ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אפריאט נגד ידיעות אחרונות :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 006023/07

לפני:

כב' השופט א' דראל

תאריך:

05/10/2008

בעניין:

שגב ישראל אפריאט

ע"י ב"כ עו"ד

חנוך ארליך

התובע

נגד

1. ידיעות אחרונות בע"מ

2. ארנון מוזס

3. רפי גינת

ע"י ב"כ עו"ד

תמיר גליק

הנתבעים

פסק דין

מבוא

1. התובע צעד במצעד הגאווה שהתקיים בירושלים בשנת 2004 כשהוא לבוש מדי צה"ל, כומתה לראשו ודגלה של הקהילה ההומו-לסבית בידיו. הוא צולם על ידי צלם של אחת מסוכנויות הידיעות. תמונתו פורסמה לאחר מכן בעיתון, אותו מוציאה לאור הנתבעת מס' 1 (להלן: "העיתון"), ואשר הנתבע מס' 2 הוא בעל השליטה בה והנתבע מס' 3 היה העורך האחראי, (להלן: "הפרסום הראשון"). התובע טוען כי פנה לעיתון לאחר הפרסום הראשון, שוחח עם רכזת הכתבים וביקש להימנע מפרסום התמונה בעתיד. העיתון מכחיש את הפנייה הזו.

2. ביום 21.9.06 פרסם העיתון במגזין היומי שלו '24 שעות' כתבה המתייחסת להשתלבות חיילים הומוסקסואליים בצבא. אף שלכתבה לא היה כל קשר לתובע או למצעד הגאווה, תמונתו פורסמה על שער המגזין (פרסום זה ייקרא להלן: "הפרסום השני"). הכיתוב שעל גבי השער היה 'חיילים אלמונים'.

3. אין חולק כי לאחר הפרסום השני, ביום 4.12.06, פנה התובע, באמצעות בא כוחו, אל העיתון ומחה על פרסום תמונתו תוך דרישת תשלום פיצוי. הנתבעים, באמצעות בא כוחם, השיבו לפנייה זו ביום 7.12.06 ודחו את דרישות התובע.

4. בחלוף כחודשיים, ביום 8.2.07 שב העיתון ופרסם את תמונתו של התובע אגב דיווח חדשותי על היחס השונה בין צבא ארה"ב לצה"ל בהתייחסות לחיילים הומסקסואליים (להלן: "הפרסום השלישי").

5. התובע מתאר בכתב התביעה כי בשל חשיפת נטיותיו המיניות על ידי העיתון נגרמו לו נזקים במישור המשפחתי ובמישור הכלכלי. הוא טוען כי דבר היותו הומוסקסואל נשמר בסוד בינו לבין אמו המנוחה ולאחר הפרסום השני החלה מריבה בינו לבין אחיו שהכו אותו וגרמו לו להזדקק לטיפול רפואי. עוד סולק התובע מבית אביו תוך שאביו החליט לנשל אותו מירושתו והוא אף נאלץ לעזוב את מקום עבודתו.

6. בכתב התביעה עותר התובע לשני סעדים עיקריים:

א. צו מניעה שימנע מהנתבעים להוסיף ולפרסם את תמונתו.

ב. תשלום פיצוי כספי בסכום של 1,000,000 ₪ על הנזק המיוחד והנזק הכללי שנגרם לו בשל הפרסום.

7. התובע אינו מלין על הפרסום הראשון אך הוא טוען כי בפרסומים השני והשלישי עשו הנתבעים שימוש שלא כדין בתמונה בלי לקבל את הסכמתו. עוד הוא טוען כי השימוש שנעשה בתמונה מהווה פגיעה בפרטיותו; הוצאת לשון הרע; פגיעה בקניינו ועשיית עושר שלא במשפט.

8. הנתבעים טוענים כי רכשו את התמונה מסוכנות ידיעות, סוכנות איי. פי., אשר צלם מטעמה צילם את התמונה. לטענתם התובע צעד במצעד הגאווה כשהוא לבוש מדי צה"ל ובידו דגל הקהילה ההומולסבית ויש בכך כדי להוות אמירה פרובוקטיבית ברורה, שנועדה לעורר תשומת לב. אין מדובר, כך הטענה, במי שנחבא אל הכלים, המצניע את אורחות חייו, אלא באדם גאה המעוניין להחצין את נטיותיו המיניות. הצילום נעשה בפרהסיה, ברשות הרבים, ברחובות ירושלים, ולא היה כל צורך בהסכמת התובע.

9. עמדת הנתבעים היא כי משצולמה התמונה ברשות הרבים ובנסיבות כאלה, אין התובע יכול להתנגד לשימוש באותה תמונה ולא ניתן לאסור על השימוש בה. עוד טוענים הנתבעים כי אין במקרה זה פגיעה בפרטיותו של התובע או לשון הרע ולכן אין מקום להוצאת צו או לפסיקת פיצוי. בכתב ההגנה טענו הנתבעים גם לחוסר סמכות עניינית ואולם חזרו בהם מטענה זו (פרוטוקול הדיון מיום 4.11.07) ויש לראות בעמדתם, כמו גם עמדת התובע, הסכמה לראות את שווי הצו המבוקש בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

הראיות

10. כפי שניתן להניח מסכת הראיות בתיק זה היא מצומצמת והעידו שני עדים: התובע ומר ערן טיפנברון רכז הכתבים של העיתון.

11. בתצהיר העדות הראשית כתב התובע גרסה דומה לזו המופיעה בכתב התביעה המתארת את שני הפרסומים שנעשו: בשנת 2006 ובשנת 2007. הוא מצרף את הפרסומים ומראה כי בפרסומים השני והשלישי נעשה עיבוד ממוחשב שבו נמחק מראה שאר הצועדים תוך שדמותו הובלטה. עוד הוא מלין על כך כי התמונה פורסמה שלא בהקשר למצעד הגאווה אלא בהקשר אחר.

12. התובע מתאר כי לאחר הפרסום הראשון פנה אל העיתון טלפונית ושוחח עם רכזת הכתבים, אליה הופנה. הוא לא יודע לציין את שמה ומסביר כי בתמימותו לא דרש כי הדברים יועלו על הכתב.

13. למרות זאת, כך הוא טוען, פורסמה התמונה במסגרת כתבה העוסקת ביחס הצבא להומוסקסואלים כאשר הוא כבר לא היה בצבא בניגוד לרצונו ולהסכמתו. הוא ממשיך כי לאחר הפרסום השני הוא דאג לפנות לנתבעים באמצעות בא כוחו ואף לאחר מכן פורסם הפרסום השלישי.

14. התובע מפרט כי הפרסום פגע בו באופן חמור בכל מישור של חייו הפרטיים: במישור המשפחתי הוא מציין כי הוא יתום מאם ודבר נטיותיו המיניות היה שמור בינו לבין אמו עד לכתה לבית עולמה לפני מספר שנים. השתתפותו במצעד הגאווה, לדבריו, לא נועדה לתת פומבי בפני עם ישראל כולו לגבי נטיותיו אלא הוא השתתף במצעד במסגרת חברתית ביחד עם חברים מהעיר בית שמש, אשר חלקם אינם הומוסקסואלים כלל. ההשתתפות, כך נכתב בתצהיר, לא נועדה ליצור פרובוקציה ולא היתה כזו.

15. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי השתתף בשני מצעדי גאווה: המצעד הנדון ומצעד גאווה נוסף באותה שנה שהתקיים בתל אביב (עמ' 2). הוא הסכים שקיים במצעדי הגאווה סיקור תקשורתי והסביר שמסיבה זו אינו הולך יותר למצעדים אלה (עמ' 3). באשר להשתתפותו במצעד שבו צולם הוא סיפר כי הגיע למקום ישירות מהבסיס הצבאי בו שירת וצעד כפי שצעד עם מדים, כומתה ודגל כ'הלצה' או בלשונו 'זה היה בצחוק' (עמ' 4) או 'פשוט מעשה קונדס בלי שום משמעות... הלצה חסרת חשיבות' (עמ' 5). באשר לצילום עצמו הוא הסכים שלא ניסה לטשטש את זהותו אך אמר שאחרי שניים, שלושה פלאשים של הצילום הוא מסר את הדגל, הוריד את הכומתה וזז הצידה ואז עזבו הוא וחבריו את המקום (עמ' 5).

16. התובע התבקש להסביר כיצד זה צעד כך במצעד הגאווה כאשר הוא טוען שהסתיר את עניין נטיותיו המיניות ושמר אותן בינו לבין אמו. הוא השיב 'מה אתה שואל כאן, האם השאלה שלך איך יכול להיות שבמקום להסתתר בבורות הלכתי למצעד הגאווה. אם זוהי השאלה שלך התשובה שלי תהיה כמו שאני לא מחצין את זה בכל העולם, אני בא מרקע מאוד דתי, ככה גם לא התאמצתי להסתיר את זה מכל העולם, הייתי שלם עם מי שאני...' (עמ' 6). בהמשך הדברים הוא נשאל האם הפרסום שנעשה חושף אינפורמציה לגביו מעבר לזו שהוא עצמו חשף והוא השיב שהאינפורמציה הנוספת שנחשפה היא 'זה מציג אותי מחוץ לארון דבר שהוא לא היה נכון' וכי אין זה מחייב שמי שנמצא במצעד הגאווה הוא 'גאה ולא מתבייש בנטיותיו' (עמ' 8).

17. עוד נשאל התובע לגבי שיחת הטלפון שקיים לטענתו לאחר הפרסום הראשון עם רכזת הכתבים. הוא הסביר שהתקשר ל- 144 וביקש את הטלפון של ידיעות אחרונות ושוחח עם מזכירה שהפנתה אותו למי שלדבריה הייתה רכזת הכתבים. הוא היה משוכנע שדיבר עם מישהי ממערכת העיתון (עמ' 7).

18. ערן טיפנברון, כיהן באותה תקופה כרכז הכתבים של העיתון. הוא מציין כי התצלום נקנה מסוכנות איי. פי. כשהוא מצוי ברשת וזמין לכל כלי התקשורת בארץ. הוא מסביר כי רכישת תמונה מסוכנות נעשית מתוך הנחה כי התמונה אינה פוגעת בזכויות המצולמים וכשירה לשימוש. מהתצלום עצמו לא עולה כי קיימת פגיעה כלשהי בתובע ולכן לא התעורר חשד כי יש מניעה לפרסום. הוא מביע את דעתו כי האופן בו צעד התובע הוא 'אמירה פרובוקטיבית ברורה', שנועדה לעורר תשומת לב וחזקה על מי שצועד במצעד הגאווה שהוא עושה כך משום שהוא גאה במעשיו.

19. לדבריו מצעדי הגאווה מצולמים ומתפרסמים באמצעי תקשורת רבים, וברי כי התובע היה ער לכך. אחת המטרות של מצעד הגאוה לטענת העד היא לעודד אנשים לצאת מהארון על ידי הופעה בפומבי.

20. העד מכחיש באופן נחרץ את הטענה כי הובטח לתובע שהתצלום לא יפורסם. הוא מציין כי אין בעיתון רכזת כתבים וגם לא הייתה כזו ולכן אין לקבל את טענת התובע כי שוחח עמה.

21. בחקירה הנגדית הוא התייחס למצב שבו המצולם או בא כוחו שולח מכתב לעיתון ומתריע שנפגע מהפרסום הוא השיב כי 'אז יש תהליך מסוים, מי שבסופו של דבר אמור להחליט מה לעשות בצילום הוא עורך העיתון, זה לא דבר שקורה כל יום' (עמ' 11).

22. בנוסף לעדויות הוגשו הפרסומים בהם מדובר (ת/1, ת/2) וכן המקור לפרסום התמונה כפי שנרכש מסוכנות איי. פי. (נ/1)

23. כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית אחת הנוגעת לשאלה האם התובע אכן התקשר לאחר הפרסום הראשון וביקש להימנע מפרסום תמונתו. התובע מתאר כי התקשר לעיתון ושוחח עם אשה שהוצגה בפניו כרכזת הכתבים. העיתון כופר בכך וטוען כי כלל לא הייתה רכזת כתבים. במחלוקת זו בחרתי להעדיף את עדות התובע לפיה אכן התקשר לעיתון והופנה לשוחח עם מישהי על ידי מזכירות העיתון. גרסתו זו לא נסתרה, היא מופיעה גם במסמכים מוקדמים יותר כמו במכתב שנשלח לאחר הפרסום השני והיא מתיישבת עם התחושות שתיאר ביחס לפרסום.

הטענות

24. התובע טוען כי לפרסומים שנעשו אין שום ערך חדשותי. להבדיל מהפרסום הראשון שדיווח על מצעד הגאווה ולגביו אין לתובע כל טענה הפרסומים השני והשלישי אינם מתייחסים לתובע או למצעד הגאווה. לשיטתו נפגעה זכותו לאנונימיות והשתתפותו משך מספר דקות במצעד הגאווה אינה צריכה ללוות אותו לשארית חייו. הוא סבור כי מערכת העיתון צריכה להביא בחשבון שתמונות מן הסוג הזה יש בהן מידה של רגישות ולהימנע משימוש עתידי בהן. לשיטתו הסיכון שאדם שמשתתף במצעד כזה הוא חשיפתו בסמוך לאחר מכן אך לא בהזדמנויות אחרות.

25. התובע מוסיף וטוען כי אף אם הייתה חזקה שניתן להשתמש בתמונתו הרי שמרגע שהודיע לעיתון שהוא מתנגד לכך היה ברור שלא ניתן לעשות כן. העיתון ידע באותו שלב שבא אדם וטוען כי הוא נפגע מהפרסום ולמרות זאת הוסיף ופרסם את התמונה בפעם השלישית.

26. עוד מלין התובע על כך שבתמונות בפרסומים השני והשלישי הובלטה דמותו לעומת התמונה המקורית.

27. עילות התביעה שהוא מעלה הם עילה של פגיעה בפרטיות, לשון הרע, עשיית עושר ופגיעה בקניין.

28. התובע מסכם את טיעוניו בכך שהזכות לאנונימיות היא זכות שהוכרה כזכות יסוד במסגרת הזכות לפרטיות והיא נהנית מהגנתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

29. הנתבעים מצביעים על טיבו של מצעד הגאווה וטוענים לאור טיבו של המצעד ונוכח השתתפותו במצעד ויתר התובע על הזכות לאנונימיות. לשיטתם על אף חשיבותה של הזכות לאנונימיות מדובר בזכות דיספוזיטיבית. לשיטתם משבחר אדם לוותר על פרטיותו ועל האנונימיות שלו מדובר בויתור בלתי הדיר. בעניין המשמעות הפרובוקטיבית שיש להשתתפות במצעד הגאווה המתקיים בירושלים מפנים הנתבעים לבג"צ 5317,5580/08 ברוך מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים (פורסם במאגרים, 2008) שם נכתב כי 'מטרתו של המצעד הינה, בין היתר, להביא את מסריה של הקהילה ההומו – לסבית לידיעת הציבור ולהכרת הציבור. מטרה כזו לא תושג בעריכת מצעד במסתרים, או בשוליה של עיר ורחוק מן העין הציבורית' (פסקה 9).

30. לדעתם של הנתבעים יש להבחין בין מי שנמצא במקום באקראי – עובר אורח שנקלע למקום בטעות – לבין התובע שצעד במצעד לבוש מדים וכומתה כשהדגל בידו. הם מצביעים על כך שהתובע נכח במקום בגלל שהתקיים בו המצעד וצעד בו.

31. עמדת הנתבעים היא כי אין בצילום אדם ברשות הרבים כדי להביא לפגיעה בפרטיות אלא כאשר הפרסום נעשה בנסיבות שעלולות להשפיל. רק כאשר ההשפלה נובעת מהתצלום עצמו מדובר בפגיעה בפרטיות. לשיטתם במקרה זו לא הייתה ציפיה לפרטיות לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית.


השאלות העומדות להכרעה

32. דומה כפי שהתחוור במהלך שמיעת סיכומי הצדדים כי השאלה העומדת להכרעה היא מצומצמת יחסית. התובע כלל אינו טוען כי נפל פגם בכך שצולם או אף בכך שנעשה שימוש בתמונתו בעת הדיווח על מצעד הגאווה בשנת 2004.

33. טענתו של התובע היא באשר לאפשרות להשתמש בתמונתו בהקשרים אחרים ולמעשה ביחס להפיכתו לסמל – Icon בלשון הצדדים – להומוסקסואליות בצבא – לאחר שהודיע כי הוא מתנגד לכך.

34. כפועל יוצא מכך יש לבחון האם בהנחה שיש לראות בהשתתפותו של התובע במצעד הגאווה הסכמה לחשיפת נטיותיו המיניות, המאפשרת את הפגיעה מצד העיתון בצנעת הפרט שלו, התובע יכול לחזור בו מאותה הסכמה ולמנוע שימוש עתידי בתמונתו בכלל או בהפיכתו לסמל ההומוסקסואליות בצבא.

הזכות לפרטיות

35. אף שהצדדים פירטו בסיכומיהם את האפשרויות השונות לראות בפרסום התמונה כפגיעה בפרטיות והפנו לסעיפים 2 (1); 2 (4), 2 (6) ו- 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), דומה כי ניתוח השאלה שבמחלוקת אינו מצריך הרחבה בנושא זה. אין מחלוקת כי הזכות לאנונימיות מהווה יסוד מרכזי בזכותו של אדם לפרטיות (ר' אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, 3, (2003); להלן: "הלם") וההפניות שם). זכות זו, שהוגדרה לא אחת כ- The right to be left alone, מהווה כיום חלק ממארג הזכויות הכלולות במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

36. התובע כמו כל אדם נהנה מהזכות לשמירה על צנעת הפרט שלו בכל הנוגע לנטיותיו המיניות כחלק מזכותו לפרטיות והנתבעים אף אינם טוענים אחרת (ר' לעניין זה סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, הלם בספרו הנ"ל, עמ' 150).

37. הצדדים התייחסו בהרחבה לתחולת סעיפים 2 (4) ו- 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות. בעניין זה מצאתי כי יש ממש בטענות הנתבעים לכך שאין תחולה במקרה זה לסעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות (ר' רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (5) 554, 584 (2005); רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם במאגרים, 2008); והשווה ת.א. (תל אביב) 66235/06 חולי נעמה נ' הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם במאגרים, 2008); ת.א. (תל אביב) 12603/05 פלונית נ' טיים אאוט מגזין (ישראל) בע"מ (פורסם במאגרים, 2007)), לסעיף 2 (6) לחוק (ר' ת.א. (י"ם) 11049/90 דני רופ נ' און הנדסה מיזוג אויר (1973) בע"מ (פורסם במאגרים, 1995) ת.א. (תל אביב) 50324/05 יגאל אמיתי נ' YNET ידיעות אחרונות (פורסם במאגרים, 2007)) או אף לסעיף 2 (1) (ר' ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב (3) 837, 850-851 (1988)).

38. עם זאת, מסקנה זו אינה מביאה לכך שתישלל קיומה של פגיעה בפרטיות, שכן המקרים הנזכרים בסעיף 2 אינם רשימה סגורה. מכל מקום פגיעה כזו, הנובעת מחשיפת נטיותיו המיניות של התובע בדרך של פרסום תמונתו צועד במצעד הגאווה, מהווה פגיעה בפרטיות ובאנונימיות מכוח חוק היסוד ומכוח סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות.

ההסכמה לפגיעה בפרטיות

39. כמתואר לעיל, טענת הנתבעים היא כי בהשתתפותו של התובע במצעד הגאווה הוא הסכים לוותר על זכותו לאנונימיות ובשל הסכמתו זו, שיש בה התנאה על זכותו לפרטיות, ניתן היה לפרסם את תמונתו בנסיבות שבהן היא פורסמה בפרסום השני ובפרסום השלישי.

40. האיסור על הפגיעה בפרטיות, הקבוע בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי 'לא יפגע אדם בפרטיות, ללא הסכמתו'. סעיף 3 קובע כי 'הסכמה' – היא 'הסכמה מדעת במפורש או מכללא'.

41. הצדדים אינם חלוקים למעשה כי בעצם הליכתו של התובע במצעד הגאווה הייתה הסכמה מכללא לפרסום הראשון המתאר אותו צועד במצעד. כך אף נקבע במקרה דומה שנדון בארה"ב Sipple v. Chronicle Publishing Co., 201 Cal Rptr, 669, (להלן: Sipple"") בו נדונה השתתפות במצעד הגאווה יחד עם פעילויות אחרות של הקהילה ההומולסבית כהופכות את המידע לפומבי וציבורי, שמאיין את הזכות לפרטיות.

42. עם זאת, התובע סבור כי לאחר שהודיע לנתבעים בעקבות הפרסום הראשון ובהמשך בעקבות הפרסום השני כי אינו מסכים לפרסום תמונתו צועד במצעד היה על הנתבעים להימנע מפרסום התמונה וכפועל יוצא מכך עליהם להימנע מכך בעתיד. הנתבעים חולקים על כך וסבורים כי מרגע שויתר התובע על פרטיותו הסכמתו זו, גם אם נעשתה מכללא, היא בלתי הדירה (כלשונו של בא כוח הנתבעים, עמ' 14).

43. במחלוקת זו יש לדעתי לקבל את עמדת התובע ולקבוע כי הוא היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, בין שזו ניתנה במפורש ובין שמכללא, ומרגע שעשה כן לא היו הנתבעים רשאים להשתמש עוד בתמונתו בכלל ולהפוך אותו לסמל לקשר בין הומוסקסואליות ושירות בצבא בפרט. מסקנה זו נובעת מהחשיבות שיש לייחס לזכות לפרטיות ולאנונימיות, על רקע היותה זכות יסוד חוקתית; מהפגיעה המהותית במקרה זה שהייתה בלבת הנושאים השייכים לצנעת הפרט של התובע - נטיותיו המיניות; ומעריכת מאזן האינטרסים בין הפגיעה בתובע לבין האינטרס שאותו מיועד לשרת הפרסום, הכף נוטה בבירור לטובת האפשרות לאפשר לתובע לחזור בו מהסכמתו כפי שעשה.

44. כאמור, הזכות לפרטיות ועמה הזכות לאנונימיות היא זכות חוקתית מהמעלה הראשונה. כך קובע סעיף 7 (א') לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כי 'כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו'. כב' הנשיא א' ברק כתב על הזכות לפרטיות את הדברים הבאים:

"הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל... שורשיה נעוצים עמוק במורשתינו היהודית...היא מתבקשת, איפוא, מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד. היא מוכרת על ידי המשפט המקובל הישראלי כזכות אדם ... ב-1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות. הפרטיות הוגדרה בחוק (סעיף 2) באופן שאינו "מכסה" את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי. החוק עצמו קבע הסדר מקיף באשר לפרטיות ... החוק קבע כי הפגיעה בפרטיות היא עוולה (סעיף 4) ועבירה (סעיף 5). נקבעו הגנות (סעיף 18) ופטורים (סעיף 19). נקבעה הוראה לפיה חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראיה במשפט (סעיף 32). ב-1992 הוכרה הפרטיות כזכות חוקתית בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). עם זאת, אין בכך כדי למנוע המשך התפתחותו של המשפט המקובל הישראלי באשר לפרטיות, בעיקר ביחסים בתחום המשפט הפרטי בכלל... ובתחום דיני הנזיקין בפרט. כפי שראינו, ב-1992 חל שינוי מהותי במעמדה של הזכות לפרטיות ...חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הכיר במפורש בזכות חוקתית לפרטיות."

(בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (פורסם במאגרים, 2006)

45. ובמקום אחר:

"לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו...

עניינה של זכות הפרטיות הוא אפוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות."

(ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח (4) 314, -346- 347 (2004))

46. לפיכך, בהינתן מעמדה של הזכות לפרטיות, יש להתיר למי שהסכים לוותר על פרטיותו לחזור בו מהסכמתו. בעניין זה כתב הלם בספרו:

"מקרה קשה יותר הוא כאשר אדם חוזר בו מהסכמתו לוותר על פרטיותו לאחר שהפרסום כבר נעשה. מחד גיסא, מרגע הפרסום המידע הפרטי כבר ידוע לציבור; מאידך גיסא, המסר של המחוקק, הן בחוק הגנת הפרטיות והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא ברור וחד משמעי: הזכות לפרטיות היא מהזכויות החשובות ביותר לאדם. לדעתנו, לאור חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לפרטיות, יתכנו מקרים בהם יש לאפשר לאדם לחזור בו מהסכמה שנתן לויתור על פרטיותו, זמן רב לאחר מתן ההסכמה המקורית. בנסיבות מסוימות הזכות לפרטיות חשובה מכדי שניתן יהיה "לתפוס" אדם בהסכמתו אשר ייתכן וניתנה מתוך מצוקה או בשל שיקול – דעת מוטעה."

(הלם, עמ' 46-47 (ההדגשה שלי – א.ד.))

47. דומה כי דברים אלה נכתבו בדיוק למקרה שבפנינו – שבו השתתף בחור בן 20 במצעד הגאווה – בשל שיקול דעת מוטעה או כ'הלצה' כלשונו, ומשמעות קבלת עמדת הנתבעים היא כי הפרסום ירדוף אחריו לעולמי עד.

48. עמדה זו נובעת לא רק ממעמדה של הזכות לפרטיות אלא גם ממהות הפגיעה בתובע. במק