ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוני יובינר נגד נטע-לי סקלאר :

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופטת א' חיות

המערער:

רוני יובינר

נ ג ד

המשיבים:

1. נטע-לי סקלאר

2. מ.מ.ס.י. מועדון מכוניות וסיירות בישראל

3. מדינת ישראל - משרד התחבורה

4. שומרון רביב

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 2229/04 מיום 13.3.2006 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברוך

תאריך הישיבה:

ד' בתשרי התשס"ח

(16. 9.2007)

בשם המערער:

עו"ד רענן בר-און; עו"ד ורד כהן

בשם המשיבה 1:

עו"ד אלי לוי

בשם המשיבה 2:

עו"ד אהרון מילשטיין; עו"ד ליאור כחלון

בשם המשיבה 3:

עו"ד איה נחום

בשם המשיב 4:

עו"ד אלי לוטן

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי המכונה החלטה (כב' השופט ש' ברוך), בו נמחקה על הסף תביעת המערער נגד מ.מ.ס.י ונגד מדינת ישראל, ונדחתה על הסף התביעה נגד המשיבה 1, גב' סקלאר. הבקשה היא לבטל את המחיקה על הסף ואת והדחייה על הסף ולהורות כי תביעת המערער נגד כל המשיבים תידון לגופה.

2. המערער, רוני יובינר, נפגע קשה בתאונת דרכים שארעה בניו-זילנד. המערער הוא אזרח ישראל ותושב בה. לאחר שירותו הצבאי הוא נסע לטיול ארוך במסגרתו הגיע לניו-זילנד. הוא וחברו, שומרון רביב, שהוא המשיב 4 לפנינו, נסעו ברכב, ועל פי האמור בכתב התביעה חברה אליהם המשיבה 1, גב' נטע-לי סקאלר, אף היא אזרחית ישראל ותושבת בה. בעת התאונה נהגה ברכב המשיבה 1. לטענת המערער היא נהגה באופן רשלני וניסתה לבצע עקיפה אסורה בין שתי משאיות, דבר שהוביל, לטענתו, לאובדן שליטה על הרכב ולהתהפכותו אל התהום שלצד הכביש. כתוצאה מהתאונה הפך המערער לנכה בשיעור של 100% והוא סובל משיתוק. אחרי תקופת אשפוז מסויימת בניו-זילנד שב המערער לישראל וקיבל כאן טיפול רפואי. בהמשך הדברים נעמוד על הוראות חוק הפיצויים החל בניו-זילנד. בשלב זה נציין כי הפיצוי שקיבל המערער מקרן סטטוטורית הפועלת בניו-זילנד הוא פיצוי חלקי ביותר, וגם אותו קיבל המערער, לטענתו, כפיצוי לפנים משורת הדין.

3. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד שלושת המשיבים. כלפי המשיבה 1 טען המערער כי היא נהגה ברשלנות, תוך הפרת חובה חקוקה. נגד המשיבה 2, מ.מ.ס.י., טען המערער כי זו העניקה למשיבה 1 רשיון נהיגה בינלאומי בלי לערוך את הבדיקות המינימאליות הדרושות, לטענתו, לקביעת כשירותו של נהג לקבל רשיון נהיגה בינלאומי; המשיב 3, משרד התחבורה, התרשל, לטענת המערער, בכך שלא דרש ממ.מ.ס.י לערוך בדיקות לשם קביעת כשירותו של נהג לקבל רשיון נהיגה בינלאומי. לגבי המשיבות 3,2 טען המערער גם להפרת חובה חקוקה. המשיבה 1 הגישה הודעת צד ג' נגד המשיב 4, שומרון רביב.

4. לבית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות (נפרדות) לסילוק על הסף: בקשה משותפת של המדינה ושל מ.מ.ס.י ובקשה של המשיבה 1.

הבקשה למחיקה על הסף של המדינה ושל מ.מ.ס.י – דיון והכרעה

5. הטענה נגד המדינה ונגד מ.מ.ס.י היא שהמשיבה 1 לא נדרשה לעבור שום בדיקה נוספת לצורך קבלת רשיון נהיגה בינלאומי, פרט להצגת רשיון נהיגה ישראלי. ישנה מחלוקת שבעובדה אם רשיון הנהיגה הישראלי של המשיבה 1 היה תקף בעת התאונה. מ.מ.ס.י והמדינה טוענות כי הרשיון שהחזיקה המשיבה 1 בעת התאונה, לא היה רשיון בינלאומי בר תוקף. הנחתי לצורך המשך הדיון היא, כטענת המערער, שלמשיבה 1 היה רשיון בינלאומי תקף שניתן לה על ידי מ.מ.ס.י לאחר שהציגה רשיון ישראלי, ובלא בדיקות כשירות נוספות. טענת המערער היא כי יש לחייב מבקש רשיון נהיגה בינלאומי בבחינות כשירות נוספות. הוא מצביע במיוחד על כך שבניו-זילנד (ובארצות אחרות) כללי הנהיגה שונים, משמעותית, מאלה הנהוגים בישראל, וזאת בשל כך שהנהיגה שם היא בצד שמאל של הכביש, על כל המשתמע מכך.

לדעתי אין למערער עילה נגד המדינה, ומקל וחומר נגד מ.מ.ס.י, ובדין נמחקה תביעתו על הסף.

המתווה הנורמטיבי

6. רשיון נהיגה לאומי ניתן בישראל על פי הוראות סעיף 11 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א -1961 (להלן: פקודת התעבורה), המורה:

"11. רשות הרישוי רשאית ליתן רשיון לפי סימן זה, אם שוכנעה שמבקש הרשיון כשיר לנהוג ברכב שעליו הוגשה הבקשה ואיננו פסול לפי הוראות פקודה זו ושילם את האגרה שנקבעה."

מי שמבקש לקבל בישראל רשיון נהיגה לאומי חייב לעבור, בין השאר, בחינות מעשיות בחינות עיוניות ובדיקות בריאות (ראו תקנות 172, 191, 202 203, לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה)).

בעניין רשיון נהיגה בינלאומי קובעות, לענייננו, תקנות התעבורה:

"562. בחלק זה –

'האמנה' – האמנה בדבר תנועה בדרכים;

'אגודה' – תאגיד שהשר הסמיכו בהודעה ברשומות לענין חלק זה;

'תעודה' – תעודת רישום רכב שניתנה בהתאם לאמנה, או תרגום אותה תעודה;

'אישור' – אישור שייערך בטופס שנקבע על ידי רשות הרישוי ושאפשר להשיגו במשרד האגודה;

'רשיון נהיגה בין-לאומי' – רשיון נהיגה שניתן בהתאם לנספח 7 לאמנה;

'רשיון נהיגה לאומי' – רשיון נהיגה בר-תוקף שניתן בארץ המוצא;

'רישיון נהיגה זר' – רישיון נהיגה בין-לאומי או רישיון נהיגה לאומי שניתן במדינת חוץ;

'תווית-מסים' – תעודה שניתנה –

(1) על ידי מנהל המכס והבלו או מי שהוסמך על ידיו

בדבר תשלום מכס או מס קניה, או פטור מהם;

(2) על ידי רשות הרישוי – בדבר תשלום אגרות;

'רכב פרטי' – רכב נוסעים פרטי, רכב דו-שימושי ואופנוע;

'ארץ מוצא' – ארץ שנהג או בעל רכב הוא תושבה או ארץ בה ניתן רשיון נהיגה לאומי או תעודה או ארץ בה נרשם הרכב, הכל פי הענין;

'אזור' – (נמחקה).

563. האגודה רשאית לתת רשיון נהיגה בין-לאומי, אישור או תעודה.

564. הרוצה ברשיון נהיגה בין-לאומי, או באישור או בתעודת רישום, יגיש בקשה לאגודה והיא תתן –

(1) רשיון נהיגה בין-לאומי או אישור בהתאם לסוג רשיון נהיגה בר-תוקף שניתן לפי הפקודה; לענין פסקה זו יראו רשיון נהיגה שניתן מאת רשות הרישוי באזור כאמור בתקנה 578א כרשיון שניתן לפי הפקודה."

האמנה בדבר תנועה בדרכים, כ"א 26, 3 (להלן: האמנה) הנזכרת בתקנה 562 לתקנות התעבורה היא אמנה משנת 1966. האמנה אושררה על ידי ישראל ב-11.5.71 ונכנסה לתוקף ב-21.5.77.

סעיף 41 לאמנה קובע, בקטעים הרלבנטיים לענייננו:

"נהגי כלי רכב מנועים

סעיף 41

תוקפם של רשיונות נהיגה

1. צדדים מתקשרים יכירו:

(א) בכל רשיון לאומי הערוך בלשונם הלאומית, או באחת מלשונותיהם הלאומיות, או, אם אין הוא ערוך בלשון כאמור, כשמצורף לו תרגום מאושר;

(ב) בכל רשיון לאומי התואם את הוראות נספח 6 לאמנה זו;

(ג) בכל רשיון בין-לאומי התואם את הוראות כבני-תוקף לנהיגה בשטחיהם של כלי רכב הנכלל בסוגים הכלולים ברשיון, ובלבד שהרשיון עדיין בתוקפו, והוצא על ידי צד מתקשר אחר, או יחידת משנה שלו, או על ידי איגוד שכוחו יופה לכך כדין על ידי אותו צד מתקשר, או יחידת משנה שלו. הוראות ס"ק זה לא יחולו על רשיונות לנהג מתלמד.

2. ...

3. צדדים מתקשרים מתחייבים לאמץ אותם אמצעים נחוצים כדי להבטיח שרשיונות הנהיגה הלאומיים והבין-לאומיים הנזכרים בפסקאות 1 (א), (ב) ו-(ג), לסעיף זה לא יוצאו בשטחיהם בלא ערבות סבירה לגבי כושרו של הנהג והתאמתו הגופנית."

המשיבה 2 הוסמכה על ידי המשיבה 3 כ"אגודה" המוסמכת, לפי תקנה 562 לתקנות התעבורה להנפיק רשיונות נהיגה בינלאומיים. תפקידה של המשיבה 2 על פי התקנות שצוטטו הוא טכני לחלוטין. כל שהיה עליה לבדוק לצורך הענקת רשיון הוא קיומו של רשיון נהיגה לאומי בתוקף, בלא בדיקות נוספות. קשה להבין איפוא את הטענה כלפי משיבה 2, שתפקידה הנו ביצועי בלבד ולא היא קובעת את הדין. ואולם, לדעתי אין למערער כל עילה גם נגד המדינה.

המערער מסתמך על סעיף 41(3) לאמנה וטוען כי ישראל לא נקטה באמצעים הנדרשים לפי סעיף זה וכי לא ניתנה "ערבות סבירה" לגבי כושרה של המשיבה 1. ניסוח אחר של אותה טענה הוא כי המדינה התרשלה בכך שלא הבטיחה שמי שמקבל בישראל רשיון נהיגה בינלאומי הוא אכן בעל כשירות מספקת לנהוג בארץ שחוקי התנועה בה כה שונים, ובפרט באותן מדינות שהנהיגה בהן היא בצד שמאל. לדעתי בצדק נדחתה הטענה. כידוע, אף שכללי השימוש ברכב הם כעיקרון אוניברסאליים, עדיין יש למדינות שונות הוראות נהיגה ייחודיות.

לטעמי, הנפקת רשיון בינלאומי על סמך רשיון לאומי ובלא בדיקות נוספות היא פעולה סבירה; הכשרות לנהוג נבחנת בשלב של הוצאת הרשיון הלאומי. האמנה, כשלעצמה, אינה מקנה למערער זכות, אך גם אם אניח שהוא זכאי לתבוע בשל הפרתה, איני סבורה שהיתה הפרה כזו. נהפוך הוא, האמנה באה להבטיח זרימה של התנועה הבינלאומית, כחלק מתופעת הכפר הגלובלי. בצדק טוענת המדינה כי דרישות המערער היו יוצרות הכבדה בלתי סבירה על אזרחים רבים, הנוסעים בכל פעם למקום אחר לפרקי זמן קצרים. לא מן המותר להעיר בהקשר זה כי כיום מדינות לא מעטות מאפשרות לנהוג ברכב פרטי בתחומיהן על סמך רשיון הנהיגה הישראלי כפי שהוא, בלא צורך בהוצאת רשיון נוסף שהוא הרשיון בינלאומי. גם ישראל מאפשרת לנהוג בשטחה על סמך רשיונות זרים (ראו לעניין זה תקנה 567 לתקנות התעבורה; ע"א 5631/94 לביא נ' "סהר"- חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820 (1996)).

7. איני סבורה שהיה מקום לחייב את המדינה ליצור הסדר סטטוטורי אחר שהוא, דווקא, הפרת התחייבויותיה הבינלאומית של ישראל באמנה לכבד רשיונות של המדינות המתקשרות. הקונספציה של האמנה לפיה רשיון נהיגה לאומי "מוכיח" את הכשירות לנהיגה ברחבי העולם (באותו סוג של רכב) – הנה קונספציה סבירה. אף שיש שוני בין כללי הנהיגה בין ארצות שונות, רב המשותף על המפריד. אדם שעבר בחינה עיונית ובחינה מעשית בארצו יוכל בלא צורך בבחינות נוספות להתאים את נהיגתו לתנאים השונים בכל מדינה ומדינה. לא מן המותר להעיר כי יש להניח כי המערער עצמו קבל רשיון בינלאומי על סמך אותה פרוצדורה עצמה, בלא בחינות ובדיקות נוספות.

8. בדין נמחקה איפוא התביעה נגד המדינה ונגד מ.מ.ס.י, ויש לדחות את הערעור בעניין זה.

מחיקת התביעה נגד המשיבה 1 על הסף

9. זה המקום לעמוד על הטענות שהועלו במסגרת הבקשה למחיקה על הסף שהעלתה המשיבה 1, ועל החלטת בית המשפט בבקשה זו.

10. המשיבה 1 תארה בבקשתה למחיקה על הסף כי היא היתה בדרכה מאוסטרליה לארץ, והיא בקשה לחבור אל המערער וחברו, המשיב 4, ולעשות עמם כברת דרך בניו-זילנד. השלושה נהגו ברכב לסירוגין. כשארעה התאונה - היא נהגה. לטענת המשיבה 1 בבקשה למחיקה על הסף שהגישה - הפורום הנאות לבירור התביעה הינו בית המשפט בניו-זילנד. מדובר בתאונה שארעה בניו-זילנד, ונחקרה על ידי המשטרה שם, כאשר כל שאלת הביטוח והסדרי הביטוח הם מקומיים. בכל מקרה גם אם ישראל איננה פורום בלתי נאות יש להחיל, לטענת המשיבה 1, את כללי הדין הניו-זילנדים. המשיבה 1 הביאה חוות דעת של מומחה מטעמה, עו"ד אדם רוס לגבי ההסדר המשפטי בעניין תאונות דרכים החל בניו-זילנד. הדין שחל בעת התאונה היה Accident Insurance Act, 1998. עיון בחוות הדעת מעלה כי בעניינים מסוימים יש להסדר החל בניו זילנד קווי דמיון לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 הישראלי (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים): יש דמיון במובן זה שהחוק הניו-זילנדי אינו מתנה פיצוי הנעשה על ידי הקרן הסטטוטורית ששמה ACC בהוכחת אשמה; לא ניתן על פי הדין בניו-זילנד להגיש תביעה אזרחית נגד הנהג שלפי הטענה התרשל. כלל זה דומה לכלל ייחוד העילה בישראל; בצד זאת ישנו שוני רב משמעות לענייננו – בעוד אשר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הישראלי ניתן הפיצוי גם לתייר השב לארצו, ובהקשרים מסוימים מביאים בחשבון סטנדרטים גבוהים מהמקובל בארץ (ראו ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)), בניו-זילנד מר גורלו של התייר שנפגע קשה ושב לארצו, כמו המערער שלפנינו ששב נכה ומשותק, הזקוק לשיקום וכושר עבודתו נפגע, אם לא נעדר כליל. על פי החוק בניו-זילנד תייר העוזב את ניו-זילנד אינו זכאי לכל פיצוי בגין טיפולים רפואיים ושיקום מחוץ לניו-זילנד. התייר, שלא השתכר בניו-זילנד, גם אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות. גם לשיטת המומחה מטעם המשיבה 1 בחוות דעתו, סביר שהמערער אינו זכאי עוד לפיצויי מחוץ לניו-זילנד, למעט תשלום שבועי מסוים המכונה "Independent Allowance". עוד מצוין בחוות הדעת, כי בניו-זילנד אין חובה לערוך ביטוח כלפי צד ג'.

11. המשיבה 1 טענה כאמור כי ישראל איננה הפורום המתאים אך באופן חלופי טענה כי גם אם תידחה הטענה כי ישראל אינה הפורום הנאות, עדיין יש להחיל את דין ניו-זילנד, דין מקום העוולה. דין זה חוסם הגשת תביעה נגדה. לחלופין בלבד טענה המשיבה 1 כי יש להחיל את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הישראלי שגם בו ישנה אחריות מוחלטת שאינה תלויה באשם של הנהג. על פי כלל ייחוד העילה הישראלי לא ניתן, לטענת המשיבה 1, לתבוע אותה בישראל על פי פקודת הנזיקין. סיכומו של דבר, המשיבה 1 טענה בבקשה למחיקה על הסף, כי מאחר ומסכת העובדות שהציג המערער בתביעתו אינה מעניקה לו סעד כנגדה לא במשפט הניו-זילנדי ולא במשפט הישראלי - יש למחוק את תביעתו מחוסר עילה, ולהפנותו לתבוע את נזקיו מהקרן הסטטוטורית שבניו-זילנד, ה-ACC.

12. בתגובה לבקשה צרף המערער (שלא לצורך, ככל שמדובר בדין הישראלי) חוות דעת של מומחה מטעמו, פרופסור עמוס שפירא, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. פרופסור שפירא חיווה דעתו כי יש לדחות את טענת הפורום הלא נאות. בעידן הנוכחי איבדו קשיי הקומוניקציה בין מדינות חלק גדול מעוצמתם. לבית המשפט יש סמכות לדון בתביעה ולכן הנחת המוצא היא שהוא אכן ידון בה, ורק אם האיזון בין הזיקות לבית המשפט הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור לפורום הזר עשוי בית המשפט הישראלי להחליט כי הוא איננו הפורום הנאות לדון בתביעה. נטען כי לא זה המצב בענייננו: המערער והמשיבה 1 הנם ישראליים וכאן מרכז חייהם. קושי מסויים בגביית הראיות אינו יכול, כשלעצמו, לבסס טענת פורום לא נאות.

אשר לדין החל על התביעה מסתמך פרופסור שפירא בין השאר על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ. קרעאן, פ"ד נט(1) 345 (2004)). בענין זה נקבע כי כלל ברירת הדין בנזיקין הוא דין מקום ביצוע העוולה, אך לכלל זה ישנם חריגים. פרופסור שפירא טוען בחוות דעתו כי גם בפרשה שבפנינו "ניתן לטעון בסבירות" להחלת החריג. מרכז החיים של שני הצדדים הוא בישראל ושהותם בניו-זילנד היתה ארעית. אין להם כל זיקה לניו-זילנד. לפיכך, הדין החל הוא לטענתו הדין הישראלי. פרופסור שפירא אינו נוקט עמדה חדה בשאלה אם חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים או שחלה פקודת הנזיקין.

13. בשולי הדברים מעיר פרופ' שפירא כי גם בהנחה שבית המשפט יגיע למסקנה שחל הדין הזר הוא עשוי שלא להיזקק לו אם ישתכנע שהחלת הדין הזר תפגע בתקנת הציבור. המערער טוען בתגובתו לבקשת המשיבה 1 כי הדין הזר נוגד את תקנת הציבור: החלת הדין הזר תביא לכך שהמערער, שהוא נכה מאה אחוז ומשותק, אינו יכול להיפרע מאדם כלשהו ולא מגוף כלשהו, לא בארץ ולא בחו"ל. המערער צרף לתגובתו לבקשה למחיקה על הסף חילופי מכתבים בין בא כוחו הקודם עם משרד עורכי דין ניו-זילנדים לפיהם אין למערער עילת תביעה בניו-זילנד. המערער אכן לא הגיש תביעה אך בא כוחו סיכם, בהתערבות גורמים שונים, עם נציג הקרן הניו-זילנדית על מתת של 50,000 דולר ניו-זילנדיים ועל תשלום חודשי השווה ל-800 שקל. לדברי המערער שני התשלומים שולמו לפנים משורת הדין. המערער לא צרף לתגובתו חוות דעת בעניין הדין החל בניו-זילנד, כך שחוות הדעת היחידה בעניין תוכנו של הדין הזר שהיתה בפני בית המשפט היתה זו שהגישה המשיבה 1. אף שיש מחלוקת בין הצדדים אם מיצה המערער את תביעתו נגד ה-ACC או שהוא עדיין יכול לתבוע תגמול שבועי מסוים – אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבניו-זילנד לא ניתן להגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה 1.

ההחלטה בבקשת המשיבה 1

14. בהחלטתו ציין בית המשפט כי מוקד המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה מהו הפורום הנאות לדיון - הפורום הישראלי או הפורום הניו-זילנדי. אם הפורום הנאות הוא בישראל יש לבחון מהו הדין המהותי אותו יש להחיל - הדין הישראלי או הדין הניו-זילנדי. הכלל לענין הפורום הלא נאות הוא, כך ציין בית המשפט, כי הסמכות נתונה לבית המשפט שאליו הוגשה התביעה מלכתחילה אלא אם כן מראה הנתבע כי קיים פורום אחר שלו מירב הזיקות למקרה. אם בית המשפט השתכנע כי קיים לכאורה פורום זר שבפניו יש לערוך את הדיון עובר נטל ההוכחה לתובע ועליו להראות כי קיימות נסיבות מיוחדות בגינן יש לקיים את הדיון בפני הפורום הנוכחי, הפורום ישראלי. המשיבה 1 טענה כי התאונה ארעה בניו-זילנד, שם היה המערער מאושפז חודש וקיימת שם קרן סטטוטורית המסדירה תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בניו-זילנד. המערער טען לעומתה כי ברור התביעה בישראל נראה על פני הדברים אפשרות סבירה ופרקטית יותר, ובפרט נוכח נכותו הקשה המגבילה אותו. אלה הם, לדברי בית המשפט, שיקולים סותרים המצדיקים עריכתו של איזון אינטרסים במסגרתו יש להביא בחשבון שני פרמטרים עיקריים: התרחשות התאונה בניו-זילנד אינה נתון אקראי משום שהמערער טוען כי המשיבה 1 פעלה תוך התעלמות מתנאי הדרך וכללי הנהיגה בניו-זילנד, ונתונים אלה הם חלק אינטגראלי מעילת התביעה כנגדה. עובדה נוספת היא כי בעקבות פניית עורכי דינו של המערער לקרן, הוענק לו פיצוי כספי מסוים ששיעורו הוגבל לאור העובדה שהוא חזר לישראל. המערער אישר בתצהיר (את שצריך היה לדברי בית המשפט לגלות קודם לכן) שקיבל מתת של-50,000 דולר ניו-זילנדים ועוד סכום חודשי של כ-800 שקל מה-ACC. המערער טען, כאמור, כי לקרן לא היתה חובה חוקית לשלם לו דבר. בית המשפט קבע כי אכן, בגין רוב הרכיבים הנזיקיים הקרן אינה משלמת למי שיצא את ניו-זילנד. לעומת זאת נראה על פני הדברים כי המערער לא ניצל את זכותו למענק השבועי המיוחד הניתן גם למי שמתגורר באופן קבוע מחוץ לניו-זילנד.

את מסקנתו של בית המשפט, בבקשתה של המשיבה 1 אביא כלשונה:

"חזרתו של מר יובינר לישראל לאחר תאונת הדרכים הקשה היא טבעית ומובנת לאור מצבו הרפואי והתפקודי, שהצריך אישפוז בבית החולים איכילוב וקבלת עזרה מבני משפחתו ומסביבתו הקרובה.

יחד עם זאת, למרות האמפטיה עם מצבו הקשה, אני סבור כי בעצם כך שמר יובינר קיבל פיצוי מסויים מה-A.C.C, וכן ניצבה בפניו האופציה התיאורטית להמשיך ולשהות בניו זילנד ולקבל פיצוי בגין כל הרכיבים הנזיקיים, נשללת בפניו האפשרות לפנות לפורום הישראלי ולתבוע פיצויים נזיקיים.

מסקנה זו מבוססת על שתי סיבות עיקריות:

(א) כאמור, בבחינת הפורום הנאות יש לשקול, בין היתר, גם את הסעד הצפוי להתקבל על ידי הפורום אליו הוגשה התובענה, לעומת הסעד הצפוי להתקבל בפורום הזר.

בענייננו, לו מר יובינר היה ממשיך לשהות בניו זילנד, היו מוענקים לו מלוא סכומי הפיצויים מאת ה-A.C.C, בהנחה שהיה ממלא אחר התנאים שבחוק הניו זילנדי לעניין תקופת ההתיישנות (ר' סעיפים 13 ו-14 לחוות הדעת האמורה).

לפיכך, לדעתי, הטענה לפיה הפורום הניו זילנדי הינו פורום נאות יותר, אין בה בכדי לפגוע במידת הצדק המהותי כלפי מר יובינר וזאת, כאמור, על אף ההתחשבות במצבו הרפואי.

(ב) למר יובינר קיימת זכות תיאורטית לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונת הדרכים. זכות זו מעוגנת בניו-זילנד במסגרת ה-A.C.C שהינה קרן סטטוטורית המעניקה פיצוי מובנה באופן אוטומטי ונייטרלי, ללא קשר לשאלת האחריות או האשמה לתאונה.

הנוהל המוסדר על ידי ה-A.C.C מובא בסעיף 15 לחוות הדעת מטעם ה-Chapman Tripp –[חוות הדעת מטעם המשיבה 1-מ.נ.]

…ACC bars any proceedings for compensation arising directly or indirectly out of the injuries that are covered by ACC. One of the purposes of ACC is to avoid lengthy law suits, thereby allowing people who have been injured to receive compensation efficiently and without the need to prove fault.

הסדר דומה קיים במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המעניק פיצוי סטטוטורי לנפגע בתאונת דרכים שאירעה בישראל.

בפועל, מכיוון שמר יובינר חזר לארץ, נשלל ממנו הפיצוי לגבי רוב הרכיבים הנזיקיים. לכאורה, מצב זה מותיר לקונה מסויימת, היות שמר יובינר אינו מקבל פיצוי בגין נזק שניתן היה לקבל פיצוי בגינו, בנסיבות אחרות. מאידך, לא ניתן להתעלם מהאינטרס הברור של גב' סקלר, שלא להיתבע בגין נזק שבאותן נסיבות אחרות בדיוק היא לא הייתה נתבעת בגינו.

זהו מעין 'אינטרס הסתמכות' המבוסס על העדר הרלבנטיות של עוולת הרשלנות למסגרת ההסדרים הסטטוטוריים בניו-זילנד, ומוביל לכך שבמידה מסויימת, לא יהיה זה הוגן לגרום לכך שגב' סקלר תהא נתבעת בהליך משפטי, רק לאור שובו של מר יובינר לארץ, ולמרות שכאמור, ייתכן שחזרתו לארץ הייתה מהלך הגיוני מבחינתו (ואעיר, שמבחינתי לבחירה זאת יש משמעות בכל זאת, שהרי מר יובינר אינו-זכאי להפרע פיצויים מה-A.C.C על פי בחירתו).

לפיכך, ניתן לקבוע כי בקיום הדיון בפורום הנוכחי יש בכדי לפגוע בזכויותיה של גב' סקלר, פגיעה המהווה חוסר צדק מהותי [הדגשות הוספו-מ.נ.].

לסיכום, אני סבור כי מירב הזיקות מעידות על כך שהפורום הטבעי לדיון הינו הפורום הניו זילנדי, [הדגשות הוספו-מ.נ.] בייחוד מאחר שקיימת נפקות לעובדה שהתאונה אירעה בניו זילנד, המתבטאת בעיקר בסעד הצפוי להתקבל.

כאמור, העברת הדיון לפורום זר בהתבסס על שיקולים הקשורים לסעד הצפוי תיערך רק במקרים חריגים, בהם הדיון בפורום הנוכחי יגרום לחוסר צדק מהותי, אך אני סבור כי המקרה הנדון נכנס למסגרת מקרים מצומצמת זו.

לאור זאת, מתקבלת הבקשה והתביעה כנגד הגב' סקאלר נדחית על הסף."

15. המערער מתרעם על הנמקתו של בית המשפט המחוזי המאלצת אותו, אם רצונו בפיצוי, להישאר בניו-זילנד במצבו הקשה, הרחק ממשפחתו התומכת בו. עוד קובל הוא, במיוחד בסיכומים המשלימים שהגיש, על כך שבית המשפט עסק בשאלת הפורום הנאות, ולא בשאלה מהו הדין החל. הוא חוזר על טענותיו לפיהן הפורום בישראל, מקום משכנם הקבוע של הפוגעת והנפגע, הוא הפורום הנאות.

דיון

16. אבהיר את עמדתי בפתח הדברים: אפשר - ואין הכרח לשיטתי לקבוע מסמרות בדבר - כי בדיקת שאלת הפורום הלא נאות במנותק מהשאלה מהו הדין החל היתה מביאה אותי למסקנה שונה ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, דהיינו למסקנה שהפורום בישראל הוא פורום "נאות". ואולם, לדעתי השיקול מהו הדין החל קשור קשר בל ינתק לשאלת נאותות הפורום (ראו ע"א 2705/91 אבו- ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554, 569 (1993)). המערער צודק בכך שהנמקת פסק הדין נסובה על שאלת הפורום ולא על שאלת הדין. לדעתי, אותה אפרט מיד, הדין החל הוא הדין הניו-זילנדי, ואין מחלוקת כאמור על כך שעל פי הדין בניו-זילנד לא ניתן לתבוע את המשיבה 1 בנזיקין. מטעם זה מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה דין התביעה נגד המשיבה 1 להידחות על הסף.

17. שקלתי אם אין מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי עם הוראה להכריע בשאלה מהו הדין החל. הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לעשות כן. הטענה לפיה הדין החל הוא הדין הניו-זילנדי הועלתה (כטענה חלופית) בבית המשפט המחוזי. הטענה לא הוכרעה אמנם, ובוודאי לא במפורש, אך הטענות בעניין זה נשמעו. גם בהליך שלפנינו ניתנה לצדדים אפשרות, לאחר שהליך גישור אליו הופנו הצדדים כשל, להפנות בסיכומים משלימים למשפט המשווה. המסקנה אליה הגעתי היא שחל הדין הניו-זילנדי ואין למערער אפשרות לתבוע את המשיבה 1. כיוון שמדובר בשאלה משפטית, סברתי שאין מקום לחשוף את הצדדים להליך נוסף, העתיד להביא אותם, במוקדם או במאוחר בשנית לבית משפט זה בשים לב לשיקולים עליהם נעמוד בהמשך הדברים. אעמוד איפוא על שתי הטענות – טענת הפורום הלא נאות וטענת הדין החל.

פורום לא נאות

18. בית המשפט עמד על השלבים השונים של בדיקת טענת פורום לא נאות על פי ההלכה הפסוקה (ראו עניין אבו- ג'חלה, לעיל; ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77 (1994)). ההנחה היא שלבית המשפט הישראלי קיימת סמכות לדון בסכסוך. נתבע הטוען כי הפורום בישראל איננו פורום נאות נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב"תחרות" שבין בית המשפט בישראל לבית המשפט הזר ידו של בית המשפט הזר על העליונה והוא הפורום הנאות, בעוד בית המשפט בישראל הוא פורום לא נאות. קביעה כי בית המשפט בישראל הנו פורום בלתי נאות אינה נעשית אך במאזן נוחות רגיל. על הטוען טענת פורום בלתי נאות לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר. פסילת הפורום הלא נאות אינה מופעלת כדבר שבשגרה, היא מופעלת רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון בהתייחס לפורום האלטרנטיבי. המבחן לקיומו של פורום טבעי אחר הוא מבחן מירב הזיקות. הפורום הטבעי לדיון יהיה הפורום המקומי אלא אם מירב הזיקות הרלבנטיות מכריעות על פורום אחר ואשר לו הקשר האמיתי והמהותי למקרה. לצורך בחינת הזיקות הרלבנטיות בית המשפט יתחשב, כפי שהוזכר, לא רק בשיקול של נוחות הצדדים ובעלי הדין אלא גם בדין השולט על המקרה, במקום מגורי הצדדים או במקום בו הם מנהלים את עסקיהם. אם הנתבע לא הצליח לשכנע את בית המשפט בקיומו של פורום כזה, בית המשפט לא יעכב את הדיון. לעומת זאת אם בית המשפט משתכנע שקיים פורום אחר אשר לכאורה מתאים יותר לקיים את הדיון בפניו יש לעבור לשלב השני בקביעת הפורום. בית המשפט יטה להעניק את הסעד של עיכוב הדיון לצורך הפניה לפורום המתאים, אך לתובע עדיין יש הזדמנות למנוע את העיכוב. במצב דברים זה הנטל עובר לתובע להוכיח כי קיימות נסיבות מיוחדות אשר בגינן יש לקיים את הדיון בפני הפורום הנוכחי, וזאת מטעמי צדק.

19. בהליך בפני בית המשפט המחוזי, וכך גם בפנינו "משכו" הצדדים לכיוון הפורום הישראלי או הפורום הזר, כשכל אחד מהם מצביע על "זיקות" שונות, הכל כפי שפורט, כשהמערער שם את הדגש גם על מצבו הרפואי בגינו קשה לו להגיע לארץ רחוקה ולשהות בה. לדעתי "הזיקות" שהוזכרו הן בעלות משקל שווה, ולכן הנטיה תהיה, כמבואר להותיר את הדיון בפורום המקומי, בישראל. אך גם אם הייתי סבורה כי כל שאר השיקולים מובילים למסקנה שהדיון צריך להתקיים בניו-זילנד, ולא בישראל הרי שיקול הדין החל מכריע את הכף. החלת דין הפורום הזר היא במקרה זה פשוטה בתכלית: שני הצדדים מסכימים כי בניו-זילנד חסומה דרכו של המערער לתבוע את המשיבה 1. אם אכן, וכך אציע לחברותיי לקבוע, חל דין מקום התאונה, איני רואה טעם להרבות בהוצאות, ולהפנות את הצדדים לניו-זילנד כשאנו יודעים מראש, ובוודאות כיצד יחליט הפורום הזר אם ייעשה ניסיון לתבוע בפניו את המשיבה 1 (לשאלת היחס בין סוגית ברירת הדין ובין דוקטרינת הפורום הלא נאות ראו: איילת בן-עזר אחריות למוצרים פגומים: ברירת הדין 363-359 (2003)).

20. הזכרתי כי בית המשפט המחוזי ראה בעקבות טענות הצדדים את נקודת הכובד של ההתדיינות בשאלת הפורום; כשלעצמי רואה אני את נקודת הכובד דווקא בשאלת הדין, במקרה זה החלת דין מקום ביצוע העוולה, כפי שלדעתי ראוי לעשות, צריכה לדעתי להביא לדחיית התביעה נגד המשיבה 1 על הסף. לכך אפנה עתה.

הדין החל – הדין הזר

21. אכן, הדין בניו-זילנד אינו מעניק פיצוי, באמצעות ה-ACC לתייר שנפצע קשה וזקוק לאשפוז ושיקום במקום מושבו. גם אם אניח כי כטענת המשיבה 1 יכול עדיין המערער לתבוע בניו-זילנד מה-ACC מענק שבועי מיוחד - אין בדבר כדי לשנות את התמונה הכוללת בדבר מצבו העגום של התייר ששב לארצו אחרי פגיעה. על מצב דברים זה של החוק (בגלגולו הקודם) עמד עוד לפני קרוב לשלושים שנה Shapira במאמרו (G. Shapira, New Zealand Accident Compensation and the Foreign Plaintiff: Some Conflict of Laws Problems, 12 Ottawa L. Rev. 413 (1980) (להלן: Shapira)). Shapira הגדיר את היחס לתייר כנקודת התורפה של החוק. במאמר המקיף של Tobin & Schoeman (Rosemary Tobin & Elsabe Schoeman, The New Zealand Accident Compensation Scheme: the Statutory Bar and the Conflict of Laws, 53 Am. J. Comp. L. 493 (2005) (להלן: Tobin & Schoeman)) מוסבר (בחלק IV) ההיקף המצומצם של הפיצוי לתיירים (על פי הגרסה של החוק המאוחרת למועד התאונה). מודגש כי החוק בניו-זילנד חוסם הגשת תביעה בנזיקין. על כן מומלץ במאמר למבקרים זרים לבטח את עצמם בביטוח מקיף וביטוח תאונות אישיות. גם המדינה, בתגובה לטענת המערער לפיה הוא נותר בלא שיימצא גורם שיפצה אותו, טענה כי התוצאה הקשה נובעת מכך שהמערער לא עשה לעצמו ביטוח הולם. המשיבה 1 לעומת זאת כ"מזיק" פוטנציאלי לא נדרשה לכאורה לעשות ביטוח על פי הדין בניו זילנד. במאמר מוסגר אעיר כי חיפושי לא העלו – וגם המערער לא הביא בפנינו – אף לא מקרה אחד במשפט המשווה בו הוגשה על ידי תייר שנפגע בניו-זילנד תביעה לבית משפט בפורום אחר (אפשרות, אליה אשוב, הנזכרת כאפשרות תיאורטית על ידי Tobin & Schoeman). אף שאין בטחון בדבר לא מן הנמנע שהעדרם של פסקי דין כאלה מצביע על כך שתיירים אכן נוהגים לבטח את עצמם, נוכח המצב המשפטי שבניו-זילנד בו מחד תביעת נזיקין כלפי המזיק נחסמת, ומאידך הפיצוי הניתן לזרים דווקא בתאונות קשות - הוא מינימאלי. אין בתיק שלפנינו נתונים בשאלה מדוע לא נעשה ביטוח: האם הדבר נבע מהעדר מידע מספיק או מבחירה. המשיבה 1 טענה בכתב הגנתה שהוגש לבית המשפט המחוזי כי המערער היה הבעלים או המחזיק ברכב והוא שעשה (או לא עשה...) את ההסדרים הביטוחיים של נהיגת המשיבה 1 ברכב (סעיף 7 לכתב ההגנה). במקום אחר (סעיף 9) טענה כי המערער והמשיב 4 אמרו לה בניו-זילנד כי במהלך הטיול שלהם רכשו מכונית ניו-זילנדית וכי "יש ביטוח לרכב ולפיכך אין כל בעיה לנהוג". כיוון שלא נשמעו ראיות לא התבררו הטענות בנושא זה. ואולם, השאלה שלפנינו איננה אם מאן דהוא אחראי להעדר ביטוח – שאלה שייתכן שיש לה חשיבות בעניינים אחרים (השוו ע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (טרם פורסם, 7.3.2007)) – השאלה היא מהו הדין החל.

ובחזרה לשאלת הדין החל:

22. אחרי שנים רבות בהן לא הוכרעה הסוגיה פסק בית משפט זה את פסוקו בסוגיית ברירת הדין בנזיקין ב-עניין ינון (בקשה לדיון נוסף נדחתה- ראו דנ"א 9524/04 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן (לא פורסם, 23.2.2005)). בפסק דין זה סקר בית המשפט, מפי המשנה לנשיאה ריבלין, עמו הסכמנו חברתי השופטת חיות ואנוכי, את הגישות השונות במשפט המשווה. בית המשפט דחה את הגישה האמריקאית (כפי שהסתמנה מאז "המהפכה" בפסק דין Babcock V. Jackson, 191 N.E.2d 279) המותירה שיקול דעת רחב לבית המשפט תוך ויתור על הנסיון להציב כללים להכרעה בסוגיית ברירת הדין בנזיקין (לניתוח פסק הדין בפרשת Babcock הנזכרת, שיש לה דמיון מסוים לענייננו ראו עניין ינון לעיל, בפסקה 18 לפסק הדין). בסופו של דבר, לאחר שקילת האלטרנטיבות השונות אמצנו את הכלל המתבסס על פניה לדין מקום ביצוע העוולה, תוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט לסטות מדין זה במקרים נדירים בהם שיקולי צדק דורשים זאת. כדי שלא להאריך במקום בו ניתן לקצר לא אעמוד על כל נימוקי פסק הדין. שבנו לפרשת ינון בבג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (טרם פורסם, 10.10.2007) שעסק ביחסי עבודה. שם צוין (מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין) בעניין כללי ברירת הדין בנזיקין:

"כעניין שבמדיניות, נראה שאין לראות בזיקה הטריטוריאלית ככלל ברירת דין עצמאי, או כמרכיב בלעדי ומכריע בברירת הדין החל על חוזים, וזאת מטעמים שונים. בהקשר זה, יש לעמוד על זיקתו של החיוב לטריטוריה מסוימת על רקע ההבחנה בין חיוב רצוני לחיוב בלתי רצוני. כך, נראה כי חיוב בלתי רצוני הנובע מביצועה של עוולה נזיקית, קשור בדרך-כלל באופן הדוק יותר למקום ביצוע העוולה, שכן מטבעו הוא איננו פרי תכנון, כוונה או ציפייה משותפת של הצדדים, ונסיבותיו הן לרוב מקריות. לכן, קבענו, כאמור [בפרשת ינון-מ.נ.], כי יש לאמץ בתחום הנזיקי את דין מקום ביצוע העוולה ככלל ברירת הדין הראוי, ובצידו לקבוע חריג, "שיאפשר הימנעות מהחלת דין מקום ביצוע העוולה כאשר הדבר נדרש מטעמי צדק" (שם, בעמ' 374). נקבע שם כי הכלל – עקרון הטריטוריאליות – מוצדק משום שהוא מציע מענה לצורך בשמירת הסדר הציבורי בשטחן של המדינות המעורבות, ואף תואם, בדרך-כלל, את ציפיות הצדדים ומקל על יצירתה של וודאות. עם זאת, נקבע גם כי במקרים שבהם נמצא כי זיקתה של מדינה פלונית לעוולה הדוקה באופן משמעותי מזיקתה של המדינה בה התרחשה העוולה (ומשום כך מקום ביצוע העוולה הופך להיות מקרי) עשוי לפעול החריג האמור." (וראו גם רע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין (טרם פורסם, 17.7.2007).

פרשת ינון היא איפוא נקודת המוצא להכרעה בשאלת הדין. זהו המקום הגיאומטרי של הסוגיה שלפנינו. השאלה הטעונה הכרעה היא האם המקרה שלפנינו הוא מקרה בו ראוי ליצור חריג לכלל מקום ביצוע העוולה עליו עמדנו בפרשת ינון. כידוע hard cases make bad law. עם כל הקושי שבדבר, כשבית המשפט מבקש לעצב כלל (ובענייננו – חריג לכלל) עליו להתבונן על הסוגיה במבט רחב. השאלה שעליו להציג לעצמו איננה האם ראוי ליצור חריג לכלל עבור המערער. השאלה שעליו להציב לעצמו היא כללית: האם ראוי לחרוג מכלל מקום ביצוע העוולה לגבי תובעים מסוגו של המערער. לשאלה זו דרגות שונות של הפשטה: כגון – האם ניצור חריג כאשר התובע והנתבע הם בני אותה ארץ; זו טענת המערער לפנינו, ועוד נשוב אליה; האם ניצור חריג כאשר הדין הזר מונע תביעה בנזיקין נגד הנהג הפוגע אך אינו מעניק פיצוי הולם מחוץ למקום התאונה לניזוק הזר?; האם ניצור חריג כאשר מדובר ברכב הרשום והמבוטח במקום שאיננו מקום התאונה, ועוד ועוד. מכל מקום, כללים (או חריגים לכללים, שאף הם בגדר כללים) אינם נוצרים עבור ראובן או שמעון. תחולתם, לעולם, כללית. שיטתנו בעניין ברירת הדין בנזיקין, כפי שבוארה בפרשת ינון, תוך דחיית הגישה האמריקאית איננה גישה של צדק במקרה הפרטי, והגישה לפיה כללי ברירת הדין בנזיקין ייקבעו על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה נדחתה בפרשת ינון. לא מן המותר להעיר כי לצדק במקרה הפרטי, כמה פנים: זה של המערער, שנפגע קשה ואין לו מקור ממשי לפיצוי; זה של המשיבה 1, שאם תחוייב בתשלום פיצוי ספק אם שנות השתכרותה יספיקו לכיסוי הסכומים הנדרשים נוכח נזקיו הקשים של המערער. ולא מן המותר להבהיר: אילו ניזוק המערער על ידי נהג תושב ניו-זילנד – מצבו לא היה טוב יותר; כך גם אילו ניזוק בתאונה עצמית.

23. בפרשת ינון הוזכרה (בפסקה 30) אמנת האג בדבר הדין החל על תאונות דרכים (Convention on the Law Applicable to Traffic Accidents, May 4, 1971, 965 H.C.C.H. 13925. (להלן: אמנת האג)). אמנה האג קובעת גם כן, כמצוין שם, את הכלל שהדין החל על התאונה הוא דין מקום התאונה וכי בנסיבות מסוימות (שאינן מתאימות לענייננו) יחול חריג (לדיון באמנת האג ראו Christopher S. Armstrong, Note, The Hague Convention on the Law Applicable to Traffic Accidents: Search for Uniformity Amidst Doctrinal Diversity, 11 Colum. J. Transnat'l L. 74 (1972). (להלן: Armstrong)).

24. מאז שניתן פסק הדין בפרשת ינון נפל דבר במדינות האיחוד האירופאי והתקבלה Council Regulation 864/2007, On the Law Applicable to Non-Contractual Obligations, art. 32, 2007 O.J. (L 199) 40 (להלן – ROME II) (למשמעותן של תקנות (Regulations) באיחוד האירופי ראו אריה רייך "האיחוד האירופי" רובי סיבל משפט בינלאומי 121, 151 (2003)). זהו מסמך מקיף בענייני ברירת הדין בחיובים שאינם חוזיים. פרק 2 עניינו ב-"Torts/Delicts", הכלל בסעיף 4(1) הוא שיחול דין המקום בו ארע הנזק (בעניינו – ניו-זילנד):

"CHAPTER II

TORTS/DELICTS

Article 4

General rule

1. Unless otherwise provided for in this Regulation, the law applicable to a non-contractual obligation arising out of a tort/delict shall be the law of the country in which the damage occurs irrespective of the country in which the event giving rise to the damage occurred and irrespective of the country or countries in which the indirect consequences of that event occur."

.

אגב, המקום בו ארע הנזק איננו בהכרח זהה למקום בו ארעה העוולה, אך בענייננו אין לכך חשיבות. סעיף 4(2) קובע חריג, לפיו אם לתובע ולנתבע מקום מושב משותף יחול דין מקום המושב:

"2. However, where the person claimed to be liable and the person sustaining damage both have their habitual residence in the same country at the time when the damage occurs, the law of that country shall apply"

ROME II אמורה להיכנס לתוקף בשנת 2009. כללי ROME II לא יחולו על ארועים שקדמו לכללים. כללי ROME II כבר זכו להתייחסות ענפה בספרות המשפטית (Symeon C. Symeonides, Rome II and Tort Conflicts: A Missed Opportunity, 56 Am. J. Comp. L. 173 (2008). (להלן: Symeonides); Phaedon John Kozyris, Rome II: Tort Conflicts on the Right Track! A postscript to Symeonides' "Missed Opportunity", 56 Am. J. Comp. L. 471 (2008). (להלן: Kozyris); Russell J. Weintraub, The Choice-of-Law Rules of the European Community Regulation on the Law Applicable to non-Contractual Obligations: Simple and Predictable, Consequences-Based, or Neither?, 43 Tex. Int'l L.J. 401 (2008).); בשיתוף בין אוניברסיטת Tulane ואוניברסיטת Duke התקיים סימפוזיון על ROME II. מבין המאמרים שפורסמו בעקבות סימפוזיון זה, נזכיר במיוחד את Symeon C. Symeonides, The American Revolution and the European Evolution in Choice of Law: Reciprocal Lessons, 82 Tul. L. Rev. 1741 (2008) ואתJan von Hein, Something Old and Something Borrowed, but Nothing New? ROME II and the European Choice-of-Law Evolution, 82 Tul. L. Rev. 1663 (2008) (להלן: Hein). במאמרו של Hein (בעמ' 1665, בהערת שוליים 3) מוזכרים מקורות משפטיים אירופיים רבים והיד עוד נטויה.

25. במוקד דיוננו, כמבואר, השאלה אם יש מקום לקבוע חריג לכלל שנקבע בפרשת ינון בנוסח זה המצוי בסעיף 4(2) ל- ROME II. חריג כזה, שנמצא לנו במשפט המשווה יכול לתמוך בגישת המערער בענייננו. במבט ראשון, למקרא החריג שבסעיף 4(2) ל-ROME II הרהרתי בשאלה שמא ואולי בקביעת חריג דומה אצלנו תבוא ישועתו של המערער (ככל שבכלל ניתן להיפרע מן המשיבה 1). ואולם בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לקביעת חריג כזה במשפטנו. אבאר: כפי שמסביר Symeonides החריג שבסעיף 4(2) משקף התפתחויות שחלו בארצות הברית, באותה "מהפכה" שבאה לידי ביטוי בפסק הדין בעניין Babcock אותו הזכרנו בפרשת ינון. Symeonides מסביר במקום אחר את הקשר בין כלל ה-"Common Domicle" לבין "המהפכה" האמריקאית בענייני ברירת הדין. (ראו Symeon C. Symeonides, Choice of Law in the American Courts in 2007: Twenty-First Annual Survey, 56 Am. J. Comp. L. 243, 256 (2008). ואילך; וראו גם Symeon C. Symeonides, The American Choice-of-Law Revolution: Past, Present and Future 123-140, 155 (2006)). במאמרו של Hein מצוין כי מקובל לראות את החריג שב- Rome II בדבר מקום מגורים משותף של הפוגע והנפגע, כקבלת הרעיון האמריקאי של הלכת Babcock ובנותיה, אך הוא מציין שחריג דומה קיים עוד מקדמת דנא גם בדין הגרמני (Hein לעיל, בעמ' 1682-1681). בפרשת ינון דחינו את הפתרון האמריקאי בסוגיית ברירת הדין בנזיקין. איני סבורה שיש מקום להכניס אותו עתה בדלת האחורית. בעיני העובדה שלתובע ולנתבע יש אותו מקום מגורים קבוע היא בדרך כלל מקרית. איני רואה רלבנטיות לעניין זה, ואיני סבורה שיש מקום להבחין בין מקרה בו הנהגת היתה, למשל תושבת ארצות הברית שחברה למערער ולמשיב 4 בנסיעתם לבין המקרה שלפנינו. Kozyris מעיר לעניין החריג שבסעיף 4(2) כי בעוד שיש הגיון בקביעת חריג של מקום מושב במקרה בו במקום המושב נעשה גם ביטוח לרכב בו ארעה התאונה (כפי שמשתקף מפסקי דין שונים) אין מקום להתחשב בגורם זה במקום בו פרט לעובדה שקיים מקום מושב משותף לפוגע ולנפגע אין שום עובדה משמעותית נוספת.

ואכן בפסק דין מקיף של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"א (מחוזי י-ם) 6299/99 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחנונה, פ"מ תש"ס(1) 351 (2001) נקבע כי כעקרון תחולתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא טריטוריאלית, אך יתכנו לכך חריגים נדירים, כמו באותה פרשה: שם ארעה תאונת דרכים ברכב ישראל שבוטח בישראל בתחום המצרי של מסוף הגבול בין ישראל ומצרים. שם, נוכח החריג נקבעה אחריות של חברת הביטוח, אך צוין שסביר להניח שהתוצאה היתה שונה לו היתה התאונה מתרחשת בתוך מצרים לאחר ביקורת הגבולות. חברת הביטוח שביטחה את הנהג הגישה בקשת רשות הערעור לבית משפט זה אך חזרה בה וחויבה בהוצאות (רע"א 4678/01 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אוחנונה (לא פורסם, 2.6.2002)). אכן, נסיבות מיוחדות כמו אלה שתוארו בעניין הכשרת הישוב עשויות להתאים לחריג, הזיקה הטריטוריאלית לישראל בפרשה זו היתה זיקה חזקה ביותר.

כפי שמציין Kozyris לביטוח הרכב במקום מושבם המשותף של הצדדים עשויה להיות משמעות המצדיקה חריג. לעומת זאת, מקום המושב המשותף של הפוגע והנפגע, כשלעצמו הוא לטעמי, עובדה מקרית. ואדגיש: קביעת עקרון בינלאומי משותף אחר לכללי ברירת הדין שהתגבשו בפרשת ינון, למשל במסגרת אמנות, היא אפשרית. אין קדושה בפתרון ו"בכפר הגלובלי" עדיפים כללי ברירת דין אחידים, אם כי קשה להגיע להסכמה לגביהם (וראו:Erin O'Hara & Larry E. Ribstein, Rules and Institutions in Developing a Law Market: Views from the U.S. and Europe (University of Illinois College of Law, Law and Economics Working Paper No. 88, 2008). כך או כך קביעת פתרון אחיד מצריכה לטעמי תקופת מעבר, והערכות של התאמת כללי הביטוח לכללי החובה לפצות (השוו: יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 19 (מהדורה שלישית, 2005)).

סוף דבר לעניין הדין החל: התאונה ארעה בניו-זילנד המצויה תחת "משטר" המעניק רק כיסוי מצומצם לתייר השב לארצו, ובו לא ניתן לתבוע בנזיקין את מי שגרם ברשלנותו לתאונה. זהו המשטר בו ארעה התאונה, ויש להחיל עליו את הכלל הרגיל החל על עוולות, הכל כפי שנקבע בפרשת ינון. שיקולים אלה הביא בית המשפט המחוזי בחשבון אם כי שייך אותם לשאלת הפורום ולא לשאלת הדין. בדין הזר לא ניתן לתבוע את המשיבה 1, ולכן דין התביעה נגדה להידחות, יהא אשר יהא הפורום המתאים. תהא זו אולי נחמה פורתא למערער שהפורום המקומי אינו מפקיר אותו לחלוטין והוא מקבל, כפי שעולה מכתב התביעה, תגמולי ביטוח לאומי בגין נכותו.

תקנת הציבור?

26. המערער מבקש שלא להחיל את דין המקום בשל החריג של תקנת הציבור. חריג זה מצוי, כעקרון בשיטתנו בהקשרים שונים, והוא מעוגן גם בסעיף 10 לאמנת האג המאפשר שלא להכיר בהחלתו של חוק "only when it is manifestly contr
מעורבים
תובע: רוני יובינר
נתבע: נטע-לי סקלאר
שופט :
עורכי דין: