ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית ירושלים נגד מוסך א.ח.י. המחדש בע"מ ואח' :

בתי המשפט

1

בית משפט השלום ירושלים

א 009465/04

לפני: כב' השופט אברהם רובין

תאריך:05/10/2008

בעניין:

עיריית ירושלים

התובעת

ע"י ב"כ עו"ד וארור

נ ג ד

1. מוסך א.ח.י. המחדש בע"מ

2. אבו חצירא יוסף

ע"י ב"כ עו"ד מנדל

3. אבו אלקיעאן עטוה

ע"י ב"כ עו"ד פרבר

הנתבעים

פסק דין

1. כללי

זוהי תביעה לתשלום חוב ארנונה בסך של 222,680 ₪ בגין התקופה שמיום 01/01/96 ועד יום 31/08/02. התובעת (להלן גם – "העיריה") אינה יודעת בוודאות מי החזיק בנכס הרלוונטי לתביעה, ולפיכך הוגשה התביעה נגד בעלי הנכס (נתבעים 1-2) ונגד מי שלטענתם שכר מהם את הנכס (נתבע 3).

2. העובדות

הנכס בו עסקינן הינו אולם בשטח של 270 מ"ר המצוי בקומה רביעית של בניין תעשייתי/מסחרי שברחוב הסדנא 1 בירושלים (להלן – "הנכס"). בעלת הנכס הינה הנתבעת 1 אשר בעל מניותיה הוא הנתבע 2 יחד עם אחיו יצחק אבוחצירה. ביום 23/08/95 נכרת הסכם שכירות בין נתבעת 1 לבין נתבע 3 לפיו שכר הנתבע 3 את הנכס החל מיום 31/12/95 (סעיף 5 לתצהיר נתבע 2). הודעה מתאימה על השכירות נמסרה לתובעת (נספח ה' לתצהיר גב' חורב). אין חולק כי הנתבע 3 החזיק בנכס עד ליום 31/12/96 (סעיף 6 לתצהיר נתבע 3), ולפיכך המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה מי החזיק בנכס מיום זה ואילך.

3. טענות הצדדים

העיריה טוענת כי לנוכח אי הבהירות שיש בשאלה מי החזיק בנכס הרי שיש לחייב את כל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם את החוב, וזאת מכוח סעיף 316 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

הנתבעים 1-2 טוענים כי גם לאחר 31/12/96 המשיך הנתבע 3 להחזיק בנכס. לטענתם הוא קיים בנכס אירועים ומסיבות מפעם לפעם, והשאיר לצורך כך בנכס לאורך תקופה ארוכה ציוד רב הכולל כיסאות, שולחנות, משקאות, מקררים וכו'.

הנתבע 3 טוען כי תביעת העירייה נגדו בנוגע לתקופה שעד 31/12/96 התיישנה. כמו כן טוען נתבע 3 כי הוא הפסיק להחזיק בנכס בסוף שנת 1996 ומאז שכר את הנכס מהנתבעים 1-2 לאירועים חד פעמיים בלבד, דבר שאיננו הופך אותו למחזיק.

  1. להלן אדון תחילה בטענת הסף של נתבע 3, לאחר מכן אדון בשאלה העובדתית מי החזיק בנכס ובאיזו תקופה, ולבסוף אדון בשאלת החיוב בארנונה לנוכח הממצאים העובדתיים.
  1. התיישנות.

התובעת דורשת כי הנתבע 3 ישלם לה ארנונה עבור התקופה המתחילה ביום 01/01/96. התביעה הוגשה ביום 08/08/04 ומכאן, לכאורה, שכל חיוב נוצר לפני 08/08/97 התיישן. העדה מטעם התובעת – גב' חורב – הצביעה בסעיף 24(א) לתצהירה על כך שבוצע תשלום על חשבון החוב ביום 03/04/97, ברם אין בכך כדי לסייע לתובעת מפני שכאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, ביצוע מקצת הזכות איננו מקפיא את מירוץ ההתיישנות אלא רק מאפס אותו. במקרה דנן חלפו יותר משבע שנים מאז שבוצע התשלום ועד שהוגשה התביעה, כך שבכל מקרה חלפה תקופת ההתיישנות.

6. ואולם, בפי ב"כ התובעת טענה נוספת לפיה ב-15/04/97 הגישה התובעת תביעה נגד נתבע 3, אשר נמחקה מחוסר מעש בשל אי איתור הנתבע 3, ולפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אין למנות לצורך חישוב ההתיישנות את התקופה שבה היתה התובענה תלויה ועומדת. אכן, מנספחים ו'1-ו'3 לתצהירה של גב' חורב ניתן ללמוד שבשנת 1997 הוגשה תביעה נגד נתבע 3, ואילו מנספח ז' לתצהיר ניתן ללמוד כי ביום 22/01/01 טרם נמחקה התביעה, כיוון שבמועד זה ביקש ב"כ העיריה באותה תביעה כי העיריה תערוך בירור לגבי המחזיק בנכס. אשר על כן, נחה דעתי כי במשך תקופה של שלוש וחצי שנים לפחות הושעה מירוץ ההתיישנות בשל התביעה האמורה, ומכאן שתביעתה הנוכחית של העיריה נגד נתבע 3 לא התיישנה.

7. המחזיק בנכס

אין חולק כי לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה החזיקו בנכס הנתבעים, כולם או חלקם. עיקר המחלוקת מתייחס לשאלה מתי הפסיק להחזיק בנכס הנתבע 3. הנתבע 3 טוען כי הוא עזב את הנכס בסוף שנת השכירות הראשונה, קרי – ביום 31/12/96, ואילו הנתבעים 1-2 טוענים שהוא המשיך להחזיק בו עד שנת 2002, שאז הם פרצו לנכס ותפסו בו חזקה.

8. טענת הנתבע 3 כאילו הוא עזב את הנכס כבר בסוף 1996 היא טענה קשה מן הטעם שביום 28/01/99 התקיים בפני המפקח על רישום המקרקעין דיון בתביעה שהגישה נציגות הבית המשותף בו מצוי הנכס נגד הנתבעת 1, ולתובענה זו צורף נתבע 3 כצד ג'. והנה, ביום הדיון התייצב הנתבע 3 ולא הכחיש כי הוא מחזיק בנכס כשוכר ולפיכך הוטלה עליו החובה לשאת בתשלומי החזקת הרכוש המשותף. (ראו פרוטוקול הדיון שצורף כנספח לתצהיר הנתבע 2). הנתבע 3 התייחס לעובדה זו בתצהירו וטען בסעיף 11 כי:

"בתחילת שנת 1999 ביקש ג'קי אבו חצירה לקחת על עצמי את החיוב לועד הבית משום שהייתי שוכר אצלו את המקום לערבים בודדים (פעם בחודש בערך) אז שילמתי לועד הבית וגם הסכמתי לבוא לדיון בפני המפקח על בתים משותפים"

גם אם טענה זו נכונה אני סבור שמשתמע ממנה שהנתבע 3 החזיק בנכס באותו הזמן, שכן אין להניח שאחרת הוא היה מוכן ליטול על עצמו את מלוא התשלום לועד הבית. ודוק, עצם העובדה שהנתבע 3 טוען כי ערך בנכס אירועים רק אחת לחודש אינה סותרת את החזקתו בנכס, כיוון שכאמור לעיל הוא החזיק בנכס ציוד לצורך עריכת האירועים.

  1. באשר לזהות המחזיק בנכס לאחר 1999 התמונה מעט מעורפלת. הנתבע 3 טוען שהוא לא החזיק בנכס כיוון שלטענתו כבר בשנת 1998 – 1999 פרצו נתבעים 1-2 לנכס, לקחו ממנו את הציוד של הנתבע 3 שאוחסן בו, ותפסו חזקה בנכס. לעומת זאת הנתבעים 1-2 טוענים כי פרצו לנכס רק בשנת 2002. גרסת הנתבע 3 אינה משכנעת בשל טעמים אלו:

ראשית, משעה שאין מחלוקת שהנתבע 3 החזיק בנכס בשנת 1999, ומשעה שקבעתי שגם לאחר תום תקופת השכירות הראשונה המשיך הנתבע 3 להחזיק בנכס, כאמור לעיל בסעיף 8 לפסק הדין, הרי שביחסים בין הנתבע 3 לנתבעים 1-2 מוטל על הנתבע 3 הנטל להוכיח מתי הוא עזב את הנכס, והוא לא הביא כל ראיה להוכחת גרסתו.

שנית, קשה להאמין שהנתבע 3 הסכים בשנת 1999 להופיע בדיון בפני המפקח על המקרקעין וליטול על עצמו את החובות לשלם לועד הבית כאשר לטענתו ב-1998 כבר פרצו נתבעים 1-2 לנכס וגזלו ממנו את הציוד שאוחסן שם.

שלישית, בעדותו ציין נתבע 3 כי אין לו ספק שלכל אורך התקופה החזיקו הנתבעים 1-2 במפתח לנכס (עמ' 18 ש' 15-16, עמ' 20 ש' 19-20). אם כך הדבר מדוע "פרצו" הנתבעים לנכס, ומדוע לגרסת הנתבע 3 הם השאירו אותו פתוח (עמ' 20 ש' 21-23).

רביעית, בעדותו הוסיף נתבע 3 פרטים רבים וחשובים שלא הופיעו בתצהירו והדבר פוגע באמינותו. כך למשל בתצהיר הנתבע אין זכר לטענה לפיה הנתבעים 2-1 פרצו לנכס כבר בשנת 1998 – 1999 ונטלו ממנו ציוד של הנתבע 3.

וחמישית, בעדותו של נתבע 3 עלו שמות של שני עדים פוטנציאליים שלטענתו יכלו לחזק את גרסתו – סמי מחברון ובעל אולם אירועים שצמוד לנכס – ברם מלבד טענות בעלמא לפיהן לסמי אין אישור כניסה לארץ וכי בעל האולם חשש להעיד, לא נעשה שום ניסיון ממשי לזמן עדים אלו והדבר פועל לרעת נתבע 3.

לפיכך, אני סבור כי יש לקבל את גרסת הנתבעים 1-2 לפיה גם לאחר 1999 המשיך הנתבע 3 להחזיק ציוד בנכס ולערוך בו מדי פעם אירועים. הנתבע 3 אמנם טען כי גם אחרים ערכו אירועים בנכס, אולם טענה זו לא הוכחה שכן הפרוספקט שצירף הנתבע 3 לתצהירו לשם הוכחת טענתו מתייחס, על פי הרשום בו, לאירוע שהתקיים ככל הנראה רק ב-06/05/03.

11. לנוכח האמור לעיל נשאלת השאלה עד מתי החזיק הנתבע 3 בנכס? לענין זה יש להביא בחשבון את טענת נתבעים 1-2 לפיה הנתבע 3 היה שוכר "לא ממושמע" בעליל. לדברי יצחק אבו חצירה: "הוא שילם ולא שילם, השיקים שלו חזרו, שילם חלק בכסף. בואי נאמר שהיו לי בעיות איתו בעניינם של כסף בכל התקופה ובהמשך אפילו ויתרנו לו על דמי שכירות" (עמ' 10 ש' 17-18). במצב דברים זה הגם שניתן לקבל את ההסבר של נתבעים 1-2 לפיו הם לא פינו לאלתר את הנתבע 3 מן הנכס כיוון שהיה קושי להשכירו לאחר, הרי שיש להניח כי בשלב מסוים קצה נפשם של הנתבעים 1-2 בנתבע 3. הטענה לפיה סיום היחסים בין הצדדים התרחש רק באוגוסט 2002 עת תפסו נתבעים 1-2 מחדש את החזקה בנכס, לא הוכחה בראיה כלשהי, וניתן לפקפק האם אכן גילו הנתבעים 1-2 אורך רוח כה מופלג כלפי נתבע 3. ואכן, מעדותו של מר יעיש ביטון שהעיד מטעם הנתבעים 1-2 ניתן להסיק כי הפסקת פעילותו של נתבע 3 בנכס היתה בסוף שנת 2001 דווקא. הינה כך, ביטון העיד כי הוא היה מגיע לנכס כדי לבלות באירועים שערך בו נתבע 3. לדברי ביטון הוא אף שימש כשומר סף באירועים אלו תמורת דמי כיס שקיבל מנתבע 3 (עמ' 16 ש' 3, עמ' 16 ש' 20-21). מעדות ביטון עולה שהוא ונתבע 3 היו ביחסים טובים, ובכל זאת העיד ביטון כי בסוף שנת 2001 הוא הפסיק לבוא לנכס (עמ' 16 ש' 18-19). לדברי ביטון הנתבע 3 המשיך להחזיק בנכס גם לאחר עזיבתו, ברם אם כך הדבר לא ברור מדוע ביטון הפסיק לבוא לנכס, למרות שלדבריו הוא קיבל שם שתיה בחינם ודמי כיס? אלא, שככל הנראה בסוף שנת 2001 הפסיק נתבע 3 להחזיק בנכס ולכן גם ביטון הפסיק לבקר בו.

אשר על כן, מסקנתי הינה כי נתבע 3 החזיק בנכס עד סוף שנת 2001 ומאז ועד תום התקופה הרלוונטית לתביעה החזיקו בנכס נתבעים 1-2.

12. החיוב בארנונה

החובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס בתחומי הרשות המקומית (סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992; בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה – סעיף 6 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה – פורסם באתר נבו). הוראות סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מטילות חובה על בעלים או מחזיק בנכס לדווח לעיריה על הפסקת החזקתם בנכס כתנאי להפסקת חיובם בתשלום הארנונה בגין אותו הנכס. בפרשת דור אנרגיה הנ"ל נפסק על דעת כל שופטי ההרכב שמדובר בהוראה מהותית שלה יש חריגים, אם בכלל, במקרים יוצאי דופן בלבד והמחלוקת בין שופטי ההרכב התייחסה רק להיקף החריג וביסוסו המשפטי. במקרה דנן נרשם נתבע 3 כמחזיק בנכס עם כריתת הסכם השכירות בינו לבין הנתבעים 1-2, אך הודעה על שינוי החזקה לא נמסרה לעיריה עד ליום 28/07/03, שרק אז חתם הנתבע 3 על תצהירו שצורף כנספח ה' לתצהיר הגב' חורב. כיוון שכך, ובהתאם לסעיפים 325-326 לפקודת העיריות, זכאית העירייה לגבות מהנתבע 3 ארנונה עבור כל התקופה הרלוונטית לתביעה, למרות שקבעתי כי מבחינה עובדתית הוא עזב את הנכס בסוף 2001, או לכל המאוחר בראשית 2002.

  1. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי יש לחייב גם את נתבעים 1-2 בתשלום הארנונה עבור כל התקופה, וזאת מכוח סעיף 316 לפקודת העיריות, אשר קובע כי כאשר מבנה מצוי בבעלות משותפת של מספר בעלים רשאית העיריה לגבות את הארנונה מאחד הבעלים והוא רשאי לחזור על שותפיו. סעיף זה על פי לשונו אינו חל במקרה דנן בו אין חולק שהנתבעים 1-2 לא היו שותפיו של הנתבע 3 בבעלות בנכס, אולם העיקרון הגלום בסעיף 316 חל גם בסיטואציות בהן יש מחזיקים משותפים בנכס (ה. רוסטוביץ' "ארנונה עירונית" (מהדורה חמישית – 2001) ספר ראשון עמ' 259). במקרה דנן קבעתי כי עד סוף שנת 2001 החזיק הנתבע 3 בנכס באופן בלעדי ולכן בגין תקופה זו אין לחייב גם את הנתבעים 1-2 בתשלום הארנונה. ואולם, נשאלת השאלה האם במקביל לחיובו של הנתבע 3 בארנונה עבור התקופה שמיום 01/01/02 ואילך מכוח סעיפים 325-326 כאמור לעיל, ניתן לחייב גם את הנתבעים 1-2 בתשלום הארנונה עבור התקופה הזו, לנוכח העובדה ששוכנעתי כי הם החזיקו בנכס למרות שלא נמסרה על כך הודעה לעיריה? תשובתי בענין זה חיובית. דומני שלכך כיוון המחוקק בסייפא של סעיף 326 לפקודת העיריות בקובעו כי מי שמשכיר או מוכר נכס חייב להודיע על כך לעיריה בציון שם הרוכש או השוכר, וכי אם לא נמסרה הודעה כאמור אזי:

"יהיו המוכר, המעביד או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, המעביר או השוכר היו חייבים לשלמו ולא שלמו..."

הנה כך, העובדה שמוכר או משכיר לא מסרו הודעה לעיריה לא מאיינת את חובתם של השוכר או הקונה לשלם את הארנונה, אלא רק מקנה לעיריה זכות לגבות את הארנונה גם מהמשכיר והמוכר שלא מסרו הודעה. אשר על כן אני קובע כי במקביל לחיובו של הנתבע 3 בארנונה בגין כל התקופה הרלוונטית לכתב התביעה יחויבו גם נתבעים 1-2 בתשלום ארנונה עבור התקופה שמתחילה ביום 01/01/02 ומסתיימת ביום 31/08/02.

14. סוף דבר

אשר על כן אני פוסק כי הנתבע 3 ישלם לתובעת סך של 222,680 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה)], התש"ם – 1980, מיום 22/07/04 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע 3 ישא בהוצאות העיריה וכמו כן ישלם לה את שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעים 1-2 ישלמו לעיריה יחד ולחוד עם הנתבע 3 את סכום הארנונה בגין התקופה שמיום 01/01/02 ועד יום 31/08/02 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל. הנתבעים 1-2 ישלמו לעיריה שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.

פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ח (15 ביוני 2008) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט