ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה ממן נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ח' מלצר

העורר:

משה ממן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל) שניתנה בתאריך 25.2.2009 במסגרת תיק ב"ש 8272/09

תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשס"ט (7.4.2009)

בשם העורר: עו"ד איתן יחיאל קדרון; עו"ד ערן שגב

בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא

החלטה

1. בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל) מתאריך 25.2.2009, שבגדרה נדחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מתאריך 12.2.2009, שבמסגרתו נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לפסול את העורר מלהחזיק רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים בעניינו.

2. נגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו: עבירות של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חוסר זהירות, לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה) ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, לפי תקנה 67א לתקנות התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 4.3.2008 נהג העורר ברכב משא, כשלצידו אדם בשם אליאור אליאס (להלן – אליאס), וכשהגיע לקרבת מעבר חציה לא הבחין בהולך רגל בשם דוד חריס ז"ל (להלן – המנוח) – אדם כבן שמונים, שהיה מצוייד במקל הליכה, אשר חצה באותו רגע את הכביש דרך מעבר החציה. לאחר ניסיון בלימה כושל שביצע העורר לאור קריאתו של אליאס על כך שהוא עומד לפגוע במנוח, פגע העורר עם מכוניתו במנוח. התאונה הותירה את המנוח עם פציעות חמורות, לרבות נקב בריאה, שמונה צלעות שבורות ודימום פנימי מסיבי, והוא פונה לבית החולים, שם נזקק לניתוח חירום במחלקה הכירורגית. לאחר הניתוח נותר המנוח בהנשמה, ובתאריך 24.4.2008, לאחר סיבוכים רפואיים שונים – המנוח נפטר.

3. בתאריך 29.4.2008, לאחר שנפטר המנוח, זומן העורר לתחנת המשטרה, ושם נפסל מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. בתאריך 25.7.2008, בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה כי בית המשפט יורה על פסילת המשיב מהחזקת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים בעניינו, וזאת מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה). בהחלטתו מתאריך 7.10.2008, קיבל בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) את בקשת המדינה, והעורר נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה. ערר על החלטה זו, שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי), נדחה בתאריך 30.10.2008. בהחלטתו, הסביר בית המשפט הנכבד קמא, כי ככלל, סעיף 46ב לפקודת התעבורה מורה על פסילת אדם שהוגש כנגדו כתב אישום בו מיוחסת לו עבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, מלהחזיק רישיון נהיגה, אלא אם שוכנע בית המשפט, מנימוקים שפורשו כי אין בנהיגה על-ידי הנאשם משום סכנה לציבור. הוא הוסיף כי העורר לא עמד בנטל ההוכחה בדבר אי-מסוכנותו. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הגיש העורר ערר נוסף לבית משפט זה, ובתאריך 19.11.2008 נדחה אף ערר זה (בש"פ 9349/08 ממן נ' מדינת ישראל (החלטה של כב' השופטת ע' ארבל, לא פורסמה)). בהחלטתה, הסבירה השופטת ארבל כי גם לדעתה לא הצליח העורר להפריך את חזקת המסוכנות המוטלת עליו מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה, וזאת לאור עברו התעברותי העשיר של העורר ונוכח נסיבות המקרה, הכוללות פגיעה בהולך רגל קשיש, המצוייד במקל הליכה, בעת שזה חצה מעבר חציה. בסיום דבריה, הוסיפה השופטת ארבל, כי אין בהחלטתה כדי למנוע מן המשיב לשוב ולפנות בעניינו לבית המשפט, במידה שההליכים בעניינו יתמשכו מעבר לצפוי, או אם יתחולל שינוי נסיבות כלשהו.

4. בתאריך 27.1.2009 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בערר - לבית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), וזאת בטענה כי התמשכות ההליכים בעניינו מצדיקה את הפסקת פסילתו של העורר מהחזקת רישיון נהיגה. בית המשפט הנכבד דחה בקשה זו, בהסבירו כי אין להיעתר לבקשה זו, המבוססת על טענה של התמשכות הליכים, שעה שהתמשכות ההליכים נגרמה בשל חקירותיהם הנגדיות הארוכות של באי-כוח העורר. על החלטה זו של בית המשפט לתעבורה הגיש העורר ערר נוסף לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל), אך גם הפעם לא צלח ניסיונו של העורר, ובתאריך 25.2.2009 דחה בית המשפט הנכבד קמא את ערר זה. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס החלטתו על נסיבות התאונה, שמהן ניתן היה להסיק, לדבריו, כי נשקפת מן העורר מסוכנות בתחום התעבורתי. במסגרת החלטתו, הבהיר בית המשפט המחוזי כי הוא ער לפגיעה האפשרית בפרנסתו של העורר (שעובד למחייתו כמתקין מזגנים) עקב המשך פסילתו מהחזקת רישיון, אך נוכח פרק הזמן הקצר-יחסית שחלף מעת מתן ההחלטה על-ידי בית משפט זה (שלושה חודשים), ולאור העובדה שקבועים שני דיונים נוספים בעניינו של העורר בפרק הזמן הקרוב, הוא לא מצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט לתעבורה. עוד נדחתה טענתו של העורר כי יש להורות על ביטול פסילתו מהחזקת רישיון בשל האפשרות כי בתום שנה מאת שהחלה הפסילה, יאלץ העורר לשוב ולהיבחן במבחן תיאורטי ומעשי בנהיגה על-מנת לזכות שוב ברישיון הנהיגה שלו, וזאת גם אם ימצא העורר זכאי במשפט המתנהל כנגדו.

5. מכאן הערר שבפני, שבגדרו מתמקד העורר בשתי טענות עיקריות:

ראשית, הוא טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, כאשר קבע כי משך פסילתו מהחזקת רישיון הוא סביר בנסיבות העניין. בטענתו זו הוא מצביע על כך שמשך ההליכים בעניינו מתקרב כדי תקופה של שנה, וכי סופו של המשפט עדיין אינו נראה באופק, ומוסיף כי אף לאור החלטתו הקודמת של בית משפט זה בעניינו (בש"פ 9349/08 הנ"ל), יש לראות בהתמשכות ההליכים כנסיבה המצדיקה את העיון החוזר בפסילתו.

שנית, מדגיש העורר את החשש מפני אובדן רישיונו בתום שנת פסילה, וטוען כי התוצאה של אובדן הרישיון תהיה חיובו בביצוע מבחן נהיגה תיאורטי ומעשי נוסף, וזאת אף אם ימצא זכאי במשפטו. לטעמו, מדובר בנזק שאינו מידתי. בנוסף, הוא חוזר ומצביע על כך שרישיון הנהיגה מהווה עבורו מקור פרנסה יחיד, באשר במסגרת תפקידו כמתקין מזגנים, הוא מחוייב ביכולת נידות גבוהה. בדיון שנערך בפני, הבהיר העורר כי נכון להיום, "מוצמד" אליו נהג, המוביל אותו מאתר התקנה אחד למשנהו, אולם לטענתו, בשל המשבר הכלכלי, קיים חשש כי החברה המעסיקה אותו לא תוכל להמשיך ולספק לו נהג כזה בעתיד הקרוב. עוד הוא טען כי התמשכות ההליכים נובעת בעיקר כתוצאה מפעולות ומחדלי התביעה.

6. המדינה מתנגדת לביטול הפסילה של העורר מהחזקת רישיון נהיגה. בדיון שנערך בפני, טענה ב"כ המדינה כי המסוכנות העולה מנסיבות התאונה, מצדיקה את המשך הפסילה, וזאת אף אם יאלץ בחלוף שנה לעבור בשנית את מבחני הנהיגה לצורך חידוש זכאותו לרישיון נהיגה. לעניין הטענה בדבר התמשכות ההליכים, נסמכת ב"כ המדינה על החלטת בית המשפט לתעבורה, שממנה עולה כי האחריות להתמשכות זו מוטלת על העורר. היא מוסיפה כי למעשה פרשת התביעה היא על סף סיום, באשר נותרה שמיעתה של עדה אחת בלבד. לבסוף, היא טוענת כי אין חשש אמיתי לפרנסתו של העורר, וזאת משום שמאז שהחל לעבוד בחברה על ידה הוא מועסק כיום, הוא מלווה בנהג, וזאת ללא קשר לפסילתו מהחזקת רישיון נהיגה.

7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהעבירו לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אסביר הדברים להלן.

8. סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות הקמה מקום בו מיוחס לנאשם ביצוע של עבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם. לפיכך, משנהרג אדם בעקבות תאונת דרכים שאירעה עקב מעשהו הלכאורי של נאשם פלוני, יהיה על אותו נאשם לשכנע את בית המשפט כי נהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור, שאם לא כן יפסל מהחזקת רישיון נהיגה (סעיפים 46ב(א) ו-(ב) לפקודת התעבורה). התמורה שחולל תיקון 78 לפקודת התעבורה (להלן - תיקון 78), אשר מכוחו נתווסף סעיף 46ב לגדרי פקודת התעבורה, בסוגית נטלי השכנוע במקרים המדוברים, כבר נידונה באריכות ובפירוט בהחלטות הקודמות שעסקו בעניינו של העורר, ואין צורך להרחיב את הדיבור בהן כאן (עיינו גם: בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.10.2007); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.12.2007)). בתי המשפט הנכבדים קמא, כמו גם בית משפט זה, הגיעו לכדי מסקנה כי העורר לא הצליח לעמוד בנטל השכנוע בדבר אי-מסוכנותו, וכי חלה לפיכך בעניינו הוראת סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה, המורה על פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה עד תום ההליכים בעניינו. בערר המונח בפני לא משיג העורר על מסקנה זו ועל השלכותיה, אולם הוא טוען כי התמשכות ההליכים בעניינו, והחשש כי בתום שנת פסילה יאלץ לעבור את מבחני הנהיגה בשנית, גם במידה ויזוכה במשפט העיקרי המתנהל כנגדו – מצדיקים בחינה חוזרת של האיזון שבין ביטחון הציבור התעבורתי לבין הפגיעה בו עקב פסילת רישיונו (זאת מכח הוראת סעיף 49 לפקודת התעבורה).

9. אכן התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם שבית המשפט הורה על פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים בעניינו, עשויה להוות עילה לעיון חוזר בפסילה האמורה, ואף לביטול הפסילה (עיינו: בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 812 (2000) (להלן - עניין חינוואי)). ודוק: ההנחיה שנקבעה בעניין חינוואי, שם נקבע כי פסילה עד תום ההליכים שהוטלה מכוח סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה תפקע מאליה לאחר שישה חודשים, אינה חלה לעניין סעיף 46ב לפקודת התעבורה, שכן סעיף אחרון זה אינו חוסה תחת "צילו הנורמטיבי" של סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה.

אמנם חלפה כמעט שנה מעת שנפסל העורר לראשונה מלהחזיק רישיון נהיגה, וההליכים המתנהלים כנגדו עוד לא באו לקיצם. דיון ההוכחות הבא במשפט המתנהל כנגד העורר, נקבע לתאריך 14.6.2009. דיון זה צפוי לחתום את פרשת התביעה (ואולי אף את פרשת ההגנה). בעת שיערך דיון הוכחות זה, יחלפו 14 חודשים לערך מיום פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון נהיגה. עם זאת, לא נראה כי גם במשך זמן נכבד זה יש כדי להטות את הכף לטובתו של העורר. בית משפט זה כבר עמד על כך שמנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לעורר ומעברו התעברותי, עולה מסוכנותו הברורה (בש"פ 9349/08 הנ"ל). לשיקול זה, התומך בהמשך פסילתו של העורר מהחזקת רישיון עד לסיום הבירור המשפטי בעניינו, יש להוסיף את המשקל הנכבד, המחזק את הנטייה לפסול נאשם המעורב בתאונת דרכים קטלנית עד תום ההליכים בעניינו, כעולה מלשונו ומתכליתו של סעיף 46ב לפקודת התעבורה. דומה כי על-ידי הכנסת סעיף 46ב זה לגדרי פקודת התעבורה, במסגרת תיקון 78 לפקודה, התכוון המחוקק להביע דעתו בצורה נחרצת לגבי הנטל הכבד שעל נאשם כזה לעמוד בו, במידה שיבקש להחריג עצמו מן הכלל המורה על פסילה מהחזקת רישיון נהיגה. אמנם אין לומר כי התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם כמדובר, לעולם לא תביא להטיית הכף לטובתו של אותו נאשם, ולביטול פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה, ואולם דומה כי במקרה זה, בשים לב לנסיבות קרות התאונה נשוא הערר, לא הגיע משך ההליכים לנקודה כזו בה נוטה המאזן לטובתו של העורר. בהקשר זה, אבקש אף להעיר כי יש להתייחס לפסיקה אליה הפנה העורר, ככל שהיא נוגעת לפסילת נאשם מהחזקת רישיון בשל כך שיוחסה לו עבירה שמהותה גרימת מוות בתאונת דרכים, במשנה זהירות, וזאת משום שהיא קודמת לכניסתו לתוקף של תיקון 78. ייתכן כי נוכח "רוחו" של תיקון זה היא אינה משקפת יותר את המדיניות המשפטית ההולמת בסוגיה המדוברת.

10. כאמור לעיל, העורר טוען כי בנוסף לשיקול התמשכות ההליכים, עומד לזכותו שיקול נוסף, אשר עשוי להטות את כף המאזניים לטובתו. לטענת העורר, שיקול זה נובע מכך שבחלוף שנה מיום פסילתו מהחזקת רישיון, הוא יאלץ לעבור בשנית את מבחני הנהיגה העיוני והמעשי וזאת אף אם יזוכה במשפט המתנהל נגדו. לטעמו, יש באפשרות זו כדי להפוך את המשך פסילתו מהחזקת רישיון, לבלתי סבירה ובלתי מידתית.

תקנה 172א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה) מורה כדלקמן:

"לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רישיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות והבחינות, כולן או מקצתן"

ממקרא תקנה זו עולה כי יש ממש בחששו של העורר (ככל שלא יזוכה, בסופו של יום, במסגרת המשפט המתנהל כנגדו). עם זאת, העורר התעלם מהאמור בסייפא לתקנה, המכוונת, כך נראה, בין השאר, גם למצב שכזה. הנה-כי-כן, היה והעורר יזוכה הוא יהיה חופשי לבקש ממשרד הרישוי לפטרו מחובת עריכת מבחני הנהיגה בשנית, וזאת מכח הוראת הסייפא לתקנה 172א לתקנות התעבורה, המקנה למשרד הרישוי שיקול דעת בשאלת הענקת פטור כנ"ל.

11. במסגרת החלטתי, לקחתי בחשבון גם את טענתו של העורר בדבר הפגיעה האפשרית בפרנסתו, נוכח המשך פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה. אולם דומני כי בהקשר זה, לא חל שום שינוי במצבו של העורר מעת שניתנה ההחלטה המקורית בעניין פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה, על-ידי בית המשפט הנכבד לתעבורה. העורר ממשיך לבצע את תפקידו, גם נוכח פסילתו, וזאת בליווי אדם נוסף, המסיע אותו מאתר התקנה אחד למשנהו. מהמסמכים שהוגשו לעיוני, עולה כי העורר עבד במסגרת צוות זה עוד לפני פסילתו מהחזקת רישיון (ראו: פרוטוקול עדותו של עד התביעה אליאור אליאס בבית המשפט לתעבורה ירושלים, מתאריך 15.3.2009). נוכח עובדה זו - לא שוכנעתי כי הטענה בדבר החשש מאובדן פרנסתו של העורר בשל פסילת רישיונו יש בה בשלב זה ממש, ועל כל פנים, נראה כי היא אינה מהווה נסיבה חדשה שדי בה כדי להצדיק עיון חוזר בעניינו של העורר.

12. נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה. פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון נהיגה תימשך עד תום ההליכים בעניינו, או עד להחלטה אחרת.

ניתנה היום, ‏ב' אייר תשס"ט (‏26.4.2009).


מעורבים
תובע: משה ממן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: