ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף נתני אדר
המומחה י.ד. מרצפות בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז
:

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקשים:

1. יוסף נתני אדר
2. המומחה י.ד. מרצפות בע"מ

נ ג ד

המשיבה:

הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 10.12.08 בעפ"א 2222-09-07 שניתן על ידי כבוד השופטת נגה אהד

בשם המבקשים:

עו"ד גדעון בן-אור

בשם המשיבה:

עו"ד אבי-טל שלומי

החלטה

המבקשים הועמדו לדין בגין עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה); ועבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145, 204, 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה (עמק 20350/04).

לפי הנטען בכתב האישום, המבקשים הורשעו ביום 10.2.2002 בבית משפט השלום ברמלה (עמק 60308/01), על פי הודאתם, בעבירה של בנייה ושימוש במבנים ללא היתר. במסגרת פסק הדין ניתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מספר מבנים שבחזקת המשיבים. בביקור שערך מפקח במבנים ביום 22.9.2004 נמצא כי לא זו בלבד שהמבקשים לא הרסו את המבנים האמורים, אלא אף הוסיפו להם מבנים נוספים (להלן: המבנים הנוספים).

בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד סגן הנשיא א' ד' גולדס) הרשיע את המבקשים, על פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם. ביום 19.6.2005 גזר בית המשפט על המבקש 1 קנס בסך 25,000 ש"ח או 250 ימי מאסר תמורתו; מאסר בפועל למשך חודשיים שירוצה בדרך של עבודות שירות; ומאסר על תנאי לשל ארבעה חודשים למשך שלוש שנים. על המבקשת 2 גזר בית המשפט קנס בסך 50,000 ש"ח. בשולי גזר הדין הורה בית המשפט כי באם המבקשים לא יהרסו את כל הבניה שנבנתה ללא היתר עד ליום 1.7.2005, יופעל צו המורה על הריסת כל המבנים אשר בגינם ניתן צו הריסה בתיק עמק 60308/01, בתוך 90 ימים מהמועד האמור.

ביום 30.6.2005 קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה לתיקון פסק הדין, כך שצו ההריסה הוחל במפורש גם על המבנים הנוספים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71627/05), בטענם כי שגה בית המשפט משהרשיעם מבלי שיתאפשר להם לפעול למינויו של סניגור, וכי המבנים נבנו למעשה על פי היתר כדין. עוד טענו המבקשים כנגד חומרת העונש.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור, בקבעו כי המבקשים לא חזרו בהם מהודאתם בכתב האישום, וכי לעניין מינוי הסנגור, די היה בכך שבית המשפט הפנה את המבקשים לסנגוריה הציבורית, ודחה לשם כך את הדיון. במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט את בקשתם של המבקשים להגשת ראיות נוספות בדבר הבטחה שלטונית הנוגעת להיתר להקמת המבנים. כן קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בתיקון פסק הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען בא כוח המבקשים כי קיים ברשותו מסמך המעיד על כך שהמבנים נבנו על פי היתר, וכי שגה בית המשפט המחוזי משלא אפשר לו להציגו כראיה בשלב הערעור. כן טוען בא כוח המבקשים כי נגרם למבקש עיוות דין, משלא הצהיר התובע בראשית המשפט על כוונתו לעתור להשתת מאסר בפועל, ומשבית המשפט לא אפשר למבקש למנות לעצמו סנגור. עוד טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט משהורה על הריסת המבנים הנוספים במסגרת תיקון פסק הדין.

מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום להעניק רשות ערעור בעניינו של המבקש, משאין בקשתו מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כן טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בתשובת המבקשת לתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענות בא כוחם הרי שאין עניינם מעלה כל עילה כאמור, שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יצוין כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. המבקשים הורשעו בגין הקמת המבנים ללא היתר בפסק הדין בעמק 60308/01, אשר הפך חלוט, ובהליך דנן, על פי הודאתם. לא בפני בית המשפט המחוזי ולא בפנינו לא חזרו בהם המבקשים מהודאתם. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט המחוזי משדחה את הבקשה להגשת ראיה נוספת, המהווה למעשה עדות מפי השמועה הנוגעת להיתר הנדרש להקמת המבנים, ראיה אשר אף לו הייתה מתקבלת לא היה בה כדי לסייע למבקשים.

בכל הנוגע לאי מתן הודעה על כך שבכוונת המשיבה לעתור להשתת עונש מאסר בפועל, למרות היותו של המבקש לא מיוצג, הרי שפגם זה נרפא בהחלטתו של בית המשפט להפנות את המבקש לסניגוריה הציבורית ובדחייתה המועד לשם כך. ודוק, תקנה 4א לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996, מכוחה חלה חובת היידוע האמורה, מכוונת אך ורק לכך "שבית המשפט יוכל לבחון אם נתקיימו התנאים למינוי סניגור". תכלית זו התמלאה כאמור במלואה.

אין ממש גם בטענות בא כוח המבקשים כנגד תיקון פסק הדין. מגזר דינו של בית משפט השלום עולה בבירור, כי המבנים הנדונים הינם כלל המבנים נשוא כתב האישום, ובהם גם המבנים הנוספים. העובדה שהמבנים הנוספים נשמטו מהסיפא של ההחלטה בדבר צו ההריסה מקורה בבירור בטעות סופר, וצדק בית המשפט משתיקנה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ניתנה היום, כ"ח בניסן התשס"ט (22.4.2009).


מעורבים
תובע: יוסף נתני אדר
המומחה י.ד. מרצפות בע"מ
נתבע: הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז
שופט :
עורכי דין: