ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הזימה סעיד הזימה קזל נגד קרן קיימת לישראל ע"י מנהל מקרקעי ישראל :

בפני:

כבוד השופט (בדימ') א' א' לוי

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:

הזימה סעיד הזימה קזל

נ ג ד

המשיבה:

1. קרן קיימת לישראל ע"י מנהל מקרקעי ישראל

המשיבים הפורמאליים:

2. עזבון המנוח מחאסן סעיד הזימה קזל

3. בסאם מחסאן סעיד קזל

4. ראיק מחסאן סעיד קזל

5. עיסאם חאפז מחסאן קזל

6. ואיל חאפז מחסאן קזל

7. נאיל חפאז מחסאן קזל

8. היתם חאפז מחסאן קזל

9. עזבון המנוחה ג'מילה בת עלי סלימאן

10. מוהנא עסאי נאסיף עראידה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 1007/04 שניתן ביום 19.5.2009 על ידי כבוד השופט ז' הווארי

תאריך הישיבה:

כ"ז בסיון התשע"א

(29.06. 11)

בשם המערער:

עו"ד א' כהן

בשם המשיבה:

עו"ד מ' אומיד

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי) בת"א 1007/04 שניתן ביום 19.5.2009.

רקע עובדתי

1. המערער הזימה סעיד הזימה קזל (להלן: הזימה), מחסאן סעיד הזימה קזל ז"ל (להלן: מחסאן) וכמאל סעיד קזל (להלן: כמאל), הינם אחים. מחסאן נפטר בשנת 1996, עזבונו הינו המשיב הפורמאלי 2 ויורשיו הינם המשיבים הפורמאליים 8-3. שלושת האחים הינם בניו של סעיד הזימה מוחמד אל קזל ז"ל (להלן: סעיד), אשר נפטר בשנת 1950. ג'מילה בת עלי סלימאן (חכים) ז"ל (להלן: ג'מילה), אשר נפטרה בשנת 1968, הייתה אשתו השנייה של סעיד, והזימה, מחסאן וכמאל הינם יורשיה בהתאם לצו קיום צוואה. עזבונה של ג'מילה הינו המשיב הפורמאלי 9. המשיב הפורמאלי 10, השייח מוהנא עאסי נאסיף עראידה ז"ל (להלן: שייח מוהנא), שימש כנאמן עבור קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) ברכישת קרקעות עבורה. קק"ל הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד הזימה והמשיבים הפורמאליים לפסק דין הצהרתי על בעלותה ב-4/60 חלקים מחלקה 10 בגוש 15557, ששטחה הכולל הינו 47,519 מ"ר, באדמות המועצה האזורית מרום הגליל בסמוך לישוב חזון (להלן: החלקה), ובהתאם לכך ליתן צו עשה המורה לרשום בלשכת רישום המקרקעין את החלקים האמורים על שמה.

2. הרקע לאמור לעיל הוא כי החלקה עברה הליכי הסדר בשנת 1946, ומן הרשומות המבוטלות של החלקה, כפי שמופיעות בנסח הרישום שלה, עולה כי בעקבות הליכי ההסדר נרשמו 12/60 חלקים מן החלקה על שמו של סעיד. על פי צו הירושה של בית הדין השרעי שניתן ביום 21.6.1951, יורשיו של סעיד הם הזימה, מחסאן, כמאל וג'מילה, וכתוצאה מכך כל אחד מהם ירש 3/60 חלקים מן החלקה. כמו כן, יורשיה של ג'מילה לעניין נכסי המקרקעין שקיבלה מסעיד היו שלושת הבנים האמורים, אשר כל אחד מהם קיבל 1/3 מעיזבונה (1/60 מן החלקה), בהתאם לצוואתה שקוימה בבית הדין הדרוזי בחיפה ביום 3.5.1977. תיקון לצוואה של ג'מילה המוסיף את מספרי הזיהוי של היורשים ניתן ביום 8.9.1980. ביום 18.3.1997 ועל פי בקשת כמאל נרשמו בחלקה בעת ובעונה אחת זכויותיהם של שלושת היורשים מכוח צו הירושה של סעיד וצו קיום הצוואה של ג'מילה.

3. התביעה המקורית הוגשה ביחס ל-8/60 חלקים מן החלקה, אלא שביום 8.1.2007 ועל פי הסכמה שהושגה בין קק"ל לבין שאר הצדדים בתיק למעט הזימה, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הווארי) פסק דין חלקי בכל הקשור ל-4/60 חלקים מהחלקה שהיו רשומים על שם מחאסן. פסק הדין החלקי בוצע בפועל וחלקים אלו נרשמו על שם קק"ל ביום 26.2.2007. משכך, נותרה המחלוקת רק לגבי 4/60 חלקים מהחלקה הרשומים על שם הזימה בשני רישומים נפרדים כאמור לעיל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. המחלוקת בין קק"ל לבין הזימה סבה סביב שתי עסקאות משנות החמישים. באשר לעסקה הראשונה, טענה קק"ל כי בשנת 1952 מכרה ג'מילה, בעודה בחיים, את כל חלקיה בחלקה (3/60) לשייח מוהנא, שפעל כנאמן של קק"ל, וכי עסקה זו הוכחה באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 14.8.1952 (להלן: ייפוי הכוח מ-1952). על כן טענה קק"ל כי במועד פטירתה של ג'מילה בשנת 1968 לא נותרו לה זכויות בחלקה ופועל יוצא מכך הוא כי רישום ירושתה בשנת 1997 נעשה שלא כדין ובמרמה והזימה לא יכול היה לרשת 1/60 מן החלקה. באשר לעסקה השנייה, טענה קק"ל כי בשנת 1953 גם הזימה מכר 3/60 חלקים מן החלקה לשייח מוהנא, אשר העביר לקק"ל את זכויותיו, וכי עסקה זו הוכחה אף היא באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 11.3.1953 (להלן: ייפוי הכוח מ-1953). עוד נטען כי השייח רכש את חלקי החלקה לעיל כנאמן עבור קק"ל וכי הזכויות הועברו אליה ממנו לכל המאוחר ביום 5.11.1958, לפי ייפוי כוח נוטריוני מיום זה (להלן: ייפוי הכוח מ-1958), המאפשר לקק"ל לפעול בשמו ובמקומו. קק"ל הוסיפה וטענה כי השיהוי ברישום שתי העסקאות נעשה בשל טעויות שונות ובשום אופן לא בשל ויתור כלשהו מצידה או זניחת זכויותיה.

מנגד, הזימה הכחיש את קיום העסקאות וטען כי מדובר בעסקאות מזויפות, שכן הוא ואמו המנוחה ג'מילה לא חתמו על ייפויי הכוח הבלתי חוזרים לעיל. הזימה טען כי רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין משקף את המציאות וכי קק"ל מנסה להשיג את חלקו בחלקה על ידי מחטף ובאמצעות מסמכים מזויפים. עוד נטען כי על התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות ומאחר שהיא הוגשה בשיהוי ניכר של עשרות שנים, כאשר העיכוב ברישום זכויותיה המוכחשות של קק"ל נועד על מנת להכשיר את הצגתם של המסמכים המזויפים, לאחר פטירת כל הגורמים שנטען כי חתמו עליהם או אישרו אותם.

5. בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת החלטתו המפורטת בבש"א 1323/05 מיום 15.3.2006 שעניינה בקשת הזימה לתיקון כתב הגנתו נדחתה בקשתו להעלות את טענת ההתיישנות ואין מקום לחזור על הדברים גם בפסק הדין. כמו כן, נדחתה טענת השיהוי. נקבע כי אכן הוכח כי התנהלות קק"ל במהלך השנים בכל הנוגע לרישום זכויותיה בחלקה מכוח העסקאות האמורות הייתה בלתי אחראית, וייתכן שנבעה מחוסר תיאום בין קק"ל למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) או בשל טעויות של עובדי מוסדות אלו. עם זאת, נקבע כי הזימה לא הביא אף שמץ של ראיה שיש בה כדי ללמד על כך שיש לראות בנסיבות העניין בהעדר רישום העסקאות כוויתור מטעמה של קק"ל על זכויותיה. זאת, במיוחד לאור העובדה כי קק"ל והמינהל החזיקו בחלקה ונהגו בה מנהג בעלים, הן בכך שנטעו בה עצים והן בכך שנתנו הרשאת שימוש למרעה בה. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע כי הזימה לא הוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי וכי קק"ל עיכבה את הגשת התביעה עד לפטירתם של עדים מסוימים. מעבר לכך, נקבע כי מחדלם של הזימה ושל בני משפחתו, אשר בא לידי ביטוי בעיכוב של עשרות שנים ברישום ירושתו של סעיד, תרם באופן משמעותי להיעדר רישום החלקים נשוא העסקאות על שם קק"ל. באשר לטענת הזימה כי בהגשת התביעה בשיהוי כה ניכר נגרם לו נזק ראייתי בל ישוער, נקבע כי טענה זו לא נטענה על ידי קק"ל שהינה התובעת עליה מוטל נטל ההוכחה. עוד נקבע כי הזימה לא הוכיח כי היעלמותן של הראיות או ההמתנה למות העדים היו בעטיה של קק"ל בלבד וכי היה בראיות החסרות כדי לתמוך בגרסתו. יתרה מכך, נקבע כי מכל מקום אין בנזק הראייתי כדי להביא לשלילת קיומם או תוקפם של ייפויי הכוח, אלא לכל היותר להטלת נטל שכנוע מוגבר על קק"ל, בו היא עמדה כפי שיפורט בהמשך.

6. באשר למעמדם המשפטי של ייפויי הכוח מן השנים 1953-1952 נקבע כי בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) ייפויי הכוח הינם ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנם הן מפאת היותם תעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותם תעודה נושנה כמשמעות המושג בסעיף 43 לפקודה. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן אין כל ספק כי ייפויי הכוח הוכחו בפניו, הן מכוח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים והן על סמך העובדה כי הוצגו בפניו העתקים מאושרים של ייפויי הכוח על ידי ארכיון המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית עליהם. כמו כן, סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית אשר לפיהן תוכנם של ייפויי הכוח האמורים הם אכן כפי שנערכו בידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישוריו, וחתימתו וחותמת בית משפט השלום בטבריה שעל גביהם הן נכונות ואמיתיות. נקבע כי אמנם החזקות האמורות ניתנות לסתירה, אך הזימה לא הצליח אפילו להביא ראשית ראיה לסתירתן.

7. כמו כן, צויין כי בתקופה בה נערכו ייפויי הכוח עוד היה בתוקף חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 (להלן: חוק הנוטריון הזמני), לפיו מוטלת על הנוטריון החובה לחקור ולברר את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, ולפי הפסיקה קיימת חזקה כי הנוטריון מילא את חובתו כהלכה. בנוסף, לפי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות. נקבע כי אמנם ניתן לסתור חזקה זו, אך העלאת טענה בעלמא, כטענת הזימה לפיה הוא וג'מילה לא חתמו על ייפויי הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על פי הדין, דורשת הוכחה משכנעת ביותר ואין במקרה דנן באמירותיו הכלליות של הזימה כדי לסתור את אמיתותם של ייפויי הכוח. מעבר לכך, ייפויי הכוח הינם מסמכים בכתב, ועל פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני וההלכה, בעל דין מנוע מלהעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. זאת ועוד, בנסיבות העניין מלבד עדותו של הזימה ובנו לא הוצג ולו בדל של ראיה כלשהי בכתב להוכחת חוסר האותנטיות של ייפויי הכוח או של החתימות שעל גביהם.

משכך, נקבע כי ייפוי הכוח מן השנים 1953-1952 נחתמו על ידי הזימה וג'מילה בפני נוטריון ציבורי וכי הזימה לא עמד בנטל להפריך זאת. בית המשפט המחוזי קבע כי די במסקנה זו כדי לקבל את התביעה, אולם למעלה מן הצורך מצא לנכון להתייחס לשאר הראיות שהוצגו לו וליתר טענות הצדדים.

8. לבית המשפט המחוזי הוגשה חוות דעתו של מרק ינקו (להלן: ינקו), מומחה לזיהוי טביעת אצבע, אשר התבקש לבחון את חתימתה של ג'מילה בטביעת אצבע על ייפוי הכוח מ-1952 ואת חתימתה על גבי צוואתה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של ינקו הותירה עליו רושם חיובי ואמין וכי יש לאמץ את מסקנתו החד משמעית לפיה אכן מדובר בחתימת ג'מילה על ייפוי הכוח האמור. בנוסף, צויין בחוות דעתו של ינקו כי לא ניתן להוכיח כי ג'מילה חתמה על הצוואה. עוד נקבע כי עדותו של הזימה לפיה לא ידוע לו כי ג'מילה עשתה עסקאות עם קק"ל הינה בבחינת עדות סברה או עדות מפי השמועה, שכן לא מדובר בידיעתו האישית. כמו כן, מנסח הרישום ההיסטורי של החלקה ניתן ללמוד כי הזכויות שהועברו במסגרת העסקאות עם יתר המוכרים על ייפוי הכוח מ-1952, למעט עם ג'מילה ומחאסן, הועברו לאחר מכן משייח מוהנא להימנותא וממנה לקק"ל, דבר המעיד על אמיתות תוכנו של ייפוי הכוח. יתרה מכך, הודיית יורשי מחאסן באמיתות העסקה נשוא ייפוי הכוח מ-1952 מחזקת אף היא את ביצוע העסקה גם על ידי ג'מילה, במיוחד כאשר הודיית יורשיו מתייחסת הן לחלק שקיבל מחסאן מאביו והן לחלק שכביכול ירש מג'מילה.

עוד הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעת של יצחק חגג (להלן: חגג), מומחה לכתב יד, לשם קביעה האם חתימתו של הזימה על ייפוי הכוח מ-1953 היא חתימתו אם לאו, וכן האם חתימת מחסאן על ייפוי הכוח מ-1952 הינה חתימה אותנטית. עוד התבקש המומחה להשוות בין החתימות הנחזות להיות של מחאסן והזימה לבין החתימה שנחזית להיות של השייח מוהנא, וזאת כדי לאמת או לשלול את האפשרות כי חתימות אלה נחתמו בידי אותו בן אדם. באשר לחתימת הזימה על ייפוי הכוח מ-1953 קבע חגג כי ישנה דרגת סבירות שנייה של 80%-70% כי אכן מדובר בחתימתו, אך זאת רק בשל העובדה כי הייתה לפניו רק חתימה אחת אותנטית של הזימה להשוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי הרושם המצטייר מעדותו של חגג הינו חיובי, כי הסבריו סבירים ומשכנעים וכי דרגת הסבירות האמורה הינה מספקת לצורך הכרעה במקרה דנן. משכך, נקבע כי יש לקבל את מסקנותיו. עוד צויין כי ריבוי האנשים אשר חתומים על ייפוי הכוח מ-1953 מוסיף לאמינותו, שכן אילו היה מדובר בקנוניה אז מטבע הדברים יש להניח כי רוקמיה היו שואפים שכמה שפחות אנשים יהיו נוכחים בעת החתימה. בנוסף, נקבע כי האותנטיות של ייפוי הכוח האמור זוכה לחיזוק נוסף מכך שחוות דעתו של חגג מוכיחה גם את אותנטיות חתימתו של כאמל עליו. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי חגג גם הגיע למסקנה כי חתימת מחסאן על ייפוי הכוח מ-1952 הינה חתימה אותנטית. זאת ועוד, נקבע כי העובדה שבני משפחת קזל נמנעו שנים ארוכות מרישום הירושה של סעיד וג'מילה בחלקה, גם כאשר טיפלו בחלקות אחרות אשר בבעלותם, מלמדת אף היא ביתר שאת כי הם ידעו שאין להם זכויות בה.

9. עוד נקבע כי קק"ל הוכיחה כי היא מחזיקה ומשתמשת בחלקה במהלך עשרות השנים האחרונות וצויין כי היא אף נטעה עצים בשטח בשנת 1972 והחל משנת 1982 ניתנה על ידה הרשאה למרעה בשטח, ללא כל מחאה מצד הזימה ומשפחתו. זאת ועוד, בשנת 2001 רשמה קק"ל הערת אזהרה על המקרקעין נשוא המחלוקת, אך הזימה לא פעל בדרך חוקית כלשהי על מנת להסירה והדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך כי הוא לא ראה עצמו כבעל הזכויות בחלקים הרלוונטיים של החלקה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחה קיומה של עסקת המכר על פיה העביר שייח מוהנא את זכויותיו במקרקעין לקק"ל.

10. קק"ל הודתה כי בייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 נפלה טעות בכל הנוגע להעברת הסמכויות מג'מילה והזימה לנציגיה, אשר התגלתה על ידי המינהל רק בשנת 1999: בשתי העסקאות מונו שניים ביחד ולחוד להיות מיופיי כוחם של ג'מילה והזימה להעברת הרישום בטאבו לטובת שייח מוהנא. האחד, אדם בשם יוסף חביב אלחסיני, והשני, ח'ליל עאסי אלנסיף, אחיו של השייח; אלא שבשנת 1958 עת העביר השייח את זכויותיו לקק"ל, כבר נפטר מיופה הכוח הראשון, וביחס למיופה הכוח השני ארעה טעות אנוש. לטענת קק"ל, השייח ככל הנראה סבר בטעות כי מיופה הכוח המקורי היה אחיו סלים עאסי אלנסיף (להלן: סלים), אשר שימש בזמנו כמיופה כוח בעסקאות אחרות, ועל כן בהתאם לייפוי הכוח משנת 1958 ייפה את כוחו לסלים, אשר העביר "כביכול" את הסמכויות שהוקנו לו בהתאם לייפוי הכוח לנציגי קק"ל. אולם, הואיל ולסלים לא הוקנתה לפי ייפויי הכוח מן השנים 1953 ו-1952 כל סמכות, הרי שאין משמעות להעברת הסמכויות האמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי על מערכת היחסים בין הזימה וג'מילה לבין מיופיי כוחם לא חל חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), אלא המג'לה, לפיה יש במות השלוח כדי לסיים את השליחות. עם זאת, נקבע כי השגגה שנפלה בעניין מיופיי הכוח אינה מהווה פגם מהותי שיש בו כדי לבטל את עצם תוקפן של שלוש העסקאות שנערכו בין ג'מילה לבין השייח מוהנא, בין הזימה לבין השייח ובין האחרון לבין קק"ל, באמצעות ייפויי הכוח שנקבע כי הם אותנטיים. לפיכך, הואיל וביצוען של העסקאות הוכח כדבעי, הרי שאין מניעה משפטית להצהיר על בעלות קק"ל בחלקה. בנוסף, צויין כי שלוש העסקאות דווחו כחוק לרשויות המס וכי שולמו המיסים הנדרשים לצורך רישום החלקים מן החלקה בלשכת רישום המקרקעין, וגם מטעם זה אין מניעה לרשום את המקרקעין על שמה של קק"ל.

11. לסיכום, קבע בית המשפט המחוזי כי בהינתן מכלול הראיות הנסיבתיות, כולל התנהגות הצדדים במהלך השנים לאחר ביצוע העסקאות, הוכח כי שלושת ייפוי הכוח אותנטיים וכי העסקאות שנכרתו על פיהם הינן תקפות. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מגרסתו של הזימה הינה שלילית, ומנגד גרסת עדי קק"ל הותירה עליו רושם חיובי ואף השתלבה עם מכלול ראיות אובייקטיביות. יתרה מכך, הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי יש לאמץ את הממצאים והמסקנות של חוות דעת המומחים לעיל. עוד נקבע כי נוכח מכלול הראיות שפורטו לעיל הצליחה קק"ל להרים את נטל השכנוע המוגבר שהוטל עליה. משכך, התקבלה התביעה ובית המשפט המחוזי חייב את הזימה בתשלום הוצאות קק"ל בסך 15,000 ש"ח ובשכר אחד המומחים בו נשאה קק"ל בסמוך לאחר מינויו.

טיעוני הזימה

12. לטענת הזימה, מעיון בשני ייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 עולה כי הם חסרי מסוימות או בהירות ביחס לנשוא המכר, החלקים הנמכרים והתמורה. עוד טוען הזימה כי ייפוי הכוח מ-1958 ניתן לביטול עקב זניחתו ואינו ייפוי כוח בלתי חוזר, אלא ייפוי כוח רגיל שלא נאמר בו כי הוא ניתן להבטחת זכויות צד שלישי והוא מהווה ראיה לכך ששני ייפויי הכוח הקודמים לא יצאו לפועל. בנוסף, בהתבסס על סעיף 14 לחוק השליחות טוען הזימה כי לא התקיימו בייפוי הכוח האמור התנאים לקיום שליחות וכי הוא אף בוטל עם מותו של שייח מוהנא. עוד נטען כי קק"ל לא הוכיחה כי רכשה בתום לב ובתמורה את החלקים האמורים מהחלקה בשנת 1958 בהסתמך על ייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953.

13. כמו כן, טוען הזימה כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לו להעלות את טענת ההתיישנות, גם אם זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה. באשר לטענת השיהוי נטען כי נימוקיה של קק"ל לאי רישום הזכויות במשך כ-50 שנה אינם סבירים וחלקם אף סותרים זה את זה. לטענתו, מעיון בפנקס המקרקעין של החלקה עולה כי בשנים 1961 ו-1967 נרשמו זכויותיה של קק"ל בחלקים נוספים מהחלקה בגין עסקאות חליפין אחרות, אולם לא נרשמו זכויותיה בגין ייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953. נוכח האמור לעיל טוען הזימה כי מהתנהלות קק"ל עולה התרשלות וויתור על זכויותיה. בנוסף, טוען הזימה כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את טענת הנזק הראייתי, שכן יכולתו להביא ראיות נגרעה במידה מסוימת עקב פטירתו של אביו.

14. הזימה מוסיף וטוען כי היה על קק"ל להגיש תביעה לביטול הרישומים מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר). עוד נטען כי קק"ל לא הוכיחה כי התקיימה תרמית במקרה דנן ולחלופין נטען כי חלפה תקופת ההתיישנות לגבי מרמה.

תגובת קק"ל

15. לטענת קק"ל, אין בשגגה שנפלה בעניין מיופיי הכוח שנקבעו בייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 כדי לפגוע בתוקפו של ייפוי הכוח מ-1958 לעניין העברת הזכויות משייח מוהנא אליה. זאת, מאחר שהזכויות במקרקעין הועברו אליה לכל המאוחר בשנת 1958 ומכל מקום נפסק שלא מדובר בפגם מהותי שיש בו כדי לבטל את עצם תוקפן של שלוש העסקאות, שכן ייפויי הכוח נמצאו אותנטיים.

16. עוד טוענת קק"ל כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר סרב לאפשר להזימה להעלות טענת התיישנות, שכן הוא היה מיוצג והיה ביכולתו להעלות את הטענה האמורה בהזדמנות הראשונה וגם במהלך ישיבה אשר התקיימה במעמדו. מעבר לכך, נטען כי גם אם טענת ההתיישנות הייתה נטענת בהזדמנות הראשונה, היא לא הייתה מועילה להזימה לגופו של עניין. זאת, מאחר שהתחייבות המוכרים כלפי שייח מוהנא ניתנה טרם תחולתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ועל כן היא הצמיחה לשייח זכות שביושר לפי דיני היושר האנגלי, אשר מכוחה מתקיימים ביניהם יחסי נאמנות של נאמן ונהנה, כאשר כוחה של הנאמנות יפה גם כלפי קק"ל שבאה בנעליו של השייח. לטענת קק"ל, מירוץ ההתיישנות ימנה מיום כפירתו של הזימה בחובת הנאמנות, דהיינו משנת 2001, עת פנו אליו נציגיה בבקשה לחתום על שטרי טאבו לצורך רישום העסקה בינו לבין השייח בספרי המקרקעין, והוא סירב. לחלופין, טוענת קק"ל כי גם אם הכפירה בעסקה התרחשה בשנת 1997, עת נרשמה במרמה ירושתה של ג'מילה, הרי שמירוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם בשנת 1997 והוא טרם נסתיים, שכן תקופת ההתיישנות הרלוונטית הינה בת 25 שנים מאחר ומדובר בתביעה לאכיפת התחייבות להענקת זכות במקרקעין. כמו כן, טוענת קק"ל כי השיהוי ברישום זכויותיה נגרם, בין היתר, בשל העיכוב ברישום ירושתו של סעיד וכי היא מעולם לא ויתרה על זכויותיה בחלקה, אף אם הטיפול ברישום נעצר לשנים ארוכות בשל טעות וחוסר ידיעה.

17. בנוסף, טוענת קק"ל כי מייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 עולה בבירור כי ג'מילה והזימה הצהירו על קבלת מלוא התמורה עבור זכויותיהם בחלקה, כי בפסק הדין נקבע כי אין ליתן משקל להעדר פירוט התמורה וכי גם מגמת הפסיקה הרלוונטית באותה עת הייתה כי לא חלה במשפט הישראלי תורת התמורה. בנוסף, טוענת קק"ל כי גם אם ישנם פרטים חסרים בייפויי הכוח, הרי שמדובר בפרטים טפלים שניתן להשלימם והפרטים העיקריים בהירים. עוד לטענת קק"ל, העדויות בדבר השימוש והחזקה בחלקה מחזקים את גרסתה כי המוכרים מכרו לה את חלקיהם בחלקה.

דיון והכרעה

18. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטיעוני הזימה ובתגובת קק"ל, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן, וכך אציע לחבריי לעשות.

19. תחילה יצויין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק ומבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידו בהתייחס למכלול הראיות שהונחו לפניו. הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר ביכולתה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראיה וחוות דעת. על כן, התערבות בקביעות הערכאה הדיונית שמורה אך ורק למקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)]. איני סבור כי המקרה דנן נופל לגדר מקרים חריגים אלו המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

20. כמו כן, מעיון בייפויי הכוח מן השנים 1952 ו-1953 לא עולה כי הם נעדרי מסוימת כפי שטוען הזימה. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי:

"בייפויי כוח אלה נרשמו כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקאות מכר מקרקעין, כגון זיהוי גוש והחלקה המועברת, העברת התמורה, פרטי הצדדים לעסקה וכן חתימתם בידי הצדדים, אשר מבטאת ביתר שאת את גמירות דעת הצדדים" (בסעיף 5 י' לפסק הדין).

בנוסף, בית המשפט המחוזי התייחס במפורש לסוגיית התמורה והבהיר כי:

"העדר פירוט גובה התמורה בגוף ייפויי הכוח, אין לה כל משקל בנסיבות העניין, מאחר ונרשם מפורשות כי המוכר קיבל את מלוא התמורה במוזמן, על כן העדר פירוט גובה התמורה, לא מהווה פרט חיוני אשר פוגע בתקופת ייפויי הכוח" (בסעיף 5 י' לפסק הדין).

עיון בייפויי הכוח האמורים ובמסקנותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי מלמד כי אין ביסוס לטענותיו האמורות של הזימה לעניין חוסר המסוימות.

21. בנוסף, בייפוי הכוח מ-1958 מצויינות שתי עסקאות המקרקעין שערך שייח מוהנא עם ג'מילה בשנת 1952 ועם כמאל והזימה בשנת 1953. עוד צויין במפורש בייפוי כוח זה כי הוא בלתי חוזר, שכן נכתב בו כי "אין לי זכות לחזור בי מהאמור הואיל ואני כבר קיבלתי את מלוא התמורה על החלקות הנ"ל". משכך, אין לקבל את טענת הזימה כי לא מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר. זאת ועוד, הזימה מעלה טענות שונות באשר לתוקפו של ייפוי כוח זה אשר מתבססות על הוראותיו של חוק השליחות, אך חוק זה אינו חל על שלושת ייפויי הכוח שנערכו עוד בטרם נחקק, כפי שפסק בית המשפט המחוזי וכפי שמורה סעיף 21 לחוק זה.

22. זאת ועוד, איני רואה כל מקום להתערב בקביעתו המנומקת של בית המשפט המחוזי בבש"א 1323/05 כי אין לאפשר להזימה לתקן את כתב הגנתו כך שיכלול טענת התיישנות. לשם השלמת התמונה יצויין כי במסגרת החלטה זו גם התקבלה בקשת הזימה לתקן את כתב הגנתו כך שיכלול את טענותיו בעניין גרימת נזק ראייתי ושיהוי. יודגש, כי על פי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 והפסיקה, יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה [ראו: 516/84 לובמן נ' פיק, פ"ד מא(3) 472, 475 (1987); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 785-784 (2004); רע"א 4049/07 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד נא(4) 716 (1997)]. במקרה דנן, הזימה לא העלה את הטענה האמורה בכתב ההגנה, למרות שהיה מיוצג. יתרה מכך, ביום 16.11.2004 התקיימה ישיבה במעמד בא כוחו דאז, אולם גם במהלכה לא הועלתה טענת ההתיישנות. נוכח זאת, הזימה החמיץ את האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות במועד הרלוונטי ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.

למעלה מן הצורך יצויין כי אף אם הייתה נטענת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה נראה כי דינה היה להידחות. זאת, נוכח ההלכה לפיה חוזה מכר מקרקעין הניתן לביצוע בעין, אשר נחתם לפני חוק המקרקעין, יוצר יחסי נאמנות בין המוכר (הנאמן) לבין הקונה (הנהנה) מכוחה של זכות שביושר אשר צומחת לאחרון. במקרה דנן קק"ל הפכה להיות הנהנה במקום שייח מוהנא בהתאם לייפוי הכוח מ-1958, שכן יחסי הנאמנות האמורים תקפים גם כלפי צדדים שלישיים. עילת התביעה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות במקרים בהם צומחת זכות שביושר מתגבשת כאשר המוכר כופר במעמדו או מפר את חובתו כנאמן. לפיכך, ומאחר שתביעת קק"ל הייתה לאכיפת התחייבות להענקת זכות במקרקעין לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, משכה של תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינו 25 שנה [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68-57 (2003) (להלן: עניין צימבלר); ע"א 7217/02 רבי נ' הלוי, פ"ד נח(5) 529, 533-530 (2004); ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 26.10.2009) בסעיף 32 (להלן: עניין סולימאן)]. נוכח זאת, בנסיבות העניין בין אם נראה בסירובו של הזימה לחתום בשנת 2001 על שטרי טאבו לרישום העסקה בינו לבין השייח כ"כפירת הנאמן", ובין אם נראה ברישום ירושתה של ג'מילה במרמה ככפירה האמורה, הרי שמכל מקום טרם הסתיים מירוץ ההתיישנות בעת שהגישה קק"ל את תביעתה.

23. כמו כן, סבורני כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את טענת השיהוי שהעלה הזימה, שכן לא עלה בידו להוכיח כי התקיימו במקרה דנן שני התנאים ההכרחיים להתגבשותו: האחד, כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; והשני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע. בנוסף, תנאי שלישי שהוזכר לעיתים בפסיקה הינו כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע.

עם זאת, נפסק כי גם בהתקיים התנאים האמורים מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל טענת שיהוי, וככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי [ראו: ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448-445 (2000); עניין צימבלר, 70-69; עניין סולימאן, סעיף 33]. במקרה שלפנינו, אמנם חלפו שנים רבות מאז נחתם ייפוי הכוח מ-1958, במהלכן לא נרשמו זכויותיה של קק"ל בחלקה מסיבות שונות, ועד להגשת התביעה על ידה. אולם, השתלשלות עניינים זו אינה מחייבת בהכרח קבלתה של טענת השיהוי שהועלתה על ידי הזימה. לדידי, גם אם יונח לשם הדיון כי קק"ל ויתרה על זכויותיה בחלקה משלא דאגה לרישומן, הרי שהזימה לא הוכיח כנדרש כי שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי. לעניין זה יצויין כי מקובל עליי ניתוחו של בית המשפט המחוזי את טענת הנזק הראייתי ומסקנתו לפיה נזק מסוג זה לא הוכח ומכל מקום אין בו כדי להוביל לשלילת תוקפם המחייב של ייפוי הכוח. כמו כן, מן הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי ומן העדויות שהובאו לפניו לא עולה כי העיכוב הממושך ברישום זכויותיה של קק"ל נגרם עקב חוסר תום ליבה. יתרה מכך, יש לציין כי גם הזימה ובני משפחתו תרמו לעיכוב ברישום זכויותיה של קק"ל בכך שהתמהמהו זמן ניכר ברישום ירושתו של סעיד.

24. עוד יצויין כי אין לקבל את טענת הזימה כי היה על קק"ל להגיש את תביעתה על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר. זאת, מאחר שסעיף זה עוסק בין היתר בתיקון רישום זכויות בפנקס המקרקעין, כאשר הרישום הושג עקב מרמה. במקרה דנן רישום זכויותיו של סעיד בחלקה בעקבות ההסדר נעשה כדין ולא עקב מעשה מרמה ועל כן אין רלוונטיות לסעיף זה בנסיבות מקרה.

25. נוכח כל האמור לעיל אמליץ לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהורות להזימה לשאת בהוצאותיה של קק"ל בסך 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט (בדימ') א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט (בדימ')

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, י"ט בחשון תשע"ב (16.11.2011).

ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט


מעורבים
תובע: הזימה סעיד הזימה קזל
נתבע: קרן קיימת לישראל ע"י מנהל מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: