ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה :

בפני:

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

המבקשת:

פלונית

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

דיון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבש"א 100/08 מיום 8.2.09 שניתן ע"י כב' סגן הנשיא נ' הנדל

תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ט (30.3.09)

בשם המבקשת: עו"ד עליזה כהן

בשם המשיב: עו"ד דינה דומיניץ

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא נ' הנדל), שלא להאריך מועד להגשת ערעור על פסק דין שקבע כי בנה של המבקשת הוא בר-אימוץ.

2. המבקשת הינה תושבת אשקלון, ילידת שנת 1969. ביום 20.3.03 נולד הקטין, שהינו בנה השלישי של המבקשת. הפרטים אודות אביו של הקטין אינם ידועים לאשורם. יצוין, כי למבקשת שני בנים בוגרים מנישואים קודמים, אשר אינם מתגוררים עימה זה מספר שנים. המבקשת ובנה השני היו בטיפול גורמי הרווחה בעיר רחובות, על רקע אלימות שנקטה המבקשת כלפי הבן ולאור קשיים נפשיים שחוותה. עם הולדת הקטין, יצרו גורמי הרווחה בעיר אשקלון קשר עם המבקשת ולבקשתם ניתן צו ביניים לפיקוח והשגחה על הקטין. ביום 4.6.03 הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", לפי סעיף 1 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן - חוק הנוער), והוצא לו צו פיקוח והשגחה. תוקפו של הצו הוארך מעת לעת בהסכמת המבקשת. ביום 7.10.05 הוצא הקטין מחזקת האם בצו חירום, לפי סעיף 11 לחוק הנוער. זאת, בשל דיווח משטרה לפיו המבקשת תקפה את בן זוגה וקפצה מדירתו שבקומה העשירית בבניין דירות למרפסת בקומה נמוכה יותר. בזמן האירוע הייתה המבקשת תחת השפעת אלכוהול. על-פי הדיווח, הקטין, שהיה אז בן כשנתיים וחצי, נכח במקום והמבקשת אף ביקשה ממנו שיקפוץ אחריה מהדירה, אך הדבר נמנע על-ידי שוטר שהיה במקום. ביום 14.1.06, בהיות הקטין כבן שלוש שנים, הועבר הוא לבית מעבר בירושלים. ביום 1.2.06 הועברה המשמורת על הקטין לרשות הסעד. ביום 29.1.07 הגיש המשיב תובענה להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן - חוק האימוץ).

3. ביום 29.5.08 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ש' גולן). בית המשפט מצא, כי בנסיבות המקרה מתקיימות העילות המנויות בסעיפים 13(א)(1) ו-(7) לחוק האימוץ, והכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אימו ואביו. עוד קבע בית המשפט, כי טובתו של הקטין מחייבת כי האימוץ יהיה אימוץ סגור. ביום 13.7.08, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, הגישה המבקשת באמצעות בא-כוחה דאז בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. במסגרת הבקשה לא התבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין. המשיב הסכים למתן ארכה מסוימת, ובית המשפט קבע כי המועד להגשת ערעור יוארך עד ליום 13.8.08. ביום 25.8.08 הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת המועד להגשת ערעור וזה הוארך עד ליום 16.9.08. ביום 17.9.08 שבה והגישה המבקשת באמצעות בא-כוחה בקשה להארכת המועד שנקבע להגשת הערעור. הפעם, סרב בית המשפט להאריך את המועד שנקבע. ביום 22.1.09 הגישה המבקשת בקשה נוספת להארכת מועד להגשת ערעור. זו הפעם יוצגה המבקשת על ידי פרקליטה חדשה, שייצגה אותה אף בפנינו. ביום 8.2.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט קבע, כי משניתנו מספר ארכות אין מקום להאריך את המועד שנקבע פעם נוספת. בית המשפט ציין אמנם, כי יש מקום לגמישות בכל הנוגע למועדים, מאחר שמדובר בערעור בנושא אימוץ. אך עם זאת קבע, כי יש ליתן משקל לעקרון סופיות הדיון. לבסוף ציין בית המשפט, כי הנימוקים בבקשה לא נתמכו בתצהיר כנדרש. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4. טענתה של המבקשת היא, כי יש מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות ולאור משמעותו המכריעה של פסק הדין לגביה. על-פי האמור בבקשה, יצרה המבקשת בחודש דצמבר 2008 קשר עם באת-כוחה הנוכחית, דרך הלשכה לסיוע משפטי. ואולם, לאחר שהשתיים ערכו פגישה אחת, עברה המבקשת להתגורר באילת לתקופה קצרה בשל המצב הבטחוני ששרר בדרום הארץ בתקופת מבצע "עופרת יצוקה". לדברי המבקשת, ערכו הן פגישה נוספת בחודש ינואר, שלאחריה הוגשה הבקשה לבית המשפט המחוזי. באת-כוחה של המבקשת ציינה בהקשר זה, כי משום שלא טיפלה בתיק בערכאה הדיונית, הייתה דרושה לה שהות להכיר את החומר. עוד צוין, כי בא-כוחה הקודם של המבקשת לא טיפל בהגשת הערעור, לאחר שנדחתה בקשתו להארכת מועד. המשיב, מצידו, מתנגד לבקשה. לטענתו, לא מתקיימים במקרה דנא התנאים המצדיקים את הארכת המועד. המשיב עומד על כך שנימוקי המבקשת אינם עולים כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. זאת, בפרט נוכח העובדה כי המועד להגשת הערעור כבר הוארך מספר פעמים בעבר. עוד טוען המשיב, כי סיכויי הערעור הינם נמוכים ביותר, שכן בית המשפט ניתח את הנתונים שעמדו בפניו בצורה מפורטת ויסודית. לבסוף, טוען המשיב כי במסגרת ההחלטה יש להתחשב אף בטובתו של הקטין, המטה את הכף לטובת דחיית הבקשה. לעניין זה, צירף המשיב לתגובתו חוות דעת מיום 25.3.09 מטעמה של הגב' נחמה טל, פקידת סעד לחוק האימוץ, אשר אליה אדרש בהמשך.

5. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. אציע לחבריי לדחות את הערעור. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) קובעת, כי מועד להגשת ערעור, שהינו מועד שנקבע בחיקוק, יוארך בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". הדרישה לטעם מיוחד נועדה ליצור איזון ראוי בין האינטרס של מבקש הארכה במיצוי זכותו להשיג על פסק הדין שניתן בעניינו, לבין האינטרס של המשיב בסופיות ההליך. אינטרס נוסף שיש להביא בחשבון בהקשר זה הוא אינטרס הציבור בבירור מהיר ויעיל של ההליכים הבאים בפניי בית המשפט (ראו למשל, ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706 (1998)). קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד נבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו בוחן בית המשפט, בין היתר, את "הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של 'הליך תלוי ועומד', מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד" (בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 28.1.2008)). לענייננו, רלוונטיים בעיקר השיקולים הנוגעים למהות ההליך, ההסבר שניתן על-ידי המבקשת לאיחור בהגשת הבקשה, מִשכו של האיחור, וסיכוייו הלכאוריים של הערעור.

6. פסק הדין העומד ביסוד הבקשה הינו פסק דין המכריז על בנה של המבקשת כבר-אימוץ. אין חולק כי האינטרס שיש למבקשת במימוש זכותה לערער על פסק הדין הוא כבד משקל. זכותו של הורה לגדל את ילדו הביולוגי היא זכות מהמעלה הראשונה, ולא בקלות תתאפשר פגיעה בה מטעמים דיוניים. נוכח זאת נקבע, כי יש מקום לנהוג גמישות בהחלתם של כללים שבסדרי הדין על מקרים כגון המקרה שלפנינו (ראו למשל, ע"א 640/86 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 17.2.1987)). גמישות זו באה לידי ביטוי גם בהוראת תקנה 258ב(ג) לתקנות. התקנה מאפשרת לבית המשפט הדן בענייני משפחה לחרוג מתקנות סדר הדין "ולנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק" (וכן ראו, סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). עם זאת, עצם העובדה כי ההליך העומד ביסוד הבקשה הוא הליך אימוץ, אינה מצדיקה את הארכת המועד באופן אוטומטי, תוך ויתור מלא על הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" (ראו, בש"א 3999/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 21.8.2000)). יש לזכור כי אל מול זכותה של המבקשת ניצבת זכותו של הקטין לוודאות ולסופיות ההליכים המשפטיים בעניינו. במובן זה, הגנה על זכותה של המבקשת עלולה לעמוד בסתירה לטובתו של הקטין. מיותר לומר כי על בית המשפט הדן בבקשה להכריז על קטין כבר-אימוץ לשקול בראש ובראשונה את טובת הקטין. זאת, לאחר שמצא כי מתקיימת אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק האימוץ (ראו, בע"מ 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלונית, פ"ד נט(1) 596, 613-611 (2004) (להלן - עניין פלונית)). לפיכך, סבור אני כי יש לבחון את הנימוקים השונים שמעלה המבקשת בבקשתה, תוך מתן משקל למהות ההליך ולאינטרסים השונים של הצדדים.

7. מאז ניתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה נשוא ההליך הנוכחי חלפו כשמונה חודשים. הטעמים שהציגה המבקשת לאיחור הממושך בהגשת הערעור נובעים מהתנהלות המערערת ובא-כוחה בעבר ומהמצב הביטחוני בדרום הארץ שמנע ממנה להיפגש עם באת-כוחה החדשה. טעמים מן הסוג הראשון - הנוגעים להתנהלותו של המבקש ושל פרקליט המבקש - אינם מהווים בדרך כלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. מקובל לומר כי "טעם מיוחד" מתקיים כאשר העיכוב נגרם כתוצאה מאירוע חיצוני להתנהלות הצדדים ולא עקב התנהלותו של בעל דין או בא-כוחו (ראו למשל, רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 28.4.08)). אמנם, במקרה דנא נגרם חלק מהאיחור בהגשת הערעור כתוצאה מאירוע חיצוני כזה - הוא המצב הביטחוני - אך אין בו כדי להצדיק את האיחור הממושך בכללותו. בהתחשב באופי ההליך בו עסקינן בהחלט היה מקום להקל עם המבקשת ביחס לדרישה זו. אין זה סוד שבהליכים הנוגעים לאימוץ מגלים בתי המשפט גישה דיונית מקלה במיוחד (למשל, ע"א 640/86 הנ"ל). הדבר מוצא ביטוי בנכונות של ערכאת הערעור למנות מומחה נוסף, או לבקש ממומחה שמונה על ידי הערכאה הדיונית להגיש חוות דעת נוספת. דוגמה נוספת נמצא בהתייחסות לבקשת רשות ערעור במה שמכונה "גלגול שלישי". כידוע, בית משפט זה אינו פותח שעריו בפני בקשת רשות ערעור הבאות בפניו בגלגול שלישי, אלא במקרים מעטים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מי שיבחן את הפסיקה יגלה גישה מקלה בהרבה כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור בענייני אימוץ. הסיבה לגישה המיוחדת ברורה: על כף המאזניים מוטל גורלו של קטין ועל בית המשפט לעסוק בניבוי באשר לעתידו. יחד עם זאת, גם לגישה המקלה חייבים להיות גבולות, וזאת דווקא מן ההיבט של טובת הילד. אף אם מקבלים את הסבריה של המבקשת, מספר שיקולים מביאים לטעמי למסקנה כי אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין.

8. ראשית, למבקשת כבר ניתנו מספר ארכות להגשת ערעור על פסק הדין, אך היא לא עמדה במועדים שנקבעו. זאת, בלא שניתן לכך כל נימוק או הסבר מניח את הדעת. שנית, בחינת סיכוייו הלכאוריים של הערעור מובילה לדעתי למסקנה, כי אין מקום לקבל את הבקשה. בבקשת רשות הערעור לא הציגה המבקשת את נימוקי הערעור על פסק הדין. תחת זאת, הסתפקה היא באמירה קצרה כי יש לה טענות "כבדות משקל" לגבי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ולממצאיו של בית המשפט. אין לדקדק עם המבקשת מבחינה דיונית ולדרוש כי תפרט את נימוקי הערעור במלואם במסגרת הבקשה. ברם, עיון בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מלמד, כי לכאורה סיכויי הערעור אינם כאלה המצדיקים את הארכת המועד. בית המשפט לענייני משפחה סקר, בפירוט רב, את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו לו. מחוות הדעת עולה מסקנה חד משמעית לפיה המבקשת אינה מסוגלת לגדל את הקטין. בנוסף מציין בית המשפט, כי מצבו הנפשי וההתנהגותי של הקטין בעת שהוצא מחזקתה של המבקשת היה קשה ביותר. כמו כן, עמד בית המשפט על כך שהתנהלותה של המבקשת, הסובלת מקשיים נפשיים שונים, מתאפיינת באיומים ואלימות כלפי גורמי הרווחה אשר טיפלו בה. בית המשפט הוסיף, כי למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות לקבלת סיוע מרשויות הרווחה, אך היא לא השכילה לנצלן. מעבר לכך נקבע, כי המבקשת אינה מודעת לחשיבות שיש בטיפול בבעיותיה ובהשפעתן על הקטין גם בעת הזו. במצב דברים זה מצא בית המשפט כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית וכי אין לצפות שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין. מסקנתו של בית המשפט למשפחה מושתתת על חוות דעת חד משמעיות של אנשי מקצוע המלווים את המבקשת והקטין לאורך שנים. לפיכך אינני סבור, כי סיכויי הערעור על פסק הדין הם ממשיים. אף בטענה שהעלתה באת-כוח המבקשת בדבר טעות שנפלה בפסק הדין באשר לזהות אביו של הקטין אין כדי לשנות ממסקנה זו. בית המשפט נדרש לסוגיה זו באופן מפורש. לאחר שהמבקשת חשפה את זהותו של האב בשלב הסיכומים, נקט בית המשפט פעולה לאתרו. כך, הורה בית המשפט על פרסום מודעה בעיתון בדבר התנהלות ההליך כתחליף המצאה. משהאב נמנע מלהגיב לפרסומים, ולאור העובדה שלא היה מעורב בחיי הקטין, קבע בית המשפט כי הקטין בר-אימוץ גם כלפיו. במצב דברים זה, בחינתם של סיכויי הערעור מטה אף היא את הכף לטובת דחיית הבקשה.

9. לבסוף, בחודשים האחרונים (מאז נדחתה בקשתה הקודמת של המבקשת להארכת מועד) חלו שינויים מהותיים במצבו של הקטין. מחוות הדעת שצורפה לתגובתו של המשיב לבקשת רשות הערעור עולה, כי לאחר שניתן פסק הדין ניסו הגורמים המטפלים בקטין לערוך פגישת פרידה בין הקטין לבין המבקשת. לאחר שהמבקשת סירבה לעריכת פגישה כזו, החל תהליך לשילוב הקטין במסגרת משפחה מאמצת. בחודש ספטמבר 2008 נעשה ניסיון ראשון לשלבו במשפחה, אך זה לא צלח והקטין הוחזר למרכז המעבר. בחודש פברואר 2009 נמצאה לקטין משפחה מאמצת חדשה, אצלה הוא שוהה עד לעת הזו. מחוות הדעת עולה, כי עד כה משתלב הקטין בצורה טובה במסגרת המשפחה. העובדה כי הקטין עושה את צעדיו הראשונים אצל המשפחה המאמצת הינה בעלת השפעה לעניין ההחלטה בדבר הארכת המועד להגשת הערעור (ראו, שלמה לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 149 (2003); עניין פלונית, בעמ' 616; השוו, בר"ע 40/81 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 144 (1981)). אכן, התקופה בה שוהה הקטין אצל המשפחה המאמצת הינה קצרה יחסית. ברם, חובה לזכור כי אין להתייחס לקטין כאל חפץ שניתן להעבירו ממשפחה למשפחה (ראו, דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 81-79 (1995)). הגורמים הטיפוליים השקיעו מאמץ רב בהכנתו של הקטין למעבר למשפחה מאמצת. כעולה מחוות הדעת, מתן אפשרות לניהול מחודש של הליכים משפטיים בעניינו של הקטין עלול לחבל בקליטתו במסגרת המשפחה הנוכחית. אינני סבור כי הנימוקים שהוצגו על-ידי המבקשת מצדיקים פתיחתו של מסע חדש של בירור ובדיקה, כאשר לגופם של דברים אין המבקשת מעלה טענה ממשית וקונקרטית כלשהי.

10. הדרך הקלה והפשוטה לכאורה היא ליתן ארכה להגשת ערעור. כך יתאפשר למבקשת להביא עניינה שוב בפני בתי המשפט, הפעם בפני ערכאת הערעור הראשונה, היא בית המשפט המחוזי. ניתן להניח, כפי שקורה בתיקים מסוג זה לעתים קרובות, כי המומחית שמינה בית המשפט לענייני משפחה תידרש להגיש חוות דעת נוספת. זאת במיוחד לאור חלוף הזמן. אף ייתכן שהמבקשת תבקש להביא חוות דעת מטעמה. העניין יימשך בוודאי חודשים לא מעטים. לאחר מכן קיימת, כמובן, האפשרות לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור. שוב ייתכן ויחזור הסיפור של חוות דעת נוספת או מינוי מומחה נוסף. כך ימשיך העניין להתגלגל בבתי המשפט עוד ועוד. ומה על הקטין בכל תקופה זו? האם בתי המשפט יטלטלו אותו חזרה לאמו ואולי למרכז המעבר? מטבע הדברים, וטוב שכך, שתיקי אימוץ ותיקים אחרים העוסקים בקטינים (כמו תיקי הגירה) גורמים לשופטים התלבטויות קשות. זה ההסבר לכך שבתיקים כאלה מגלים בתי המשפט גישה דיונית מיוחדת. אולם, באופן פרדוכסלי התוצאה, שאינה כמובן מכוונת, היא לפעמים פגיעה בטובת הקטין, אף שטובתו חייבת להיות בראש מעיינינו. כוונתי בעיקר לכך שהתמשכות ההליכים מעבר למידה סבירה, כפי שקורה לעתים, למרבה הצער, עקב ההתלבטויות, אינה מיטיבה עם הקטין ועם המעורבים האחרים. אילו סברתי שיש סיכוי ממשי לערעור בהחלט היה מקום לקבל הבקשה וליתן ארכה להגשתו של ערעור. אולם, משאין זה המצב, דין הבקשה, הנדונה כערעור, להידחות.

11. הבקשה, שנדונה כערעור, נדחית איפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

דעתי כדעת חברי השופט גרוניס היא שאין להאריך את המועד להגשת הערעור. טעם הדבר נעוץ, בראש ובראשונה, בכך שלטעמי אין לחשוף את הקטין לטלטלה נוספת בחייו. הקטין זכאי סוף סוף לבית, וזהו בעיני השיקול המרכזי.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

1. ביום 29.5.2008 הכריז בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כבוד השופטת ש' גולן) על בנה הקטין של המבקשת כבר אימוץ (תיק אימוץ 2/07). המבקשת, באמצעות בא כוח הקודם אשר אינו מייצג אותה עוד, לא הגישה ערעור על פסק הדין בתוך המועדים הקבועים לכך בדין. ביום 17.9.2009 ניתנה, לבקשת המבקשת, ארכה להגשת ערעור על פסק הדין ואולם, המבקשת לא הגישה ערעור. לאחר מכן, ניתנו למבקשת שתי ארכות נוספות להגשת הערעור ואולם ערעור כאמור לא הוגש. בחודש דצמבר 2008 הגיע עניינה של המבקשת לידיעתה של הלשכה לסיוע משפטי, אשר מינתה לה באת כוח שתייצגה בערעור. לאחר פגישה אחת בלבד שהתקיימה בין המבקשת לבין באת כוחה, החל מבצע "עופרת יצוקה" והמבקשת, המתגוררת בעיר אשקלון, נמלטה לעיר אילת מאימת טילי הגראד שנורו על עירה. בחודש ינואר, עם תום המבצע, חידשה המבקשת את הקשר עם באת כוחה וביום 26.1.2009 הגישה בקשה נוספת, רביעית במספר, לקבלת ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ואולם, הבקשה נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט גרוניס ולצערי אין בידי להסכים לתוצאה שאליה הגיע. לאחר שקראתי בעיון רב את הבקשה והתגובה לה על צרופותיהן, לרבות פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט לענייני משפחה, לאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, ולא בלי לבטים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה. לפיכך, אם תשמע דעתי, אציע להעניק למבקשת ארכה נוספת להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר הורה על העברת בנה הקטין לאימוץ. להלן אנמק את מסקנתי זו.

3. הואיל והמועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייניי משפחה קבוע בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות), הרי שעל פי תקנה 528 לתקנות נדרש פלוני המבקש ארכה להגשת ערעור להראות "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשתו [ראו למשל: בש"א 2709/08 מרציאנו נ' פוטרמן (לא פורסמה, 8.4.2008); בש"א 1190/08 דאוד נ' גברין (לא פורסמה, 8.4.2008); בש"א 1187/08 שרון נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסמה, 20.3.2008)], כאשר על פי פסיקתו של בית משפט זה, "טעם מיוחד" ייבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

כך למשל, יש לבחון את משכו של האיחור בהגשת הערעור; האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע להגשת הערעור אם לאו; מהי מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; מהי מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; מהם סיכוייו הלכאוריים של הערעור ועוד. אשר למבחן האחרון נקבע כי ככל שסיכויי ההליך לגופו הם חלשים, כך נחלשת ההצדקה ליתן ארכה להגשת הערעור, הן מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד והן מבחינת האינטרס של הציבור בכללותו [ראו למשל את דבריה של כבוד הנשיאה ד' ביניש בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסמה, 23.8.06)]. לדידי, יש להעניק למבחנים אלו משנה תוקף כאשר עסקינן בהארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שעניינו הכרזה על קטין כבר אימוץ.

במה דברים אמורים?

4. נדמה כי אין צורך להכביר מילים על מורכבותם של תיקים שעניינם אימוץ ועל הקושי, הכאב, הצער והלבטים שמעוררים תיקים אלו, שכן "קריעת ילד מהוריו מולידיו קשה היא מקריעת ים סוף" [דברי כבוד השופט מ' אלון בע"א 658/88 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 468, 477 (1989). כן ראו דברי כבוד המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 88 (1995)]. לא מכבר הזדמן לי להביע את השקפתי לפיה שני עקרונות-העל אשר צריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בתיקים שעניינם הוצאת קטין ממשמורתם של הוריו הביולוגית הינם עיקרון האוטונומיה המשפחתית ועיקרון טובת הילד [ראו: בע"מ 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 18.6.2008)]. קולמוסים רבים נשפכו אודות שני עקרונות-על אלו. בקליפת האגוז בלבד, יאמר כי עיקרון האוטונומיה המשפחתית משמעו – זכותו של ההורה ושל ילדו הקטין למימוש קשר הדם הטבעי שביניהם, זכותו של הורה לגדל את ילדו וזכותו של הילד לגדול אצל הורהו הביולוגי, כאשר זכות זו קיימת גם במסגרת משפחתית שעברה זעזועים, תהינה הסיבות לכך אשר תהינה [ראו למשל: גישתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, ברע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 893-896 (2002); בבע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (לא פורסם, 10.8.05); ובדנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 275 (2004). עוד ראו: ד"ר רונה שוז "זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת 'תינוק המריבה'" משפחה במשפט א 163 (2007); בע"מ 3329/08 הנ"ל].

ואולם, האוטונומיה של הורה בגידול ילדו הביולוגי אינה מוחלטת והיא כפופה תמיד לצרכיו של ילדו, לזכויותיו ולטובתו ולפיכך, לצד עיקרון האוטונומיה המשפחתית יש לבחון את הוצאתו של הקטין ממשמורת הורהו הביולוגי על פי עיקרון טובת הילד, המחייב בחינה מדוקדקת של יכולתו של ההורה הביולוגי לספק לילדו את צרכיו הפיסיים, הכלכליים והרגשיים [ראו למשל: דבריו של כבוד הנשיא א' ברק בדנ"א 6041/02 הנ"ל]. היה ובחינה כאמור מביאה לכלל מסקנה כי אין באפשרותו של הורה לגדל את ילדו וכי טובת הילד מחייבת את הוצאתו ממשמורתו של הורהו הביולוגי, כי אז יש לבחון האם יש מקום לצמצם את תוצאות האימוץ באופן שיאפשר קשר בין הקטין לבין ההורה, באמצעות אימוץ פתוח או באמצעות שמירה על קשר בצורה אחרת [ראו את דבריי בבע"מ 3329/08 הנ"ל].

5. החלטות בתיקים שעניינם אימוץ הינן מן הקשות שנתקל בהן שופט במסגרת מלאכת השיפוט, אף אם הן עוסקות בשאלות טכניות או פרוצדוראליות לכאורה, כגון השאלה במקרה שלפנינו, וזאת מן הטעם שההכרעה בהן עשויה להשפיע בצורה מהותית על עתידו של הקטין. לפיכך, לא אחת נפסק כי החלטות בענייני אימוץ, החלטות בדיני נפשות הן וככאלה יש להכריע בהן על פי מיטב הכרתו ומצפונו של השופט [ראו, למשל, את דבריו של כבוד הנשיא א' ברק בבג"צ 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 464 (1984)].

6. סבורני כי יש צורך ליישם את העקרונות המפורטים לעיל בדבר האוטונומיה המשפחתית וטובת הילד גם בבואנו לדון ולהכריע בבקשות העוסקות בעניינים פרוצדוראליים בתחום האימוץ. יישום עקרונות אלו מביא לתוצאה לפיה יש ליתן פרשנות מרחיבה ומקלה למונח "טעם מיוחד" שבתקנה 528 לתקנות באופן שיקל את הוכחתו של טעם כזה כאשר עסקינן בערעור על פסק דין שעניינו הכרזה על קטין כבר אימוץ.

ודוק – פעמים רבות גילו מותבים שונים של בית משפט זה את דעתם לפיה כאשר עסקינן בתיקים שעניינם אימוץ, כאשר גורלם של קטינים תלוי בהכרעה שתינתן על ידנו, יש לאמץ גישה מקלה או למצער, לא לייחס משקל יתר לגישה המצמצמת והפורמליסטית הנהוגה בתיקים "אזרחיים" אחרים, אשר אינם עוסקים בדיני נפשות של ממש.

כך למשל ציין כבוד השופט ג' בך בע"א 4616/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית פ"ד מח(4), 298, 304 (1994):

"לשיטתי, כאשר בנושא אימוץ עסקינן, וגורלו וטובתו של ילד קטין תלויים בהכרעתנו, אין לייחס משקל כה רב לנקודות טכניות ופורמליסטיות."

בעניין אחר, פסק חברי, השופט א' רובינשטיין, בבע"מ 1388/08 פלונית נ' פלוני (6.5.08) כי ככלל, אין מקום ליישם את ההלכה הנוהגת לעניין מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לבקשות שעניינן אימוץ:

"אכן, בנושאי אימוץ, נוכח רגישותם העמוקה, יתר כמעט על כל סוג אחר של תיק הבא בפני בית המשפט, אין מחילים באופן רגיל את הלכות הדיון בגלגול שלישי, ובית המשפט מאפשר קיום דיון בפני הרכב - כדי למצות את הבדיקה השיפוטית עד תום ככל הניתן."

[פסקה ט(1) להחלטתו של השופט א' רובינשטיין וראו גם את החלטתו ברע"א 1841/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסמה, 22.5.08)]

ודוק - אין משמעות הדבר כי כל אימת שתתבקש הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שעניינו אימוץ יש להיעתר לה רק מטעם זה בלבד, וברי כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. ואולם, כפי שציינתי לעיל, סבורני כי יש מקום להעניק פרשנות מרחיבה למונח "טעם מיוחד" באופן שיקל על הוכחתו של טעם כזה ואשר ידור בכפיפה אחת עם עקרונות העל של האוטונומיה המשפחתית וטובת הילד.

7. לאחר שבחנתי בעיון רב את טענות הצדדים לאור העקרונות המפורטים לעיל, שוכנעתי כי צירוף הנסיבות במקרה שלפנינו עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר הכריז על בנה של המבקשת כבר אימוץ.

ראשית, במהלך דיוני ההוכחות בבית המשפט לענייני משפחה, ביקשה המבקשת לייצג את עצמה. ואולם, המבקשת אינה שולטת בשפה העברית ואין לה את כישורי השפה המינימאליים הנדרשים לצורך השתתפות בדיון משפטי בעניינה, קל וחומר לצורך ייצוג עצמה בהליך כאמור. בהקשר זה ברצוני להעיר כי לדידי לא היה מקום לאפשר למבקשת, בנסיבות העניין, לייצג את עצמה בהליך שהוא כה מהותי וגורלי עבורה ועבור בנה הקטין ומוטב היה אילו פעל בית המשפט לענייני משפחה למינוי בא כוח חדש למבקשת מיוזמתו הוא. ואולם, לא די בכך.

כאמור, לאחר שבא כוחה הקודם של המערערת לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מינתה הלשכה לסיוע משפטי למבקשת עורכת דין שתייצגה בערעור. לאחר שכבר ניתנה למבקשת ארכה להגשת ערעור, החל מבצע "עופרת יצוקה" והמבקשת, שעד לאותה העת נפגשה עם באת כוחה החדשה פעם אחת בלבד, נמלטה מאשקלון מאימת טילי הגראד ולא עלה בידה להיפגש עם באת כוחה פעם נוספת. בהקשר זה יוער כי לא אחת נקבע כי איחור בהגשתו של ערעור אשר נובע מנסיבות שאינן בשליטתו של המערער עשוי להיחשב כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד [ראו למשל: בש"א 149/06 נעימי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 5.9.2007); בש"א 4916/07 מחאמיד ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 15.4.2008)]. סבורני כי השתלשלות האירועים המתוארת לעיל עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור.

שנית, מעיון בכתבי הטענות על צרופותיהם עולה, כי הערעור שאותו מבקשת המבקשת להגיש אינו מופרך על פניו ואין הוא משולל כל יסוד וכי קיים סיכוי, ולו לכאורי, אשר מצדיק אף הוא את מתן הארכה המבוקשת להגשת הערעור. כפי שאף מציינת באת כוח המשיב בתגובתה לבקשה, במהלך תקופה בת כשלוש שנים גדל הקטין אצל המבקשת, בפיקוח והשגחה של שירותי הרווחה אשר סייעו לה בגידולו, כאשר:

"במהלך תקופה זו שיתוף הפעולה של המבקשת עם הגורמים המטפלים היה חלקי, אולם נראה היה כי מצבו של הקטין סביר, הוא ביקר במעון הרב תכליתי, אם כי לא בצורה סדירה, ומהדיווחים לא עלה חשש לכך שהוא נמצא בסיכון." [סעיף 36 לתגובת המשיב]

יתר על כן, כפי שעולה גם מחוות הדעת של משרד הרווחה והשירותים החברתיים מיום 25.3.2009 [נספח ב' לבקשה], הקטין, בנה של המבקשת, הועבר למשפחה מאמצת בתחילת חודש ספטמבר 2009 ואולם, זמן קצר לאחר כניסתו למשפחה זו התגלו בעיות שונות ובעיקר קושי מצד אם המשפחה להיקשר לקטין. לפיכך, לאחר שהייה בת חודש במשפחה המאמצת, הוצא ממנה הקטין וחזר לבית הילדים כשהוא "עצוב מאוד, מאוכזב מאוד" ואומר שהוא "צריך לנוח עד שהכל יהיה בסדר". לבסוף, הועבר הקטין למשפחה מאמצת חדשה רק בחודש פברואר 2009, קרי – לפני כחודשיים בלבד. בנסיבות אלה, סבורני כי טובתו של הילד לא תפגע כתוצאה מהגשת הערעור. בהקשר זה יוער כי היה ותשמע דעתי, מן הראוי שנמליץ כי הערעור יתברר בהקדם האפשרי, על מנת למנוע התמשכות הליכים שעלולה לפגוע בקטין ובמבקשת.

לבסוף, מעיון בממצאיהן של חוות הדעת השונות שבחנו את כשירותה של המבקשת לשמש כאימו של הקטין – דוח פסיכודיאגנוסטי של מכון שלם מיום 25.11.2003 וחוות דעת מיום 25.4.2007 מאת ד"ר דפנה אדר, פסיכיאטרית ילדים ונוער שמונתה כמומחית מטעם בית המשפט לענייני משפחה – עולה כי קיים פער מסויים בין שתי חוות הדעת האמורות. יוער תחילה, כי חוות הדעת בשלמותן לא צורפו לבקשה ועל כן ניתן היה להתרשם מממצאיהן כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בלבד. מממצאים אלו עולה, כי בעוד שד"ר אדר קבעה כי המבקשת אינה מסוגלת לדאוג לקטין כראוי וכי אין סיכוי שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין [סעיף 17 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה], הרי שמהדוח הפסיכודיאגנוסטי של מכון שלם עולה אמנם תמונה קשה "באשר למסוגלותה ההורית של המבקשת" כפי שבאה לידי ביטוי בתפקודה ההורי בעבר" אך לא הובאו ממצאים חד משמעיים הקובעים כי המבקשת נעדרת כל מסוגלות הורית לגדל את בנה [סעיף 16 לפסק הדין]. גם פער מסויים זה מעיד על כך שיתכן כי יש לבחון את כשירותה של המבקשת פעם נוספת, באמצעות בדיקה עדכנית שתשקף את מצבה של המבקשת נכון להיום, וצורך זה תומך אף הוא בקבלת הבקשה.

8. לאור המטריה הרגישה והמורכבת שבה עסקינן; לאור השקפתי האמורה בדבר תחולתם של עיקרון האוטונומיה המשפחתית ועיקרון טובת הילד גם בבקשות "טכניות" כגון דא; לאור הנסיבות אשר פורטו לעיל ולאור העובדה כי הערעור שאותו מבקשת המבקשת להגיש אינו משולל יסוד על פניו, סבורני כי יש לאפשר למבקשת למצות את זכויותיה ולערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. אי היענות לבקשתה של המבקשת תחרוץ את גורלה שלה ואת גורלו של בנה הקטין ועלולה היא לגרום להם לנזק בלתי הפיך. כל אלו מהווים, לדידי, את אותו "טעם מיוחד" הדרוש להארכת המועד להגשת ערעור.

לפיכך, אם תשמע דעתי, תתקבל הבקשה במובן זה שיוארך המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וזאת בתוך 15 ימים ממועד החלטה זו.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

ניתנה היום, כ"ח בניסן התשס"ט (22.4.2009).


מעורבים
תובע: פלונית
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: