ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה אבני נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט י' עמית

המערער:

שלמה אבני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.2.11 בה"פ 39654-08-10 שניתן על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי חיאט

תאריך הישיבה:

ח' באלול התשע"א

(07.09.11)

בשם המערער:

בעצמו

בשם המשיבה:

עו"ד ערן בן-ארי

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 39654-08-10 (כב' השופטת א. נחליאלי-חיאט) מיום 20.02.11, לפיה נדחתה על הסף בקשת המערער למתן פסק-דין הצהרתי שיתיר לבנו, לאחר מותו, למשוך גופתו מחדר הקירור כדי שיוכל להשליכה למעמקי הים.

העובדות הצריכות לעניין

2. המערער המציא לאפוטרופוס הכללי צוואה בה הורה לאחר מותו שלא לקבור את גופתו אלא להניחה בשדה למאכל החיות. האפוטרופוס הכללי הודיע למערער כי חלק זה של צוואתו אינו חוקי. ביום 29.07.09 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 6167/09), בה ביקש ליתן צו המורה למדינה לקיים את בקשתו דלעיל בצוואתו. ביום 18.11.09 ניתן פסק דין (כב' השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן, א' רובינשטיין), בו נדחתה העתירה מהטעם שהסעד המבוקש מנוגד לתקנת הציבור ולכבוד האדם, ועשוי לפגוע בזולת ובסביבה. בקשתו של המערער לדיון נוסף בשאלתו, נדחתה בדנג"ץ 9566/09 מיום 19.01.10 (המשנה לנשיאה א' ריבלין), כיון שנקבע שפסק הדין אינו מקים עילה לדיון נוסף לפי התנאים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך, הגיש המערער תובענה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר דחה אותה מחמת מעשה בית דין והיעדר סמכות עניינית (ה"פ 27426-02-10).

ביום 23.08.10 הגיש המערער לבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה נוספת שעניינה סעד הצהרתי "המחייב את המשיבה לאחר מותי להעביר גופתי לחזקת בני שיוכל להשליכה למעמקי הים ובכך לאפשר לי לקיים את הייעוד שהועיד לו בורא העולם". בית המשפט המחוזי קבע ביום 20.02.11 שעילת התובענה, שעוסקת במהותה באי-קבורת המערער, כבר נדונה והוכרעה בבג"ץ. מכאן, שהתקיים מעשה-בית-דין ואין מקום לדון בתובענה בשנית. נוסף על כך ציין, שלא נמצא מקור לסמכות בית משפט המחוזי לדון בתובענה, לאחר שבית המשפט הגבוה לצדק אמר את דברו בפסק הדין שהוזכר לעיל. פסק דינו של בית משפט המחוזי לפיו נדחתה תביעת המערער על הסף הוא מושא הערעור דנא.

טענות הצדדים

3. המערער טוען שבקשתו בתובענה זו שונה בתכלית מהבקשה שהוכרעה על-ידי בית משפט זה בבג"ץ 6167/09. לדבריו, טעה בית משפט קמא בקובעו שבקשת המערער הנוכחית להשליך גופתו לים כבר נדונה בפני בג"ץ, ומשכך שגם ביחס אליה, גוברים עקרונות כבוד האדם ותקנת הציבור על אמונתו הפרטית של המערער. מקור השוני בין העתירות מצוי לדעת המערער בסעד המבוקש ובהיעדרה של פגיעה בזולת או בסביבה כתוצאה ממנו. תביעתו האחרונה אינה מבקשת ליתן צו עשה למדינה, אלא הסעד מתמצה בהצהרה שיתאפשר לבנו לקחת גופתו לאחר מותו ולעשות בה על-פי אמונת המערער. עוד מוסיף המערער שבקשתו להשליך גופתו לים לא תגרום נזק לציבור או לסביבה. זאת בניגוד לבקשתו הקודמת להשליך גופתו בשדה למאכל החיות, אשר ביחס אליה נקבע שהיא מנוגדת לתקנת הציבור. לבסוף, מכוחו של חוק כבוד האדם וחירותו מבקש המערער לכבד את אמונתו ואת צוואתו. מנגד, עמדת המדינה היא שצדק בית משפט המחוזי כאשר סילק את התובענה על הסף, וזאת משני טעמים. לטענתה, בית משפט האזרחי נעדר סמכות לדון בתביעת המערער. בקשת המערער הלכה למעשה הינה שבית משפט המחוזי ייתן צו לאורגן המדינה להימנע מקבורת אדם כדי למלא אחר צוואתו במסווה של פסק דין הצהרתי, כאשר זה אינו בסמכותו האזרחית. לחלופין גורסת המדינה שבג"ץ כבר דן בעניין ומשכך סיווג אותו כנתון לסמכותו. הטעם השני של המדינה לסילוק התובענה הוא שהבקשה שלא לקבור את המערער כנהוג, כבר נדונה והוכרעה לגופה על ידי בג"ץ ולכן התקיים מעשה-בית-דין.

דיון

4. שתיים הן השאלות העומדות לפנינו בערעור זה. הראשונה, האם בית המשפט המחוזי היה מוסמך עניינית לדון בתביעתו של המערער. השנייה והיא העיקרית, האם כדין קבע בית משפט המחוזי כי עילת התביעה בענייננו זהה לעילה שהוכרעה בבג"ץ 6167/09 ומשכך המערער מושתק מלהתדיין בה שנית. נדון בשאלות כסדרן.

שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי בעניינים מסוג זה אינה פשוטה, אך אין צורך להכריע בה במקרה דנא. בקשתו של המערער, מבלי לנקוט עמדה לגבי היענות לה, יכולה להידון בבית המשפט המחוזי. הטעמים לכך כלליים ופרטניים כאחד. ראשית, בקשת המערער ועניינה לא התבהרו דיין בדיון בבית משפט קמא, ולנוכח זאת, שאלת הסמכות העניינית לדון בה לא הוכרעה מפורשות ולגופו של עניין. שנית, אף המדינה, בסופו של טיעון, לא שללה את סמכותו העניינית של בית משפט לדון בעניין מהסוג הנדון. שלישית, סעיף 75 לחוק בתי המשפט מעניק לבית המשפט האזרחי סמכות רחבה "לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". הלכה היא שבית משפט מחוזי, בשבתו כבית משפט אזרחי, מוסמך ליתן סעדים הנוגעים לתחום המשפט הציבורי בנסיבות הנדרשות (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, אגף המכס, פ"ד מד(3) 812 ,816 (1990), ואף אין מניעה שייתן סעדים אופרטיביים נגד המדינה במקרה המתאים (ביטולו של סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 בשנת 1998). רביעית, כי אין חוק מפורש בעניין החובה לקבור גופות וזהות הרשות המנהלית המוסמכת להורות בנושא, אשר את תקיפתו היה צריך להביא בשל כך לפני בג"ץ. חמישית, העובדה הדיונית שבית המשפט הגבוה לצדק דן בסוג עניינים זה במסגרת בג"ץ 6167/09, כשלעצמה אין בה בהכרח לשלול את הסמכות המקבילה של בית המשפט המחוזי לדון בתובענה הנידונה (בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(5) 50, 58 (1991)). בשל כל אלה, הייתי מציע שלא לדחות את תביעת המערער על הסף מפאת היעדר סמכות עניינית של בית המשפט האזרחי. מסקנה זו מובילה לסוגיה השנייה הדרושה להכרעה והיא – האם היה מקום לדחות את התביעה על הסף בבית משפט המחוזי בשל קיומו של מעשה-בית-דין. בליבת הסוגיה יש להידרש לשאלה האם העילה שבתביעה שלפנינו כבר נידונה והוכרעה בבג"ץ 6167/09 ועל כן מנוע המערער מלהעלותה שוב.

5. במסגרתו של כלל מעשה-בית-דין, בית המשפט בוחן האם העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית כבר מוצתה בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית, קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת (ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים – פקיד שומה נתניה, פסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 4.1.2009); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 61-63 (1991)). זהו כלל השתק-עילה. שלושה טעמים עיקריים ביסודו: מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה; מניעת עומס-יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים פ"ד נז (5) 689, 706 (2003)); וכן מניעת אי-צדק כתוצאה מהענקת משקל יתר להכרעה בתיק החדש על פני ההכרעה בתיק הקודם, שתהפוך לבלתי מחייבת.

היווצרותו של השתק-עילה תיבדק באמצעות מבחן זהות העילה. יש לתת את הדעת לשאלה האם, על-פי מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 04.03.10). בית המשפט המחוזי קבע כי העילה העקרונית בשני ההליכים היא אותה עילה – אי קבורת המערער לאחר מותו. נפסק בערכאה קמא שעילה זו כבר נידונה בבג"ץ וניתנה הכרעה, לפיה עקרון כבוד האדם ותקנת הציבור גוברות על רצון המערער שלא להיקבר בדרך הנהוגה. ברם, בפועל הכרעת בג"ץ ב-6167/09 לא דנה בסוגיה הכללית של אי-קבורת אנשים ללא הצגת חלופה קונקרטית, אלא בקיום צוואת המערער שגופתו תינתן למאכל חיות טורפות בשר. הנימוק לדחיית העתירה האמורה בבג"ץ טמון בפגיעה בכבוד הזולת ובזיהום הסביבתי שיגרמו בעקבות השלכת גופתו בראש חוצות. קביעה זו לא התייחסה לכל בקשת אדם שלא להיקבר בדרך הנהוגה, אלא באופן קונקרטי לדרך הטיפול בגופתו אשר העלה המערער, קרי השלכת גופתו על פני הארץ. וכך נכתב: "גם אם מוחל העותר על כבודו שלו, אינו יכול למחול על כבוד הזולת שייתקל בתופעה אשר משמעה הוא ביזוי כבוד האדם וזיהום סביבתי; נשער בנפשנו אילו רבים היו הפונים בבקשה מעין זו, כיצד היתה נראית הסביבה, ואילו פורעניות היו מתרגשות" (פס' ג' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין).

הנה כי כן, העילה - ככל שהיא נוגעת לבקשה שהמדינה תעביר גופתו לאזורים בהם גדלות חיות טורפות - נידונה והוכרעה בהליך בבג"ץ. המערער הפנים או למצער השלים עם ההחלטה שהשלכת גופתו בשדה מהווה פגיעה בכבוד הזולת שייחשף למחזה המדובר, ומנוגדת לתקנת הציבור מאחר שכרוך בה זיהום סביבתי. כעת, מבקש לידון בבקשתו שיותר לבנו לזרוק גופתו לים, באופן שלא תיחשף אליה הזולת ושהגופה לא תזהם את הסביבה, לפחות לא יותר מאשר גופת אדם הטובע. האם עומדת בבסיסן של שתי הבקשות אותה עילה שהוכרעה לגופה? לעניין ההבחנה ביניהן יהא זה לעזר לעמוד על האינטרס המוגן בבסיס כל אחת מהן. ואולם, אם נתבונן במהות הבקשות, הרי ש"צורת הקבורה" או ליתר דיוק, "צורת אי-הקבורה", היא היא האינטרס המוגן שאותו מבקש המערער לכבד על פי השקפתו. אין בהכרח צורה אחת זהה למִשְׁנֶהָ. זאת בגבולות המידע שנחשפנו אליו בערעור זה, כאשר המסגרת העובדתית של בקשת המערער מושא הערעור דנא לא בוססה כדבעי בבית משפט קמא, כיוון שלא נערך דיון בנושא.

6. המסקנה המתבקשת בהשוואה בין המבוקש בהליך הקודם – השלכת גופת המערער בחוצות על מנת שיאכל על-ידי חיות, לבין המבוקש בתיק זה – זריקת גופתו לים, מובילה למסקנה כי אמנם קיים קשר בין שתי הבקשות, אך הן אינן זהות. ייתכן כי הכרעת בג"ץ בעלת רלוונטיות לבקשת המערער בהליך זה, אך לא עולה ממנה כי בקשתו האחרונה נידונה נקודתית על-ידו. השאלה בבקשה זו אינה האם יותר למערער שלא להיקבר כנהוג, או להשליך את גופתו בראש חוצות. אלא מאי, השאלה היא האם האיזון בין האינטרס הציבורי שלא לפגוע בכבוד הזולת ובסביבה, לבין זכות המערער שינהגו בגופתו על פי אמונתו הפרטית, משתנה בעקבות אופן הטיפול בגופתו שמציע המערער. מהו היחס של תקנת הציבור ועיקרון כבוד האדם ל"צורת אי-הקבורה" השונה שמציג המערער. המערער רשאי, אפוא, ששאלתו תקבל מענה. כל תובע זכאי ליומו בבית המשפט. יום זה מסתיים בקבלת תביעתו או דחייתה. ברי כי כשם שהצדק דורש את דחייתה של תביעה על הסף מקום בו יש מעשה-בית-דין עקב הכרעה בתיק קודם, כך הוא דורש קיומו של דיון בתביעה מקום שלא ניתנה הכרעה בה לגופו של עניין. אין באמור להביע כל עמדה בנוגע לשאלות המתעוררות בבקשה, מעבר לכך שהסוגיה בדבר השלכת גופת המערער לים לאחר מותו לא הוכרעה בבג"ץ 6167/09. אם כן, לא היה מקום לדחות את תביעת המערער החדשה על הסף. תהא בתוצאה זו כדי לחזק את הכלל שיש להימנע מדחיית תביעה על הסף כאשר טרם הכריע בית משפט בעניינו של תובע לכאן או לכאן.

7. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור. פסק הדין של בית משפט המחוזי מבוטל, ותחת זאת יש להחזיר אליו את התביעה כדי שידון בבקשת המערער. ארשה לעצמי להוסיף כחלק מלקחי העבר, כי יהא על המבקש להבהיר ככל שניתן את מהות בקשתו לפני בית משפט המחוזי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, כ' חשוון תשע"ב (17.11.11).


מעורבים
תובע: שלמה אבני
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: