ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יניב חזיזה נגד היועץ המשפטי לממשלה :

בפני:

כבוד השופט ח' מלצר

העורר:

יניב חזיזה

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתנה ביום 24.3.09 ע"י כב' השופט נועם יורם בתיק ב"ש 8275/09

תאריך הישיבה: י"א בניסן התשס"ט (5.4.2009)

בשם העורר: עו"ד שרון נהרי; עו"ד טל אלפרן

בשם המשיב: עו"ד גלעד סממה

החלטה

1. לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם), לפיו נדחתה בקשתו של העורר, הנתון בהליכי הסגרה, לשחררו ממעצר. עניינו המרכזי של הערר הוא בהיקף תחולתן של הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על חוק ההסגרה, התשי"ד-1954.

2. בדצמבר 2006 העבירה ארה"ב לישראל בקשה להסגיר לידיה את העורר בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בארה"ב ועניינן בקשירת קשר לייבוא סם מסוכן מסוג אקסטזי והפצתו. המשיב הגיש במאי 2007 עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, ובמקביל עתר למעצרו עד תום הליכי ההסגרה, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההסגרה. בתאריך 15.5.07 החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי העורר ייעצר עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר-הסגרה. בית המשפט המחוזי החליט להכריז על העורר בר-הסגרה (החלטת כב' השופט י' נועם מתאריך 3.9.07 (ב"ש (מחוזי – י-ם) 9508/07)). העורר ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון (ע"פ 8010/07), ודיון אחרון התקיים בעניינו בתאריך 1.9.08. עד כה טרם ניתנה הכרעה בערעור, אך כב' השופטת א' פרוקצ'יה, ראש ההרכב שדן בערעור, קבעה בהחלטה מתאריך 15.2.09, בעקבות בקשה להחשת מתן פסק דין שהגיש העורר, כי "פסק-הדין יינתן במועד קרוב בשים לב לדחיפותו היחסית, ובהתחשב באילוצי דחיפות של עניינים אחרים המוטלים על בית-המשפט".

3. העורר הגיש לבית המשפט המחוזי, כנראה בסוף פברואר 2009, בקשה לשחרורו מן המעצר, שהוגדר על ידו כ"לא חוקי". לטענתו, הליך ההסגרה הוא "הליך טרום פלילי עיקרי", כך שמעמדו של מבוקש לאחר הכרזתו כבר-הסגרה היא כשל נאשם, וקודם להכרזה כאמור, מעמדו הוא כשל חשוד, זאת על פי הנלמד לשיטתו מהוראת סעיף 22 לחוק ההסגרה. לגישתו של העורר, יש להחיל על מעצרו את הוראותיו של חוק המעצרים, בין אם מכוח הוראת סעיף 1(ג) לחוק המעצרים (לפיו "הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות", כאשר לשיטת העורר חוק ההסגרה איננו קובע הוראות אחרות), ובין אם מכוח היקש. בפרט ביקש העורר להחיל עליו את הוראת סעיף 59 לחוק המעצרים (לפיו ישוחרר חשוד שלא הוגש נגדו כתב אישום תוך 75 ימים ממעצרו), ולחלופין – את הוראות סעיף 61 לחוק (שחרור נאשם שטרם ניתנה הכרעת דין בעניינו בתוך 9 חודשים ממעצרו). לחלופין, עתר העורר לעיון מחדש בהחלטה לעוצרו, מחמת חלוף הזמן מאז מעצרו (כ-23 חודשים).

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' נועם) דחה את הבקשה האמורה, על שני חלקיה. בית המשפט מצא כי חוק ההסגרה קובע הוראות ייחודיות בעניין מבוקש שנעצר מכוח הוראות החוק, בפרט – סעיף 15 לחוק ההסגרה (שעניינה החזקה במשמורת של מבוקש שהוכרז בר-הסגרה עד להסגרתו), ומכאן שאין תחולה להוראות חוק המעצרים בעניינו של העורר. כן קבע בית המשפט הנכבד כי לא קמה עילה לעיון מחדש בהחלטה להורות על החזקתו של העורר במשמורת עד להסגרתו, זאת לאחר שנקבע כי הוא בר-הסגרה והחשש להימלטותו גבר בהתאם, ולאחר שבית המשפט העליון דן בערעורו של העורר על ההחלטה להכריז עליו בר-הסגרה ופסק הדין צפוי להינתן במועד קרוב.

4. בערר שלפניי משיג העורר על ההחלטה הנ"ל, וחוזר על עיקר טענותיו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. מעבר לכך בדיון שהתקיים בפניי הגיש לי העורר פניה אישית בכתב יד, אותה הבאתי לעיון ב"כ הצדדים. בעקבות הדיון האמור והשלמות שנתבקשו על ידי – הגיש המשיב תגובה בכתב לערר. במסגרת זו טען המשיב כי בחוק ההסגרה קיימות הוראות ספציפיות מיוחדות בעניין מעצר, המונעות את החלתו של חוק המעצרים בכל הנוגע למגבלות הזמנים על מעצרו של עצור כזה, וכי בית משפט זה הכיר כבר בכך שאין הגבלת זמן על משמורת לפי הוראת סעיף 15 לחוק ההסגרה (לצורך זה היתה הפניה לאמור ב-בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 29.5.03); להלן: עניין כהן)). עוד נטען כי הוראת סעיף 22 לחוק ההסגרה מתייחסת רק לתנאי השחרור בערובה ולא לעצם המעצר וכי לא ניתן להחיל את סעיף 61 לחוק המעצרים על מצב בו ההכרזה על העצור כבר-הסגרה נדונה בערעור בפני בית המשפט העליון. המשיב הדגיש עוד כי אין הוא טוען שחוק ההסגרה מקנה זכות לעצור אדם ללא הגבלה וללא פיקוח, וכי חוק ההסגרה מאפשר לעצור לפנות לבית המשפט על מנת לשקול שחרורו של המבוקש, בהתאם לנסיבות, ולפיכך זכויותיו המהותיות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – מוגנות. המשיב חלק אף על טענתו החלופית של העורר, כי יש לשחררו ממעצרו מחמת חלוף הזמן. העורר, בתגובה משלימה שהגיש, הצביע מצידו על הקושי, לשיטתו, שב"יבוא חלקי" של הוראות השחרור בערובה, המוצע להבנתו על-ידי המשיב, וביקש לאבחן את עניינו מן הפסיקה, שעליה הסתמך המשיב.

5. דין הערר, על שני נדבכיו – להידחות. טעמיי לכך יובאו להלן.

6. סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע כי הוראותיו יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק "אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". על רקע זה נקבע כי ככלל – וככל שלא נקבעו בחוק אחר הוראות יחודיות שונות – יחולו על מעצר המתבקש במסגרת הליך הסגרה אותם הכללים החלים לעניין מעצר המתבקש בהליך פלילי פנים-ישראלי לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לסעיף 21 לחוק המעצרים, עם דגש מיוחד לחשש של המלטות המבוקש מן הדין (ראו: בש"פ 1496/09 יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפיסקה 12, והאסמכתאות שם (לא פורסם, 10.3.09); להלן: עניין יצחק אברג'יל). זאת ועוד – נפסק כי אף במקרה של מבוקש שנעצר מכוח חוק ההסגרה ניתן לבחון הצדקה לשחרורו מן המעצר, בין השאר מחמת חלוף הזמן, וזאת גם על יסוד שיקולי המעצר "הרגילים" שבחוק המעצרים, אך בשים לב לקיומם של שיקולים מנחים המיוחדים לדיני ההסגרה (ראו: עניין כהן. יצוין כי העוררים שם – בניגוד לעורר דכאן – היו נכונים להכיר בכך, שבשונה ממעצר עד תום הליכים במשפט הפלילי, אין הגבלה עקרונית בחוק ההסגרה על תקופת המעצר המותרת, אך טענו כי יש להחיל הגבלה כזו לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן ראו: בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיר אברג'יל, בפיסקה 18 (לא פורסם, 30.1.09); בש"פ 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 500 (1980); בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 493 (1992); עניין יצחק אברג'יל, שם).

7. עתה עלינו לפנות להוראה שבסעיף 1(ג) לחוק המעצרים הקובעת מפורשות, כאמור, כי אין תחולה להוראות החוק האמור מקום שם "נקבעו בחוק הוראות אחרות". בחוק ההסגרה אכן נקבעו הוראות אחרות ספציפיות, בחלקן – לאחר תיקונו המקיף של החוק בשנת 2001 – אף מאוחרות לאלו שבחוק המעצרים, שעניינן, בין היתר, ב"לוחות הזמנים" של מעצר מבוקשים (ראו: סעיפים 5, 6, 7 ו-15 לחוק ההסגרה). "לוחות זמנים" אלה אינם תואמים בהכרח את אלה שבחוק המעצרים (השוו לדוגמה את הוראת סעיף 7 לחוק ההסגרה, הקובעת כי מבוקש שנעצר ללא צו יובא לבית המשפט בתוך 48 שעות ממעצרו, להוראת סעיף 29 לחוק המעצרים, לפיה עצור ללא צו יובא בפני שופט בתוך 24 שעות). לענייננו חשוב בעיקר סעיף 15 לחוק ההסגרה, המורה כדלקמן:

"מבוקש שהוכרז בר-הסגרה רשאי בית המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על פי סעיף 19".

פרופ' ש"ז פלר בספרו דיני הסגרה (1980) 482 (להלן: פלר) כותב ביחס לסעיף זה (קודם לחקיקת חוק המעצרים) כדלקמן:

"קשה גם להקביל את דירוג ההליכים הפליליים הפנימיים והרגילים עם דירוג הליכי ההסגרה. אם נתייחס להקבלה שנקבעה בסעיף 22 לחוק ההסגרה לצורכי שחרור בערובה, אזי העצור שלגביו הוגש כתב-אישום בהליכים פליליים פנימיים ורגילים, שקול כנגד העצור בהליכי הסגרה שכבר הוכרז עליו כי הוא ב-הסגרה (סעיף 22(3) ו-(4) לחוק ההסגרה). ולגבי מי שהוכרז שהוא בר-הסגרה, חלות שוב ההוראות המיוחדות שבסעיף 15 לחוק ההסגרה, אשר גם הן דוחות כל הוראה רגילה סותרת."

יצוין כי סעיף 15 הנ"ל תוקן בשנת 2001, לאחר תיקון סעיף 61 לחוק המעצרים בשנת 1997, ולפיכך לו חפץ המחוקק להחיל את מגבלות הזמנים שבחוק המעצרים על מעצר לפי סעיף 15, היה יכול לעשות כן במפורש ומכלל העובדה שלא עשה כך – אתה למד לאו.

סעיף 15 הנ"ל איננו מטיל לפיכך להלכה כל מגבלת זמנים על החזקתו במשמורת של מבוקש, בין מועד הכרזתו בר-הסגרה לבין הסגרתו בפועל, אף כי מובן שעל בית המשפט להפעיל שיקול דעת ראוי גם בנסיבות אלו – במסגרת אמות המידה המוכרות הן בהחלטה על מעצרו של המבוקש בר-ההסגרה, והן בדיון בבקשה לעיון מחדש בשאלת שחרורו של המבוקש בערובה. הנה כי כן אין מדובר פה במעצר נטול כל מגבלות זמן ופיקוח (ענין לו מסכים אף המשיב בתגובתו). העולה מן המקובץ מלמד כי נוכח ההוראות המפורשות בחוק ההסגרה ביחס למעצרו של מבוקש קודם להכרזתו בר-הסגרה ולאפשרות החזקתו במשמורת לאחריה, הרי שאין לשיטתי הצדקה להחיל – במסגרת חוק ההסגרה – את "סד הזמנים" למעצר חשודים ונאשמים הקבוע בחוק המעצרים. הוראת סעיף 22 לחוק ההסגרה, שאליה מפנה העורר בהקשר זה, שעניינה בקטיגוריזציה של סוגי המבוקשים (בתורת: עצור, נאשם או נידון) אף בה אין כדי לסייע לעורר. מעמד המבוקש שם יכול להשליך על מערך השיקולים בבוא בית המשפט לבחון את שחרורו בערובה, אך אין בסעיף זה כדי "לייבא" לתוך חוק ההסגרה את מגבלות הזמנים הקבועות בחוק המעצרים. בהקשר זה אעיר כי פקודת השחרור בערבות, 1944, הנזכרת בסעיף 22 לחוק ההסגרה, שהיא הוראת "הפניה" ולא הוראת "קליטה" במונחיו של פרופ' פלר, בוטלה ע"י סעיף 226(8) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, שלימים שולב בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: הנוסח המשולב; ראו ההודעה בדבר הנוסח המשולב שמכח סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, הנזכרת בראשית הנוסח המשולב). סעיפים 57-25 לנוסח המשולב, הנוגעים לשחרור בערובה (ושחרור מלא) בוטלו באמצעות סעיף 76 לחוק המעצרים, כך שניתן לקבוע כי כללי השחרור בערובה (אם הוחלט על שחרור כאמור) שבעבר נכללו בפקודת השחרור בערבות, 1944, נמצאים כיום בחוק המעצרים ואליהם מפנה סעיף 22 לחוק ההסגרה, זאת מכח האמור בסעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (עיינו גם: פלר, בעמ' 484).

אוסיף כי אין אף כל הגיון ותכלית בהגבלת מעצרו של מבוקש שטרם הושלם ההליך של הכרזתו בר-הסגרה (הליך שהוא לעתים קרובות ממושך מעצם טיבו וטבעו), לתקופה של 75 יום בלבד (סעיף 59 לחוק המעצרים), או בשחרורו ממעצר של מבוקש שהוכרז בר-הסגרה, לאחר תקופה העולה על תשעה חודשים (סעיף 61 לחוק המעצרים). אציין כי עמדתו של בא-כוחו המלומד של העורר לפיה מגבלות הזמנים שבחוק המעצרים חלות על משך מעצרו "הבלתי חוקי" של מרשו (על פי טענתו בבקשה שבפניי) – איננה מתיישבת גם עם התנהלותם הקודמת במכלול:

(א) עם ההסכמה הבלתי מותנית (כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מתאריך 15.5.07) למעצרו של העורר "עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו כבר-הסגרה" (שלא בכפיפות ללוחות הזמנים שבחוק המעצרים);

(ב) עם העובדה שבחלוף 75 ימים מן המעצר לא עתר העורר לשחרורו מן המעצר (הגם שטרם ניתנה החלטה והעורר היה אז עדיין בבחינת "חשוד" על פי תפיסתו של בא-כוחו עתה), וכך אף בחלוף תשעה חודשים מן המעצר (לאחר שכבר ניתנה ההחלטה בעתירה והעורר הפך להיות – לשיטת בא-כוחו – בחזקת "נאשם").

8. זאת ועוד – אחרת. סעיף 61 לחוק המעצרים אותו מבקש העורר להחיל כאן –כלל איננו דן מלכתחילה בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שכן השחרור שם מותנה בכך שהנאשם היה נתון במעצר לאחר הגשת כתב האישום נגדו תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין. במקרה שלפנינו עניינו של העורר נדון עתה בערכאת הערעור (ולא בערכאה הראשונה). די בכך כדי לשלול את תחולת הסעיף, ואין להכביר מילים.

9. אשר לבקשתו החלופית של העורר, לשחרורו ממעצר מחמת חלוף הזמן (בגדרו של ערר על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להיענות לעורר במסגרת העיון מחדש בהחלטה על מעצרו) – מקובלים עלי טעמיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה. אף בשים לב לפרק הזמן הנכבד שחלף מאז מעצרו הראשוני של העורר, הרי שלא זו העת – לאחר הכרזתו של העורר בר-הסגרה בבית המשפט המחוזי, וסמוך לפני סיום הדיון בערעורו בבית משפט זה – להורות על שחרורו של העורר בערובה. אף נימוקיו והצעותיו של העורר ב"פניה האישית" מטעמו אינם יכולים לאיין את העילות המצדיקות את המשך החזקתו במשמורת. בהקשר זה אעיר עוד כי גם לו נדרשתי לאשר את הארכת מעצרו של העורר בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים הייתי עושה כן, בהתחשב במכלול נסיבות הענין.

10. לאור כל האמור לעיל – הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ו בניסן התשס"ט (20.4.09).


מעורבים
תובע: יניב חזיזה
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: