ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טוביה נדב נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:

טוביה נדב

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 30.1.07, בת.פ.ח. 1151/04, שניתן על ידי סגן הנשיא ס' רוטלוי והשופטים א' טל וע' סולומון צ'רניאק

תאריך הישיבה:

י' בשבט התשס"ט

(04.02.09)

בשם המערער:

עו"ד פלדמן אביגדור; עו"ד אבי עמירם

בשם המשיבה:

עו"ד תמר פרוש; עו"ד הדס גדנקן-שפיר

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

האישום וההליכים בפני בית המשפט המחוזי

1. המערער הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב באשמת ביצועה של עבירת רצח. נטען, כי בינו ללאון אדם (להלן: המנוח) היתה היכרות עסקית, ובשלב כלשהו נתגלע ביניהם סכסוך על רקע טענתו של המנוח כי המערער חייב לו כסף. אותה עת ניהל המערער עסק למכירת מכשירי חשמל, אשר כלל גם תחנת שרות הנמצאת ברחוב מבצע קדש בבני-ברק. על פי גרסת המשיבה, נפגש המערער עם המנוח בתאריך 30.7.04, בשעה 14:00 לערך, בתחנת השרות, לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להמיתו. על פי גרסת המשיבה, ירה המנוח, מטווח קצר, שתי יריות מאקדח בו החזיק ברישיון (מסוג ארמינוס, קוטר 22 אינטש, מס' 821777), שפגעו בחלקו האחורי של ראש המנוח, וכתוצאה מכך נגרם מותו. בהמשך, הזמין המערער גרר, ובאמצעותו העביר את רכבו של המנוח לרחוב פנקס בתל-אביב. גופת המנוח הובלה והושלכה בסמוך לאתר בניה ליד רחוב קדושי השואה בתל-אביב.

2. על עובדותיו של כתב-האישום הגיב המערער בכתב ביום 11.11.04. הוא אישר כי הכיר את המנוח וכי התקיימה ביניהם מערכת עסקית ארוכת שנים, ומנגד, הכחיש את קיומו של חוב כלשהו. עוד אישר המערער, כי בינו למנוח נקבעה פגישה שהיתה אמורה להתקיים ביום שישי, 30.7.04, במשרדו של המערער בתל-אביב, אולם המנוח לא הגיע לפגישה זו. המערער הוסיף ואישר כי הוא החזיק באקדח הנזכר בכתב-האישום, אולם טען כי לא היה לו קשר כלשהו למעשה הרצח. המערער הוסיף ואישר כי הזמין גרר שהוביל את הרכב הנזכר בכתב האישום, אולם הכחיש כי ידע שזהו רכבו של המנוח.

בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערער, ובסופו של יום הרשיעו בעבירת רצח ודן אותו למאסר עולם. עיקריה של הכרעת-הדין המקיפה והמפורטת של בית משפט קמא יובאו להלן:

א) ביום 30.7.04, בשעה 14:00 לערך, חייג המנוח למערער מהטלפון הנייד שלו, ואותה שעה הוא היה באזור קניון איילון, לא הרחק מתחנת השרות של המערער. שיחה זו היתה סימן החיים האחרון של המנוח.

ב) בשעה 14:22 התקשר המערער לנהג גרר וביקשו לגרור רכב מסוג "סיטרואן ברלינגו" (ששוב אין ספק כי היה שייך למנוח, להלן: הברלינגו), מתחנת השרות לרחוב פנקס בתל-אביב, לא הרחק מביתו של המנוח.

ג) על רכב מסוג "פיורינו" ששימש את עסקו של המערער נמצאו מריחות דם שזוהו כדמו של המנוח.

ד) אקדח שהחזיק המערער ברישיון, ואותו החזיק, לגרסתו, בתא-המטען של רכבו, נעלם ועקבותיו אבדו. בדיקת הקליעים בהם נורה המנוח העלתה כי הם היו, ככל הנראה, בקליבר 22, ועליהם נתגלו סימנים אופייניים לירי ממספר אקדחים, וביניהם "אקדח תופי ארמינוס" שהחזיק המערער.

ה) בהודעה שנרשמה מפיו ביום 10.8.04, כשבוע לאחר מעצרו (ת/32), תאר המערער מפגש שהיה לו ביום האירוע עם שניים אותם הגדיר כ"מאפיונרים בעלי שרירים". את השניים הללו פגש המערער כחודשיים-שלושה קודם, כאשר ליוו את המנוח אשר ביקש לצלם מסמכים שונים. ביום 30.7.04 אמרו לו שני "הבריונים" להזמין גרר ולהוביל את רכב הברלינגו למוסך ביפו, שאת שמו ומענו הם ימסרו לו בהמשך. כאמור, עתה שוב אין ספק כי אותו רכב היה רכבו של המנוח, אף שהמערער טען כי לא ידע על כך. המערער הוסיף וסיפר כי הוביל את הגרר עם רכבו מתוך תקווה ש"הבריונים" יתקשרו אליו ויודיעו לו לאיזה מוסך להוביל את הנגרר, ומשלא עשו זאת החליט להחנות את הרכב ברחוב פנקס בתל-אביב. על הכל היה מוסכם כי המקום בו הוחנה הרכב נמצא לא הרחק מביתו של המנוח (בכיכר המדינה). אותה פגישה שהיתה למערער עם שני "הבריונים" כונתה בפי הכל "גרסת המפחידים", ולשאלה מדוע נמנע המערער מלסרב לדרישתם להזמין גרר, השיב המערער כי חשש לחייו ולחייהם של בני משפחתו.

בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, והגדיר אותה כ"מעורערת, עמומה, לא הוכחה ואף הופרכה".

ו) בית המשפט קמא הוסיף ומנה שקרים רבים שנתגלו בגרסת המערער בחקירתו ובעדותו בבית המשפט, ונוכח כל אלה קבע כי אשמתו כמי שגרם למותו של המנוח, הוכחה כדבעי.

הטענות בערעור

3. בא-כוח המערער לא התעלם ממשקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות כנגד שולחו, אולם הוא סבור כי התוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אינה עולה בקנה אחד עם שעת מותו של המנוח, שלהשקפת המערער היתה בסביבות השעה 16:00. נטען, כי גופת המנוח נותחה במכון לרפואה משפטית ביום 31.7.04, בשעה 15:30 לערך, ונקבע על ידי ד"ר קוגל כי המוות נגרם למעלה מ-16 שעות לפני מועד הבדיקה. הרופא הוסיף וקבע, לאחר בחינת תוכן קיבתו של המנוח, כי המוות נגרם כשעתיים-שלוש לאחר שהמנוח סעד את ארוחתו האחרונה. ועוד נטען, כי את ארוחת הבוקר אכל המנוח בין השעות 10:00-11:00, ומאחר ושוב אין ספק כי הוא היה בחיים עד לשעה 14:00 לפחות, מתחייב, נוכח תוצאות הנתיחה, כי הוא אכל ארוחה נוספת לאחר שיצא מביתו בדרכו לתחנת השרות של המנוח, שלאחריה נגרם מותו לפני שהגיע לפגישה עם המערער.

אין בידי לאמץ טיעון זה של בא-כוח המערער, ולהלן אבהיר את דברי תוך סקירה תמציתית של הראיות לה אקדים מלים בסוגית הראיות הנסיבתיות.

4. ראיות נסיבתיות - ההלכה הפסוקה

הכרעת הדין בתיק זה התבססה על ראיות נסיבתיות. כידוע, בניגוד לראיה ישירה, אשר בכוחה להוכיח במישרין התקיימות עובדה השנויה במחלוקת, כוחה של ראיה נסיבתית מצטמצם לכך שיש בה להוכיח קיומה של נסיבה אשר עשויה לשמש בסיס לקביעת קיומה של עובדה מן הסוג האמור (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002)).

לעתים יהיה בכוחה של ראיה נסיבתית בודדת לבסס הרשעה, ולעתים יידרש לכך מארג של ראיות, בין אם נסיבתיות כולן או בחלקן, להביא לאותה תוצאה, ובלשון הפסיקה:

"יש וראיה נסיבתית אחת יוצרת תמונה ברורה ושלמה בכיוון אשמתו של הנאשם, עד כי בלי הסבר אמין ומשכנע מצדו אין להגיע למסקנה אחרת: אולם גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ומהזדמנויות נפרדות, השאלה תהא תמיד מה התמונה הכוללת המתקבלת כאשר בית-המשפט מפעיל מיטב שיקולו של האדם הסביר" (ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 829 (1980) 835-836).

כוחה ההוכחתי של ראיה נסיבתית לקבוע ממצא עומד לה, כך נקבע, רק במידה וממצא זה מתחייב הגיונית ממנה וממארג הראיות שעימה כמסקנה אחת ויחידה. ראשית, יש להבהיר, כי אין בוחנים כל ראיה נסיבתית אגב בידודה מיתר הראיות, אלא בוחנים את מקבץ הראיות כולו (ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 302, (1985); ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2003), פיסקה 4 לפסק-הדין; ע"פ 11331/03 קיס (אריק-בר) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט(3) 453, 470 (2004)). שנית, קביעת הממצא העובדתי נעשית רק לאחר שלא נותר עוד ולו ספק סביר, בדבר נכונותה של המסקנה המוסקת ממנו. עמדתי על כך אני באחת הפרשות:

"אין משקלן של ראיות [נסיבתיות] נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.2004); וראו גם: ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610, 612-613 (1982); ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981)).

בחינה זו של כוחה ההוכחתי של הראיה הנסיבתית מסתמכת על מבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים (ע"פ 497/92 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.1995), פיסקה 16 לפסק-הדין; ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980); ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 662 (2004)), וכאמור, לעתים די יהיה בראיה נסיבתית בודדת בעלת משקל סגולי גבוה כדי לקבוע כל ממצא עובדתי. עם זאת, בעודו מפעיל מבחנים אלו, מוטלת על בית-המשפט החובה לבחון מיוזמתו הסברים המתיישבים עם הנסיבות שהוכחו ועם חפותו של הנאשם, ואפילו הסברים אלו אינם מתיישבים עם טענותיו שלו עצמו (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, נו(5) 221 (2002), 228). ראוי עוד לציין, כי העובדה שקביעת הממצא נעשית לאורם של מבחנים אלה, מקימה אפשרות להעביר קביעות מסוג זה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, והדבר מתיישב עם הלכת אי-ההתערבות:

"ועוד יש להעיר שהרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות פתוחה לבקורת בדרגת הערעור יותר מאשר הרשעה שיסודה בראיות ישירות שנקבעו על-פי התרשמות הערכאה הראשונה ממהימנות העדים, כי ככל שעברו הראיות הנסיבתיות את מבחן ההגיון ונסיון החיים, יכולה דרגת הערעור לעקוב אחרי ההנמקה של הערכאה הראשונה. אך כנגד דרכי בקורת אלה הפתוחות לפני ההגנה, קיימת יכלתו של בית-המשפט שלערעור לבחון את הראיות מחדש על-מנת לגלות, אם ההיגיון וניסיון החיים הצדיקו את מסקנת הערכאה הראשונה על-פי הנסיבות שהוכחו לפניה" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686 (1978)).

להלן אבחן אם הלכות אלו יושמו נכונה במקרה זה.

5. מקום הפגישה המתוכנן בין המערער למנוח

מיכאל קול אדם הוא בנו של המנוח, ובעת שאביו מצא את מותו היה בן 10 שנים בלבד. מפיו נרשמה הודעה במהלך החקירה (ראו ת/93), ובה תאר את מעשיו של אביו ביום ששי. לגרסתו, בשעה 12 לערך הוא הסיע אותו ואת אחיו להסתפר, ובדרך חזרה התקבלה שיחה מהמערער, ובלשון העד: "טוביה אמר לאבא שיש פגישה חשובה ושאבא צריך להגיע לפגישה אבל הוא לא אמר לאיפה אבא צריך להגיע, ואז אבא אמר שהוא יכול להגיע עם הילדים עכשיו, אבל טוביה אמר לו אל תביא את הילדים ואז אבא אמר בסדר והם אמרו שידברו אחר כך ואבא אמר לטוביה שהוא יגיע בשעה 14:00". העד הוסיף ומסר כי האזין לשיחתם של המערער ואביו הואיל והיא נוהלה באמצעות הדיבורית המותקנת ברכב.

גרסה זו של קול אדם אומתה בדברים שנרשמו מפיו של המערער ביום 31.7.04 (ראו ת/19), ופלט השיחות (ת/71). המערער מסר כי התקשר למנוח בשעה 12:30 וקבע להיפגש עמו בבית אל-על בתל-אביב. הוא הוסיף ואישר כי אמר למנוח שלא לבוא לפגישה עם ילדיו, לגרסתו, הואיל ו"זו פגישה שנועדה לדבר על החנות זה לא בית קפה". לאותה פגישה, שהיתה אמורה להתקיים בשעה 14:30, לא הגיע המנוח, ולאחר המתנה החליט המערער לשוב לתחנת השרות בבני-ברק, משם נסע לביתו בשעה 16:30 לערך. כאן המקום להוסיף, כי בתשאול שנערך למערער ביום 4.8.04, הוא הכחיש כי המנוח הציע להגיע לפגישה עמו בלוית ילדיו (ראו ת/22).

טענת המערער לפיה הפגישה בינו למנוח היתה אמורה להתקיים בתל-אביב, ושלאחר המתנה החליט, בסביבות השעה 14:30, לשוב לתחנת השרות, התקשתה להתמודד עם ראיות אחרות שהוצגו לבית המשפט. כוונתי, בראש ובראשונה, לכך שמרישומי השיחות שקיים המערער (ת/70), עולה כי בשעה 13:39 הוא שהה באזור קניון איילון ברמת גן, ובשעה 14:22 הוא הזמין מתחנת השרות את הגורר דוד פלס. נוכח כל אלה נראה שגם המערער התקשה להתמיד באותה גרסה כוזבת בה דבק במהלך חקירתו, וכאשר נשאל במהלך עדותו בבית המשפט אם בשעה 14:00 שהה בתחנת השרות, השיב בחיוב (ראו עמ' 359 לפרוטוקול הדיון).

6. גרירת רכבו של המנוח

כאמור, הזמין המערער גרר כדי להוביל את רכבו של המנוח לתל-אביב. כדרכו, התכחש המערער גם לעובדה זו במהלך חקירתו (ראו ת/29), ולשיאו הגיע בעימות שקוים בינו לבין הגורר פלס, במהלכו טען המערער: "לא זוכר את האיש, אין לי שום קשר לאיש... אין לי שום קשר לא עם הגרירות, ולא עם הרכב" (ראו ת/123ג(2), עמ' 13). עתה שוב אין ספק כי המערער לא אמר אמת בעניין זה, ולו מן הטעם הפשוט שהוא התקשר מספר פעמים לפלס, וזה ידע לנקוב בחקירתו בשמו של המערער ושם עסקו. יתרה מכך, התברר כי פלס ביצע גרירה נוספת עבור עסקו של המערער, יומיים בלבד לפני הרצח, ושתי ההובלות תועדו בקבלות שהנפיק הגורר (ראו נספחים לת/101).

באשר לדו-שיח שהתנהל בינו למערער בהגיעו לזירה, מסר פלס כי ביקש את מפתחות הרכב כדי לשחרר את מנעול ההגה, ובתגובה אמר לו המערער כי המנוע שבק חיים, ומותר להניח שכך השיב הואיל ואם היה מצליח פלס להתניע את הרכב, היה מתברר כי לא היה כלל צורך בגרירה. בהמשך, נסע פלס בעקבות רכבו של המערער שהוביל אותו לרחוב פנקס בתל-אביב ושם פרק את הרכב. טענת המערער לפיה לא ידע כי הרכב הנגרר הוא רכבו של המנוח, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מממצא זה. אדרבא, למערער היו הזדמנויות לא מעטות כדי לדעת שהברלינגו שייכת למנוח, ואם נדרשה ראייה נוספת לכך היא מצויה בעובדה שבמקום להוביל את הרכב למוסך, או להחנותו ליד ביתו שלו או עסקו עד שה"בריונים" יודיעו את שמו של המוסך בו הם חפצים, בחר המערער, באורח פלא, להחנותו ברחוב פנקס בתל-אביב, לא הרחק מביתו של המנוח.

7. ממצאי מז"פ

פקד יואב ווליניץ, איש המעבדה הניידת של מז"פ, ביקר ביום 31.7.04 בזירה בה נמצאה מוטלת גופתו של המנוח. את ממצאיו סיכם העד בחוות הדעת ת/43, ומתוך המסקנות עולה כי נראה שהמנוח נגרר עד למקום בו נמצאה גופתו. יתרה מכך, מהגופה הוביל מסלול של טיפות דם עד למרכז הכביש וצפונה, ומכך למד העד כי "עצם או גוף מגואל בדם" נע ממקום מציאת הגופה. בנוסף, נבדקה מכונית הפיוריני המשמשת את עסקו של המערער, ולהלן הממצאים כפי שפורטו בסעיף 24 של חוות הדעת ת/43:

א) טביעות אצבע ומריחות של דם על כנף הדלת השמאלית של תא המטען, בצידה החיצוני והפנימי.

ב) טביעות אצבע ומריחות דם של כנף דלת ימין של תא המטען, בצידה החיצוני.

ג) נזילות של דם על וו הגרירה והפגוש האחורי.

ד) מריחות של דם על מסגרת ספסלי הרכב האחוריים שבתוך תא המטען.

ה) התזות של דם על תקרת תא המטען בסמוך לפתח.

דגימות מתוך מריחות הדם שנמצא בפיורינו, וכן מכתמי דם שנמצאו על פני הכביש, נבדקו במכון לרפואה משפטית, ונמצא, בסבירות קרובה לוודאות מוחלטת, כי הדם הוא דמו של המנוח. נוכח נתונים אלה ניתן היה לקבוע כי גופת המנוח הונחה או הובלה ברכב הפיורינו. וכאן המקום להוסיף, כי דוד פלס (הגורר) העיד (בעמ' 89), כי כאשר הגיע כדי לגרור את הברלינגו, הוא ראה את הפיורינו חונה לצדה, ומותר לתהות כיצד עובדה זו מתיישבת עם טענת המערער לפיה מסר את הפיורינו לידי ה"מפחידים" שביקשו להוביל באמצעותו דבר מה.

אקדים ואומר, כי המערער הגיע לתחנת השרות גם בשעות הצהרים של יום השבת, ה-31.7.04, ובכך עוד אעסוק. בשלב זה של הדיון אוסיף, כי מפיו-שלו למד בית משפט קמא, כי כאשר הגיע לתחנה בשבת הבחין שרכב הפיורינו, אותו שאלו "המפחידים", כבר הוחזר והוא חנה שם. המערער העיד (ראו עמ' 305) כי באמצעות מפתחות הרכב שהיו "ליד ההגה" הוא התניע את המכונית כדי לוודא שהכל תקין. הוא נשאל אם ראה סימני דם על הרכב, ועל כך השיב: "שום דבר, לא ראיתי שום סימנים, לא ברכב, לא היה שום סימנים שמה שעשו שימוש ברכב, מלבד זה שנסעו ברכב וזהו". כאן המקום להוסיף, כי לאחר שהתניע את מכונית הפיורינו הוא נטל את המפתחות עמו, ואלה נתפסו ביום 4.8.04 ברכב הסובארו שלו (ראו ת/43). העולה מכך הוא, שאם נכונה ההשערה עליה רמזה ההגנה לפיה ל"מפחידים" היתה מעורבות ברצח והובלת גופתו של המנוח למקום בו נמצאה, היה עליהם לעשות זאת בין השעה 14:00 לערך של יום שישי ועד לשעה 15:00 של יום השבת. דא עקא, המערער לא הבחין, לטענתו, במריחות הדם ברכב, ועל כורחך אתה תוהה מתי הובילו אפוא אותם אלמונים שהמיתו את המנוח את הגופה, בפיורינו, כאשר מיום שבת מפתחותיו של רכב זה היו בידי המערער?

ממצא נוסף המשתלב בתמונה המפלילה הן טביעות אצבע של המערער שנמצאו על ידי אנשי מז"פ על מריחות הדם ברכב הפיורינו (ראו חווה"ד ת/48א' ות/143). אכן, מדובר ברכב המשמש את עסקו של המערער, ועל כן אפשר שבנגיעה אקראית הותיר המערער את טביעות אצבעותיו. אולם לעניין זה חשובים דברים שנרשמו מפיו של פקד וולניץ בעמ' 18 של עדותו, לאמור, מדובר בטביעות אצבע שנוצרו כתוצאה ממגע של ידיים מגואלות בדם ברכב. ועוד הוסיף העד: "ראיתי טביעות אצבע שנוצרו כתוצאה מפתיחה וסגירה של הדלתות האחוריות שהן מגואלות בחומר החשוד כדם על גבי משטח שהוא יחסית נקי. זאת אומרת לא ראיתי שם נזילות, כתמים נרחבים, אלא יותר תופעה של חתימה וחותמת".

8. העלמות האקדח

בתאריך 3.8.04 הגיעו שוטרים לביתו של המערער, ומשלא מצאו אותו הלכו לחפש אותו באולם אירועים בו שהה עם אשתו. לאחר שפגשו בו, שאל אותו אחד השוטרים, דודי בר, "איפה האקדח שלך", ועל כך השיב המערער "איזה אקדח, אין לי אקדח" (ראו הדו"ח ת/21). בהמשך שינה המערער את גרסתו, וטען כי אמנם היה לו אקדח, אולם מזה שנה שלא ראה אותו (ת/117ב'). המערער הוסיף כי החזיק את האקדח בתא המטען של רכבו "ובסוף נעלם לו האקדח מהרכב, מזמן לא עכשיו לפני תשעה חודשים" (שם, בעמ' 3), וכן ראה ת/118ג(1), עמ' 75: "אני לא ראיתי את האקדח הזה שנה". בתמליל ת/118ג(2), עמ' 18, נרשם מפיו של המערער כי הוא נמנע מלהתלונן על העלמות הנשק, מתוך הנחה שמי שלקח אותו גם ישיב אותו. נראה כי גם המערער הבין שאין הגיון בתשובה זו, ועל כן משהגיע לדוכן העדים בחר לטעון כי הוא אינו זוכר כי כך השיב בחקירתו.

9. אירועי יום השבת - 31.7.04

בעקבות היעלמו של המנוח החליטו ביום השבת, 31.7.04, אחדים מבני משפחתו, לנסות לאתרו. על כך נרשמה הודעה מפיה של גרושתו, נילי (ת/95), בה נאמר כי תחילה אותר רכבו של המנוח ברחוב פנקס, ומשחיפוש בסביבה לא העלה דבר, הוחלט לנסוע לכיוון תחנת השרות של המערער בבני-ברק, הואיל ומשם התקבלה השיחה האחרונה עם המנוח.

בהגיעם לתחנה מצאו אותה סגורה, אולם הם הבחינו ברכב מסוג סובארו חונה ובו כרטיסי ביקור של המערער. לא הרחק ממנו עמד רכב אחר עם הלוגו של החברה, שתואר כ"רכב הרוס ועומד שם כל הזמן כפרסומת". בהמשך ניסו בני המשפחה להתדפק על דלתה של התחנה, אולם איש לא ענה להם, ואז החליטו להתרחק ולטלפן למערער כדי לבקשו לפתוח את התחנה במטרה לוודא כי המנוח לא נותר שם. בשיחה זו טען המערער כי הוא אמנם היה אמור לפגוש את המנוח ביום שישי, אולם המקום עליו נדברו היה בית אל-על בתל-אביב, ולשם המנוח לא הגיע. לאחר שנילי שבה והפצירה בו הסכים המערער להגיע לתחנה בשעה 15:00, אולם בסמוך לאחר מכן הוא נראה ניגש לרכב הסובארו החונה, נוסע עמו, וממתין מאחורי מיכלים גדולים לא הרחק מהתחנה שלו. בעקבות כך הוזעק למקום בנו החורג של המנוח, ומשזה הגיע לתחנה החל המערער בנסיעה כדי ליצור רושם שהגיע זה עתה לתחנת השרות. במהלך עדותו בבית המשפט (ראו עמ' 301), טען המערער כי כאשר נילי טלפנה אליו הוא היה בביתו. ברם, עובדה זו נסתרה בנתונים שקשה היה להתמודד עמם. ראשית, מרישומיה של חברת האבטחה עולה כי התחנה נפתחה ביום שבת בשעה 13:55, והואיל ועניין זה לא היה שגרתי, טלפנו מהחברה לתחנת השרות ונענו על ידי אדם שידע למסור להם את הקוד המתאים. שנית, נילי טלפנה לטלפון הנייד של המערער, והשיחה הועברה באמצעות שרות "עקוב אחרי" לתחנת השרות, ממנה השיב המערער בטלפון הקווי של התחנה.

נוכח כל אלה נתבקש המערער להסביר את התנהלותו באותו יום, והוא הציע בליל של הסברים שבדין נדחו על ידי בית משפט קמא.

10. המוצג ת/18ב

בחיפוש שנערך ברכב הסובארו של המערער ביום 8.9.04, נתפסה כריכה של תיק בו רוכזו מסמכים בדבר אישיותו החיובית של המערער. על גב הכריכה הופיע דף שחולק לשני טורים, כאשר כותרתו של האחד היא "משטרה", והאחר "לאון", הוא שמו של המנוח. בטור "המשטרה" מופיעים הרישומים הבאים: "הוזמנתי 31.7.04 למשטרה אחר הצהרים למר אודי", ו-"30/7 פגישה 14:30 בבית אל-על". בטור האחר שכותרתו לאון, מופיע הרישום הבא: "חומר המלצות של המשטרה"; "מכתב לאון סיום התחשבנות".

אין ספק שהשילוב הזה בין "משטרה" ל"לאון" במסמך אחד, קשור קשר הדוק לקו ההגנה בו נקט המערער, ולראיה אותה טענה שבדה מלבו והופרכה בראיות, ולפיה הפגישה עם המנוח היתה אמורה להתקיים בבית אל-על בתל-אביב. מכך מתבקשת כמובן מסקנה נוספת, היינו, שעוד בטרם נעצר החל המערער לארגן את קו הגנתו לקראת חקירתו הצפויה בקשר עם מותו של המנוח, ומותר לתהות אם כך נוהג מי שהאמין, באמת ובתמים, בחפותו.

11. "גרסת המפחידים"

בית המשפט המחוזי דחה את ""גרסת המפחידים" אותה העלה המערער. כאמור, תכנן המערער לטעון כי לא היה בתחנת השרות בשעה המשוערת לביצוע הרצח, ולצורך כך בדה את הטענה לפיה הפגישה המתוכננת עם המנוח היתה אמורה להתקיים בבית אל-על. ברם, עד מהרה התברר לו כי בידי המשיבה ראיות רבות לכך שבשעה 14:00 הוא שהה בתחנת השרות, ובתאריך 9.8.04 הוא אף הופגש עם דוד פלס, אותו הזעיק המערער בשעה 14:22 של יום ו', כדי לגרור את רכבו של המנוח. נראה שבעקבות כך הבין המערער כי לא יוכל להתמיד עוד בקו ההגנה בו בחר, ועל כן טען ביום המחרת, 10.8.04, את "גרסת המפחידים". גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מכך. אדרבא, העובדה שהמערער נמנע מלהעלות את אותה גרסה שעה שנעצר ונחשד במעורבות ברצח, פוגעת במהימנותה. לכך מובילה גם העובדה שדוד פלס הבחין בבואו ביום ו' לזירה (בסביבות השעה 15:00) בפיורינו חונה ליד תחנת השרות, ללמדך שלפחות עד אותה שעה לא נלקחה הפיורינו על ידי "המפחידים". כמובן, קיימת האפשרות שה"מפחידים" השתמשו באותו רכב בשעה מאוחרת יותר, אולם, מתוך עדותו של המערער עצמו עולה כי כאשר הבחין בפיורינו ביום השבת (והיה זה לאחר שה"מפחידים" החזירו אותה), הוא לא ראה עליה סימנים של מריחות דם. מכאן ואילך השליטה ברכב עברה לידיו (המפתחות נמצאו ברכב הסובארו השייך לו), ועל כורחי מצאתי את עצמי תוהה מתי וכיצד נוצרו מריחות הדם על הפיורינו. בנסיבות האמורות המערער הוא היחיד שהיה יכול להציע הסבר לשאלה זו, והסבר כזה לא היה בפיו.

ועוד אזכיר, כי על פי גרסת המערער אמרו לו "המפחידים" להוביל את הברלינגו ליפו, אולם בהמשך לא התקשרו אליו כדי להודיע לו את שם המוסך. בעקבות כך הוא החנה את הרכב ברחוב פנקס בתל-אביב, ועל רקע זה מצאתי את עצמי מוסיף ותוהה אם זה רק מקרה שהברלינגו הוחנתה לא הרחק מביתו של המנוח, וזאת נוכח טענת המערער לפיה לא ידע מי הוא בעליו של הרכב. לחילופין, אם ידע המערער כי הרכב שייך למנוח, אך טבעי היה שיתהה מה עלה בגורלו של בעליו, ולא זו בלבד שהמערער לא טרח לעשות זאת, אלא שכאשר התקשרה אליו גרושתו של המנוח ביום השבת, הוא לא סיפר לה כלל על אשר התרחש ביום ו' בכל הנוגע לרכבו של המנוח, ואת מעורבותו בגרירתו.

12. שעת מותו של המנוח

כאמור, המערער סבור כי מותו של המנוח נגרם לאחר השעה 16:00, כאשר כבר לא שהה בתחנת השרות. סברה זו אין בידי לקבל.

לצורך קביעת שעת המוות, פנה בית-משפט המחוזי לבחון את סדר יומו של המנוח עובר למותו. במסגרת זו נדרש בית המשפט לשעה בה אכל המנוח את ארוחתו האחרונה, וזאת נוכח ממצאו של ד"ר קוגל לפיו המוות אירע כשעתיים עד שלוש לאחר אותה ארוחה (ת/45א'). נוכח הראיות שהובאו בפניו קבע בית המשפט כלהלן:

"יושבי בית המנוח התחילו בפעילותם בסמוך לשעה 10:00, וזאת על פי השיחות היוצאות מהבית ממכשיר הטלפון החל מהשעה 10:04:03, כאשר בשעה 10:33:20 התנהלה שיחה בת 26 שניות ממנו לביתו של אופק [חברו של מיקי – בנו של המנוח]. גם לפי מספר הפלאפון של המנוח ואיכון שלו ברחוב ויצמן תל אביב, בסמוך למקום מגוריו, מוכח, כי המנוח היה בסמוך לביתו בעת שהתקבלה שיחת הטלפון הראשונה בשעה 11:05:29 ממכשיר הטלפון של תחנת השירות של [המערער] בבני ברק.

ארוחת הבוקר נאכלה על ידי המנוח וילדיו בין השעות 11:30-11:00 או 12:00 (דברים אלה מתיישבים עם דברי מיקי עמ' 42 לפרוטוקול ועם מזכר ת/94 וכן עם ת/93).

בסמוך לשעה 12:00 התעורר שי עקב הרעש שעשו אחיו הקטנים. בשעה 12:14.21 התקבלה שיחת טלפון באמצעות שירות 42* מביתו של אופק, שאותה מיקי לא זכר, ולאחר מכן, בשעה 12:28.15, התקיימה שיחה מביתו של מיקי לביתו של אופק. לאחר מכן יצאו המנוח וילדיו לסידורים, שנמשכו כשעה עד לשובם לביתם, וזאת ניתן ללמוד מאיכון שיחות הפלאפון של המנוח. בשעה 12:48, בדרכם לסידורים, התקיימה השיחה בין המנוח ל[מערער], שאותה שמע מיקי. כאמור לעיל, גם [המערער] בסופו של דבר אישר, שהמנוח אמר לו שהוא יוצא לסידורים עם ילדיו" (עמ' 17 להכרעת הדין).

משיצא המערער מביתו בלוויית ילדיו, הוא נסע למספרה הנמצאת בסמוך לגשר ההלכה, ומשלא מצא אותה פנויה פנה למספרה אחרת. בית משפט קמא קבע כי "היה בידי המנוח כשעה לנסוע עם ילדיו לשתי המספרות, לחנות הטריקים ולחזור. מדובר במרחק שאיננו רב" (עמ' 20 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער שב לביתו בשעה 13:29 לערך, וזאת על-פי איכון הטלפון הסלולארי ששימש אותו (ת/81). בעקבות כך פנה בית המשפט לבחינת מיקומם של המנוח והמערער בשעה שקדמה לניתוק הטלפון הסלולארי של המנוח, וכך סיכם את ממצאיו:

"המסקנה העולה מניתוח פלטי השיחות, האיכונים, המפות והעדויות היא, כי בין השעה 13:29.03 לשעה 14:00.12 נסע המנוח מאזור מגוריו בסביבת כיכר המדינה בתל-אביב לכיוון קניון איילון ברמת גן במסלול העובר בדרך אבא הלל ברמת גן. בשעה 14:00.12 טלפן המנוח למכשיר הסלולארי של [המערער] ששהה באזור איצטדיון רמת גן. עשר דקות לאחר מכן, בשעה 14:10.19 אבד הקשר עם המנוח וכל השיחות לאחר מועד זה נכנסו למענה הקולי..." (עמ' 21 להכרעת הדין).

נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי מותו של המנוח ארע דקות ספורות לאחר השעה 14:00, וממצא זה, כך נקבע, עולה בקנה אחד עם ארוחתו האחרונה ופער הזמנים אותו קבע ד"ר קוגל בחוות דעתו.

13. לטעמו של המערער, סד הזמנים אותו קבע בית המשפט קמא, לפיו יצא המנוח מביתו, בליווי ילדיו, בין השעה 12:28 לשעה 12:48 ושב חזרה בסביבות השעה 13:29 לאחר שביקר בשתי מספרות ובחנות טריקים, אינו סביר. להשקפתו, התרחיש העובדתי אשר מתיישב באופן הגיוני יותר עם הראיות והעדויות, הוא שהמערער ביצע את סידוריו בשעת בוקר, ובסמוך לכך סעד את לבו. לשיטת המערער, שיחת הטלפון לה האזין מיקי התרחשה בשובם מסידורים אלה (השיחה התקיימה בשעה 11:05). המערער ביקש לסמוך את גרסתו זו על דבריו של מיקי, לפיהם שיחת הטלפון האמורה התרחשה בחזרתו של המערער מסידוריו (עמ' 44 לפרוטוקול), וכן על דבריו של טל שי, בנו החורג של המנוח, לפיהם "[המנוח] יצא בבוקר עם שני הילדים מיקי ודני לטייל והם חזרו בסביבות השעה 12:00 או 12:20 משהו כזה, אני בדיוק התעוררתי מהרעש שהם הקימו" (ת/107, עמ' 1). בנוסף, מפנה המערער לדבריה של שושנה, בת-זוגו של המנוח, לפיהם היא שהתה מחוץ לבית והתקשרה למנוח פעמים רבות, בסביבות השעה 13:00. לשיטת המערער, ניתן להסיק מדבריה בהקשר זה כי המנוח שהה בביתו שעה שניהל שיחות אלו (פסקה 27 לכתב הערעור). על כל זאת הוסיף עו"ד פלדמן וטען, כי הגרסה לפיה יצא המנוח מביתו בסביבות השעה 12:48, ושב חזרה בשעה 13:30 לערך, אינה מתיישבת עם המרחק שהיה עליו לעבור, ועם רצף המטלות שביצע באותה הנסיעה – ביקור בשתי מספרות ובחנות צעצועים. המערער סבור אפוא, כי המנוח אכל את ארוחת הבוקר בשעה מוקדמת, אולם זו לא היתה ארוחתו האחרונה, הואיל ועל פי קביעתו של ד"ר קוגל היה המוות צריך להתרחש בשעה 12:00 עד 13:00, ונתון זה אינו אפשרי הואיל ומהראיות עולה כי המנוח היה בין החיים לפחות עד לשעה 14:00. מכאן מסקנתו הנוספת של ע"ד פלדמן, לאמור, המנוח סעד את לבו פעם נוספת סמוך לשעה 14:00, ועל כן מותו נגרם לא לפני השעה 16:00, כאשר המערער כבר לא היה בעסקו.

14. הסברה לפיה אכל המנוח ארוחה נוספת עובר למותו, נדחתה על-ידי בית המשפט קמא בזו הלשון: "אין כל ראיה לכך שמעבר לארוחת הבוקר... אכל המנוח ארוחה כלשהי, עובר למותו וב"כ [המערער] לא ביסס טענתו בעניין זה בראיות כלשהן, מלבד השערות שהעלה בסיכומיו" (עמ' 10 להכרעת הדין). כמו כן, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי אין לסמוך על עדותו של מיקי לעניין לוח הזמנים המדויק של האירועים עליהם העיד, וזאת נוכח גילו הצעיר בשנת 2004 (שם, בעמ' 18). גם לעניין עדותו של טל שי, קבע בית המשפט כי יש לתת לעדותו את הפרשנות ההגיונית, היינו, כי הוא התעורר מהרעש שהקימו אחיו בסביבות השעה 12:00 עובר ליציאתם עם המנוח בדרכם למספרה (שם, בעמ' 19). לבסוף, אמנם גרסתה של שושנה מציגה לוח זמנים החורג בכשעה מזה שקבע בית המשפט, אולם לא מצאתי דבר בעדותה המרמז על כך שבין השעות 12:30 ל-13:30 שהה המנוח בביתו.

לכל זאת אוסיף, כי מהראיות, לרבות ת/81 ו-ת/82, המתארות את תנועתו של המנוח במכוניתו על-פי איכון הטלפון הסלולארי בו החזיק, ניתן לראות בבירור כי המרחק שהיה על המערער לנסוע עם ילדיו היה קצר, כי משך הנסיעה ארך דקות ספורות, וכי היה להם די זמן לבקר בחנות הצעצועים ובשתי המספרות ולשוב לביתם על-פי לוח הזמנים שנקבע על ידי הערכאה הדיונית. יתרה מכך, אם אכן התפנה המנוח לסעוד את לבו מעט לפני השעה 14:00, עדיין צריך היה להסביר כיצד הוא הספיק בתוך כחמישים דקות (13:30 עד 14:22) לגמוע את המרחק מביתו לאזור קניון איילון, לאכול ארוחה נוספת, להיות מעורב באירוע חריג כלשהו שגרם לו לנטוש את רכבו, ולאפשר ל"מפחידים" להגיע עם אותו רכב לתחנת השירות של המערער, ולשכנע את זה האחרון לגרור את הרכב ליפו. ואם בכך לא די, אשוב ואזכיר כי "גרסת המפחידים" נדחתה כבלתי אמינה, ולפיכך נותרו שתי שאלות ללא מענה: מי החנה את מכונית הברלינגו דווקא ליד תחנת השירות של המערער, וכיצד הוא מצא את עצמו מעורב בגרירתה והחנייתה לא הרחק מביתו של המנוח.

הנה כי כן, הספקות אותם העלה המערער ביחס לארוחתו האחרונה של המנוח בזיקה לשעת המוות, לאו ספקות הם.

15. לסיכום, בקשר עם תעלומת מותו של המנוח נותרו שתי שאלות ללא מענה - היכן התרחש הרצח, ואם המעשה בוצע בידי אדם אחד או יותר. נוכח הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, פעולות ההטעיה, הניסיון לטשטש ראיות, והשקרים הרבים בהם חטא המערער, שוב אין ספק כי הוא נוצר את הסוד בלבו, באשר הוא היה מעורב ברצח עד צווארו. לפיכך, ואם דעתי תישמע היינו דוחים את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

ניתן היום, כ"ט בניסן התשס"ט (23.04.09).


מעורבים
תובע: טוביה נדב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: