ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רות ביהם נגד אברהם פריד פריצי :

בתי המשפט

1

בית משפט השלום ירושלים

ת.א. 3891/06

ת.א. 5749/06

ת.א. 6845/06

לפני: כב' השופט אברהם רובין

תאריך:05/10/2008

בעניין:

1. רות ביהם

2. אסתר ביהם

התובעות

ע"י ב"כ עו"ד יעקב פודים

נ ג ד

1. אברהם פריד-פריצי

ע"י ב"כ עו"ד בעז ארד

2. תמרה טמיר

ע"י ב"כ עו"ד יגאל טמיר

3. לאה הלנר

ע"י ב"כ עו"ד חייה גרינבוים

הנתבעים

החלטה

1. שלוש התביעות שלפניי מבטאות סכסוך קשה ומר בין ארבעה בעלי דירות בבית המצוי ברחוב רבי עקיבא 20 בירושלים. לסכסוך שלפניי קדמה תובענה בין אותם צדדים, למעט הגב' הלנר, שנדונה בפני כב' השופטת אביב. כמו כן, במקביל להליכים שלפניי מתקיים בין הצדדים הליך בפני המפקח על המקרקעין. על רקע זה נטענו בכתבי ההגנה טענות סף שונות, ובהן: מעשה בית דין, הליך תלוי ועומד וחוסר סמכות. להלן אדון בטענות אלו כסדרן, תוך שאתייחס בנפרד לכל אחת מן התובענות שלפניי.

2. ת.א. 3891/06 ביהם נ. פריד, טמיר והלנר

זוהי תביעה כספית שהגישו רות ואסתר ביהם (להלן – "ביהם"), נגד יתר בעלי הדירות בבניין (להלן – "פריד, טמיר והלנר"). בתביעה זו נטען כי בשנת 1998 התגלתה רטיבות בדירת ביהם וכאשר הן ביקשו לתקנה מנעו זאת פריד וטמיר. כיוון שכך, הגישו ביהם תביעה שנדונה בפני כב' השופטת אביב (ת.א. 18212/99), בגדרה הן דרשו, בין היתר, צו עשה לתיקון הרטיבות ופיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן במהלך החורף. ביהם זכו בתביעתן ובגדרו של פסק הדין מיום 30/12/04, ניתן צו עשה כמבוקש, ונפסקו לטובת ביהם פיצויים בסך של 20,000 ₪. לאחר שניתן פסק הדין הגישו ביהם את התביעה שלפניי, בגדרה הן תובעות פיצוי בסך 120,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן בכל ששת החורפים שחלפו מיום הגשת התביעה שנדונה בפני כב' השופטת אביב – 26/08/99 – ועד לתיקון הרטיבות בחודש פברואר 2005. כמו כן כוללת התביעה ראש נוסף בגדרו תובעות ביהם מפריד והלנר פיצויים בסך 30,000 ₪ בגין פיקוח רשלני על עבודות תיקון שבוצעו בבניין על ידי קבלן ששכרו כל בעלי הדירות.

3. טענת מעשה בית דין

בכתב הגנתם טוענים פריד, טמיר והלנר לקיומו של השתק עילה, שכן כבר נפסקו פיצויים לטובת ביהם בפסק דינה של כב' השופטת אביב, וביהם לא ביקשו פיצול סעדים לצורך הגשת התביעה שלפניי. ביהם משיבות כי תביעתן הנוכחית עוסקת בעוגמת הנפש שנגרמה להן מיום הגשת התביעה הקודמת ועד תיקון הרטיבות בפועל. לטענתן עילת התביעה בתובענה הקודמת התגבשה ביום הגשת התביעה, ולכן לשיטתן, עוגמת הנפש שנגרמה לאחר הגשת התביעה מקימה עילת תביעה חדשה בגינה ניתן לתבוע בהליך נפרד ללא נטילת רשות לפיצול סעדים.

4. טענת ביהם אינה מקובלת עלי.

מטרת הכלל בדבר השתק עילה הינה למנוע את הטרדת הנתבע בכמה הליכים נפרדים במקרים בהם ניתן וראוי לרכז את כל התביעות בהליך אחד (ע"א 457/87 קרטין נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 643). לנוכח תכליתו של הכלל בדבר מעשה בית דין נפסק כי לצורך קביעת זהות העילות: "אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בין שתי התובענות כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה" (ע"א 259/83 אריה נ. סקום פ"ד לט(4) 141-146). במקרה שלפניי אין שוני מהותי בין התביעה הנוכחית לבין התובענה שנדונה בפני כב' השופטת אביב. בשתי התובענות הטענה זהה – שהתנגדות הנתבעים לתיקון הרטיבות גרמה עוגמת נפש. במקרים מסוג זה כאשר עילת התביעה יוצרת נזק שממשיך ומצטבר לאחר הגשת התביעה שומה על התובע לבקש במסגרת ההליך הראשון לתקן את כתב התביעה, כך שיבוא בגדרו גם הנזק שנגרם לאחר הגשת התביעה (א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה תשיעית – 2007) עמ' 126; בר"ע 235/72 טאנרי נ. שנלר פ"ד כז (1) 156). וכך נפסק בפרשת אריה נ. סקום שאוזכרה לעיל:

"חובתו של התובע לא רק לכלול בתובענתו את כל טענותיו בדבר גרימת הנזק ומידת נזקו, אלא חייב הוא גם לבקש את תיקון תובענתו, אם וכאשר מתברר לו, לאחר הגשת התובענה כי נזקו רב יותר משיכול היה לצפות לראשונה. אם נמנע התובע מלתבוע מלכתחילה פיצוי עבור מלוא נזקו, או מלבקש תיקון תביעתו, כאשר מתגלה נזק נוסף, לא ירשה לו בית המשפט להגיש לאחר מכן תביעה נוספת בשל אותה עילה"

(ע"א 259/83 אריה נ. סקום פ"ד לט(4) 141).

5. לסיום פרק זה בהחלטתי ראוי לציין, כי הלנר לא נתבעה בהליך שהתקיים בפני כב' השופטת אביב, ולכן טענת השתק העילה אינה רלוונטית לגביה. ועוד יצויין, כי פסק הדין של כב' השופטת אביב ניתן ביום 30/12/04, ואילו התביעה הנוכחית של ביהם מתייחסת לתקופה שמסתיימת בחודש פברואר 2005. לפיכך, בנוגע לעוגמת הנפש הנטענת בתקופה שבין 01/01/05 לבין חודש פברואר 2005 לא מתקיים השתק עילה גם בעניינם של פריד וטמיר. אשר על כן, טענת השתק העילה מתקבלת בנוגע לפריד וטמיר בלבד, וזאת רק בהתייחס לתקופה שעד יום מתן פסק הדין על ידי כב' השופטת אביב.

6. טענת חוסר סמכות עניינית

פריד, טמיר והלנר טוענים כי הסמכות לדון בראש השני של תביעת ביהם, שעניינו הפיקוח הרשלני על ביצוע התיקונים בבניין, נתונה למפקח על המקרקעין, מפני שמדובר בסכסוך הנוגע לניהולו והחזקתו של הרכוש המשותף. לטענה זו אין יסוד מפני שהתביעה בעניין זה היא תביעת נזיקין לפיצוי בגין נזק שלפי הטענה נגרם לביהם. תביעת נזיקין כזו מצויה בסמכותו של בית משפט השלום (ע"א 3/89 (מחוזי ת"א) גרינוולד נ. סילוני פ"מ נח(2) 118; ד"נ 20/73 שמע נ. סדובסקי פ"ד כח(1) 730).

7. טענת הליך תלוי ועומדLIS ALIBI PENDENS

כאמור, לתביעת ביהם שני ראשים, שהשני בהם עוסק בדרישת ביהם לקבל פיצוי בגין רשלנותם של פריד והלנר בפיקוח על קבלן שביצע עבודות בבניין. פריד טוען שיש לעכב את הדיון בראש זה של התביעה מאחר ובאותו נושא בדיוק הגישו ביהם תביעה למפקח על המקרקעין, שהדיון בה טרם הסתיים (ראו – כתב התביעה שצורף לבקשת פריד בבש"א 3435/06). אכן, העיון בכתב התביעה שהוגש למפקח מלמד כי ביהם תובעות בגדרו פיצוי בסך 26,969 ₪ בגין התרשלות פריד והלנר בפיקוח על הקבלן, ומכאן שבעניין זה נקטו ביהם בשני הליכים מקבילים. הכלל הוא שאין טעם והגיון בניהול שני הליכים מקבילים באותו עניין בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ולכן מוסמך בית המשפט לעכב את ההליך שבפניו עד לסיום ההליך המקביל. על סמכותו של בית המשפט לעכב דיון מחמת הליך תלוי ועומד, ועל הטעם העומד ביסוד סמכות זו נאמר כי:

"סמכותו של בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות אינה שנויה במחלוקת. זוהי סמכות שבשיקול דעת והיא הופעלה לא אחת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיוצ"ב".

(רע"א 3765/01 הפניקס נ. קפלן – פורסם באתר נבו).

במקרה שלפניי אין זהות מוחלטת בין הצדדים לשני ההליכים כיוון שעל אף שבמקור התביעה אצל המפקח הוגשה נגד נציגות הבית המשותף, פריד והלנר, הרי שהתביעה נגד פריד והלנר נמחקה לאחר שהמפקח קבע שאין זה רצוי כי תביעה בעניינים הנוגעים לטיפולה של נציגות הבית המשותף תוגש נגד חברי הנציגות באופן אישי. ואולם, בעובדה זו אין כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענת פריד, כיוון שבפרשת הפניקס שאוזכרה לעיל נפסק כי:

"הדברים נכונים (קרי, הצורך בעיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד – א.ר.) לא רק כאשר מדובר בין אותם צדדים בשני ההליכים, אלא שהעניינים דומים, העילות זהות והאינטרס זהה"

(שם, בפסקה 3 לפסק הדין).

ועוד נאמר באותה פרשה:

"... בתי המשפט האמריקאים רואים את עצמם מוסמכים להורות על עיכוב הליכים גם כאשר אין מדובר באותם צדדים וגם כאשר פסק הדין בהליך האחר לא יכריע בכל השאלות העומדות על הפרק, ובלבד שיהיה בו כדי לצמצם ולעזור ולהכריע בשאלות של משפט התלויות ועומדת בהליך הנוסף... כללים אלה עולים בקנה אחד עם שיטתנו המשפטית ומתיישבים עם השכל הישר ועם סוג השיקולים אותם בית המשפט שוקל בבואו להפעיל את סמכותו לעכב הליכים"

(שם, בפסקה 4 לפסק הדין).

ואכן, ברוח זו עוכבו ההליכים במספר מקרים גם כאשר הצדדים להם לא היו זהים, וזאת במקום בו להליך התלוי ועומד היתה צפויה להיות השפעה על ההליך שעיכובו מתבקש (ראו – רע"א 801/01 קפלן נ' בנק דיסקונט; בש"א (מחוזי ת"א) 20767/07 בנק דיסקונט נ. קאופמן; ת.א. (מחוזי ת"א) 2173/02 מגדל נ. ברן – פורסמו באתר נבו). דברים אלו יפים גם למקרה שלפניי. הדמיון בין שני ההליכים, זה שלפניי וזה שבפני המפקח, רב מאוד עד כדי כך שיש כמעט זהות בין הסעדים המתבקשים. הצדדים בין ההליכים אמנם אינם זהים, לחלוטין, ברם אין לכך חשיבות מכריעות מן הטעם שנציגות הבית המשותף הינה בבחינת שלוח של בעלי הדירות בבניין (י. ויסמן "דיני קניין – בעלות ושיתוף" (1997) עמ' 468), ומכיוון שכך להכרעות שיתקבלו לגביה בדיון שבפני המפקח עשוי להיות תוקף של מעשה בית דין כלפי פריד טמיר והלנר, אשר מן הסתם גם יהיו מעורבים בניהול ההגנה מטעם הנציגות (ראו – נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991) עמ' 387 ואילך, וכן עמ' 412-413). במצב דברים זה אין שום טעם שטענות ביהם ידונו במקביל בשני פורומים שונים, דבר שעשוי להביא להכרעות סותרות. לפיכך יש לעכב את ההליכים בראש השני של תביעת ביהם.

8. ת.א. 5759/06

זוהי תביעה שהגישו ביהם נגד פריד, טמיר, הלנר ונציגות הבית המשותף, בגדרה מבקשות ביהם פסק דין שיצהיר כי בין דיירי הבניין יש הסכם הקובע כי לכל דייר יש זכות שימוש יחודית בחלק מחצר הבניין המשותפת, אשר צמוד בפועל לדירתו ומגודר בגדרות הקיימות כיום. ביהם טוענות כי בעניין זה מקים פסק דינה של כב' השופטת אביב השתק פלוגתא המחייב את הנתבעים. פריד טוען בכתב הגנתו כי פסק הדין אינו יוצר השתק פלוגתא מאחר וכל שנאמר בו לגבי השימוש בחצרות הוא בבחינת אמרת אגב. כמו כן, פריד טוען שהסעד המבוקש על ידי ביהם נוגע לבעלות ולהצמדת חלקים מסוימים ברכוש המשותף לבעלי הדירות בבניין, וכי סעדים אלו אינם נמצאים בסמכותו של בית המשפט השלום.

הלנר טוענת בכתב הגנתה כי פסק הדין של כב' השופטת אביב אינו יכול להוות השתק פלוגתא לגביה מן הטעם שהיא לא הייתה צד לאותו הליך. כמו כן, הלנר טוענת כי תלוי ועומד בפני המפקח על המקרקעין, הליך נוסף שיזמו ביהם ואשר בו נטענים עניינים דומים לאלו שבתביעה הנוכחית.

9. טענת חוסר הסמכות

דין טענת חוסר הסמכות להידחות. שאלת הסמכות נקבעת לפי הסעד המבוקש בתובענה (ע"א 4796/95 אלעוברה נ. אלעוברה פ"ד נא(2) 669). במקרה דנן מתבקש סעד הצהרתי לפיו הוסכם בין דיירי הבניין כי לכל אחד מהם תהיה זכות שימוש יחודית בחלק מן החצר המשותפת אשר מקיפה את הבניין. סעד זה נוגע לשימוש וחזקה במקרקעין ולפיכך הוא מצוי בסמכות בית משפט השלום (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984). על כן, טענת חוסר הסמכות נדחית.


10. טענת מעשה בית דין

השתק פלוגתא קם מקום בו מתקיימים ארבעה תנאים אלו; ראשית – שהפלוגתא זהה, שנית – שהפלוגתא הוכרעה באופן פוזיטיבי על ידי בית המשפט בהליך הראשון, שלישית – שבעלי הדין זהים, ורביעית – שההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס פ"ד נד(1) 642, 650; נ. זלצמן הנ"ל בעמ' 141). במקרה דנא המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הכריעה כב' השופטת אביב בפלוגתא שלפניי, והאם הכרעתה היתה חיונית. העיון בפסק הדין של כב' השופטת אביב מלמד כי שאלת השימוש בחצרות נדונה והוכרעה בפניה, כאמור בעמ' 19 לפסק הדין:

"התובעות (ביהם – א.ר.) טוענות כי בפועל מחולקת החצר של הבית המשותף באופן שלכל אחת מן הדירות מוגדר חלק מסויים של החצר המשותפת. הנתבעים אינם מכחישים זאת. ראה עדות הגב' טמיר (בעמ' 181 שורה 13). הגב' טמיר מאשרת כי יש חלוקה של שימוש בחצרות לאורך שנים. העדה מטעם ההגנה, הגב' שטרן העידה כי חלוקת החצרות קיימת מאז שנות ה-50. (עמ' 359 ש' 15). לטענת התובעות מבקשים הנתבעים לעשות שימוש בחלק של החצר הצמודה להן. לאור גרסת הנתבעים התומכת בתביעה, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי דין אחד לתובעות ככל דיירי הבניין – אם יוחלט בהחלטת דיירים כדין, כי החצר תהיה משותפת לכולם, תחול החלטה זו על כל חלקי החצר ולגבי כל הדיירים. כל עוד לא הוחלט כאמור הנתבעים אינם רשאים לעשות שימוש בחצר המוגדרת משנים כחלקן של התובעות".

ובפרק הסיכום של פסק הדין, בעמ' 22, קובעת כב' השופטת אביב כי:

"אני אוסרת על הנתבעים לעשות כל שימוש בחלק החצר המוחזק על ידי התובעות, כל עוד לא נתקבלה החלטה כדין המבטלת את החלוקה הקיימת בפועל והחלה על כל החצר של הבניין".

הנה כי כן, הסעד שביקשו ביהם בתביעה שנדונה בפני כב' השופטת אביב היה לקבל צו שיאסור על פריד וטמיר להיכנס לחצר שבחזקתן. לצורך ההכרעה בסעד זה שמעה כב' השופטת אביב עדויות לגבי ההסכם שקיים מקדמת דנה בין דיירי הבניין בנוגע לחצרות, ולנוכח העדויות היא קבעה כי הסכם כזה אכן קיים ומחייב את הדיירים עד החלטה אחרת. הכרעתה זו של כב' השופטת אביב היתה חיונית לתוצאה הסופית, שכן אחרת לא ניתן היה להעניק לביהם את הסעד שהתבקש על ידן. על כן, הכרעת כב' השופטת אביב יוצרת השתק פלוגתא המחייב את הצדדים שהתדיינו בפניה, קרי – את ביהם, פריד וטמיר. אשר להלנר, הכרעת כב' השופטת אביב אינה מחייבת אותה משום שהיא לא היתה שותפה להליך האמור.

11. טענת הליך תלוי ועומד

כאמור, הלנר טוענת כי בנושא חלוקת השימוש בחצרות תלוי ועומד הליך שהגישו ביהם למפקח על המקרקעין בתיק 78/05. דין טענת הלנר להידחות משום שהעניינים הנדונים בתביעה 78/05 אשר הוזכרה לעיל בסעיף 7 להחלטתי אינם נוגעים לזכות השימוש בחצרות. אשר לתביעה הנוספת שהוגשה למפקח, כנזכר בסעיף 5 לכתב ההגנה של הלנר; כתב התביעה לא צורף לעיון בית המשפט, ומכאן שלא הונחה תשתית עובדתית ראויה לביסוס טענת הלנר בדבר הליך תלוי ועומד.

12. ת.א. 6845/06

זוהי תביעה שהגישה טמיר נגד פריד ביהם והלנר בגדרה מתבקשים הסעדים הבאים:

א. סילוק ידו של פריד מחלקת החצר שבשימוש טמיר.

ב. פיצויים מפריד בגין נזק שגרם לגינת טמיר ובגין עוגמת נפש.

ג. צו הצהרתי להורות על חלוקת השימוש בחצר לפי ההסכם הקיים בין הדיירים מקדמת דנה.

ד. צו הצהרתי בדבר חלוקת השתתפות הדיירים בהוצאות ניהול הבית לפי שיעור השימוש בפועל שעושה כל דייר בבית.

פריד טוען בכתב הגנתו כי בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בתובענה זו מן הטעם שהסעד המבוקש בה הינו סעד הצהרתי הנוגע לבעלות ברכוש המשותף והצמדת חלקים ממנו לדיירי הבניין. הלנר טוענת כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בסעד שעניינו השתתפות הדיירים בהוצאות ניהול הבית, כיוון שסעד זה מצוי בסמכותו של המפקח על המקרקעין.

13. דין טענת פריד להידחות, מפני שכבר ציינתי לעיל שהסעד המבוקש נוגע לשימוש וחזקה במקרקעין ולכן הוא מצוי בסמכות בית משפט השלום. ומנגד, דין טענת הלנר להתקבל משום שלפי סעיפים 77ב', 72(א) ו-58 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, הסמכות לדון בתביעות שנוגעות להשתתפות בעלי הדירות בהחזקת הבית המשותף נתונה למפקח על המקרקעין.

14. סיכום

העולה מן המקובץ הוא זה:

בת.א. 3891/06 – אדון בראש הראשון של התובענה ככל שהוא נוגע להלנר וככל שהוא נוגע לפריד וטמיר ביחס לתקופה שמיום 01/01/05 ועד ליום 28/02/05. ההליכים בראש השני של התביעה מעוכבים.

בת.א. 5759/06 – מתקיים השתק פלוגתא המחייב את ביהם, פריד וטמיר ולפיו יש מקדמת דנה הסכם בין בעלי הדירות בבניין לגבי השימוש היחודי בחצרות.

בת.א. 6845/06 – אדון בכל הסעדים המתבקשים למעט הסעד הנוגע לחלוקת ההשתתפות בהוצאות החזקת הרכוש המשותף. כמובן שגם בהליך זה קיים השתק פלוגתא כאמור לעיל.

15. ישיבת קדם משפט בנוכחות בעלי הדין תתקיים ביום 01/12/08 בשעה 08:40.

ניתנה היום י"ז בתמוז, תשס"ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט