ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם בביאן נגד קצין התגמולים :

בפני:

כבוד השופט נ' הנדל

המבקש:

אברהם בביאן

נ ג ד

המשיב:

קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.12.10 בע"א 14916-10-10 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' דברת, ר' ברקאי, א' ואגו

בשם המבקש:

בעצמו

החלטה

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי וא' ואגו) בע"א 14916-10-10, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים) בע"נ 1125-08 (כב' השופטת ר' בהט) שהותיר את החלטת המשיב להפסיק את תשלום החפ"ר (חוסר פרנסה) על כנה. זאת, בגין סירובו לעבור הליך שיקומי.

2. להלן העובדות כפי שהוצגו על ידי ועדת הערר: המבקש פנה למשיב במהלך שנת 2011 בבקשה לאשר לו תגמול מיוחד בשל אי כושר לעבוד ותביעתו נדחתה. בחודש נובמבר 2003, נידונה שוב בקשתו לאפשר לו תגמול קיום ותביעתו נדחתה שוב. בדיון חוזר מיום 23.11.2005, המליצה ועדת השיקום להיענות לבקשתו ולהעניק לו תגמול קיום החל מיום 1.12.2005. המשיב דחה את המלצת ועדת השיקום משלא הוכחה הזכאות לתגמול הדורשת ניסיונות מוכחים לשיקום ללא הצלחה. המבקש זומן לבדיקה בה נכחו רופא תעסוקה, רופא מחוזי, יועץ תעסוקה ומפקחת עו"ס שהחליטו שיש מקום לערוך ניסיונות למציאת פתרונות תעסוקתיים בתנאים שאינם חושפים אותו להימצאות במצבי מתח ומשמרות לילה. הרופא המחוזי אימץ את קביעת הצוות וקבע כי עליו להשתלב "בהליך שיקומי בן 4 שעות ליום במגבלות מסוימות ללא חשיפה למצבי מתח ולמשמרות לילה, כתנאי לקבלת התגמול האמור". המבקש ערער על ההחלטה בפני הרופא המרחבי, אשר אישר את החלטת רופא המחוז. המבקש זומן למומחית פסיכיאטרית מטעם המשיב ולמפקחת על עבודות השיקום באגף השיקום במחוז הדרום וסירב להתחיל בכל הליך שיקומי. נקבע, כי גם בקשתה של המומחית הפסיכיאטרית לבחון אופציות "ולו ברמה הראשונית" נתקלו בהתנגדות "מוחלטת" מצידו. ביום 17.8.2006, נתכנסה ועדת שיקום נוספת בעניינו של המבקש ובה נקבע כי המשך תשלום תגמול החפ"ר מותנה בהסכמתו לתהליך השמה. ביום 23.8.2006, הודיע המשיב למבקש על הפסקת תגמולי החפ"ר בגין סירובו לעבור הליך שיקומי. על החלטה זו ערער המבקש לוועדת הערר (ו"ע 1136/06). ביום 30.4.2007, נידון עניינו של המבקש פעם נוספת על ידי צוות רב מקצועי (להלן: צר"ם) אשר קבע כי תפקודו הירוד קשור "לחוסר מוטיבציה ליציאה למעגל העבודה ולא לנכותו המוכרת, וכי אין הצדקה לאי יציאתו לעבודה במגבלות מסוימות". הומלץ לפנים משורת הדין על קביעת אי כושר למשך 4 חודשים עד להבהרת המצב הקליני מול הגורמים המטפלים בבית החולים ברזילי, שם אושפז לצורך אבחון והערכה במשך 7 חודשים. הצוות התכנס פעם נוספת וקבע כי המבקש יכול להשתלב בהליך שיקומי של 4 שעות ליום ללא חשיפה למצבי מתח ולמשמרות לילה. בסופו של דבר, ערעורו של המבקש נדחה. ביום 20.8.2007, נבדק המבקש פעם נוספת ע"י הצר"ם בנוכחות רופא מחוזי, רופא תעסוקתי ופסיכיאטרית, אשר שב והחליט כי אין בממצאים ובנסיבות החדשות שהעלה המבקש לשנות את ההחלטות שניתנו בבדיקה הקודמת. המבקש ערער על החלטה זו בפני ועדת הערר, אשר דנה בסוגיה חרף הצהרתה כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים עת עסקינן בהטבות הניתנות מכוח הוראות פנימיות ובערעור על החלטת רופא מחוזי.

3. ועדת הערר סקרה את טענותיו של המבקש אחת לאחת, לרבות תכני מסמכים רפואיים שצורפו התומכים במצבו הנפשי הקשה ובחוסר כשירותו לשיקום. כמו כן, פרשה ועדת הערר את עיקרי חוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינו. מטעמו הוצגו שתי חוות דעת - של מומחה תעסוקה ושל פסיכיאטר. הוצגה מטעם המשיב חוות דעת של מומחה לרפואה תעסוקתית ושל פסיכיאטר. ועדת הערר העדיפה את חוות הדעת שהוצגו מטעם המשיב. ועדת הערר הדגישה את חולשתה של חוות דעת המומחה מטעם המבקש שהִתאמתה בחקירתו הנגדית: המומחה התייחס לכשירות המבקש לעבוד לצמיתות, כאשר אין הוא מביע עמדה ליכולתו להשתקם; המומחה לא בחן מהי העבודה המוגנת במסגרתה היה אמור המבקש לנסות להשתלב; המומחה לא ראה את המלצת רופא המחוז בעניינו של המבקש. המומחה אישר כי הוא לא ראה ניסיונות מצד המבקש להיענות להצעת נציגי המשיב לנסות להתחיל בשיקום וכשנשאל האם המבקש אינו מסוגל לנסות להשתלב במסגרת שיקום במגבלות, השיב כי הוא יכול לנסות. נקבע, כי לצורך בחינת שיקול דעתן של ועדת הצר"ם, לא הוכח באמות מידה מנהליות כי ההחלטה היא בלתי סבירה על פניה.

הודגש, כי הנטל להוכיח זכאותו של המבקש לתגמול חפ"ר מוטל עליו. תגמול החפ"ר הוא גמול מיוחד המשולם מכוח הוראה פנימית של אגף השיקום במשרד הביטחון ולפיו, על הנכה לעמוד בשלושה קריטריונים מצטברים להוכחת זכאות לתגמול: נכה שטרם הגיע לגיל 50; בעל דרגת נכות של 20%-49% בגין פגיעה נפשית או פגיעת ראש ובלבד שבגין הפגימה הנפשית או פגיעת הראש יקבעו לפחות 20%; איבד את כושרו להשתכר, אין לו הכנסה כדי מחיה, נעשו ניסיונות מוכחים לשקמו ללא הצלחה וקיימת אבחנה רפואית שהנכה אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגין הנכות המוכרת. דא עקא, המבקש לא עמד בתנאי השלישי.

על בסיס זאת, קבעה ועדת הערר כי לא קמה כל עילה לבטל את ההחלטה שניתנה בעניינו של המבקש להפסיק את תגמול החפ"ר וזו ניתנה על פי כללי המשפט המנהלי התקין. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו בנימוק שטיעוניו כולם הם בפן העובדתי, כאשר על פי חוק הנכים יוגש ערעור בנקודה משפטית בלבד.

4. בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי שגתה ועדת הערר עת אימצה את החלטת הצוות שהתכנס על מנת לדון בעניינו. הוא הדגיש כי הוא לא סירב לשיקום אלא אין הוא כשיר לשיקום עקב מצבו הרפואי הקשה. על כן, הוא עומד בשלושת התנאים המצטברים לזכאות לחפ"ר.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ואף בבקשת רשות ערעור זו, תוקף המבקש את ממצאיה העובדתיים של הוועדה, עת העדיפה חוות דעת של המומחה מטעם המשיב על פני זו שמטעם המבקש. ברם, וכפי שצוין על ידי בית המשפט המחוזי, סעיף 34 לחוק הנכים קובע כי המבקש רשאי לערער על החלטת ועדת הערעור לפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד. נימוק זה נכון ביתר שאת, כאשר המבקש פונה בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור בזכות. קביעת המחוקק בדבר קיומה של זכות ערעור לגבי נקודה משפטית בלבד, משקפת את האופי המיוחד של ההליך דנא. קביעות עובדתיות מתמקדות בדרך כלל, ואף כאן, בעניינים של רפואה. לא בכדי הערכאה המבררת בהליך מעין זה מורכבת גם מרופא. עוד יודגש, כי ההליך המתקיים בבית משפט השלום בדמות ועדה הינו חריג, יען כי המותב כולל שלושה גורמים שאחד מהם הוא שופט. כך או כך, מצוות המחוקק היא המחייבת ולא ניתן היה לערער על נקודה עובדתית. לנוכח טענת הסף לפיה אין ערעור על נקודה משפטית, אמנע מלהביע עמדה ביחס לשאלות משפטיות המתעוררות בתיק שאין בהן להשפיע על התוצאה. כך למשל, שאלת הסמכות לדון בערעור על קביעת הרופא המחוזי והשוני בין נוהל מס' 26 הקובע קריטריונים לתגמול של מחוסר פרנסה לבין סעיף 6 לחוק הנכים ותקנה 2 לתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), תשי"ג 1953 (וראו בג"ץ 5931/97 לבקוביץ נ' קצין התגמולים (6.7.1998)).

6. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין ובהעדר תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' בחשוון התשע"ב (17.11.2011)


מעורבים
תובע: אברהם בביאן
נתבע: קצין התגמולים
שופט :
עורכי דין: