ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מלמד נגד בטוח לאומי-סניף תל-אבי :


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה ת"א – יפו

בפני: כב'' השופטת א. סלע - סגנית נשיא

נ.ע. – מר חלילי

בל 007560/04

12/04/2010

בעניין:

מלמד אבנר

ע"י ב"כ עוה"ד

גלעד

התובע

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עוה"ד

שחר

הנתבע

פסק דין

1. אבנר מלמד (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 15/10/93.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק –

"1. ... עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 15/10/1993.

האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית.

השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

2. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי, כל תביעה לגימלת כסף תוגש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. אולם, רשאי המוסד ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור.

הינך טוען לתאונה בעבודה בתאריך 15/10/93, אולם את תביעתך לתשלום דמי פגיעה עקב התאונה הנטענת על ידך הגשת למוסדנו רק בתאריך 09/01/2003, היינו לאחר כ-10 שנים לאחר התאונה הנטענת על ידך.

אף אם ארעה לך תאונה בעבודה במועד הנ"ל, בשל הזמן הרב שחלף, אין באפשרותי כיום להוכיח את פרטי האירוע ואת העובדות הקשורות בתאונה", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3. לבקשת הצדדים נדונה תחילה טענת הנתבע לשיהוי של 10 שנים בהגשת התביעה. לאחר הגשת סיכומי הצדדים בטענת השיהוי ניתנה, ביום 12/11/07, החלטה מנומקת הדוחה את טענת הנתבע לדחית התביעה על הסף בשל שיהוי בהגשתו.

4. משנדחתה טענת השיהוי עלינו להכריע בפלוגתא אם ארעה לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו ואשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 15/10/93.

5. המבחן הנוהג להיותו של אוטם שריר הלב "תאונה בעבודה" הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד" (דב"ע מו 139-0 דן יצחק - המוסד, פד"ע יח 411; בג"צ 1063/91 משה פפו נ'' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מה (4) 267 דב"ע שן/91-0 זהר פרץ - המוסד (לא פורסם); עתירה לבג"ץ נדחתה; דב"ע נב/248-0 המוסד - דליק ווליניץ (לא פורסם) עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ'' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה, פ"ד נג(2) עב"ל 318/96 איאן מיקלס – המוסד ל פד"ע לד 385).

הקביעה אם היה "אירוע חריג" בעבודתו של מבוטח אשר לקה באוטם שריר הלב היא קביעה עובדתית - משפטית, הנשענת על חומר הראיות שלפני הערכאה הדיונית (דב"ע נה/150-0 מיכאל שביט - המוסד, פד"ע כט'' 268).

קיומו או אי-קיומו של "אירוע חריג" נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות (עב"ל 214/98 גרגורי איבניצר - המוסד, (לא פורסם)). בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סוביקטיבי הנוגע למבוטח, ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח (עב"ל 205/98 יעקב קליג'' - המוסד (לא פורסם)).

כבר נפסק כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיבחן סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל (עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו]; עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), [פורסם בנבו], 3.11.05).

6. בענייננו יש לבחון שתי שאלות עובדתיות שהן בבחינת ראיות אוביקטיביות שיבססו את חריגות הדחק הנפשי (סובייקטיבי) בו היה מצוי התובע, על מנת לבסס את המסקנה בדבר קיומו של אירוע חריג כטענתו .

הראשונה- האם הוכח שהעברת התובע מתפקידו כסוגר מודעות לתפקיד של בקר איכות היוותה שינוי משמעותי מבחינתו השניה – האם בתאריך 13.10.93 הוכח קיומו של ויכוח, בעוצמות אותן מתאר התובע.

7. בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובע בעצמו וישראל שורק (להלן – שורק) ומטעם ההגנה – משה עוז (להלן – עוז) ויעקב בטינגר (להלן – בטינגר).

8. מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן –

א. התובע, יליד 1954, עובד כיום 5 ימים בשבוע, 8 שעות ביום כאשר בעבר עבד גם ביום ו'';

ב. מאז שנת 1979 עובד התובע בעיתון "ידיעות אחרונות" (להלן – העיתון) תחילה כעורך מודעות בימי חול ובתחילת שנות התשעים התקדם בתפקידים עד אשר הגיע לתפקיד עורך מודעות יום ו'', דבר שנחשב לקידום מבחינתו;

ג. תפקיד עורך מודעות יום ו'' הינו "הפנינה של העיתון" שכן מדובר במקור ההכנסות העיקרי של העיתון. במסגרת התפקיד נדרש התובע לטפל בשיבוץ המודעות שהתקבלו ממשרדי הפרסום לפי המחירון ושיקולים נוספים. העבודה הצריכה הרבה שיקול דעת, אחריות, עבודה מול גורמים בכירים מאד במשרדי הפרסום, יכולת ניהול מו"מ ועבודה בלוחות זמנים וביעדים של העיתון. בנוסף כללה העבודה פיקוח וניהול על עובדים נוספים במחלקה;

ד. התפקיד נמצא במוקד העניינים וכלל עבודה ישירה מול עורכי העיתון הבכירים ביותר ואף עבודה מול בעליו של העיתון;

ה. במקביל, ועם כניסת מערך ההדפסה בצבע, הקים התובע וקידם פרוייקט של בקרת איכות במחלקת המודעות ובמסגרת זו ביצע בקרה על טיב ואיכות ההדפסה בשיתוף עם משרדי הפרסום;

ו. התפקיד היה בעל מעמד והשפעה והתובע השקיע בו רבות ומילא אותו במסירות על הצד הטוב ביותר והתרשם שאף הממונים עליו מרוצים מתפקידו;

ז. בראשית 10/93 מונה משנה חדש למנכ"ל העיתון – יעקב בטינגר;

ח. ביום 13/10/93, זומן התובע בהפתעה לשיחה עם בטינגר בה השתתפו גם מנהל מחלקת המודעות דאז ישראל שורק וסגנו – משה עוז;

ט. במהלך השיחה הודיע בטינגר לתובע שהוא עורך שינויים במערך חלוקת המודעות של העיתון במסגרתם החליט כי התובע יפסיק להיות אחראי על מודעות יום ו'' וימשיך לשמש רק כבקר איכות במסגרת המחלקה ובמשך הזמן יעבור לעבוד במפעל הדפוס בראשל"צ במקום ב"לב העניינים" של העיתון בת"א שם עבד עד אז;

י. התובע מאוד נפגע והתרגז כמעט עד דמעות, מדובר היה עבורו במכה שלא יכול היה לצפות ולא יכול היה להאמין שכך ייעשה לו לאחר כל כך הרבה שנים של עבודה מסורה בעיתון והקרבה אישית;

יא. לפתע הודע לתובע שהוא מורחק ממוקד העניינים ומכל מרכזי הכח מול משרדי הפרסום והגורמים הבכירים ביותר בעיתון ומועבר לעבוד בתפקיד זוטר ללא אחריות ומעמד. בנוסף חשש התובע מהפגיעה הכלכלית כתוצאה מהמעבר;

יב. כאשר הבין התובע מה נעשה לו החל, במהלך הפגישה, עימות מילולי שארך 10-20 דקות, המלווה בהרמת קול בינו לבין בטינגר. התובע צעק והתרגז מאוד וניסה למחות על ההחלטה ולשנותה. כששאל את בטינגר מדוע, בטינגר צעק לעברו בחזרה ובתקיפות כי כך החליט;

יג. השיחה וההודעה שיפסיק לשמש בתפקיד עורך המודעות וכן ההתרגזות וההרגשה הרעה והקשה שהתלוו לכך היו חריגים ביותר מבחינת התובע;

יד. התובע יצא מהחדר בטריקת דלת כשהוא נסער, מרוגז, פגוע, מושפל וכועס עד מאוד. כעבור זמן הרגיש לחץ בחזה, קשיי נשימה והיה עצבני מאוד;

טו. למחרת הגיע התובע לעבודה וראה את מחליפו בתפקיד עורך המודעות יושב במקומו. התחושה הקשה והכעס שבאו עם ההודעה על הפסקת תפקידו הציפה אותו מחדש אך התובע המשיך לעבוד תוך שסובל מלחצים בחזה שהופיעו לסירוגין;

טז. ביום ו'' הגיע התובע לעבודה, הרגיש קשיי נשימה וגלי חום לא רגילים. במשך היום הכאבים הלכו וגברו אך היו נסבלים. רק בשעות אחה"צ היה לו מאוד חם, היו קשיי נשימה, הרגיש כאבים חזקים מאוד בחזה והזיע מאוד. משהמצב הלך והחמיר, הזמינה אשתו אמבולנס שפינה אותו לביה"ח שם אובחן כסובל מאוטם חריף בלב;

יז. כשהגיע לביה"ח לא נשאל התובע ע"י הרופאים מה לדעתו גרם לאוטם והתובע, במצבו, לא חשב לספר על האירוע בעבודה בו התבייש;

יח. רק לפני מספר שנים, בעקבות שיחות עם חברים וקריאה בעיתונים, שמע התובע על מקרים דומים שהוכרו כתאונות עבודה ופנה לקבל ייעוץ משפטי.

9. א. בראשית חקירתו הנגדית השיב התובע שבשנת 93'' עוז היה סגן מנהל מח''

מודעות ואילו ישראל שורק, מנהל המחלקה, היה הממונה הישיר עליו וכי במהלך העבודה היום יומית עמד עם שניהם בקשר.

ב. כאשר ב"כ הנתבע אמרה לתובע שעוז, בהודעתו לחוקר הנתבע מסר שהתובע לא היה עורך מודעות אלא סוגר מודעות, השיב שעורך וסוגר זה אותו תפקיד וכי עוז עסק בתפקיד לפניו.

בהמשך אישר התובע שתפקידו כסוגר מודעות היה לקבל מודעות ממשרדי פרסום, ממפרסמים, לעבד אותם לפי גדלים, לפי מיקום בדפים בעיתון ולתאם את זה עם העורך.

כאשר נתבקש לאשר שהמחירים לגבי סוג המודעות ומיקומם נקבעים ע"י המנהלים השיב בשלילה והוסיף שזה נקבע לפי מחירון שהינו קבוע לפי מיקומם.

בהמשך, לשאלה האם ניהל מו"מ בתור סוגר, השיב כי רק במקרים בהם היה צריך לבצע מיקומים חריגים. כאשר נתבקש לאשר את דברי עוז מהם עולה כי הוא יכל לנהל מו"מ רק כאשר קיבל אישור ממנו, הכחיש התובע את הדברים. כמו כן הכחיש שהמינוי שלו היה זמני בשל מחסור בכח אדם.

10. בהמשך חקירתו הנגדית כאשר נשאל התובע של מי היתה האחריות במקרה שלא היו מספיק מודעות השיב- "אחריות היתה גם שלי. אני הייתי מיידע אותם ומודיע להם איפה חסרה מודעה והייתי פונה למשרדי פרסום. כמובן שהייתי מיידע אותם לאיזה משרד פרסום אני פונה כדי שלא תהיה פניה כפולה" (עמוד 18) ;

בהמשך נתבקש לאשר כי קידם פרויקט של בקרת איכות במחלקת המודעות של איכות וטיב ההדפסה והשיב- "באותה תקופה נכנסו לתקופת מודעות הצבע בעיתון וראיתי על עצמי לקחת אחריות וכן הקמתי את מערכת בקרת האיכות הזאת" וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה אם ז"א שבעצם בטינגר הציע לו תפקיד שהתובע רואה בו דבר מאוד חשוב השיב- "... לשאלתך- חשוב , אך לא מספיק. זאת ירידה במעמדי כאחראי על מודעות יום ו''...הוא אמר לי שאני עוזב את מערכת יום ו'' סגירה ועובר לבצע אך ורק בקרת איכות. ראיתי בזאת הדחה מתפקיד בכיר אך ורק בגלל שאינני מחבריו"..

בהמשך הקשתה ב"כ הנתבע- "אדון בטינגר בתצהירו אומר שאתה הסכמת לזה וגם הודית לו ואחרי כמה פעמים אפילו התגאית בכך שהצלת מודעות אבודות?" ועל כך השיב התובע - "אני תמיד התגאתי שהצלתי מודעות אבודות אבל עשיתי את זה בלית ברירה. אני לא הסכמתי, בגלל זה צעקתי ואפילו טרקתי את הדלת ויצאתי מאוד מאוד כועס ועצבני מהשיחה. אחרי שקיבלתי את התפקיד לא היתה לי ברירה כי קיבלתי את התפקיד" כאשר הקשתה עוד ב"כ הנתבע ושאלה "מתלושי השכר מתברר שלא רק שמצבך הכלכלי לא הורע אלא אף הוטב עם המעבר" - השיב- "העליה בשכר נבעה מהסכמי שכר שנעשו על ידי ועדי העובדים . העליה בשכר היתה מזה שהיו הסכמי עבודה בין הועדים ונתתי הרבה יותר שעות לילה במערכת בקרת האיכות . הייתי מגיע לפעמים ל-300 אחוז . לא היו שעות לילה בתור סוגר כמו במערכת בקרת איכות" (עמוד 20)

11. מתצהירו של ישראל שורק עולות העובדות כלהלן

א. שורק שימש כמנהל מחלקת מודעות בעיתון;

ב. התובע, שעבד בכפיפות לשורק, שימש תחילה כעורך מודעות ימי חול, עורך מודעות יום ו'' ובשנות התשעים אחראי על מודעות עיתון יום ו'' שהינו תפקיד חשוב ומרכזי בעיתון, המרכז אחריות לחלק ניכר מהכנסות העיתון;

ג. בשנת 1993 מונה בטינגר לתפקיד המשנה למנכ"ל העיתון;

ד. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד אמר בטינגר לשורק שהחליט לבצע מספר שינויים במערך מחלקת המודעות של העיתון, במסגרתם יפסיק הת'' לשמש כאחראי מודעות יום ו'' ויעבור לתפקיד בקרת הדפסה בייצור במפעל הדפוס בראשל"צ;

ה. במעבר של הת'' היה ניתוק פיזי שלו מבית המערכת הראשי בת"א והעברתו למקום שהיה זר מבחינתו ומיועד בעיקר לצד הטכני. המיקום בראשל"צ היה "רחוק מהצלחת" בהרבה מובנים. במעבר היה משום שינוי לרעה במעמד התובע ובתנאי עבודתו;

ו. הת'' זומן לחדרו של שורק וקיבל את ההודעה מבטינגר. הת'' הגיב קשה מאוד להודעה, התנגד לשינוי התפקיד והאשים את בטינגר בכך שמבקש להיפטר ממנו. ניכר היה שהת'' לקח קשה מאוד את החלטת בטינגר. הויכוח בין הת'' לבטינגר היה חריף וחריג מאוד הן בטונים שלו והן בדברים שהוטחו בו;

ז. לאחר הישיבה הת'' היה טרוד מאוד והתלונן שחש שלא בטוב.

12. מחקירתו הנגדית של שורק עולות העובדות כלהלן –

א. יש מחירים שהתובע היה קובע בעצמו ואם מדובר במשהו גדול היה מאשר אצל עוז או אצלו;

ב. למיטב ידיעתו המינוי של התובע לא היה זמני;

ג. תפקיד התובע כלל, בין השאר, השגת מודעות, מגעים עם עורכים, דיווח הן לעוז ולבטינגר והן לסגן ולמנהל ולפעמים גם לעורך העיתון;

ד. אין זה נכון שהתובע רק צלצל והשיג מודעות. במצב בו לא היו מספיק מודעות בחלקו האחריות היתה גם על התובע והאחריות המנהלתית היתה כמובן של עוז ושל שורק;

ה. לגבי ניהול מו"מ על כסף – לגבי סוג מסוים של מודעות כן וסוג מסוים של מודעות לא. יש לקוחות שהוא היה יכול לסגור איתם ויש לקוחות שכמובן שלא;

ו. לשאלה – "האם נכון שהלקוחות היותר חשובים והיותר גדולים היה בטריטוריה שלכם והוא התעסק עם היותר זוטרים" השיב - "לא מדויק. כי חלק מהלקוחות הגדולים כן היה לו קשר איתם ... יש מצבים שבהם היתה הנחיה שלי לגבי לקוח מסוים , שהוא לקוח גדול, והוא היה עובד לפיה , כלומר הוא היה מנהל את המו"מ איתם...אנחנו נתנו לו את הגבולות";

ז. התובע היה בקשר עם מוזס, לא יום יום, אבל היה ניגש לתובע כמה פעמים בשבוע וגם ניגש לשורק ובטינגר;

ח. מוכחש שלתובע לא היתה שום אחריות לגבי החלטות כמה עמודים, כמה מודעות יושמו בכל עמוד וכו'' והוא רק היה צריך להביא את המודעות. לתובע היתה דיעה לגבי מס'' העמודים לפי המודעות שישנן, לפי המודעות שהיה לו רצון ליזום ולהביא וכך נקבעו מס'' עמודים;

ט. התובע היה מצלצל לחב'' פרסום לקבל מודעות, אז הוא גם היה קובע כמה עמודים יהיו בעיתון של סוף השבוע. והאופן בו זה נעשה - "יש רישום של מודעות שהוזמנו, לפי הכמות של המודעות ויש תחזית של המודעות שצפה התובע ולפי זה ובהתאם לזה נקבע מס'' עמודי הגליון. התובע בשיתוף עם העורך קבע את מס'' העמודים. היו מצבים שהיה צריך לשנות לכאן או לכאן...את מס'' העמודים הוא חייב לקבוע לפי כמות המודעות שהביאו לו" (ההדגשות הוספו – א.ס.).

13. עוז נשאל, בחקירתו הנגדית, מה היה תפקידו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה והשיב- "בתקופה הרלוונטית לתביעה אני הייתי סגן מנהל מחלקת מודעות וגם אחראי על שבת. התפקיד של התובע היה פקיד מודעות שסגר את העיתונים לפי הוראות. מה שנקרא טכנוקרטית ללא אחריות" (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 18-20) ותפקיד התובע היה שונה מסוגרים אחרים, בכך - "העיתון של שבת היה הפנינה של העיתון והאחריות על כך היתה רבה מאד.... זה לא איזה תפקיד שעובר בירושה, זה תפקיד שהבעלים של העיתון הם אלה שמחליטים אם הבן אדם יהיה על המערכת הזאת אם לא. בפועל, בתקופות שאני הייתי, אני לא יודע מה לאחר מכן, מי שניהל את מערכת שבת זה היה בטינגר, אני החלפתי את בטינגר וזה היה בהסכמת הבעלים, השלישי שנכנס לניהול מערכת שבת זה זאב הכהן. זה הכל. אבנר, התובע תפקידו היה פקיד מודעות שעבד גם באמצע השבוע וגם בא לעזרה ביום שישי על מנת לסגור את העיתון לפי תוכנית שקיבל והכל . זה הכל". כאשר נתבקש לאשר שבתקופה הרלוונטית התובע היה סוגר מודעות יום ו'' השיב "זה נכון שהוא עבד אך ורק בעיתון יום ו'', אך צורף אליו זאב הכהן, שזאב היה מעביר לי את התוכניות על מנת לאשר אותן או לא. כסגן מנהל מחלקת מודעות. מראש התובע לא קיבל את התפקיד הזה...התובע אף פעם לא היה אחראי על עיתון יום ו''...התובע עבד בעיתון יום ו'' ועבדו עוד בעיתון ותפקידו היה כעוזר בסגירה ..." בהמשך שוב הופנה לחקירתו ונשאל למה ניתנה לתובע אחריות מוגבלת ועוז השיב- "אני חוזר ואומר שלא היתה לו אחריות על עיתון יום ו''." (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 3-10, 13-15, 24).

כאשר עומת עוז עם דברי שורק לפיהם התובע היה אחראי על מודעות בעיתון יום ו'' השיב, בין היתר- "...אני חוזר ואומר שכאשר קיבלתי את התפקיד של סגן נכנס אליי הבעלים של העיתון ואמר לי שאחריות על עיתון שבת היא עדיין שלי כל הזמן, עד שזאב הכהן יכנס לתפקיד . זה היה קצר מאד עד לכניסתו לתפקיד" (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 18-20).

הדברים מתיישבים עם הדברים שמסר עוז בחקירתו לחוקר הנתבע – "...עד למהלך השינוי אבנר עבד במשך תקופה קצרה כסוגר יום ו'' יחד עם עוד סוגר ופקידה, הוא היה אחראי יום ו'' עם האחריות המוגבלת שנתנה לו, הוא לא קיבל אחריות על מערכת שבת ועל גודל העיתון למרות שבד"כ כאחראי יום ו'' כן יכל להחליט על גודל העתון...אבנר לא קיבל החלטות לבד אלא אישר תוכניות אצל הסגן/המנהל בניגוד לאחראים אחרים...הוא לא יזם קבלת מודעות לא היה לו היבט מסחרי בתפקיד אלא רק היבט טכני כמו סוגר של עיתון יום חול, את הגושפנקא הסופית אני נתתי ואם היה חסר מודעות אז אני הייתי צריך להפעיל קשרים ולהשיג מודעות ממשרדי פרסום...". (ראה עמ'' 2 להודעה)

כאשר נשאל עוז האם התובע עבד מול הבעלים השיב- "בעל הבית היה נכנס למחלקה ובודק כמה מודעות יש ושואל את אבנר שאלות במידה והיה לו מה לשאול אבל הדין וחשבון הוא דרש מאיתנו- סגן המנהל המנהל. לאבנר לא היתה שום אחריות ולא נדרש לתת דין וחשבון או לקחת החלטות לגבי מספר עמודים או כמות המודעות";

עוד העיד עוז, ודבריו לא נסתרו, כי התובע קיבל עם התפקיד החדש רכב. בהתחלה אחזקת רכב ואח"כ רכב פיזית. (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 16-17). כן העיד כי בתפקיד של בקר יש לו בהחלט אחריות ואף גדולה יותר מתפקידו כסוגר (עמוד 29 –30 שורות 26 ואילך)

14. בטינגר, בחקירתו, העיד כי התובע שימש כעוזר של עוז במחלקת המודעות. "עוז שימש כסוגר יום שישי...התובע היה עוזר של עוז ושימש כסוגר מודעות, תחת פיקוחו של עוז" הדברים מתיישבים עם תצהירו של בטינגר שם נרשם כי התובע לא היה בקשרים עם עורכים בכירים אלא עם עורכים זוטרים לצורך קביעת מיקום המודעות בעיתונות ואת הקשר עם העורכים הבכירים וקביעת גודל העיתון קבע מנהל מחלקת המודעות או סגנו.

טענות בטינגר בתצהירו כי לתפקיד של בקר איכות יש חשיבות אדירה לא נסתרו. לזאת יש להוסיף כי עוד בהיותו סוגר, קידם התובע פרוייקט של בקרת איכות במחלקת המודעות ובקשר לכך העיד התובע- "באותה תקופה נכנסו לתקופת מודעות הצבע בעיתון וראיתי על עצמי לקחת אחריות וכן הקמתי את מערכת בקרת האיכות הזאת". (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 4-6)

15. מכל האמור הוכח כי –

א. אחריות התובע בתפקידו כסוגר מודעות יום ו'' היתה מוגבלת וכמעט חסרת השפעה ולא כפי שהדברים הוצגו והועצמו ע"י התובע. הטענות העוברות כחוט השני בעדויות (לרבות עדות התובע ועדות שורק) הן כי התובע לא היה מוסמך לקבל החלטות לבד ונדרש בדברים שאינם טכניים וקבועים מראש , לקבל אישור מהממונים עליו.

ב. תפקידו החדש של התובע כבקר איכות הדפסה לא גרע ממעמדו כעובד עיתון בכלל ובהשוואה לתפקידו הקודם כ"סוגר" מודעות בפרט. כן עולה כי במסגרת תפקידו כסוגר, התובע גם ביצע תפקידים של בקר איכות;

ג. העברת התובע לתפקיד של בקר לא היוותה שינוי משמעותי מבחינתו ולמצער, על פי גרסה אחת (עוז), אף שופר מצבו הן מבחינת האחריות וחשיבות התפקיד והן מבחינת התנאים שנלוו אליו. כמו כן דברי בטינגר בתצהירו בדבר החשיבות הרבה של תפקיד בקר איכות לא נסתרו ע"י התובע ;

ד. התנאים הסוציאליים של התובע ומשכורתו גדלו באופן משמעותי. בנוסף התובע קיבל תשלום עבור אחזקת רכב ולאחר מכן גם רכב צמוד;

ה. התובע התגאה בתפקידו החדש וסיפר בגאווה על השגיו כבקר איכות.

נוכח כל האמור שוכנענו כי לא חל כל שינוי משמעותי בתפקידו של התובע בהעברתו לתפקיד בקר איכות בבית הדפוס שבראשון לציון.

16. לעניין "עצם קרות האירוע" – הויכוח – כאשר נשאל התובע כמה זמן נמשכה הפגישה עם בטינגר (עמוד 21) השיב- "כ- 10 דקות עד 15 דקות לא יותר מכך. אני לא הייתי אפילו מוכן לשבת ולשמוע יותר כי הייתי נסער מאד". בהמשך דבריו אישר התובע כי הוא הגיע ביום חמישי וביום שישי לעבודה.

כאשר עומת עם הדברים שנכתבו בסיכום המחלה השיב התובע- "אני לא אחראי למה שכותב הרופא. הכאבים היו לי איומים כבר ביום ד'' . גם ביום חמישי אבל לא ייחסתי לזה חשיבות כי הייתי מאד מאד עצבני והייתי נסער. אני הסתובבתי כמו סהרורי." כאשר נשאל מדוע לא פנה לרופא אם הרגיש כ"כ לא טוב השיב- "לא ייחסתי לזה חשיבות כי אמרתי שזה בגלל העצבים" בהמשך אישר שהוא סובל מסכרת וכי עישן 40 סיגריות במשך 20 שנה ובהמשך תיקן ואמר שעישן רק קופסא וחצי .

עוד נשאל- "בסיכום המחלה מופיעים המון פרטים ולא מופיע שאתה נמצא בלחץ מאד גדול " והתובע השיב- "לא. מה פתאום שאני אספר למישהו מה קורה אצלי בעבודה. התביישתי כי הדיחו אותי מתפקיד בכיר רק בגלל שאני לא חבר של מישהו".

גם מהדברים שמסר התובע לחוקר עולה כי בזמן אמת לא ייחס התובע חשיבות מרובה לויכוח שהיה לו עם בטינגר וקישורו לאוטם - בסוף החקירה עומת עם הדברים שמסר לחוקר- "כשאתה נחקרת ע"י החוקר של המוסד הוא שאל אותך למה הגשת את התביעה כל כך מאוחר . ענית לו שלא ייחסת חשיבות . האם ייתכן שלא ייחסת חשיבות כי הויכוח לא היה מי יודע מה אלא רק נבנה אח"כ?" והתובע השיב- "לא ידעתי שאפשר להגיש על התקפי לב פגיעה בעבודה. קראתי במשך הזמן עיתונים. בעיתון חדשות שנסגר היתה כתבה בדיוק על מקרה כמו שלי, דיברתי עם אחי הצעיר , כי אני יודע שבאותה תקופה הוא גם כן הגיש תביעה לנפגע עבודה. הוא אמר לי שיש עו"ד גלעד ושאכנס אליו. נכנסתי אליו" כאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה- "למה לא סיפרת לחוקר שלא ידעת אלא אמרת לו שלא ייחסת חשיבות " השיב- "זה מה שאמרתי לו באותו רגע. אני לא מדקדק בדקדוקי עניות" (עמוד 23)

לעניין הויכוח נשאל שורק - האם זה נכון שבין 93 ל-2003 הם לא דיברו על ההתרגזות ועל כך השיב- "כן דיברנו והוא העלה בפניי כמה פעמים, אני לא זוכר כמה את העניין. ...הוא התרגז על העניין הזה שהוא עבר מבית המערכת למקום יחסית שולי, עם תפקיד שולי ללא מגע עם אנשים...אני יודע שבפניי הוא הביע התמרמרות על העברת התפקיד" בהמשך נשאל שורק מה בטינגר אמר בפגישה ושורק השיב – " הוא אמר שהוא מעביר אותו לתפקיד של בקר איכות הדפסה בראשון לציון...כל אחראי של יום ו'' עושה גם את זה כפי שתיארתי... הוא אמר שזה פוגע בו, שזה בשבילו הורדה בתפקיד וכנראה בטינגר רוצה להיפטר ממנו... התובע כעס. אני לא יכול לצטט את מה שהוא אמר. הוא כעס ואמר למה עושים לו את זה, הוא ממלא את תפקידו באמונה....אני חושב שהוא (בטינגר- א.ס.) אמר את זה בצורה החלטית ותקיפה." וכאשר נשאל האם זה נכון שהתובע בדר"כ מדבר בקול רם? השיב- " כן. לא בדיבור שוטף אבל כשהוא מתלהט". (עמוד 15 לפרוטוקול) בתצהירו העיד שורק (סעיף 8) כי הויכוח בין התובע לבטינגר היה חריף וחריג מאד.

עוז העיד בקשר לויכוח כי הוא לא נכח באותה פגישה והוסיף- "עד כמה שזכור לי התובע נכנס לחדר שלי ובאופן חברי ואמר לי שהוא הולך לתפקיד אחר. לא ניכר בפניו שהוא כעס"; (עמוד 29) בהמשך נתבקש לאשר שהתפקיד של בקר הוא תפקיד בעל פחות אחריות ופחות מרכזי ועוז השיב "התפקיד של בקר יש לו אחריות בהחלט...האחריות כבקר היא יותר גדולה" בהמשך העיד עוז כי הוא סבור שהתובע זכה בקידום משמעותי והוסיף כי חשב שזה אחד התפקידים המתאימים לתובע לאור אופיו.

כאשר נשאל בטינגר בקשר לויכוח השיב כי הוא הודיע לתובע שהוא עובר לעבוד בראשון "אמרתי לו והוא קיבל את זה בהבנה, לא זכור לי שהוא התנגד או משהו כזה".

בטינגר בתצהירו (סעיפים 10-13) העיד על יחסיו עם התובע ובין היתר כי אחרי שהתובע יצא מבית החולים בטינגר בא לבקרו בבית והביקור היה חברתי והתנהל ברוח טובה כמו כן הצהיר בטינגר כי לא זכור לו כל אירוע שהיה כרוך בצעקות לא מצידו ולא מצד התובע ותשובתו לשאלה היחידה שנשאל בהקשר לפגישה היתה- "אמרתי לו והוא קיבל את זה בהבנה. לא זכור לי שהוא התנגד או משהו כזה".

17. מהאמור לעיל, נוכח עדותם של בטינגר ועוז שמצאנו אותה מהימנה ביותר ומתיישבת אחד לאחד הן עם האמור בתצהיר והן עם ההודעה שנמסרה ע"י עוז לחוקר, ומנגד עדותו של התובע ועדות ישראל (אשר העיד כי יחסיו עם בטינגר מעורערים ויש ליתן לכך את המשקל המתאים בנסיבות) , כמו גם לאור דברי התובע בהודעתו לחוקר מהם עולה כי בזמן אמת לא ייחס חשיבות מיוחדת לויכוח שוכנענו כי המימדים אותם מנסה התובע לשוות לויכוח שהתנהל ביום 13.10.93 הינם מוגזמים ונוצרו בדיעבד לצורך הגשת התביעה.

לציין את עדותו של שורק שהגם שבתצהירו ציין כי הויכוח בין בטינגר לתובע היה חריף וחריג ביותר, בבית הדין תחילה העיד כי היו צעקות ובהמשך התברר כי בטינגר לא צעק אלא דיבר בצורה החלטית. וביחס לתובע העיד שורק כי הוא תמיד מדבר בקול רם. מכאן שלא הוכח האירוע הנטען באופן כזה שלמעט עדותו של התובע לא הובאה ולו ראשית ראיה אחרת ונוספת כדי לתמוך בגרסתו בדבר ויכוח חריג וחריף שלטעמו בעטיו התרחש האוטם. כאן המקום לציין כי בעוד התובע טען כי גם עוז נכח בפגישה מעדותו של עוז עולה כי הוא לא נכח בפגישה ואף לעובדה זו יש ליתן משקל בנסיבות.

18. נוכח כל האמור שוכנענו כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג.

19. מעבר לאמור מצאנו עוד לציין את אלה –

19.1. שיהוי בהגשת התביעה- בענייננו יש ליתן משקל ראייתי רב ביותר לעובדה כי התביעה הוגשה 10 שנים לאחר קרות האירוע הנטען. טענות התובע כי הוא לא ידע שהתקף לב הינו מקרה המוכר כתאונת עבודה והדבר נודע לו באקראי מכתבה שקרא בעיתון אינם מהוים נסיבה המצדיקה שיהוי כה רב בהגשת התביעה; באופן שאף אם השיהוי אינו יורד לשורשו של ענין, הרי שהוא מעיב על גרסת התובע בכללותו ומקשה על בחינתה.

לא נעלמה מעינינו פסיקת בית הדין הארצי בעב"ל 167/98 המוסד לביטוח לאומי- אריאל שיינמן, פד"ע ל"ו, 92 שם הוגשה התביעה להכרה כתאונה בעבודה למעלה מתשע שנים לאחר קרות האירוע. המוסד העלה שם טענת שיהוי, ואילו המשיב ביקש להסתמך בעיקר על רישומים רפואיים מהם עולה כי הטיפול החל למחרת האירוע הנטען. שם נפסק כי "היות שתביעת המשיב נסמכת, בעיקרו של דבר, על המסמכים הרפואיים שצוינו, ואשר האמור בהם נכתב בסמוך למועד קרות התאונה הנטענת, ועדויות העדים רק משלימות את פרטיה החסרים של התאונה לגבי אופן התרחשותה כעולה מן המסמכים הרפואיים - בנסיבות אלה יש לקבוע כי המשיב הוכיח את קרות התאונה כנטען על-ידיו בוודאות מספקת המגעת כמעט לזו של תביעה שעילתה מעוגנת במסמך רשמי".

אלא שעניין שיינמן אינו דומה למקרה שלפנינו. בעניין שיינמן ה"תאונה", דהיינו- האירוע החיצוני והנזק שנגרם בעטיו, לא היה שנוי במחלוקת, ואילו במקרה שלפנינו קיימת בעיה בקביעת עובדות האירוע משהעדויות שהובאו לא עולות בקנה אחד עם עדות התובע. כמו כן, מהרישומים הרפואיים לא ניתן להסיק את מה שהתובע מבקש ללמוד ויש כאמור ליתן משקל ראייתי רב ביותר לעובדה כי התביעה הוגשה 10 שנים לאחר קרות האירוע הנטען.

19.2. האירוע הנטען היה ביום רביעי והפניה הראשונה לחדר מיון היתה ביום שישי בשעה 19.15 כאשר כעולה מכל העדויות ביום חמישי עבד התובע כרגיל. זאת ועוד, בפניה עצמה לחדר מיון התובע לא הזכיר דבר אודות האירוע ולא רק שלא הזכיר את האירוע אלא אף טען פוזיטיבית כי כאבי החזה החלו לראשונה בחייו כשעה טרם אשפוזו. טענות התובע כעת כי היו לחצים וכאבים בחזה קודם לכן הינן נטולות בסיס ואין גם לקבל את הטענה כי הרופא לא רשם דווקא עובדה זו .

19.3. בחקירתו כאשר הופנה התובע לדוח החוקר לו מסר כי הגיש את התביעה שלו באיחור מאחר ולא ייחס חשיבות, השיב- "לא ידעתי שאפשר להגיש על התקפי לב פגיעה בעבודה". וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה- "למה לא סיפרת לחוקר שלא ידעת אלא אמרת לו שלא ייחסת חשיבות" השיב- "זה מה שאמרתי לו באותו רגע. אני לא מדקדק בדקדוקי עניות" (עמוד 23) בקשר לדברים שמוסר נפגע לחוקר הנתבע ועל העדפת גרסה שמסר עד לחוקר, על פני גירסה מאוחרת "ומשופצת" בעדותו בבית הדין, נאמרו בדב"ע נז/37-0, חיים אוחנה – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(3) 66 הדברים הבאים:

"צדק בית הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גירסתו בפני בית הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לענין זה ראה: דב"ע נב/13-0 מירון - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 82, 87: "עם זאת, רשאי בית הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד כדו"חות שהוגשו לבית הדין" (דב"ע לא/78-0 בעמ'' 159). ועוד נאמר בעניין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר "יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין "הודעה" יש להסביר וליישב" (דב"ע מא/72-0).

הוא הדין בענייננו, משאין ספק כי בעדותו בבית הדין "שיפץ והעצים" התובע את גירסתו המקורית, כפי שמסר בהודעתו לחוקר, ושינה אותה לצורך הדיון.

20. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל משלא הוכח קיום אירוע חריג בעבודת התובע התביעה נדחית.

21. משמדובר בחוק סוציאלי אין צו להוצאות.

ניתן היום, 12/4/10, בהעדר הצדדים.

פסק הדין יישלח לצדדים בדואר.

נ.ע. – מר חלילי

א. סלע, שופטת

סגנית נשיא

קלדנית: רינת אברג''ל



מעורבים
תובע: מלמד אבנר
נתבע:
שופט :
עורכי דין: ע"י ב"כ עוה"ד