ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו כתריאל נגד מחאמיד חדד עלי :

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט י' דנציגר

המערער בע"א 9165/009:

אליהו כתריאל

נ ג ד

המשיבים בע"א 9165/09:

1. מחאמיד חדד עלי

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

4. יערה כתריאל

5. רחל כתריאל

המערער בע"א 9893/09:

מנאע עורוה

נ ג ד

המשיבים בע"א 9893/09:

1. חמוד ולאא

2. "כלל" חברה לביטוח בע"מ

3. עיריית אל שאג'ור

4. סרחאן עלי חסן

5. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז מיום 29.9.09 בת.א. 6164-08-07 ובת.א. 3104-09-07 שניתנה על-ידי כבוד השופטת א' דודקביץ

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.10.09 בת.א. 574/09 שניתנה על-ידי כבוד השופט י' כהן

תאריך הישיבה:

י"ח באדר ב התשע"א

(24.3.11)

בשם המערער בע"א 9165/09:

עו"ד רויטל נבות-גלוסקה; עו"ד אביטל שרים

בשם המערער בע"א 9893/09:

עו"ד סלים רשאד

בשם המשיבות 2-1 בע"א 9165/09:

עו"ד פאדי ג'ובראן; עו"ד אליעזר מרצקי

בשם המשיבה 3 בע"א 9165/09 והמשיבה 5 בע"א 9893/09:

עו"ד עמליה ליאור; עו"ד אבי פיגנביים;

עו"ד שי חמיש

בשם המשיבים 2-1 בע"א 9893/09:

עו"ד עופר שגיא

בשם המשיבה 3 בע"א 9893/09:

עו"ד איהאב אסעד

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

רקע

1. בשני הערעורים שלפנינו מתעוררת שאלה משפטית משותפת, והיא – האם עומדת לנהג חסר ביטוח, אשר נתבע בתביעת השתתפות על-ידי "קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (להלן: קרנית), זכות חזרה כלפי מי שגרם לתאונה ברשלנותו?

2. בהליך שמספרו ע"א 9165/09 הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ) לדחות על הסף הודעת צד ד' שהמערער שלח למשיבים 2-1 (להלן, בפסקה זו: המשיבים). המערער ובתו, שנסעה עימו ברכב, נפגעו בתאונת דרכים בעת שהמערער נהג ללא ביטוח תקף. בתאונה היה מעורב רכב נוסף, שבו נהג המשיב 1. בתו של המערער תבעה את נזקיה מאת קרנית, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) ואילו המערער תבע את נזקיו מאת נהג הרכב האחר ומבטחתו (הם המשיבים) לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במסגרת התביעה שהגישה בתו של המערער, שלחה קרנית הודעת צד ג' למערער, שבה טענה כי היא זכאית לחזור אליו בגין כל סכום שבו תחויב לפי חוק הפיצויים. המערער, מצידו, שלח הודעת צד ד' למשיבים, ובה טען כי הם חייבים בשיפויו בגין כל סכום שבו יחויב כלפי קרנית. המשיבים הגישו בקשה לדחייה על הסף של הודעת צד ד', וכאמור, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה.

בית המשפט המחוזי קבע כי תנאי מקדמי לחיובו של נתבע בשיפוי גורם אחר אשר נשא בתשלום פיצויים לנפגע, הוא כי אותו נתבע חייב אף הוא בפיצוי הנפגע בגין נזקיו. תנאי זה, כך נקבע, אינו מתקיים בענייננו, שכן המשיבים אינם חייבים בפיצוי בתו של המערער בגין נזקיה – וזאת לאור עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים. סעיף 8(א) לחוק הפיצויים, כך הטעים בית המשפט המחוזי בהתבסס על פסק-הדין בעניין אכרם חוסיין (ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996)), מקים מחסום מהותי, ולא רק דיוני, מפני הגשת תביעה נגד גורמים "חיצוניים" לחוק הפיצויים.

3. בהליך שמספרו ע"א 9893/09 הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) לדחות על הסף הודעות צד ד' שהגיש המערער בהליך זה נגד המשיבים 3-1. התובע בתביעה העיקרית בהליך זה נפגע עת נסע בטרקטורון שבו נהג המערער, ומכונית חולפת פגעה בטרקטורון. תביעתו של התובע הוגשה, בין היתר, נגד קרנית, שכן נטען כי למערער לא היה רישיון נהיגה תקף. קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד המערער, שבה טענה כי המערער חייב לשפותה בגין כל סכום שבו תחויב כלפי התובע. בעקבות זאת הגיש המערער הודעת צד ד' נגד נהג המכונית הפוגעת וכן נגד עיריית אל שאג'ור (להלן גם: העירייה), שבתחומה התרחשה התאונה. גם בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות על הסף את הודעת צד ד' ששלח המערער, לאור עיקרון ייחוד העילה.

טענות הצדדים

4. המערער בע"א 9165/09 טוען כי ראוי לפרש את סעיף 9 לחוק הפיצויים כך שהוא מגביל את זכות החזרה של מי שנשא בפיצויים לפי חוק הפיצויים, רק מקום בו מבקש הוא לבסס את תביעת החזרה על חוק הפיצויים; ואילו מקום בו מבקש מי ששילם פיצויים להגיש תביעת חזרה לפי פקודת הנזיקין, אין זכותו מוגבלת. המערער טוען עוד כי גם מבחינת מדיניות משפטית ראויה, יש להעדיף את הטלת עלות הפיצוי על הנהג שגרם לתאונה באשמו על-פני הטלתה על הנהג חסר הביטוח. המערער מוסיף וטוען כי כפי שעיקרון ייחוד העילה אינו חל על מי שאין בידו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, כך גם אין להחיל את סעיף 9 לחוק הפיצויים על המערער, הנעדר זכות תביעה לפי חוק הפיצויים. המערער טוען עוד כי אין להבחין בין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה – שבגינם רשאי הוא לתבוע את הנהג האחר לפי פקודת הנזיקין – לבין הנזקים הכלכליים שייגרמו לו עקב תביעת החזרה של קרנית. לעניין זה מדגיש המערער כי מלבד שליחת הודעת צד ד' במסגרת תביעת בתו נגד קרנית, תבע הוא את נזקיו הכלכליים גם באופן ישיר, במסגרת התביעה שהגיש נגד הנהג האחר לפי פקודת הנזיקין. לבסוף, טוען המערער כי הפגיעה בנהג חסר ביטוח הנדרש להשיב לקרנית סכומי כסף נכבדים, מבלי שעומדת לו האפשרות לתבוע השתתפות ממזיק אחר לפי פקודת הנזיקין, היא פגיעה בלתי מידתית.

5. המשיבים בע"א 9165/09 (הם הנהג האחר ומבטחתו) טוענים כי אימוץ עמדתו של המערער יוביל לכך שתביעות החזרה של קרנית ינוהלו, הלכה למעשה, לפי "עיקרון האשם" – חרף תכליתו השונה של חוק הפיצויים. בכל עת שתחזור קרנית אל נהג חסר ביטוח, כך טוענים המשיבים, יוכל הנהג להצביע על גורם כלשהו שייתכן כי תרם ברשלנות לקרות התאונה, ויבקש לתבוע ממנו שיפוי לפי פקודת הנזיקין בדרך של הגשת הודעת צד ד'. המשיבים אף סבורים כי צפוי שקרנית תעדיף לנהל בעצמה את ההליך נגד אותו צד ד', שכן פעמים רבות יהא הוא מבוטח – בניגוד לנהג שחב לפי חוק הפיצויים. המשיבים מצביעים על כך שהפרשנות אותה מציע המערער עלולה להוביל לקשיים גם במישור הדיוני – שכן תביעת הנפגע ותביעת החזרה של קרנית יתנהלו לפי חוק הפיצויים ואילו תביעת החזרה של הנהג חסר הביטוח אל הגורם שלכאורה התרשל, תתנהל לפי פקודת הנזיקין. המדובר בשתי מערכות דיוניות שונות, והעירוב ביניהן עלול לעורר קשיים, כך נטען, למשל מקום בו רשאי הנהג חסר הביטוח להעיד מומחים רפואיים מטעמו ואילו הנפגע וקרנית רשאיות להסתמך רק על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט. המשיבים טוענים עוד כי התכלית העיקרית של חוק הפיצויים – מתן פיצוי סוציאלי שאינו תלוי בבירור שאלת האשם – אינה מאפשרת לסטות מעיקרון ייחוד העילה. לבסוף, המשיבים סבורים כי יש להבחין בין נזק הגוף הישיר שנגרם למערער בתאונה לבין הנזק הכלכלי העקיף שנגרם לו. הנזק הכלכלי העקיף, כך טוענים המשיבים, נגרם למערער עקב נהיגתו ללא ביטוח ועקב הוראות החוק המעניקות לקרנית זכות חזרה אליו.

6. המערער בע"א 9893/09 טוען כי התוצאה שלפיה חב הוא בשיפוי קרנית אך בשל אי עריכת ביטוח חובה, בעוד שהמזיק אשר גרם לתאונה ברשלנותו אינו נושא בחבות כלשהי – היא תוצאה בלתי צודקת. לטענתו, מקום בו הובטחה יכולתו של הנפגע לקבל פיצוי מהיר ללא הוכחת אשם, כנדרש לפי תכליתו של חוק הפיצויים, אין עוד מקום להחיל את עיקרון ייחוד העילה גם בתביעת חזרה של נהג חסר ביטוח כלפי מזיק אחר. עוד טוען המערער כי חבותו כלפי קרנית אינה חבות "לפי חוק הפיצויים" ועל-כן, כך הוא סבור, הוראות סעיף 9 לחוק הפיצויים אינן חלות עליו בהקשר זה. כן טוען המערער כי הוראות סעיף 9 אינן חלות על תביעתו נגד מזיקים אחרים, כיוון שחבותם שלהם אינה לפי חוק הפיצויים. יוער, כי עצם השאלה אם המערער בהליך זה חסר ביטוח נתונה ככל הנראה במחלוקת בין הצדדים, ואולם למען הנוחות בלבד יידון ערעורו לפי ההנחה שכך הדבר.

7. המשיבים 2-1 בע"א 9893/09 (הנהג האחר ומבטחתו) טוענים כי יש לפרש את הוראות סעיפים 9-8 לחוק הפיצויים כך שאין לנהג חסר ביטוח זכות חזרה כלפי מזיקים אחרים, בגין הסכומים שאותם הוא נדרש להשיב לקרנית. לטענתם, תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 9 לחוק הפיצויים הוא לאפשר לקרנית, ולא לצדדים שלישיים, לקבל החזר מלא בגין הסכומים שבהם היא מחויבת. מתן זכות חזרה גם לנהג חסר ביטוח, כך טוענים המשיבים 2-1, ייפגע בהרתעה כלפי מי שלא רכש ביטוח כדין.

טענותיה של המשיבה 3 (עיריית אל שאג'ור) דומות בעיקרן לטענות שהועלו על-ידי המשיבים 2-1 ועל-ידי המשיבים בע"א 9165/09.

8. קרנית, שהיא משיבה פורמאלית בשני הערעורים, הביאה לפני בית המשפט את עמדתה בשאלה העקרונית. לגישתה, מן הראוי לאפשר ל"משוללי הזכאות" לפי חוק הפיצויים, הנתבעים בתביעת חזרה של קרנית, לתבוע השתתפות ממזיקים אחרים לפי פקודת הנזיקין – וזאת במטרה שלא לפגוע במשוללי הזכאות מעבר לצורך ובמטרה ליצור הרתעה יעילה יותר כלפי מזיקים אחרים. קרנית סבורה כי לא יהא בכך כדי לפגוע בתכליות חוק הפיצויים, שכן תביעתו של הנפגע וכן תביעתה של קרנית ינוהלו לפי חוק הפיצויים ועל-פי עקרונותיו, ואילו תביעתו של נהג חסר ביטוח לשיפוי תנוהל בנפרד. באופן זה, כך נטען, ניהול תביעתו של הנפגע לא יסורבל ושתי המערכות הדיוניות השונות של חוק הפיצויים ופקודת הנזיקין – לא יכבידו האחת על רעותה. קרנית טוענת עוד כי אף שבעניין אכרם חוסיין נקבע כי מבטחת החייבת לפי חוק הפיצויים אינה יכולה לתבוע שיפוי ממזיקים אחרים לפי פקודת הנזיקין, אין להחיל עיקרון זה על משוללי הזכאות הנתבעים להשיב לקרנית כספים שזו שילמה לנפגע בתאונת דרכים. כן מזכירה קרנית כי בעבר הובעה עמדה שונה אף לעניין יכולתה של מבטחת, החייבת לפי חוק הפיצויים, לחזור אל מזיקים אחרים לפי פקודת הנזיקין (ת"א 38/92 (מחוזי ב"ש) מדינת ישראל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשנ"ה(1) 377 (1994); להלן: עניין הכשרת היישוב). לבסוף, סבורה קרנית כי יש לאפשר לנהג חסר הביטוח לתבוע מזיק אחר ברשלנות, כחלק מזכותו לתבוע את כלל הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.

9. דין הערעורים להידחות.

סעיף 9 לחוק הפיצויים מורה כי:

א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;

(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.

אין חולק כי המזיקים, שנגדם ביקשו הנהגים חסרי הביטוח בשני התיקים שלפנינו להגיש הודעת צד ד', אינם נכנסים בגדר המקרים המנויים בסעיפים 9(א)(1)-9(א)(3). לפיכך, יש לבדוק אם הנהג שאליו מבקשת קרנית לחזור (הנהג חסר הביטוח) הוא בגדר "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה" ואם המזיק שאליו מבקש אותו נהג לחזור הוא בגדר "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה". אם התשובה לשתי שאלות אלה היא בחיוב, הרי שלא קמה לנהג חסר הביטוח זכות חזרה כלפי המזיק האחר.

זכות חזרה כלפי נהג אחר המעורב בתאונה

10. חבותם העקרונית של נהגים המעורבים בתאונה כלפי הנפגע מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק הפיצויים, המורה כי: "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". להבדיל מן החבות העקרונית – המוטלת על כל נהג מעורב – קובע סעיף 3 לחוק הפיצויים מנגנון יריבות לחלוקת האחריות בין הנהגים השונים. מנגנון זה נועד לשם הקלה ופישוט של תהליך מתן הפיצויים לנפגע, אולם אין הוא משנה מן ההסדר העקרוני, החובק את כל הנהגים המעורבים בתאונה. מטעם זה, כלול הנהג חסר הביטוח, החב בשיפוי קרנית, בגדר החייבים לפי חוק הפיצויים. יודגש, כי במקרים שלפנינו, כמו גם בכל מקרה שבו עומדת לקרנית זכות חזרה כלפי נהג לא-מבוטח, אותו נהג חב גם בפועל בפיצוי הנפגע, לפי הוראות סעיף 3 לחוק הפיצויים – שאחרת לא הייתה לקרנית עילה לחזור אליו.

גם נהג אחר המעורב בתאונה, שאליו מבקש הנהג חסר הביטוח לחזור, הוא בגדר "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה", וזאת מכוח סעיף 2 לחוק הפיצויים. עם זאת, המחסום הדיוני הקבוע בסעיף 3 לחוק הפיצויים מונע את הגשת התביעה נגדו בפועל. עיקרו של המחסום הדיוני בפישוט ההליכים, והוא לא שולל את מעמדם של הנהגים המעורבים האחרים כמי שחייבים בפיצויים "לפי חוק זה", שכן "ההקלה הדיונית לא גורעת מן החבות הפוטנציאלית" (ראו: אליעזר ריבלין תאונת דרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים 403 (מהדורה חדשה מעודכנת, 1999)). קביעת המחוקק כי אחריותם העקרונית של כל הנהגים המעורבים תהא לפי חוק הפיצויים אינה קביעה בעלת אופי "טכני" בלבד, אלא היא מלמדת על השאיפה להסדיר את אחריותם של כלל הנהגים המעורבים בתאונה לפי עקרונות חוק הפיצויים – משמע, בדרך של אחריות מוחלטת וביטוח חובה ולא באמצעות עוולת הרשלנות. לפיכך, המסקנה היא כי סעיף 9 לחוק הפיצויים אינו מאפשר לנהג חסר ביטוח, הנתבע על-ידי קרנית בתביעת השתתפות, לחזור אל נהג מעורב אחר בתביעה לפי פקודת הנזיקין. כמובן, אין בכך כדי לגרוע מזכותו לחזור אל מי מן הגורמים המנויים בסעיפים 9(א)(1)-9(א)(3) (וראו: רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 19.4.2009)).

זכות חזרה כלפי מזיקים אחרים

11. הוראת סעיף 9 לחוק הפיצויים לא מונעת, כשלעצמה, הגשת תביעת השתתפות נגד מזיקים אחרים, שאינם בגדר "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה". במקרה שלפנינו, ביקש המערער בתיק שמספרו ע"א 9893/09 לשלוח הודעת צד ד' גם נגד עיריית אל שאג'ור, משהוא סבור כי זו התרשלה בתחזוק הדרך. עניינה של העירייה, לפיכך, לא דומה לזה של נהגים אחרים המעורבים בתאונה. יש לבחון את הודעת צד ד' שנשלחה לעירייה בהקשר הכללי של זכות ההשתתפות כלפי מזיקים "חיצוניים", שאינם חייבים לפי חוק הפיצויים. מזיקים אלה עשויים להיות מזיקים מסוגים שונים, כגון גורמים שהעניקו לנפגע טיפול רפואי רשלני והחמירו את נזקו, גורמים האחראים לתחזוקת הדרך שבה אירעה תאונת הדרכים, יצרני הרכב או מוסכים שטיפלו ברכב.

האפשרות לתבוע השתתפות מאת גורמים אחרים, שאינם חבים לפי חוק הפיצויים, הוכרעה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין אכרם חוסיין. שם נקבע כי עיקרון ייחוד העילה, הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, מקים מחסום מהותי מפני הגשת תביעה של נפגע נגד מי שאינו חב לפי חוק הפיצויים. משמעותו של מחסום זה היא שלא עומדת לנפגע כל עילה מהותית נגד גורמים "חיצוניים" לחוק הפיצויים. כידוע, תנאי לחיוב נתבע בהשתתפות כלפי מי ששילם פיצויים הוא כי עומדת לנפגע עצמו עילה נגד אותו נתבע (ראו למשל: דניאל פרידמן ונילי כהן "שיתוף בחיוב" דיני חיובים – חלק כללי 155, 266-265 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). אמנם, מקום בו מנוע הנפגע מהגשת תביעה נגד הנתבע בתביעת השתתפות עקב מחסום דיוני, אין בכך כדי לאיין גם את זכות ההשתתפות של מי שחויב בפיצויים, אלא שלא כך הוא הדבר מקום בו המחסום הוא מהותי. כך למשל, התיישנות תביעתו של הנפגע נגד הנתבע בתביעת ההשתתפות לא מאיינת את זכותו של מזיק אחר שחויב בפיצויים לתבוע השתתפות. לעומת זאת, מקום בו מנוע הנפגע מהגשת תביעה נגד הנתבע בתביעת השתתפות עקב מחסום מהותי, משמעות הדבר היא כי הנתבע בהשתתפות כלל אינו אחראי לנזקים שנגרמו, וממילא אין גם אפשרות לתבוע ממנו השתתפות בגין אותם נזקים. בהקשר זה, אין הבדל ממשי בין תביעת השתתפות המוגשת מטעם המבטחת החבה בנזקי הנפגע או מטעם קרנית, לבין תביעת השתתפות המוגשת מטעם נהג חסר ביטוח כמי שנתבע בעצמו בתביעת השתתפות. בכל מקרה, מקום בו קיים מחסום מהותי מפני הגשת תביעה ישירה של הנפגע נגד גורם שלישי מסוים, הרי שאותו גורם שלישי אינו בגדר "מזיק" ואין הוא נושא בכל אחריות לנזקים שנגרמו. בכך נשמט גם היסוד לחיובו בהשתתפות.

12. השאלה אם המחסום שמקים עיקרון ייחוד העילה מפני הגשת תביעה של הנפגע נגד גורמים "חיצוניים" לחוק הפיצויים הוא אכן מחסום מהותי, או שמא המדובר במחסום דיוני בלבד, הוכרעה כאמור בעניין אכרם חוסיין. שם נקבע כי כוונת המחוקק הייתה למנוע כליל התדיינויות בשאלת האשם ביחס לתאונות דרכים. בדרך זו, כך נקבע, קיווה המחוקק לא רק ליצור מנגנון לפיצוי מהיר ויעיל של נפגעי תאונות דרכים, אלא גם להפחית את עומס ההתדיינויות בבתי המשפט ולמנוע את הקשיים השונים הכרוכים בבירור העובדות הדרושות לשם הסקת מסקנה בעניין קיומה של התרשלות.

בעבר הובעה גם עמדה שונה, התומכת בסיווג עיקרון ייחוד העילה כמחסום דיוני ולא מהותי (וראו עניין הכשרת היישוב הנזכר לעיל). זאת משום שמשמעותו של מחסום מהותי היא כי "לפי הדין המהותי אין הנתבע להשתתפות חב כלפי הניזוק, כלומר שלא ביצע כלל, כלפיו, מעשה אסור" (עניין הכשרת היישוב, פס' 17); ובמילים אחרות, מחסום מהותי קיים מקום בו הנתבע להשתתפות אינו "מזיק" כלל (א' ברק דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 505 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, 1976)). קשה להלום כי גורמים עוולתיים "חיצוניים" להסדר חוק הפיצויים אינם "מזיקים" כלל ואינם נושאים בחבות מהותית לנזקים שהם פרי התנהגותם. נוסף על כך, לפי עמדה זו, ההכרה בקיומה של זכות השתתפות כלפי מזיקים "חיצוניים" אינה פוגעת, מיניה וביה, בנפגע וביכולתו לקבל פיצוי מהיר וללא הוכחת אשם. זאת, כיוון שניתן להפריד את הדיון בהודעת צד ג' שנשלחה למזיק "החיצוני" מן הדיון בתביעה העיקרית של הנפגע (לפי תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לבסוף, להכרה בזכות השתתפות כאמור השלכות חיוביות בדמות הגברת ההרתעה כלפי גורמים שהתרשלותם תרמה להיווצרות הנזק או להגברתו והקטנת פרמיות הביטוח.

13. גם לאחר מתן פסק-הדין בעניין אכרם חוסיין נשמעה ביקורת כלפי ההלכה שלפיה אין למי שחייב על-פי חוק הפיצויים זכות חזרה כלפי מזיקים "חיצוניים". כך למשל, בנייר עמדה שחיבר פרופ' אריאל פורת, הוצגו ההשלכות השליליות המסתברות של היעדר יסודות הרתעתיים בהסדר הקיים לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ראו: אריאל פורת "ייחוד עילה – הצעה לשינוי החוק" (2010) www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/-14-6-10.doc). חלק מן המזיקים ה"חיצוניים", כך נטען בנייר העמדה, מושפעים היטב מתמריצים כלכליים, והיעדר הרתעה כלפיהם עשוי להוביל להתנהגות החורגת מסטנדרט הזהירות הראוי. הפיתרון שהוצע לבעיית היעדר ההרתעה הוא ביטול מחסום ייחוד העילה כלפי מזיקים "חיצוניים" (להבדיל מנהגים המעורבים בתאונה), ולחילופין, הכרה בזכותם של מבטחים לתבוע השתתפות מאת מזיקים "חיצוניים". פיתרון אחרון זה, כך נטען, ישמר את היתרונות הטמונים בהסדר הנוכחי מבחינת הנפגעים – פיצוי מהיר וללא הוכחת אשם, וגם יוביל ליצירת הרתעה יעילה יותר.

על הטענה כי סיווג מחסום ייחוד העילה כמחסום מהותי ולא דיוני מקדם את היעילות הדיונית נמצאו חולקים. כך למשל, במאמרו של עו"ד שמואל מורד, "נזק גוף שראשיתו בתאונת דרכים וסופו ברשלנות רפואית" הפרקליט מח(1) 105 (2004), נטען כי ההסדר המשפטי הנוכחי מתמרץ מבטחים, שביטחו מזיקים "חיצוניים" בביטוח אחריות, להסיט מקרי ביטוח שונים לגדר חוק הפיצויים באמצעות העלאת הטענה כי התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים". טענות מעין אלה, כך טוען מחבר המאמר, מובילות להתדיינויות ארוכות ומרובות צדדים, מסרבלות את הטיפול בתביעות וגורמות לדחיית תשלום הפיצויים לנפגע.

14. אף כי כאמור יש החולקים על ההלכה שנקבעה בעניין אכרם חוסיין, הרי שהיא עודנה שרירה וקיימת, ויש לבחון על-פיה את שאלת קיומה של זכות להשתתפות כלפי העירייה. ככל שמבקש הנהג חסר הביטוח לחזור אל העירייה בתביעת השתתפות (להבדיל מתביעתו כניזוק), הרי שקיומה של הזכות להשתתפות תלוי בקיומה של עילת תביעה בידי הנפגע. עילה כזו לא עומדת לנפגע, כפי שנקבע בעניין אכרם חוסיין, ומכאן שגם לא עומדת לנהג חסר הביטוח זכות להשתתפות בגין נשיאתו בפיצויים לנפגע.

זכות תביעה עצמאית כלפי מזיקים אחרים

15. טענה אחרת שהעלו המערערים בשני התיקים שלפנינו, היא כי יש לאפשר להם לתבוע את הסכום שבו הם חבים לקרנית בתור נזק ישיר שנגרם להם, במסגרת תביעתם כניזוקים, ולא במסגרת תביעת השתתפות.

תביעתו העצמאית של נהג חסר ביטוח לפיצויים בגין נזק כלכלי שנגרם לו עקב חובתו לשפות את קרנית תיבחן לפי מבחני ריחוק הנזק. בעניין רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (לא פורסם, 30.12.2010) (להלן: עניין לנדרמן), הובהרו שלבי הבדיקה הדרושים, מקום בו:

מדובר בהתנהגות עוולתית (אירוע ראשון); בנזק ראשוני המיוחס להתנהגות זו (באמצעות מבחני הקשר הסיבתי המשפטי); בהתרחשות אירוע מובחן נוסף; בקיומו של נזק מאוחר (נזק שני) שנגרם כתוצאה מאירוע זה (וקשור בקשר סיבתי עובדתי לנזק הראשוני); ובשאלת ייחוסו של הנזק השני לאירוע הראשון (ההתנהגות העוולתית שבגינה הוגשה התביעה) באמצעות מבחני ריחוק הנזק (פס' 6 לפסק-הדין).

בענייננו, ההתנהגות העוולתית הנטענת היא כשל של העירייה בתחזוק הכביש שבו אירעה התאונה; הנזק הראשוני הוא נזק הגוף שנגרם לנהג חסר הביטוח, ולצורך הדיון נניח בשלב זה כי הוא קשור בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי להתנהגות העוולתית. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא אם התרחש אירוע מובחן נוסף, לאחר התאונה, ואם אירוע מובחן זה הוא שגרם לנזק הכספי של הנהג חסר הביטוח ("הנזק השני"). אם התשובה לכך היא בחיוב, יהיה מקום להכריע אם ניתן לייחס את הנזק השני (הוא הנזק הכספי בדמות החובה לשפות את קרנית) לאירוע הראשון (הוא תאונת הדרכים), לפי מבחני ריחוק הנזק.

16. "אירוע מובחן" תואר בעניין לנדרמן כ"השתלשלות עובדתית חדשה, שניתן לזהות את רגע התרחשותה על ציר הזמן, בבחינת פרק חדש בסיפור העובדתי". הגשת הודעת צד ג' מצד קרנית, לפי מבחן זה, היא בגדר "אירוע מובחן". אמנם, ההודעה הוגשה בעקבות הגשת תביעתו של הנפגע נגד קרנית, ותביעת הנפגע, בתורה, הוגשה בעקבות התאונה. במובן זה, קיימת זיקה בין שלושת האירועים המובחנים הללו. אלא שקיומה של זיקה כלשהי בין האירועים השונים אינו מאחד אותם לכדי אירוע אחד ואינו פוגם בנפרדותם.

17. כאמור, משהגענו למסקנה כי הנזק השני (הכספי) בא בעקבות אירוע מובחן, יש לבדוק אם ניתן לייחסו לאירוע הראשון לפי מבחני ריחוק הנזק. בעניין לנדרמן נקבע כי המבחן שלפיו יש לקבוע אם הנזק השני הוא רחוק, אם לאו, הוא מבחן הסיכון הצפוי – הן מקום בו הוטלה האחריות בגין הנזק הראשון לפי עוולת הרשלנות הן מקום בו הוטלה האחריות בעוולה של אחריות חמורה או מוחלטת. במקרה זה, כזכור, נבחן ריחוקו של הנזק הכספי בתור נזק הנתבע במסגרת תביעתו העצמאית של הנהג חסר הביטוח – וזו מתבררת לפי פקודת הנזיקין.

צפיותו הנדרשת של הסיכון היא צפיות סבירה, המתבטאת בקיומה של יכולת אובייקטיבית לצפות את האירוע. לצורך בחינת הצפיות הסבירה, ניתן להיעזר במספר מבחני עזר (שאינם מצטברים ואינם בגדר רשימה סגורה): ריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני; ההסתברות מראש להתרחשות האירוע השני; ומבחן "הישירות והתלות" שבין שני האירועים (ראו: עניין לנדרמן, פס' 13 לפסק-הדין). בחינה של שלושת מבחני עזר אלה מובילה למסקנה כי הנזק הכספי שנגרם לנהג חסר ביטוח, עקב תביעת חזרה של קרנית, הוא נזק רחוק במסגרת תביעתו העצמאית נגד מזיק "חיצוני". הגשת הודעת צד ד' מטעם קרנית נגד אותו נהג הוא אירוע המרוחק, בזמן ובמקום, מן התאונה עצמה. גם ההסתברות להגשת הודעה כזו, מנקודת מבטו של המזיק "החיצוני", היא נמוכה. ההנחה הסבירה היא כי הנוהג בדרכים פועל כחוק ורוכש ביטוח חובה לכיסוי נזקי הגוף העלולים להתרחש במקרה של תאונה. הנחה זו נתמכת לא רק בחובה החוקית לרכוש ביטוח כאמור, אלא גם במציאות העובדתית שבה רוב-רובם של הנהגים אכן מבוטחים בביטוח חובה. לפיכך, אין להניח כי נהג סביר יצפה, בגדר הנזקים האפשריים במקרה של תאונה, כי ייגרם לנהג אחר נזק כספי עקב תביעת חזרה של קרנית, וסיכון זה של תביעת חזרה אינו הסיכון שישמש בסיס להגדרת התנהגותו של נהג כעוולתית. לבסוף, אירוע הגשת הודעת צד ד' אינו קשור בקשר ישיר לתאונה. הגשת הודעה זו באה בעקבות הגשת תביעתו של הנפגע נגד קרנית, שבתורה באה בעקבות התאונה. נוסף על כך, אין תלות בין אירוע התאונה לבין אירוע הגשת הודעת צד ד', שכן התאונה לבדה לא משמשת בסיס מספיק להקמת זכות חזרה מצד קרנית. הגורם "המתווך" בין התאונה לבין תביעתה של קרנית הוא היעדר ביטוח חובה. המסקנה היא לפיכך כי אין הנהג חסר הביטוח יכול לתבוע במסגרת תביעתו העצמאית, המתנהלת לפי פקודת הנזיקין, את הנזק שנגרם לו עקב חובתו לשפות את קרנית בגין הפיצויים שזו חייבת בהם כלפי הנפגע.

ודוק: מסקנה זו נוגעת לאפיונו של הנזק במסגרת תביעתו של הנהג חסר הביטוח בגין נזקיו שלו כנפגע. לפיכך, מסקנה זו אינה רלוונטית מקום בו תביעתו של הנהג חסר הביטוח כלפי מזיק "חיצוני" היא תביעת השתתפות. בתביעת השתתפות תובע הנהג חסר הביטוח כמזיק (ולא כנפגע) ועילתו בתביעה זו קמה מכוח חבותו המהותית של הגורם השלישי, הנתבע בתביעת השתתפות, כלפי הנפגע שהנהג חסר הביטוח חב בנזקיו. דחיית תביעת ההשתתפות של הנהג חסר הביטוח נגד מזיקים "חיצוניים" מושתתת, כאמור, על הלכת אכרם חוסיין, השוללת את קיומה של אותה חבות מהותית, ולא על מבחני ריחוק הנזק.

סופו של דבר, המסקנה היא כי דין שני הערעורים להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, י"ט בחשוון התשע"ב (16.11.2011).


מעורבים
תובע: אליהו כתריאל
נתבע: מחאמיד חדד עלי
שופט :
עורכי דין: