ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יורם יהודה נגד ועדת האתיקה המחוזית תל אביב והמרכז :

בפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

יורם יהודה

נ ג ד

המשיבה:

ועדת האתיקה המחוזית תל אביב והמרכז

בקשת רשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 4.9.11 בתיק עמל"ע 41239-03-11 ובתיק עמל"ע 9776-04-11

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד עמוס ויצמן

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 4.9.11 בתיק עמל"ע 41239-03-11 ובתיק עמל"ע 9776-04-11, בו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין דולב, אמסטר והורוביץ) מיום 28.2.11.

רקע

ב. המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת - בגין איום שהטיח בגרושתו במהלך דיון משפטי ביניהם; זוכה מעבירה נוספת - שעניינה אי-תשלום חוב מזונות; והושתו עליו:

"10 חודשי השעיה בפועל אשר יחלו להימנות מיום 30.8.11 - עם תום השעייתו הנוכחית של הנאשם, ולתקופת השעיה נוספת של 12 חודשים - על תנאי למשך 3 שנים".

ביום 28.2.11 דחה בית הדין הארצי, בפסק דין מנומק ומפורט, הן את ערעור המשיבה - שהוגש כלפי קולת העונש; והן את ערעור המבקש - שהוגש הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש. ביום 4.9.11 דחה גם בית המשפט המחוזי בירושלים ערעורים שהגישו שני הצדדים. בבקשה שלפנינו מעלה המבקש שורה ארוכה של טענות, אשר את עיקרן ניתן לחלק לשני ראשים: ראשית, נטען כלפי עצם ההרשעה וכלפי חומרת העונש בתיק הספציפי; שנית, נטען כלפי קביעת בית הדין המחוזי, שאושרה בערכאות הערעור כאמור, בעניין המועד בו תחל תקופת ההשעיה.

דחיית הבקשה בכל הנוגע להרשעה וחומרת העונש

ג. אומר כבר כאן, כי לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיבה (וכן בתגובה נוספת מטעם המבקש), סבורני כי אין עילה למתן רשות ערעור בראש הראשון. רשות ערעור בתיקים מסוג זה (אשר הם למעשה גלגול שיפוטי רביעי) נשקלת במשורה (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד (לא פורסם); בר"ש 1470/11 מאור נ' הועד המחוזי לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בר"ש 6189/10 נסאר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם)), בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128) - ואין טענות המבקש לגבי הרשעתו בתיק הקונקרטי ולגבי גזר הדין שהושת עליו באות בגדרים מצומצמים אלה. מעבר לצורך יוזכר, כי המבקש הורשע גם בפלילים בגין האיום על גרושתו (ראו רע"פ 1035/11 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) החלטה מיום 14.7.11), וכי בנסיבות אין מדובר בעונש חמור - מה גם שככלל טענות לגבי חומרת העונש אינן, אף בדין הפלילי, עילה למתן רשות ערעור "לא כל שכן בגלגול רביעי" (בר"ש 4573/09 פרנקל נ' הועד המחוזי של לשכת עוה''ד (לא פורסם) החלטה מיום 6.7.09). המבקש קיבל איפוא את ימיו הדיוניים הראויים בכל הנוגע לראש זה של הבקשה ואין עילה להיעתר לה.

חישוב תקופות השעיה: פירוט טענות הצדדים

ד. ראש הטענות השני נוגע, כאמור, למועד שנקבע לתחילת תקופת ההשעיה (30.8.11) ולהנחות העומדות ביסוד קביעה זו. ככל שירדתי לסוף דעתו של המבקש ניתן לחלק את עיקר הטענות בראש זה לשני חלקים: ראשית, נטען כלפי קביעת בית הדין המחוזי לפיה תקופת ההשעיה שהשית (ביום 16.6.10) תחל רק ביום 30.8.11 עם תום תקופת ההשעיה אשר הושתה על המבקש בהליך אחר (להלן ההליך הקודם וכן תקופת ההשעיה הראשונה); שנית, נטען כלפי עצם ההנחה שתקופת ההשעיה הראשונה (בת חמש שנים) הסתיימה ביום 30.8.11. הוטעם, כי פסק הדין בהליך הקודם אכן נחלט רק ביום 31.8.06 (על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יהודה (לא פורסם)), ואולם נטען כי המבקש היה מושעה זמנית (וליתר דיוק, מושעה זמנית חלקית) כבר מיום 5.9.03 וחל איפוא הכלל לפיו "הושעה עורך דין זמנית... תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש" (סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; להלן חוק הלשכה או החוק). קרי, לשיטת המבקש, לאחר ניכוי תקופת ההשעיה הזמנית, הסתיימה תקופת ההשעיה הראשונה בשנת 2008.

ה. צריכה האמת להיאמר, הטענה האחרונה הועלתה, נדונה והוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. וכך נאמר:

"טענה חשובה העלה המשיב, שבמבט ראשון נטיתי לקבלה, אך לבסוף החלטתי שאין לה מקום... דא עקא, ההשעיה הזמנית שהושעה המשיב ביום 5.9.03 איפשרה לו להמשיך לעבוד כעו"ד ולייצג צדדים בהליכים פליליים בלבד. לכן, אין לומר כי לפנינו השעיה זמנית מלאה, שאותה יש לנכות מתקופת ההשעיה של 5 השנים... משל למה הדבר דומה, ואני מדגיש כי מדובר במשל ולא בזהות מוחלטת: אם נמצא אדם במעצר מאחורי סורג ובריח, ונידון לתקופת מאסר, תקופת מעצרו תנוכה, ואילו אם הוא נמצא במעצר בית, שגם בכך נשללת חירותו, אין תקופה זו מנוכה אוטומטית מתקופת המאסר" (פסקאות 23-18 לפסק הדין קמא).

ואולם, כיון שמדובר בשאלה משפטית שעשויות להיות לה השלכות רוחב התבקשה, למען הבהירות, תגובת המשיבה "לעניין העונש בלבד" (החלטה מיום 3.10.11).

ו. בתגובת המשיבה (מיום 30.10.11) נטען, כי אין עילה למתן רשות ערעור ולא אדרש לכל הטעמים שניתנו לכך. די לציין, כי המשיבה מסרה שהמבקש הושעה זמנית שוב ביום 7.7.10 בגין הרשעתו בעבירות פליליות נוספות, ואין כל השלכה אופרטיבית לשאלת אופן חישוב תקופות ההשעיה. עוד נמסר - ולדידי לכאורה די בכך שלא להיעתר לבקשה - כי שאלת אופן חישובה של תקופת ההשעיה הראשונה נדונה מפורשות בפסק דינו של בית הדין הארצי בהליך הקודם (בד"א 126/03), כי המבקש טען כלפיה בערעור שהגיש לבית משפט זה (על"ע 9013/05), ואף כי לא נערך בה דיון מפורש ערעורו נדחה. עוד הוזכר, כי המבקש הגיש (בשנת 2006) עתירה מינהלית בעניין זה (עת"מ (תל אביב) 2392/06 יהודה נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם)), וזו נדחתה (בפסק דין מיום 12.10.08) תוך אימוץ עמדת המשיבה לגופה:

"אני מקבלת, לחלוטין, את האמור בס' 17 ו- 20 לתגובת משיב 2 לעתירה הטוען כדלקמן:

לעותר היתה זכות ערעור לביהמ"ש העליון והוא ניצל אותה והעלה בפני ביהמ"ש העליון אותן טענות, אין לו כל זכות לפנות במקצה שיפורים, לאחר שביהמ"ש העליון לא קיבל את טענותיו, לשוב ולפנות באותו עניין לביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו ערכאת ערעור נוספת על ביהמ"ש העליון...

העתירה הנוכחית היא למעשה תקיפה עקיפה של פסה"ד של ביה"ד המשמעתי הארצי. הלכה היא שאין לאפשר תקיפה עקיפה כאשר לעותר עומדת אפשרות לתקיפה ישירה של פסה"ד במסגרת ערעור עליו. יתר על כן, אין לאפשר תקיפה עקיפה כאשר העותר ניצל את האפשרות לתקוף את פסה"ד בתקיפה ישירה ונכשל, כאשר ערעורו נדחה" (פסקה 10 לפסק דינה של השופטת דותן).

ז. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי חרף הוראת סעיף 78(ז) לפיה "תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש" אין מניעה להשית על נאשם עונש אשר יצטבר על תקופת ההשעיה הזמנית. לשיטתה:

"טענה אבסורדית היא, שאם ייקבע בית הדין: במקום שש שנות השעיה בפועל הכוללות את ההשעיה הזמנית, חמש שנות השעיה בפועל בצירוף ההשעיה הזמנית, שהוא חרג מסמכותו. לא ייתכן שצורת ההתנסחות והיא בלבד תהפוך את גזר הדין כנמצא בגדר הסמכות או כחורג ממנה" (סעיף 33ה לתגובה).

לפי דרכה של המשיבה, המגבלה היחידה על ניסוח גזר הדין היא, שסך כל תקופת ההשעיה (הזמנית והקבועה) לא תעלה על תקופת ההשעיה המקסימלית הקבועה בסעיף 68(4) לחוק הלשכה.

דיון והכרעה

ח. לאחר העיון סבורני, כי גם לראש זה של הבקשה אין עילה להיעתר. לא יתכן חולק, כי בית הדין המחוזי מוסמך היה לקבוע, שתקופת ההשעיה שהוא משית על המבקש בתיק הנוכחי תצטבר לתקופת ההשעיה הראשונה. כך מורה מפורשות סעיף 68ה(ב) לחוק הלשכה:

"מי שנידון להשעיה ולפני שנשא את מלוא עונשו חזר ונידון להשעיה ובית הדין המשמעתי שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי ההשעיה, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש השעיה אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר" (ההדגשה הוספה - א"ר).

דהינו, בית הדין המשמעתי מוסמך להורות כי תקופות ההשעיה ירוצו "בזה אחר זה". כפי שנאמר בדברי ההסבר שקדמו לקבלת הסעיף (ראו הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 16), תשמ"ז - 1986 הצעות חוק 1808 עמוד 81), הסדר זה "מבוסס בעיקרו" על ההסדר הקבוע בסעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, המורה אף הוא:

"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתו, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".

סעיפים אלה מבוססים על ההנחה "כי בית המשפט מוסמך להורות כי שתי התקופות ירוצו במצטבר" (בג"ץ 423/10 יגרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה ט"ו); ולפיכך, לא היתה כל מניעה כי בית הדין המחוזי יורה, שעונש ההשעיה בתיק זה ירוצה במצטבר לעונש ההשעיה שהיה בתקפו במועד גזר הדין. יתר על כן, טוב עשה בית הדין המחוזי בקבעו תאריך קונקרטי לתחילת תקופת ההשעיה, תחת קביעה כוללנית לפיה תחל תקופת ההשעיה "עם תום השעייתו הנוכחית של הנאשם" (ראו ע"פ 610/05 איברהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); בכך סייע לבהירות לצרכיהם של כל הנוגעים בדבר.

ט. נמצא איפוא, כי הקביעה לפיה תקופת ההשעיה בתיק זה תחל בתום תקופת ההשעיה הראשונה נעשתה בדין ובסמכות, ולא נותרה אלא טענת המבקש לפיה תקופת ההשעיה הראשונה הסתיימה בשנת 2008 ולא ביום 31.811. ברם, המקום הראוי, ובנסיבות גם הבלעדי, לבירור שאלת אופן חישובה של תקופת ההשעיה הראשונה היה במסגרת ההליך הקודם. כפי שקבעה השופטת גדות (בעת"מ 2392/06), אין לאפשר את פתיחת השאלה לדיון מחודש בתקיפה עקיפה לאחר שמוצו הליכי הערעור, קל וחומר שאין לאפשר זאת אגב תקיפת פסק הדין בתיק הנוכחי. נמצא, כי לא נפל פגם בהחלטות בתי הדין ביחס לשני ראשי הבקשה, ואין איפוא עילה למתן רשות ערעור. ברם, אף אם לדברים לא תהא משמעות אופרטיבית בתיק זה, אבקש להצטרף לדברי בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לניכוי תקופת השעיה זמנית חלקית מעונש השעיה קבוע; ולהסתייג, במובן מסוים, מגישת בא כוח המשיבה בסוגיה זו. כיון שחלק מהדברים כבר נזכרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונוכח תגובת בא כוח המשיבה, סברתי שיש מקום להידרש לכך.

ניכוי, או התחשבות, בתקופת השעיה זמנית חלקית

י. בניגוד ללשון סעיף 43 לחוק העונשין המאפשרת – אך אינה מחייבת - בתי משפט לנכות ימי מעצר מעונש מאסר (בש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4230/07 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 7785/07 חליווה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)), סעיף 78(ז) לחוק הלשכה מחייב ניכוי כאמור, ולכאורה אינו מותיר מקום לשיקול דעת:

"הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף זה, תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש שהוטל עליו".

ואולם, סבורני - בכל הכבוד - כי יש טעם רב בדברי בית המשפט המחוזי, כי לעניין תחולת סעיף זה, אין דינה של השעיה זמנית חלקית כדינה של השעיה זמנית מלאה. בגדרי ההוראה הסטטוטורית הקטגורית - אולי בשונה משיקול שיש לשקול במסגרת גזירת הדין - קשה להלום ניכוי חובה של תקופה בה היה עורך הדין המושעה רשאי לעסוק בעריכת דין בכפוף למגבלות מסוימות, אשר עשויות להיות גם רופפות ביותר. ניטול לדוגמה את עניינו של המבקש: במועד הרשעתו בהליך הקודם עמד בתקפו סעיף 78(א) לחוק הלשכה, אשר איפשר (בעקבות על"ע 3224/02 הוועד המחוזי של לשכת עורכי נ' אזוגי, פ"ד נו(6) 241) השעיה זמנית חלקית "עד להכרעה הסופית בדבר ההשעיה או ההוצאה מן הלשכה", ולפיכך היה בית הדין המחוזי מוסמך להורות, כי "הנאשם [המבקש - א"ר] רשאי לייצג צדדים בהליכים פליליים..." (עמוד 4 לגזר הדין מיום 5.9.03).

י"א. אינני סבור, כי יש לראות את הוראת סעיף 78(ז) לחוק הלשכה כמחייבת ניכוי תקופה בה רשאי היה המבקש לעסוק במשפט פלילי, מתקופת השעיה מלאה בה אין הוא רשאי לעסוק בעריכת דין מכל סוג שהוא. היגיון דומה הנחה את בית משפט זה בדונו בשאלה, אם בית הדין המשמעתי היה מוסמך לקבוע שתקופת הוצאה מהלשכה תימנה למפרע ממועד הקודם לגזר הדין:

"קשה להלום, כי ניתן לקבוע את מועד תחילתה של תקופת העשור, שהמחוקק ראה את ראשיתה ב'הוצאה', לפני המועד בו הוצא עורך הדין מהלשכה בפועל. כך בגדרי לשון, כך בגדרי תכלית - שכן בתקופה זו (שבין תאריך התחילה למפרע לתאריך מתן גזר הדין) מדובר היה בעורך דין פעיל, וכיצד ניתן לומר שהיה 'מחוץ' ללשכה ושהוצאתו באה שנים טרם הוצא?" (בר"ש 2998/10 בלום נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם) פסקה י"ב).

י"ב. באותו עניין נדרש בית המשפט להסדר הייחודי שבסעיף 78(ז), המאפשר חישוב תקופת השעיה למפרע ממועד ההשעיה הזמנית, וכך נאמר:

אפשרות כאמור [של חישוב תקופת ההשעיה למפרע - א"ר] קיימת... במקרים בהם היה עורך הדין מושעה בהשעיה זמנית... - כיון שבכל מציאות אחרת משמעות ההקדמה היא קביעה, שפעולות עורך הדין נעשו למפרע בתקופת השעיה דבר שאין להלום" (פסקה י"ג).

אין להלום קביעה, שמשמעותה "שפעולות עורך הדין נעשו למפרע בתקופת השעיה"; אף בענייננו, אין להלום קביעה לפיה תימנה תקופת ההשעיה הקבועה ממועד תחילת ההשעיה הזמנית החלקית, שכן שמשמעות קביעה כאמור תהא, שאותן פעולות שעורך הדין המושעה רשאי היה לעשותן יתבררו למפרע כפעולות שנעשו בתקופת השעיה. גם לשכל הישר מקום במקומותינו.

י"ג. אולי לא למותר לציין, כי סעיף 78(ז) לחוק הלשכה הוסף (בשנת תש"ס) בהסתמך על פסק הדין בעניין סלומון (על"ע 9/82 סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 609; ראו הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 26), תש"ס - 1999, הצעות חוק 2835 בעמוד 164), שבמסגרתו הכיר בית משפט זה באפשרות לנכות תקופת השעיה זמנית מתקופת ההשעיה הקבועה ("ההשעיה העונשית") בהיקש לדין הפלילי:

"עיקרון זה שבדרכי הענישה לעניין חישוב תקופת המעצר והמאסר יפה הוא וחל הוא גם לעניין חישוב תקופת ההשעיה הזמנית וההשעיה העונשית לפי חוק לשכת עורכי הדין, ואותם נימוקים עצמם, שעל-פיהם בדרך כלל על בית המשפט להורות לחשב את תקופת המעצר כחלק מתקופת המאסר - אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שלא להורות כך - אותם נימוקים עצמם יפים הם גם לענייננו, היינו, שבדרך כלל על בית הדין המשמעתי ועל בית המשפט להורות על חישוב תקופת ההשעיה הזמנית כחלק מתקופת ההשעיה העונשית, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שלא להורות כך" (עמוד 615 - השופט, כתארו אז, מ' אלון)

כשם שבמשפט הפלילי קיימת, ככלל, הבחנה בין ניכוי תקופת מעצר לבין התחשבות בתקופת מעצר בית (השוו, לדוגמה, ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' אילון, פ"ד נג(3) 1, 13), כך יש מקום להבחנה בדין המשמעתי בין ניכוי השעיה זמנית מלאה לבין התחשבות בהשעיה זמנית חלקית (על השוואה זו עמד, כאמור, בית המשפט המחוזי). כדברי השופט (כתארו אז) מ' אלון שהובאו מעלה: "עיקרון זה שבדרכי הענישה לעניין חישוב תקופת המעצר והמאסר יפה הוא וחל הוא גם לעניין חישוב תקופת ההשעיה הזמנית וההשעיה העונשית לפי חוק לשכת עורכי הדין".

י"ד. ההסתמכות על פסק הדין בעניין סלומון, וההיקש לדין הפלילי, מופיעים גם בדברי ההסבר לתיקון תש"ס (שם) במסגרתו התקבל סעיף 78(ז), ואין בדברי ההסבר כל אינדיקציה לכך שהתיקון נועד ליצור הסדר שונה ומקל יותר מזה שבדין הפלילי. אכן, בסעיף 78(ז) נקבע - בשונה מן המצב בדין הפלילי - הסדר קטגורי המחייב ניכוי, ואולם פרשנות תכליתית מביאה, לדעתי, למסקנה, כי חובת הניכוי אינה חלה על השעיה זמנית חלקית. ובתמונת ראי: הוראת סעיף 78(ז), על ניכוי החובה שבה, חלה רק על השעיה זמנית מלאה. כפי שכתב השופט מ' אלון בהמשך דבריו בעניין סלומון "על פרשנות החוק לפי מטרתו מצווים אנו גם בפרשנותם של דרכי הענישה שבחוק לשכת עורכי הדין" (עמוד 615; ההדגשה הוספה - א"ר), ואף כי באותו עניין שימשה הפרשנות התכליתית על מנת להקל עם נאשמים (באמצעות ניכוי תקופת השעיה זמנית), אין להימנע ממנה בנסיבות אף שכאן מדובר בפרשנות שפעלה עלול להיות שונה.

ט"ו. סוף דבר, סבורני כי הוראת הניכוי הקטגורית הקבועה בסעיף 78(ז) לחוק הלשכה אינה חלה על תקופת השעיה זמנית חלקית, ולבתי הדין המשמעתיים מסור שיקול הדעת לבחון איזה משקל יש ליתן (אם בכלל) לתקופה זו - בהתאם למשכה ולטיב ההגבלות שכללה - כחלק מהשיקולים השונים הבאים בגדרי גזירת הדין; הכל בהיקש למקובל בדין הפלילי באשר למעצר חלקי. דברים אלה יפים לגבי השעיה זמנית חלקית לפי סעיף 78(א) כבענייננו (סעיף אשר בוטל במסגרת תיקון תשס"ח), אך גם לגבי השעיה זמנית חלקית לפי סעיפים 78(ב) - 78(ג) שנותרו בתקפם (השוו על"ע 3201/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' צנעני (לא פורסם); על"ע 5145/07 בראל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם)).

האם קיימת אפשרות להימנע מניכויה של תקופת השעיה זמנית מלאה?

ט"ז. מנגד, חוששני כי אין בידי להסכים לקו הטיעון שהציג בא כוח המשיבה בכל הנוגע לסמכות בתי הדין שלא לנכות תקופת השעיה זמנית מלאה. כזכור, לשיטת בא כוח המשיבה:

"טענה אבסורדית היא, שאם ייקבע בית הדין: במקום שש שנות השעיה בפועל הכוללות את ההשעיה הזמנית, חמש שנות השעיה בפועל בצירוף ההשעיה הזמנית, שהוא חרג מסמכותו. לא ייתכן שצורת ההתנסחות והיא בלבד תהפוך את גזר הדין כנמצא בגדר הסמכות או כחורג ממנה" (סעיף 33ה לתגובה).

על פניו דברים נכוחים: אם מוסמך בית הדין בנסיבות להשית תקופת השעיה של 6 שנים, מה לכאורה ההבדל בין גזר דין המורה על 5 שנות השעיה במצטבר על שנת השעיה זמנית, לבין גזר דין המורה על 6 שנות השעיה (ללא הוראת הצטברות), אשר נוכח הוראת סעיף 78(ז) לחוק הלשכה משמעו האופרטיבי הוא 5 שנות השעיה מעבר לשנת ההשעיה הזמנית.

י"ז. ברם, דומני כי לא כך הם פני הדברים, בודאי לא בדין משמעתי שהוא "מעין פלילי" (על"ע 15/88 פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מג(1) 584, 588 - השופט, כתארו אז, מצא; על"ע 8/84 הוועד המחוזי של לשכת עורכי נ' וולובלסקי, פ"ד לח(4) 757, 764). בהקשר זה לשון מצוות המחוקק ברורה:

"הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף זה, תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש שהוטל עליו" (ההדגשה הוספה - א"ר).

סבורני, כי גם אם ניתן לומר – כמוצע מעלה - שההוראה אינה חלה על השעיה זמנית חלקית, ספק רב מאוד אם במקרים בהם ההוראה אכן חלה (דהיינו: כשמדובר בהשעיה זמנית מלאה), מותירה היא מקום לשיקול דעת. לשון אחר, משקבענו כי תקופת השעיה מסוימת באה בגדרי ההוראה, קשה למצוא בה עיגון לכך שאין היא הוראה קטגורית. מסיבה זו, אף אם באמצעות "צורת התנסחות" אחרת (כלשון בא כוח המשיבה) יכול בית הדין להגיע לאותה התוצאה, עליו לפעול במסגרות ובתבניות שהתוה עבורו המחוקק. בעניין בלום הנזכר ביקש בית הדין המשמעתי לנקוט "גמישות" שהיא - במובנים מסוימים בלבד - דומה, וכך נאמר:

"אכן, קביעת בית המשפט המחוזי מטילה מגבלות על 'גמישות' בתי הדין המשמעתיים בבואם להתאים עונשים לנסיבות קונקרטיות - אך מקורן של הגבלות אלה הוא בחוק לשכת עורכי הדין, ובסוגי העונשים שנקבעו בו".

י"ח. העובדה שלערכאה שיפוטית נתונה סמכות להגיע לתוצאה מסוימת בדרך פלונית, אין משמעה היתר כללי לעשות זאת בכל דרך אחרת. גישת המשיבה מזכירה מבחינות מסוימות את הטענה התלמודית המכונה "מִיגּוֹ" (ראו נ' רקובר, ניבי תלמוד (תשנ"א) 230); קרי, "מתוך" שבית הדין מוסמך להשית עונש מסוים באמצעות ניסוח X יש בכוחו לעשות זאת גם בניסוח Y. ואולם חוששני כי דרך טיעון זה אינה הולמת את אופיו המעין-פלילי של ההליך המשמעתי, וניתן לקרוא עליה - באסוציאציה שאינה מדויקת כל צרכה - כלל תלמודי אחר:

"כלל גדול הוא בדיני העונשין, 'אין עונשין מן הדין' (סנהדרין נ"ד ע"א, ועוד) - לא מקל וחומר, ולא מגזירה שווה, ולא מכל היקש או אנאלוגיה, אלא מן החוק הכתוב והחקוק בלבד" (ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 372 - השופט, כתארו אז, ח' כהן).

כוחו של בית הדין המשמעתי לדון ולענוש את הכפופים לסמכותו מקורו במלות המחוקק, ובגדרן עליו לגזור את דינו. כל זאת, אפילו נניח - כפי שמניח בא כוח המשיבה - כי התבניות שעיצב המחוקק בעניין זה הן פורמליות בלבד, אמירה שניתן לחלוק עליה.

סוף דבר

י"ט. סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה. ואולם, בדברים המובאים מעלה ביקשתי לשרטט שני כללים מנחים למקרים עתידיים: (1) אין הוראת הניכוי הקטגורית שבסעיף 78(ז) חלה על ניכוי תקופת השעיה זמנית חלקית; (2) ההוראה הנזכרת חלה באופן קטגורי על תקופת השעיה זמנית מלאה, ואין בתי הדין מוסמכים להורות על תקופת השעיה שתצטבר על תקופת השעיה זמנית כאמור. אינני נדרש כאן לשאלת ההתייחסות בדיעבד לתיקים שנעשה בהם כך, ככל שישנם כאלה. אבקש מבא כוח המשיבה, ואני מקדים תודתי, כי עותק מהחלטה זו יופץ בקרב התובעים הרלבנטיים בבתי הדין המחוזיים, וכן למזכירות בית הדין המשמעתי הארצי.

ניתנה היום, כ' בחשון תשע"ב (‏17.11.2011).


מעורבים
תובע: יורם יהודה
נתבע: ועדת האתיקה המחוזית תל אביב והמרכז
שופט :
עורכי דין: