק מהכניסה למפעל וחונה בניצב לנתיב הנסיעה, כך שכל רכב שרצה להיכנס למפעל, נאלץ לתמרן בהיעדר אפשרות להיכנס בצורה ישרה לנוכח מיקום חניית רכבו של התובע.

17.3. לחילופי חלופין, טוענים הנתבעים כי מדובר ב"תאונה מעורבת" כלשון סעיף 3(ב)

לחוק. הנתבעים סומכים ידיהם על טענת התובע עצמו בתצהירו כי המלגזה

"מחצה" אותו, משמע, מחצה אותו כנגד רכבו שלו. אלא שמשעה שהתובע התנער מפרשנות זו במסגרת עדותו ונתן הסבר שונה, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי בנסיבות התאונה דנן, לנוכח מהירות הנסיעה הנמוכה מאד של המלגזה, אלמלא היה התובע נמחץ כנגד רכבו שלו, ממילא לא יכולה היתה להיגרם הפגיעה הקשה ברגלו התואמת פצע מחיצה.

בשל התקיימותם של כל אחד מן התנאים דלעיל, סבורים הנתבעים 1-2 כי יש להשית את האחריות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה, נזק לגביו גובשה הסכמה עובר למועד הדיון כאמור, במלואו ו/או בחלקו על הנתבעת 3.

18. הנתבעת 3 אינה מכחישה את נסיבות התאונה כמות שפורטו בכתב התביעה המתוקן ואולם טוענת כי אין להשית עליה כל אחריות לנזק בשל הטעמים כדלקמן:

18.1 בנסיבות נשוא התאונה, כפי שעולות מתצהיר התובע ומשמיעת העדויות, אין

המדובר ב"שימוש" שנעשה ברכב התובע לאור הקריטריונים שנקבעו בדין ובפסיקה

לעניין הגדרת "שימוש".

18.2 במסגרת הדיון התנגד ב"כ הנתבעת 3 להרחבת חזית ביחס לטענת הנתבעים 1-2

באשר לחניית הרכב במקום אסור, טענה אשר לא עלתה בכתב הטענות מטעמם ועל

כן מהווה משום הרחבת חזית אסורה שדינה דחייה. הנתבעת 3 טוענת בהקשר זה

כי לא הובאו כל ראיות אשר יצביעו כי חניית התובע יצרה סיכון תחבורתי- לא

הובאו כל ראיות מהמפעל בדבר גודל השער, החניות שהיו במקום, תיעוד לשילוט

אזהרה ואיסור חניה הנטען שהיה בשטח וכן הלאה.

בהקשר זה, הנתבעת 3 מוסיפה וטוענת כי מלגזה היא רכב המיועד לתימרון ועל

כן מבחן הסיכון התחבורתי צריך להיבחן בשים לב לסוג כלי הרכב המעורב

בתאונה. כמו כן טענה כי רכבו של התובע בנסיבות האירוע שימש לכל היותר

זירה , שכן נהג המלגזה יכול היה לפגוע בחפץ אחר, והיו כאלו בסביבה, באותה

מידה בה לכאורה פגע ברכב התובע.

18.3 הנתבעת 3 מכחישה את הטענה כי מדובר ב"תאונה מעורבת" , הן מהטעם שמדובר

בטענה שלא עלתה בכתבי הטענות ומהווה משום הרחבת חזית אסורה, והן משום

שממסכת הראיות עולה כי לא היה כל מגע בין כלי הרכב ואף לא בין התובע לרכבו

שלו, וכן לא מתקיים הקשר הסיבתי בין הימצאות הרכב החונה במקומו לבין

התרחשות התאונה.

דיון והכרעה

סוגיית ה"שימוש" ברכב

19. סעיף 3(א) לחוק קובע כי

"בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו".

20. כדי שנוהג או נוסע ברכב, אשר יצא מהרכב עד כדי ניתוק מגע פיסי ונפגע על ידי רכב אחר, ייחשב עדיין כ"נוהג" או "נוסע" ברכב שממנו יצא, נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב תהא "קשורה בטבורה לשימוש בו". כלומר, על מנת להטיל את האחריות לפיצוי הנפגע בגין נזקיו על נהג ומבטח הרכב בו נסע עובר לתאונה, יש להוכיח כי בעת הימצאותו מחוץ לרכב בזמן הפגיעה, עשה בו "שימוש" ל"מטרות תחבורה" כמובן מונחים אלו בסעיף 1 לחוק. בכך, תישלל האפשרות לחייב את נהגו ומבטחו של הרכב הפוגע.

21. אין מחלוקת בענייננו כי התובע שהה מחוץ לרכבו, הגם כי בסמוך אליו, בעת התרחשות התאונה.

22. התובע סיפר במסגרת תצהירו ועדותו בפניי את שזכר באשר לנסיבות ואופן התרחשות התאונה. לדבריו, הינו בעל עסק לאספקת מזון, בעיקר כריכים וסלטים, ומספק הסחורה בעיקר לעסקים ומקומות עבודה. במועד התאונה קיבל הזמנה טלפונית לספק מזון לעובדים במפעל רוז'תם ולכן הגיע למקום ברכבו. התובע החנה את רכבו, יצא ממנו וניגש לחלקו האחורי של הרכב על מנת להוציא כריך מקופסה בתא המטען של רכבו ( ראו סעיף 2 לתצהירו). מעדותו עולה כי התובע התקשר ללקוח שהזמינו וכאשר זה יצא לקראתו , הוציא את הכריך מהקופסא בתא המטען ומסר אותו ללקוח, גבה עבורו את התשלום ובכך הסתיים העניין (ראו עדותו בעמ' 7 ש' 30-32 ובעמ' 8 ש' 1-2) . הלקוח עזב את המקום ואילו התובע תכנן לסגור את תא המטען ולפתע שמע קריאת "עצור" ובאופן אינסטנקטיבי הסתובב לאחור עם פלג גופו העליון, ראה את המלגזה מול עיניו ושמע "בום" תוך שחש את המכה ברגליו. (בהמשך עמ' 8 ש' 4-12). לדבריו, לא היה כל מגע בינו לבין רכבו בעת התרחשות התאונה. בעת הפגיעה ציין התובע כי נמחץ לרצפה, קיבל מכה והתמוטט, הגם שלא זכר האם נפל על פגוש רכבו, או שמא נפל על הרצפה ישירות (עמ' 9 ש' 20-25) .

23. עדותו של התובע בתצהירו ובבית המשפט עולה בקנה אחד עם הודעות נוספות שמסר בסמוך למועד התרחשות הארועים לרבות תאור התאונה, כמות שנמסר על ידו בעת הדיווח למשטרת ישראל (הוגשה וסומנה "ג"), הודעתו של התובע במשטרת ישראל ( הוגשה וסומנה "ד") וכן טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי (הוגש וסומן "ה"). במסמכים אלו, אשר נערכו בסמוך למועד ארוע התאונה, עולה גרסה עובדתית עקבית וסדירה של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה, הזהה בעיקרה לעדותו במסגרת דיון שמיעת הראיות.

24. עדות הנתבע 1 ביחס לנסיבות התרחשות התאונה , הן במסגרת הודעתו במשטרה והן במסגרת עדותו בפניי, אין בה ידיעה אישית באשר הינו מעיד בהגינות, כי לא ראה את הפגיעה בתובע וכי המשטח שהיה לפניו הסתיר לו את שדה הראייה. ( עמ' 15 ש' 15-16 ועמ' 16 ש' 23).

זאת ועוד. לשאלת בית המשפט הכיצד קיימים נתונים עובדתיים ביחס לתאונה אשר לא נמסרו על ידו למשטרה בעת גביית ההודעה, אך מופיעים לראשונה בתצהיר העדות מטעמו בתיק דנן, השיב הנתבע 1 כי מדובר בנתונים שאינם מידיעה אישית אלא "החברה מהצד ראו את זה וזה התברר לי בדיעבד" ( עמ' 16 ש' 9-10) . מדובר בהקשר זה בטענה כי בעת התאונה עמד התובע מאחורי רכבו תוך שפלג גופו העליון בתוך המכונית, טענה המוכחשת על ידי התובע עצמו (עמ' 12 ש' 14).

25. בהיעדר עדים אחרים שהיו בעת התרחשות התאונה, ולנוכח הקוהרנטיות אשר עולה מעדות התובע באשר לנסיבות האירוע והתרשמותי כי השיב על השאלות כפי מיטב זכרונו ובתום לב, הנני נותנת אמון בגרסתו, אשר הינה מהימנה ולכאורה אף נטולת כל אינטרס זר, באשר סוגיית הפיצוי הכספי הוסכמה עובר לשמיעת העדות ועל כן התובע הינו נטול עניין באשר לאופן חלוקת האחריות בין הנתבעים.

26. לעניין זה אוסיף ואציין כי עדותו של מר שי קריאף, קצין הבוחנים מטעם משטרת ישראל, לא שפכה אור על נסיבות אירוע התאונה. מר קריאף מעיד כי כל התיק מסתמך על עדויות, אף איש מקצוע לא היה בזירה ומדובר ב"מילה מול מילה" כדבריו (עמ' 13 ש' 26-27). הבוחנים הגיעו לשטח בסמוך לאחר האירוע. דו"ח הפעולה (שהוגש וסומן "ז") מגלה כי רכבו של התובע והמלגזה כבר לא היו בשטח ולמעשה המידע שקיבלו נמסר על ידי אחראי בטיחות בשם "אבי". הפועל היוצא מנתונים אלו הוא כי למשטרה אין כל מידע מעבר להודעות שנגבו מאת התובע , הודעה אשר תואמת את נסיבות האירוע כמו שתוארו על ידו בצורה עקבית מול כל גורם רלבנטי, ומאת הנתבע 1 - הודעה אשר הימנה עולה בבירור אי התאמה ממשית בין נסיבות אירוע התאונה כמות שתוארו על ידי התובע ואף בתצהירו של הנתבע 1 אשר הוגש לתיק מיום 3/10/11. נציג המשטרה , אשר נשאל לפשר הסתירות בהודעת הנתבע 1 במשטרה לעומת התצהיר שהוגש לבית המשפט בתיק דנן ונסיבות ארוע התאונה כפי שמצטיירות מהנתונים בשטח, ציין במסגרת חקירתו בפניי כי ככל הנראה חלה טעות בגביית הודעת הנתבע 1 ומסר כי יבקש לתקן את כתב האישום בעניינו. (ראה עמ' 13 ש' 14-22). אציין כי עיקר השוני נבע מתיאור התאונה על ידי הנתבע 1 במשטרה לפיה נסע לאחור וכך נגרמה התאונה, לעומת גרסתו בהליך דנן לפיה נסע קדימה ופגע בתובע מפאת שדה ראיה מוגבל.

27. הנה כי כן, לנוכח תאור השימוש שעשה התובע ברכב בעת קרות התאונה, מצאתי כי אין המדובר בשימוש למטרות תחבורה כנדרש על פי החוק והפסיקה. מכירת כריכים, כאשר הרכב אינו משמש אלא זירת אחסנה לכל היותר, באשר אין מחלוקת כי הרכב חנה במקום, גם אם למשך זמן קצר, אינה מהווה "שימוש" "למטרות תחבורה" כמובנו על פי לשון החוק, קל וחומר לאחר תיקון מס' 8 המגדיר רשימה ברורה של מקרים המהווים "שימוש" . ברי כי עצם פעולת מכירת הכריכים, בה היה עסוק התובע ולמעשה נמצא כבר בשלבי סיומה עת תכנן לסגור את תא המטען ולשוב לרכבו, אינה מהווה "שימוש" ברכבו כלל ועיקר ובאותה מידה יכול היה התובע לעשות שימוש במתקן אחר לצורך ביצוע פעולת המכירה ואין זה אלא מקרי כי את קופסת הכריכים איחסן דווקא ברכבו.

28. כמו כן, אינני יכולה לקבל טענת הנתבעים 1-2 כי מדובר ב"עצירה רגעית לצורך המשך נסיעה", שכן ברור מהראיות שהונחו בפניי בעניין זה כי התובע לא "קפץ" מרכבו בעצירה רגעית. ההיפך הוא הנכון - כל התנהלותו בזמן ההתרחשות מצביעה על כך שהקדיש את כל כולו לפעולת המכירה, היא עיסוקו העיקרי, תוך שלשם ביצועה נדרש לביצוע כל הפעולות הטריביאליות הנובעות מהעניין. כל הפעולות שביצע התובע על מנת לבצע את פעולת המכירה מצביעות על עצירה מוחלטת של הרכב, עד כדי ניתוק פעולת השימוש בו כרכב ו"שינוי ייעודו" למשך זמן נקוב זה למקום איחסון בלבד - היינו, התובע החנה את רכבו בחניה צידית לדבריו, ליד הפחים שבצד שער המפעל, התקשר ללקוח על מנת שייצא לקראתו, יצא מרכבו, פתח את תא המטען ומכר את הכריך ללקוח וגבה עבורו את התשלום - פעולות אשר אף אם היו קצרות מבחינת משך זמן ביצוען, הרי בוודאי שלא נועדו למטרות תחבורה, אינן מהוות חלק מן השימוש הבסיסי ברכב ואף יש בהן לנתק את רצף הפעולות אשר בהן עושה התובע שימוש ברכב כמובנו על פי חוק. לא נעלמה מעיניי טענת התובע כי כל הפעולה לקחה " כ- 20 שניות להערכתי" (ראו עמ' 8 ש' 4) ואולם בהקשר זה ומנוסח השאלה שנשאל במסגרת חקירתו עולה בבירור כי כוונתו היתה לפעולת מסירת הכריך ללקוח וגביית התשלום עבורו באופן נקודתי- פעולה אחת מני רצף הפעולות שביצע כפי שמניתי לעיל - ואשר אך סביר הוא כי אמנם זה משך הזמן שנדרש לביצועה. אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי בעת התאונה עצמה לא עשה התובע כל שימוש ברכבו ואין לראות בעצירתו לצרכי מכירת מרכולתו משום "עצירה רגעית" כטענת הנתבעים.

29. מבלי לגרוע מכל קביעותיי לעיל, ולמעלה מן הדרוש, אציין כי בנסיבות שהתבררו בפניי, ניתן אף לראות בפעולת התובע כנכנסת בגדר ההחרגה בהגדרת ה"שימוש", בהיותה סוג של פעולת פריקה מן הרכב כאשר הרכב עומד. אין מחלוקת כי בעת ארוע התאונה בדיוק סיים התובע למכור את הכריך ללקוח שהגיע ועמד לסגור את תא המטען עם סיום המכירה. מדובר בתובע שזה לו תחום עיסוקו - היינו מכירת כריכים ללקוחות על פי הזמנה, על כן ניתן בהחלט לראות בפעולתו זו, הגם שבוצעה ברכבו הפרטי, משום פריקת סחורה המהווה "פריקה" המוחרגת מהגדרת "שימוש ברכב מנועי". קביעה זו נעשית למעלה מן הדרוש מכיוון שמצאתי כי ממילא לא נעשה כל "שימוש " ברכב וכתוצאה מכך ממילא אין חשיבות בנסיבות אלו להחרגה הקיימת על פי דין בהקשר זה.

30. על כן, על יסוד כל הטעמים והנימוקים לעיל, אינני מקבלת טענת הנתבעים 1-2 כי התובע עשה שימוש ברכב, כמובנו על פי לשון החוק, בעת התרחשות התאונה.

האם המאורע נגרם עקב "פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" ?

31. בפתח הדברים אציין כי טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעים 1-2 ועל פניו לא הוגדרה כסוגיה שנויה במחלוקת במסגרת כתבי הטענות בתיק.

32. כלל יסודי בדיון האזרחי הוא הכלל האוסר על הרחבת חזית לפיו "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך." (י. זוסמן,סדר הדין האזרחי [1995], ע' 154 (כן ראו ע"א 618/83 ירדנה גינזבורג נ. מנחם גולדפרב פד"י מב1 עמ' 307;).

כן ראו:

"עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא:

"משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).

רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989);ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003);ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977);גורן בעמ' 91-94;יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949);ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)).

הרציונאל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמשנה החזית הוא התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע. יוצא אפוא, כי בהלכה זו, כמו גם בהוראות אחרות שעניינן סדרי דין, הפרוצדורה אינה אך קביעת "כללי המשחק", ופעמים רבות יש והיא באה להגן על זכויותיהם המהותיות של הצדדים" (רע"א 9123/05 אדמוב נ. סיטי סטייט [פורסם בנבו] מיום 25.10.07).

מן האמור עולה, כי הרחבת חזית אסורה על פי דין, אלא אם בעל הדין תיקן את כתבי טענותיו או אם בעל דין שכנגד לא התנגד במועד להרחבת גדר המחלוקת.

בענייננו, כתבי הטענות, אשר גודרים את המחלוקת בין הצדדים, אינם כוללים כל טענה בדבר היות הרכב חונה במקום אסור בעת אירוע התאונה. על כן, הרחבת החזית על ידי הנתבעים 1-2 בלא תיקון כתב ההגנה בצידה, פגעה מהותית בזכויות הנתבעת 3 בטענות שלא הייתה לה אפשרות להכחישן בכתב ההגנה. (זוסמן לעיל, ע' 155) ואף לא להיערך כראוי להפרכת טענה מעין זו במסגרת שמיעת הראיות בתיק.

33. מבלי לגרוע מעמדתי זו, הרי לטעמי, אף אם אתעלם מנושא הרחבת החזית האסורה ואדרש לדיון ענייני בטענה גופה, הנני קובעת כי לא הוכח בפניי שרכבו של התובע חנה בעת האירוע במקום שאסור לחנות בו במובן זה שנוצר סיכון תעבורתי אשר גרם לתאונה. להלן נימוקי.

הגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים הינה:

"תאונת דרכים" -

מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

החזקה המרבה הרלוונטית לענייננו הינה החניה האסורה. לעניין זה נפסק ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב נגד יצחק אדרי ואח' פ"ד נח (1) 817 (להלן: "פס"ד אדרי") כי המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין אם מדובר בחניה מותרת על פי דין ובין אם מדובר בחניה שיש עליה איסור בדין.

הנה כי כן, עצם האיסור של החנייה יכול להוות אינדקציה לעניין סיכון התחבורתי, אולם אין מדובר בחזקת חלוטה, ויכולים להיות מקרים בהם החניה אינה מותרת אבל אינה בבחינת "חניה אסורה" לפי חוק הפיצויים וההיפך - יכול והחניה תהיה מותרת, אולם תהווה "חנייה אסורה" לפי מובנו של החוק.

34. התובע העיד כי בזמנים הרלבנטיים, הגיע למקום זירת התאונה על בסיס יומיומי במשך 5 שנים, על מנת למכור את מרכולתו. לדבריו, מדובר בשטח המהווה חניון של כל המפעלים, חנייה אחת גדולה, לא בתשלום, המהווה מקום להעמסת סחורה. התובע מדגיש כי לא מדובר היה במסלול נסיעה של מלגזות וכי הוא הגיע בסמוך לפתח המפעל, עצר ליד הפחים ווידא כי הינו עומד בצד. לדבריו,אותה עת לא היו במקום כל שלטים המזהירים מפני נסיעת מלגזות (עמ' 7 ש' 1-22)

35. הצדדים הגישו שני שרטוטים של מיקום רכבו של התובע ביחס לשטח הכניסה למפעל אשר שורטטו על ידם במעמד שמיעת הדיון ( הוגשו וסומנו "א", "ב") וכן הוגשו תמונות מזירת הארוע, מעורפלות אמנם, אשר הוגשו וסומנו "ו", על מנת להמחיש את השטח בו מדובר.

36. בהקשר זה, אציין בהערת אגב , כי אינני יכולה להתעלם מהעובדה שהנתבעים 1-2 בחרו לנהל את התיק מבלי להגיש לבית המשפט כל צילום מוחשי של השטח ותוך שהינם בוחרים לבסס הטיעון על יסוד חקירה נגדית ממושכת של התובע והעדים הנוספים באשר לנתונים ומספרים אשר ניתן היה להוכיחם בנקל באמצעות הגשת צילום הממחיש את שטח התאונה כראוי. זאת ועוד. כאשר ב"כ הנתבעת 3 ביקש להגיש תמונות של זירת התאונה, התנגדו הנתבעים 1-2 לכך באופן תמוה ואמנם דחיתי התנגדותם על מנת שניתן יהא להתרשם באופן חזותי מהמקום - כפי שראוי וצריך היה להיעשות מלכתחילה בהליך מעין זה.

37. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, נעשו מאמצים רבים על ידי ב"כ הנתבעים לבסס תשתית ראייתית הימנה יתברר כי רכבו של התובע חנה במקום שאסור לחנות בו וכתוצאה מכך נגרמה התאונה. כך, נחקר התובע באשר לרוחב הכניסה למפעל, המרחק בו חנה רכבו מגדר המפעל, אורכו של רכב ממוצע ומסלול נסיעת המלגזות בדרכן לכניסה למפעל (עמ' 8 ש' 13-33 ועמ' 9 ש' 1-18).

38. דא עקא, התובע השיב שם, בוריאציות שונות אך עקביות, כי לא חסם את הכניסה למפעל, שירטט את מקום החנייה ביחס לגדר המפעל ושער הכניסה ( שרטוטים א,ב כאמור) , הבהיר כי רכבו לא עמד בנתיב הנסיעה של המלגזות וכי במקום לא היו כל שלטים המזהירים מפני נסיעת מלגזות . התובע הוסיף וציין, ביושר, כי כיום אינו מוסיף וחונה באותו מקום הן משום שכעת יש שילוט שאסור לעמוד והן לאור אירוע התאונה שעבר. (עמ' 7 ש' 24-26).

39. הנתבעים 1-2 לא הביאו את קצין הבטחון של המפעל למתן עדות בהקשר זה ואף לא הציגו כל ראיה אחרת לעניין תוך שהם מבססים את טענותיהם בדבר ביצועה של חניה אסורה בעיקר על עדות התובע , הנתבע 1 והשרטוט שצורף לתצהירו וחוקי הפיזיקה.

40. הנתבע 1 מסר אמנם גרסה לעניין זה בתצהירו וסיפר כי פתח הכניסה למפעל היה צר מאד, כ 1.8 עד 2 מטרים בלבד. הנתבע 1 מציין כי עת נסע מכיוון המחסן למפעל הבחין ברכב התובע חונה כ 2-3 מטרים לפני שער הכניסה, באלכסון, תוך חסימת הכניסה למפעל ועל כן תימרן את המלגזה על מנת שיוכל לעקוף את הרכב ולהיכנס. אמירות אלו צריכות להילקח בערבון מוגבל, שעה שבאותה נשימה מציין הנתבע 1 כי על המלגזה נשא אותה עת משטח עץ גבוה, אותו היה עליו להעביר למפעל, ואף מציין כי עקב כך היה שדה ראייתו מוגבל עד מאד. הנתבע 1 מסביר בתצהירו כי ראה את גוף מכונית התובע, העריך את גודלה ומאחר וסבר כי יצליח לעקוף אותה מימין ולהיכנס למפעל - כך עשה. זו הראיה היחידה המובאת מטעם נתבעים 1-2 בתמיכה לטענה כי מדובר היה בחניה שיצרה סיכון תחבורתי.

41. הנתבעת 3 הציגה תמונות מזירת האירוע, אשר הוגשו וסומנו "ו". תמונות אלו הן המחשה חיה יחידה ובלעדית, אף כי במידה מסוייגת מאד, של זירת הארוע. תמונות אלו לא הוגשו באמצעות מי שצילם אותן ועל כן לא ניתן למעשה לברר האם מיקומם של הרכבים המעורבים בתאונה, כפי שהונצח בתמונות אלו, אמנם מתעד את מיקומם "בזמן אמת" או שמא חלה תזוזה כלשהי.

42. מכל מקום, כל שניתן ללמוד מהתמונות הוא כי יש ממש בטענות התובע כי אזור החנייה בשטח הכניסה למפעל היה רחב ידיים, לא נראים שלטי אזהרה כלשהם בשטח שצולם ואף לא נראה בתמונות כל איסור חניה אחר במקום המצולם כדוגמת מסלול נסיעה מסומן למלגזות, סימון איסור חניה על גבי שטח החניון וכיוצא באלה , אמצעים המקובלים במקומותינו ומטרתם להזהיר כל נהג סביר מחניה במקום אסור. במצב דברים זה ובהיעדר ראיה פוזיטיבית באשר למיקום כלי הרכב בעת אירוע התאונה, יש להתייחס בעיקר לשירטוטים א,ב , הימנם עולה כי לא נוצר כל סיכון תחבורתי במיקום חניית התובע ביחס לכניסה למפעל.

43. נהג המלגזה, הוא הנתבע 1, צירף לתצהירו שרטוט של מקום האירוע ( להלן:"השרטוט").

שרטוט זה אינו עולה בקנה אחד עם תמונות מקום האירוע וניתן להסביר הסתירה בכך שהשרטוט הוכן בד בבד עם הכנת התצהיר, קרי ביום 3/10/11, בחלוף כ 3.5 שנים מיום האירוע, שעה שהנתבע 1 כבר לא עובד במקום כלל ( עמ' 16 ש' 12). מסלול נסיעת המלגזה המתואר בשרטוט חורג מעבר למתחם ארוע התאונה ואינו תורם להבנת נסיבות הארוע. מיקום התאונה בשרטוט אינו מתאים למרחב הפתוח המופיע בתמונות ואף עדות הנתבע 1 אינה מתיישבת עם שרטוט זה. הנתבע 1 העיד כי ראה את רכב התובע טרם הגעתו וניסה לאגף אותו על מנת לעקפו ולהיכנס למפעל. השרטוט שביצע אינו תואם גרסה זו שכן הימנו עולה כי הנתבע 1 הגיע באופן ניצב וחזיתי לרכב התובע ובמצב דברים זה, כשהוא נושא מטעם חורג החוסם שדה ראייתו הקדמי, לא ייתכן כי ראה את רכב התובע כפי שהעיד. הנה כי כן, השרטוט שהוצג אינו משקף נכונה את רצף הארועים ועומד בסתירה לעדות הנתבע 1 בתצהירו ובחקירתו.

מכל מקום, סבורתני כי תמיד טוב מראה עיניים מאשר שרטוט שבוצע בחלוף זמן רב ולצורך הצגה במסגרת ההליך המשפטי, על כל המשתמע מכך.

44. העובדה שהנתבעים 1-2 בחרו שלא להביא את קצין הבטחון של המפעל ו/או להציג תמונות ברורות של זירת התאונה הימנן ניתן יהא ללמוד על החניות במקום, על נתיב נסיעת המלגזות הנטען ולהתרשם מסיכון תחבורתי נטען שיצר התובע בחנייתו - כל אלו פועלות לחובת הנתבעים במובן זה של אי הרמת נטל השכנוע להוכחת טענתם זו.

45. הפועל היוצא מניתוח הראיות לעיל הוא, שלא הוכח בפניי כי חניית התובע בעת התאונה היוותה חניה אסורה במובן התחבורתי של העניין.

טענות הנתבעים בהקשר זה נטענו בעלמא, תוך ניסיון ליישם ספקולציות שונות והחלת עקרונות פיזיקליים מסויימים, אשר ממילא לא התיישבו עם הנתונים עליהם העידו הצדדים במהלך חקירתם ואף לא עם התמונות שהוגשו.

כך, למשל, לא הוכח בפני מהו נתיב נסיעת המלגזות בדרכן לכניסה למפעל, לא הובאה בפניי כל ראיה על קיומם של שלטי אזהרה מפני נסיעת המלגזות בזמן אירוע התאונה, וממילא לא הובאה בפני כל ראיה חיצונית ובלתי תלויה (למעט עדותם של שני הנהגים), הימנה ניתן לקבוע כי מדובר היה בחניה אשר יצרה סיכון תחבורתי בנסיבות העניין.

במקום זאת, הסתפקו הנתבעים 1-2 בחקירת העדים הקיימים, בביצוע שרטוטים של המקום במעמד הדיון ובהעלאת תאוריות שונות באשר לרוחב הכניסה למפעל ביחס לאורכו של רכב ממוצע ולתימרונים נטענים להם נדרשת מלגזה בנסיבות העניין - תיאוריות אשר לא צלחו לטעמי, לא הרימו את נטל השכנוע בנסיבות דנן ולא הצליחו לבסס ראיה פוזיטיבית באשר לסיכון הנטען.

ההיפך מכך - מהתמונות התרשמתי כי זירת האירוע הינה לכאורה מגרש חניה רחב ידיים כאמור, מרחב התימרון בו היה נרחב, כפי העולה לכאורה מהתמונות ומעדויות הנהגים. לא ברור מדוע חניית רכבו של התובע דווקא במיקום ששורטט במוצגים א,ב היא שיצרה סיכון תחבורתי לתנועת מלגזות במקום, שעה ברור כי מדובר היה בשטח פתוח, כל דיכפין רשאי היה להיכנס ללא הפרעה , בדיוק כשם שנכנס התובע, לא נטען כי מדובר היה בשטח מגודר, אסור לכניסה, כי קיים נתיב נסיעה מסומן עליו החנה התובע את רכבו בצורה לא אחראית ומסכנת וכאמור לא הובאה כל ראיה לקיומו של שילוט האוסר על החניה במקום.

46. התוצאה היא כי לא ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהוצגו, כי חניית רכבו של התובע היוותה חניה אסורה היוצרת סיכון תחבורתי כלשהו בנסיבות המקרה הנדון.

47. למעלה מן הדרוש ואף אם טעיתי בקביעתי לעניין אי הוכחת הסיכון התחבורתי שנובע מחניית התובע, אוסיף ואתייחס לדרישה הנוספת המחייבת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין הנזק שנגרם. על יסוד הראיות שהובאו בפני הנני קובעת כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי אשר יוביל למסקנה כי החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק.

48. הנתבע 1 העיד בעצמו כי ראה את רכבו של התובע עובר לארוע התאונה, למעשה ניסה לאגף אותו מהצד ופגע בתובע משום שלא ראה אותו ניצב מאחורי הרכב. כלומר, הפגיעה בתובע לא נגרמה משום שהנתבע 1 לא יכול היה לעבור את המקום בשל חניית הרכב, אלא משום שבמסגרת העקיפה שביצע לרכב לא הבחין בתובע עצמו. הלא באותה מידה יכול היה לעמוד במקום פח או כל חפץ אחר, אשר היה מוביל לאירוע התאונה מחוסר שימת לב של נהג המלגזה ובשל מוגבלות שדה הראייה שלו בשל מטען חורג שחסם את שדה ראייתו במועד אירוע התאונה ( עמ' 16 ש' 22-27). לנוכח הרציונל ביסוד חוק הפיצויים, דומני כי בנסיבות מקרה זה, עת ברור מהראיות כי עצם החנייה , מסוכנת ככל שתהא, לא היא שהובילה לארוע התאונה כי אם דווקא שדה הראיה המוגבל של הנהג הפוגע, אין מקום להחלת הארוע בגדר "תאונה" מבחינת רכבו של התובע לעניין החזקה המרבה במישור זה.

49. לאור הקביעה כי אין המדובר בתאונה שאירעה עקב "שימוש" ברכב ואף לא בתאונה הנובעת מחניה אסורה, אין לראות בתובע "נוסע" בזמן התאונה ומטעם זה אין להחיל על הנתבעת 3 את החבות לפצותו בגין נזקיו מכוח סעיף 3(א) לחוק.

האם ניתן לקבוע כי מדובר ב"תאונה מעורבת" לפי סעיף 3(ב) לחוק?

50. לגבי הנפגע מחוץ לרכב, קובעת הוראת סעיף 3(ב) לחוק כך:

"(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."

51. מבחן האחריות לפיצוי ניזוק מקום בו מעורבים מספר כלי רכב מתבצע במספר שלבים:

51.1. בשלב הראשון, המעורבות נקבעת לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק,

לרבות בהחלת החזקה המרבה ולכן די בקביעה שנעשה "שימוש" ו/או כי מדובר

בחניה אסורה וכן קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לתאונה. אם רק

אחד מכלי הרכב הוא מעורב, רק חברת הביטוח שביטחה אותו תהא אחראית

לפצות את הניזוק.

.51.2. בשלב השני, במצב בו קיים יותר מכלי רכב אחד מעורב, יש לקבוע מי מבין כלי

הרכב אחראי לפצות את הניזוק וזאת בהתאם לתנאי סעיף 3 לחוק. כאשר מדובר

בנפגע שאינו "נוסע" והתקיים מגע פיסי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לניזוק,

חברות הביטוח של כלי הרכב חבות ביחד ולחוד לפי סעיף 3(ב) לחוק.

ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט ריבלין ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חב' לביטוח נגד הפניקס הישראלי בע"מ (פורסם בנבו) .

52. בענייננו, כבר קבעתי כי לא נעשה "שימוש" ברכבו של התובע, ואף לא ניתן לראות בו רכב שחנה במקום אסור, לפיכך רכבו של התובע אינו "רכב מעורב" ובכך נסתם הגולל על טענות הנתבעים במובן זה. יחד עם זאת ולמקרה שטעיתי במסקנתי זו, אוסיף ואבחן את סוגיית המגע בין כלי הרכב לבין התובע.

53. סוגיה זו של קיום המגע הפיסי שנויה במחלוקת, שכן לפי גרסת התובע - אשר בפועל אין בלתה, בהיעדר כל עדים נוספים שהעידו בפני מידיעה אישית באשר לנסיבות האירוע- לא ברור אם היה מגע בינו לבין רכבו שלו בעת אירוע התאונה. התובע טוען כי "נמחץ" אך בחקירתו לגבי משמעות המונח לדידו, טוען כי התכוון לכך ש"נמחצתי לרצפה....אני לא זוכר שהוא הדביק אותי לאוטו שלי" ( עמ' 9 ש' 20).

54. בהמשך החקירה מעיד התובע כי " אחרי הבום מה שאני זוכר שהתמוטטתי, לא זוכר אם זה היה על הפגוש של הרכב שלי או על הרצפה ישירות". ( עמ' 9 ש' 23).

55. לא ניתן לקבוע, לטעמי, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי אמנם היה מגע בין התובע לרכבו בעת התאונה, שכן עדות התובע בהקשר זה היתה עמומה ולא החלטית, מפאת קשיי זיכרון מובנים לגבי פרטים אלו, שאירעו ממש תוך כדי התרחשות התאונה וככל הנראה התעמעמו בזכרונו מפני עוצמת הכאב וחלוף הזמן.

56. יתר על כן. כאמור לעיל ולהלן, ממילא אין די בקיומו של מגע פיזי בנסיבות. בת"א (חי) 625/06 ענתר אוסמה נ' ענתר סירט ואח' (טרם פורסם) קבעה כב' הנשיאה גילאור כי מלשון החוק ותכליתו עולה כי לא די בהימצאות כלי הרכב בזירת התאונה או במגע בינו לבין הנפגע, על מנת שייחשב רכב "מעורב" בתאונה על פי סעיף 3(ב) לחוק. הוראה זו כפופה למבחנים הקבועים בסעיף 2 לחוק ולפיה נדרש כי בנוסף לדרישת המגע, נדרש כי יתקיים מבחן ה"מעורבות" על פי סעיף 1 לחוק ורק לאחר מכן נבדקת התקיימות המגע הפיזי עם הנפגע. בפסק הדין שם נקבע כי בשעה שהתובע נפגע על ידי רכב פוגע , כאשר לא נעשה כל שימוש ברכבו שלו אשר עמד על אי תנועה נטול יכולת התנעה, אזי ניתן לראות ברכבו שם ככל חפץ אחר, מעקה או קיר, הנמצא בזירת התאונה אליו, אפשר, נמחץ כתוצאה מפגיעת הרכב הנוסף.

57. בענייננו, שימש רכבו של התובע זירה בלבד, שכן התובע נמצא אותה עת מחוצה לו, בחלקו האחורי, מוכר כריכים שאוחסנו על ידו בקופסא בתא המטען ולמעשה הרכב שימש אותה עת מקום איחסון ותו לא. כאמור, התובע לא עשה ברכב כל "שימוש" כמובן הנדרש על פי חוק ואשר על כן גם הפגיעה שספג התובע, ככל שאמנם נמחץ בין המלגזה לרכבו שלו, נתון הנמצא בסימן שאלה מלכתחילה לנוכח הראיות הדלות שהוצגו בהקשר זה, אינה נובעת אלא מהטעם המקרי שרכבו עמד במקום שעה שבאותה מידה יכול היה להימצא שם קיר או מעקה אליהם אפשר שהיה נמחץ כתוצאה מפגיעת המלגזה.

58. כאשר קבע המחוקק את אפשרות חלוקת הנטל בין רכבים מעורבים בתאונה, קרוב לוודאי כי המטרה ביסוד החקיקה נבעה מרצון לפזר את נטל האחריות מקום שקיימים ריבוי מעורבים ובלבד שכל המעורבים עמדו בתנאי הסף הנקובים בחוק על מנת שהאירוע ייחשב תאונת דרכים.

59. נסיבות מקרה זה אינן באות בגדרו של סעיף 3(ב) לא על פי חוק ולא על פי הפסיקה המנחה והמחייבת.

60. משעה שקבעתי כי התובע לא עשה "שימוש" ברכב ואף לא חנה במקום אסור כמובנו על פי חוק, ומשעה שקבעתי כי רכבו של התובע לא היה אלא זירת התרחשות בעת אירוע התאונה באופן שאינו נכנס בגדר סעיף 3(ב) לחוק, התוצאה היא שלא נותר אלא להטיל את האחריות המלאה לתאונה על המלגזה ועל מבטחת השימוש בה בעת התרחשות התאונה - היא הנתבעת 2.

61. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת 2 לפצות את התובע בסכום אשר הוסכם ביניהם בסך 170,000 ₪ כולל שכר טרחה והוצאות ובנוסף לתשלום התכוף ותקבולי הביטוח הלאומי.

62. הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3.

63. בנסיבות העניין, לנוכח העובדה שהצדדים גיבשו ביניהם הסדר באשר לשיעור הנזק מבלי שנדרש קיום ראיות לעניין, ולנוכח העובדה שעיקר המחלוקת בשאלת האחריות נבעה מטענות הנתבעת 2 במסגרת כתב ההגנה מטעמה, שעל יסודן תוקן כתב התביעה, הנני קובעת כי הנתבעת 2 תישא בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לנתבעת 3 בסך 9,500 ₪.

64. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

65. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ב, 24 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מתתיהו זוהר כהן
נתבע: מיכאל קרצ'ק
שופט :
עורכי דין: