ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אנדרי סומניץ נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

העורר:

אנדרי סומניץ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 22.3.09 בעמ"ת 9256-03-09 שניתנה על ידי כבוד השופטת זהבה בוסטן

תאריך הישיבה:

כ"ח בניסן התשס"ט (22.4.2009)

בשם העורר:

עו"ד דינה פרופס

בשם המשיבה:

עו"ד שאול כהן

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן) מיום 22.3.2009, לפיה דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ר' שרון) מיום 11.3.2009, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום מתוקן, המייחס לו חמש עבירות של פריצה לרכב, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון פריצה לרכב, לפי סעיף 413ו יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; חמש עבירות של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין; ארבע עבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, במהלך חודש נובמבר בשנת 2008 פרץ העורר לחמישה רכבים, וגנב מהם פריטים השייכים לבעלי הרכב. בהזדמנות נוספת ניסה לפרוץ לרכב אך ללא הצלחה. עוד עולה מכתב האישום כי אחד ממקרי הפריצה וכן ניסיון הפריצה לרכב נעשו פחות משעה לאחר שחרורו של העורר, לאחר מתן ערובה ובתנאים מגבילים, מתחנת המשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 25.11.2008 קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' שרון) כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, וזאת בהסכמתו. אשר לחלופת מעצר, בית משפט השלום בחן את כתב האישום ואת טיעוני הצדדים, ומצא כי העורר הינו מכור לסמים אשר ביצע בעברו עבירות רכוש וסמים רבות. עוד נמצא כי המשטרה נתנה בו אמון אך הלה הפר אותו בצורה בוטה, משחזר לסורו בו ביום. אף כי ציין בית משפט השלום כי אינו רואה מקום לחלופת מעצר במקרה הנוכחי, הורה על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בעניינו של העורר, לאחריה יחליט סופית לעניין מעצרו.

ביום 21.1.2009 הוגש לבית משפט השלום תסקיר שירות המבחן בו נאמר כי שירות המבחן נחשף בעבר לבעיית התמכרותו של העורר לסמים, אך הלה לא השתלב במסגרת טיפולית כיוון שלא שיתף פעולה עם שירות המבחן. עוד צוין כי העורר מכיר בהתמכרותו ובמחיר הכבד אותו גבתה ממשפחתו וממנו, ועל כן מבקש הוא להתחיל בהליך טיפולי. לבסוף המליץ שירות המבחן על טיפול במסגרת טיפולית סגורה, אם יימצא העורר מתאים לכך, וזאת כדי למנוע התנהגות עבריינית מצדו בעתיד.

ביום 25.1.2009 החליט בית משפט השלום, בהסכמת הצדדים, כי המשיב יוכל לצאת מבית המעצר בליווי הערב מר לב מוסה, לשם ביצוע בדיקות רפואיות וראיון קבלה לקהילה טיפולית לטיפול בהתמכרות לסם. ביום 10.3.2009 נערך תסקיר משלים מאת שירות המבחן, בו צוין כי העורר נמצא מתאים להיכנס לקהילה טיפולית לטיפול גמילה מסמים.

ביום 11.3.2009 קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום מצא כי תסקיר שירות המבחן נעדר התייחסות למידת מחויבותו של העורר להליך הטיפולי או התייחסות לניסיונות גמילה בעבר. עולה כי במשך שנות התמכרותו הרבות לסם לא ניסה העורר להיגמל מסמים, ואין מקום לאפשר לו לעשות זאת דווקא כעת, בשלב המעצר, כאשר הזמן המתאים לכך הוא בשלב המאסר, באם יורשע לבסוף. בשולי הדברים הוסיף בית משפט השלום כי כבר בהחלטתו מיום 25.11.2008 הדגיש כי קיים ספק רב באשר לאפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ועל כן עצם העובדה שאפשרות זו נבחנה, אינה מצדיקה את שחרורו להליך הגמילה בקהילה הטיפולית. על כן הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטת בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 9256-03-09). ביום 22.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ז' בוסתן) את הערר לאחר שמצא כי בעניינו של העורר, אין מקום לסטות מהכלל שהליך טיפולי מקומו בסיום ההליך המשפטי ולא בשלב המעצר. זאת משום שהעורר לא נקט בהליכי טיפול מיוזמתו במהלך השנים בהן הורשע בעבירות רכוש רבות, וכן לאור העובדה כי כתב האישום מייחס לו ביצוע עבירות מייד בצאתו מתחנת המשטרה, עת שוחרר לביתו בתנאים מגבילים.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, במהלך החודשים בהם נבחנה התאמתו לקהילה הטיפולית ולשם כך אף יצא מכותלי בית המעצר, השקיע מאמצים רבים ומשאבים כספיים כדי להוכיח כי ניתן לתת בו אמון וכי לא נשקפת מצדו כל מסוכנות. עוד טען כי יש טעם לפגם בהחלטותיו של בית משפט השלום אשר מלכתחילה יצר אצלו הסתמכות כי יתאפשר לו לקחת חלק בהליך הטיפולי, ולאחר מספר חודשים החליט לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בצורה שאינה סבירה. טענה נוספת אותה הוא מעלה היא שתסקיר שירות המבחן מציין כי הינו מחויב להליך הגמילה, בניגוד לאמור בהחלטות הערכאות הקודמות, ועל כן המליץ את אשר המליץ. לעניין זה הוסיף כי אין להניח כי אינו רציני בכוונותיו ללא בחינה לעומק של הדברים, ולשם כך יש מקום להורות על תסקיר משלים נוסף מאת שירות המבחן בעניינו. לבסוף טוען הוא, כי יש לאפשר לו לנסות ולהיגמל מסמים, למענו ולמען האינטרס הציבורי, ואין לפסול אפשרות זו רק משום שאנו מצויים בשלב הקודם להרשעתו.

מנגד, סומך בא כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, מעשיו של העורר נעשו כאשר אינו שולט בעצמו ומצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. לדידו, אין בענייננו מקום לחרוג מהכלל כי הליך טיפולי מקומו לאחר הרשעת הנאשם, וזאת משום שתסקיר שירות המבחן מעלה שאלות רבות הנוגעות למחויבותו של העורר להליך הגמילה. על כן טוען הוא, כי ראוי לבחון את הליך הגמילה בשלב הטיעונים לעונש, לאחר הכרעת דינו של העורר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטות הערכאות שקדמו לי, ובתסקירי שירות המבחן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט, בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו ועברו הפלילי. במקרה זה, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר כלפי הציבור, וזאת על אף שמדובר בעבירות רכוש, שכן ההתנהלות המיוחסת לו מעידה על דפוס חוזר של עבריינות, שאינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. זאת ועוד, מעובדות כתב האישום עולה כי העורר מעל באמון שניתן לו מידי הרשויות, כאשר לכאורה חזר לסורו דקות ספורות לאחר ששוחרר מבית המעצר. בנסיבות אלו, ולאור עברו הפלילי העשיר עליו עמדו הערכאות הקודמות, לא נראה כי ניתן לתת בעורר אמון ולשחררו לחלופת מעצר, תהא אשר תהא.

נוסף על כך, בית משפט זה כבר עמד על כך כי:

"הכלל הוא, שבית המשפט אינו מורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינה בדרך כלל שלב ריצוי העונש (בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, בגדרם יורה בית המשפט שיש מקום לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף אם טרם הורשע. החריג המרכזי הינו שבמקום שהנאשם עצמו בעיצומו של הליך גמילה, או אז בית המשפט נוטה לשחרר את הנאשם לחלופה שיקומית וזאת על מנת שמעצרו לא יפגע בהליך השיקום". (ראו בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2008); בש"פ 7632/08 שם טוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2008)).

במקרה שלפניי, לא נטל העורר חלק בהליך גמילה טרם מעצרו, ומכאן שהזמן הראוי לשקילת הליך טיפולי לגמילה מסמים הוא בשלב ריצוי עונשו, אם יורשע בסופו של דבר. בהקשר זה אציין כי אין תימא בכך שבית משפט השלום בדק את נכונות הקהילה הטיפולית לקבל את העורר למסגרתה, משהדגיש כי אין בכך משום התחייבות כי לא יורה על מעצרו לבסוף, ואף הביע ספקות באשר לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר בלאו הכי. על כן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ט בניסן התשס"ט (23.4.2009).


מעורבים
תובע: אנדרי סומניץ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: