ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד חוסאם מועד נגד לשכת עורכי הדין :


7

בתי המשפט

בבימ"ש לעניינים מינהליים בנצרת

עת"מ 000274/09

בפני:

כב' השופטת אסתר הלמן

תאריך:

25/03/2010

בעניין:

עו"ד חוסאם מועד

העותר

נ ג ד

1. לשכת עורכי הדין בישראל

2. ועד מחוז הצפון בלשכת עורכי הדין בישראל

המשיבים

פסק דין

1. העותר, חבר לשכת עורכי הדין, פנה בתאריך 17/10/09 לעורכיהם של הבטאונים, "עורך הדין", בטאון לשכת עורכי הדין בישראל, עו"ד משה גורלי ועורכת הבטאון "דין שווה", היוצא לאור מטעם מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין, הגב' ענת טולנאי, בבקשה כי יפרסמו בבטאוניהם מאמר פרי עטו. משלא נענה העותר בחיוב, הגיש עתירה זו שבפני, בה הוא עותר לחייב את המשיבים לפרסם את המאמר בבטאוניהם, במקום בולט, בעמודים הראשונים של הגליונות.

2. בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיבים לשריין שני עמודים בגליונותיהם, לשם פרסום המאמר ולעיכוב הוצאתו לאור של הבטאון "דין שווה" עד להכרעה בעתירה, נדחתה.

3. המאמר, נשוא העתירה, נכתב על ידי העותר בעקבות דברים שנשא יו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא רון, בטקס פתיחת שנת המשפט, שנערך במחוז הצפון. לטענת העותר, יו"ר הלשכה שטח בנאומו שורה של נושאים עקרוניים וחשובים, לציבור עורכי הדין בפרט, ולחברה הישראלית בכלל. העותר ביקש, לטענתו, להגיב על נושאים אלו, תוך התייחסות לסוגיות, כמו הצעת חוק ביטוח חובה לעורכי דין והשלכתה על חופש העיסוק והקשר בינה לבין הון ושלטון. עוד נטען בעתירה, כי המאמר כולל נושאים נוספים, שבהם מבקש העותר להביע עמדתו, כגון התייחסות לדו"ח גולדסטון ובעניין בחירת נשיא לבית המשפט המחוזי בנצרת (נושא שלכל הדעות, איננו רלבנטי עוד).

4. בתשובה לפניית העותר לכתב העת "עורך הדין" השיבו עו"ד גורלי כך:

"המצ"ב אינו מאמר, אלא פולמוס לגיטימי כשלעצמו עם ראש הלשכה.

אם היית מעיין בכתב העת של הלשכה, במבנה ובהרכב המאמרים,

היית בוודאי רואה שאין בו מתכונת דומה לזו שכתבת. לא חלילה מטעמי צנזורה, אלא מהחלטה קונצפטואלית לגבי מבנה, צורת וסגנון כתב העת.

בהחלט נשקול לפרסם מאמר משפטי מנומק שעוסק בנושא החשוב המועלה בפנייתך".

5. פניית העותר למחוז הצפון נענתה ביום 05/11/09 בתשובה, כי לא ניתן בשלב זה להענות לבקשתו.

6. במסגרת העתירה מעלה העותר מס' עילות, המצדיקות, לטענתו, התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתם של עורכי כתבי העת הנ"ל;

א. עמדת המשיבים מונעת משיקולים זרים ופסולים, בכך מקופחת זכותו של העותר לקבל דין שווה.

ב. פגיעה בעיקרון חופש הביטוי.

ג. פגיעה בחופש העיסוק.

7. יש לציין, כי המשיבים התנגדו נחרצות במהלך הדיון לכל הרחבת חזית שנכללה ב"השלמת טיעונים" שהוגשה על ידי העותר לבית המשפט ביום 06/12/09 ובסיכומי תגובה שהגיש לסיכומי המשיבים, הכל ללא קבלת רשות, וביקשו להורות על הוצאתם של מסמכים אלו מתיק בית המשפט.

8. העותר הודיע בישיבת יום 07/12/09, כי ישקול הגשת בקשה לתיקון העתירה, נוכח התנגדות המשיבים להרחבת החזית, אך בחר שלא לעשות כן.

9. כתב העתירה צריך לכלול, על פי תקנה 5 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, את פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק, שעליהם מתבססת העתירה. כל טענה נוספת, שלא נכללה בעתירה, רשאי להעלות העותר, רק לאחר קבלת רשות בית המשפט. משלא נתבקשה רשות כזו, וממילא לא ניתנה, לא ניתן לדון בטענות העותר, שהן בבחינת טענות חדשות, הבאות להרחיב את החזית.

10. העתירה נקבעה מלכתחילה לדיון מוקדם, לקראתו הוגש כתב תגובה מקדמית, בהתאם להחלטה שניתנה. במהלך הדיון המקדמי הוחלט כי כתב התגובה (אשר נתמך בתצהיר המשיבים), יראה ככתב תשובה. בהסכמתם, הוחלט כי יוגשו סיכומי השלמה קצרים בכתב, שעל בסיסם ינתן פסק הדין בעתירה. עוד הוחלט, כי טיעוני ההשלמה שהגיש העותר, לקראת הישיבה המקדמית (ללא קבלת רשות בית המשפט), יחשבו כחלק מטיעוניו, מבלי להתיר הרחבת החזית.

התשתית העובדתית הרלבנטית:

11. "עורך הדין" הינו כתב העת המוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל. במהלך שנה קלנדרית יוצאות לאור 4 חוברות של כתב העת, ועוד שני גליונות יעודיים המוקדשים לנושאים ספציפיים.

החל מדצמבר 2008 עורכים את הבטאון "עורך הדין" - עו"ד משה גורלי, כעורך העיתון ועו"ד שלומי שמחי, כסגנו.

12. כתב העת "דין שווה" מוצא לאור על ידי ועד מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין. במהלך שנה קלנדרית יוצאים לאור כ-3-4 גליונות שלו. העורכת הראשית של בטאון המחוז היא הגב' ענת טולנאי.

13. העותר, הינו כאמור, עו"ד, חבר לשכת עורכי הדין, יו"ר רשימת שוויון בהזדמנויות העבודה, אשר התמודדה בבחירות לשכת עורכי הדין לועד מחוז הצפון. על פי הנטען בעתירה, זכתה הרשימה בקרוב ל-10% מקולות הבוחרים, אולם, אין חולק כי העותר לא נבחר כחבר בועד המחוז.

המסגרת הנורמטיבית:

14. לשכת עורכי הדין הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; מטרתה, כאמור בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין לשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין, והיא נמנית בין הגופים, שכנגד החלטתם ניתן לעתור בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לענייניים מנהליים, התש"ס - 2000).

15. אין מחלוקת שהלשכה, בכלל זה הועד המחוזי, כמוציאה לאור של הבטאונים, כפופה לדיני המשפט המנהלי, ועליה להפעיל שיקול דעתה בתום לב, בהגינות, בסבירות, ללא הפליה, או שיקולים זרים ותוך קיום דרישת המידתיות (ראה בג"צ 6218/93 דר' שלמה כהן נ. לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529), (להלן: "פרשת כהן").

עיקרון חופש הביטוי:

16. לטענת העותר, מעשי המשיבים פוגעים בחופש הביטוי, שהוא זכות יסוד חוקתית, מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. המאמר חוסה לטענתו, תחת חופש הביטוי הפוליטי ולכן הוא זכאי לדרגת הגנה גבוהה יותר במדרג ההגנה על חופש הביטוי.

17. לעותר, לפי טיעוניו, זכות גישה לשני כתבי העת נשוא העתירה, בהיותם כתבי עת מקצועיים, אשר מיועדים לפלח שוק מסוים, בהיות העותר מייצג קבוצת מיעוט פוליטית, ובהתחשב בטיב המאמר שכתב, שנושאיו נוגעים ומעניינים את ציבור עורכי הדין.

העותר עורך הבחנה בין כלי תקשורת המצוי בידיים פרטיות, לגביו הוא מסכים כי לא ניתן לכפות עליו את תוכן הפרסום או השידור, להבדיל מפרסום המוצא לאור על ידי גוף ציבורי, כמו הלשכה.

18. המשיבים מבקשים לעומת זאת לקבוע, כי הזכות לחופש ביטוי של הפרט איננה מעמידה מנגד חובה על כל כלי תקשורת, לאפשר לפרט להתבטא באמצעותו. עוד נטען, כי ביחס לכתב העת המוצא על ידי לשכת עורכי הדין, כבר נפסק כי הוא מוצא מתוך סמכות שבשיקול דעת ולא מתוך חובה. לפיכך, ולאור אופיו של כתב העת, אין להטיל עליו חובה לשמש במה להעלות נושאים שנויים במחלוקת, מן הסוג המובא ב"מאמר" נשוא העתירה (המשיבים חולקים על כך, שהמסמך פרי עטו של העותר, הוא בגדר "מאמר"), ואין עליו חובה לשקף מגוון של דעות והשקפות, מכוח עקרון ה"במה הציבורית" או מכוח עקרון השוויון והאיזון.

המשיבים מפנים ומסתמכים על פסק הדין שניתן ב"פרשת כהן" שאוזכר לעיל.

19. אין חולק בדבר מעמדו וחשיבותו של חופש הביטוי, ככלי ממדרגה ראשונה בחברה דמוקרטית. השאלה המתעוררת כאן, כפי שהוגדרה ב"פרשת כהן" נוגעת ל"התנגשות שבין זכות הגישה לאמצעי התקשורת, המהווה מרכיב של עקרון חופש הביטוי, לבין האוטונומיה של אמצעי התקשורת וזכותו לפרסם או לא לפרסם חומר על פי החלטתו" (סעיף 3 לפסק דינו של כב' הנשיא דאז, השופט שמגר).

20. באשר למשמעותה של "זכות הגישה" לאמצעי התקשורת הכתובים ויישומה באותו מקרה, היו הדעות חלוקות בבג"צ 6218/93 בעניין כהן. דעת הרוב (כב' השופטים ג. בך וט. שטרסברג - כהן), סברה כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של עורכי כתב העת של לשכת עורכי הדין, כל עוד לא נעשה בו שימוש לרעה על ידי המוציאים לאור.

בעניין זה נאמר בסעיף 8 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן, כי:

" הזכות לחופש ביטוי של הפרט אינה מעמידה מנגד חובה על כל כלי תקשורת לאפשר לו להתבטא באמצעותו. לא כל כלי תקשורת צבורי משמש 'פורום צבורי".

21. ביחס לבטאון הלשכה, נקבע בדעת הרוב, כי הוא מוצא על ידי לשכת עורכי הדין על פי סמכות שבשיקול דעת ולא מתוך חובה. אמנם, הבטאון מהווה משאב ציבורי ולכן מן הראוי להפעילו בדרך העולה בקנה אחד עם עקרון השוויון וההגינות, אולם, אין באופיו הציבורי של הבטאון כדי להטיל עליו חובה "לשמש במה בה מועלים על סדר היום נושאים קונטרברסאליים מסוג ומאופי הכתבה אותה מבקש העותר לפרסם ואין עליו חובה לשקף מיגוון של דעות והשקפות מכוח עקרון ה"במה הציבורית" או מכוח עקרון השוויון והאיזון, כל זאת לאור האופי שהוועד המרכזי החליט לשוות לו". (סעיף 12 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן).

22. מכאן, כי חופש הביטוי של הפרט איננו מקים מולו זכות גישה, המעניקה לו זכות לאכוף על אמצעי תקשורת מן העיתונות הכתובה לפרסם כל רשימה פרי עטו, מבלי שהוכח קודם לכן, כי נפגעו עקרונות של הגינות, תום לב ושוויון, שלאורם צריכה להתנהל מערכת המוציאה לאור עיתון, אף שהוא בגדר משאב ציבורי.

(לעיסוק בהסדרים החוקיים ביחס לאמצעי התקשורת האלקטרוניים, ראה בבג"צ 6218/93 בעניין כהן, בג"צ 7200/02 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ. המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין ואח' וכן בג"צ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ. היועץ המשפטי לממשלה ואח').

23. עוד אציין, כי בדעת המיעוט של כב' הנשיא דאז שמגר, הודגש כי יש להבחין בין פרט המבטא את עצמו לבין פרט המשמש שלוחם של קיבוץ אנשים (פסקה 19 לפסק דינו) וכי זכות הגישה הקיבוצית היא בעלת מעמד משפטי מבוסס יותר מזכות הגישה של הפרט הבודד. בסיומו של פסק דינו, הבהיר כב' הנשיא שמגר, כי עמדתו לחייב את הבטאון לפרסם מאמר פרי עטו של העותר שם, שהיה באותה עת חבר הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, איננה נוגעת לזכות שהיא נחלתו של העותר הספציפי אלא גם של כל גורם מייצג בלשכה.

העותר כאן התמודד אמנם בבחירות לבחירות ועד מחוז מחוז הצפון של הלשכה, אולם לא נבחר לייצג ציבור עורכי דין ברשויות הלשכה, וספק אם ניתן להחיל עליו, אף את דעת המיעוט, שהתייחסה כאמור לנציגים המייצגים ציבור עורכי דין בלשכה.

24. מעבר לכך, כפי שהבהיר כב' הנשיא דאז שמגר, המסגרת להתערבות בשיקול דעתו של העורך נעוצה בעילות המשפט המנהלי (סעיף 25 לפסק דינו). חופש הביטוי כשלעצמו איננו מהווה מקור עצמאי לחיוב המשיבים לפרסם מאמר, או רשימה, בניגוד לשיקול דעתם.

על העותר להצביע על עילה מן המשפט המנהלי, המחייבת התערבות בשיקול הדעת של עורכי העיתון.

25. עוד אעיר בעניין זה, כי פסק הדין בעניין כהן פורסם בשנת 1995. חלק מנימוקיו, (אף שהעתירה נדחתה בסופו של דבר), התייחס לריכוזיות אמצעי התקשורת ומידת הפגיעה בחופש הביטוי נוכח קיומם או אי קיומם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים, בהם ניתן לעשות שימוש לשם הבעת העמדה. המציאות התקשורתית, בפרט בתקשורת הכתובה, שונה כיום באופן מהותי מזו שעמדה לנגד עיני בית המשפט בשנת 1995. כיום, האמצעים להבעת עמדה ולפרסום רשימה, הינם רחבים ורבים פי כמה, נוכח הבמה הציבורית שנפתחה באמצעות האינטרנט. אם בשנת 1995, האיזון בין הדרכים למימוש חופש הביטוי, מול האוטונומיה של כתבי העת, לא הצדיק התערבות בשיקול דעתם של עורכי הבטאון, קל וחומר בימינו אלה, כשבפני מי המעוניין להביע עמדתו, פתוחות אין ספור אפשרויות לעשות כן.

עילות מנהליות להתערבות בשיקול הדעת:

26. טענתו העיקרית של העותר, הינה כי שיקול דעתם של המשיבים מונע משיקולים זרים ופסולים, והתנהגותם פוגעת בעיקרון השוויון ומפלה אותו לעומת אחרים.

לטענת העותר, הבטאונים נשוא העתירה נותנים במה רק לעמדות של בעלי תפקיד בלשכת עורכי הדין. סיעות הרוב, "השתלטו", כלשונו, על כתבי העת לצורך הפצת ביטויים פוליטיים, מקצועיים, ציבורים וחברתיים, אשר באו לשרת את מטרותיהם, ובכך נוצרת אפליה ופגיעה בדעת המיעוט.

27. המשיבים לעומת זאת, טוענים כי ההחלטה שלא לפרסם את ה"מאמר" התקבלה על ידי הגורמים המקצועיים, על פי שיקולים מקצועיים גרידא, הנעוצים בתוכנו, בסגנונו ובצורתו של ה"מאמר", שאינם הולמים את אופי כתבי העת. במקרה של "דין שווה" גם עיתוי קבלת הדרישה היה לאחר סגירת התכנים לגליון.

28. יש לציין, כי העותר לא חלק על טענה אחרונה זו באשר לעיתוי הדרישה, אולם, לטענתו, עצם דרישתו לפרסם את הרשימה הצדיקה עיכוב בהוצאת הגליון והוצאת מאמר אחר מתוכו, כדי לאפשר פרסום הרשימה פרי עטו. העותר טוען כי המאמר שכתב עוסק בנושאים אקטואליים, ולא ניתן היה לדחות את פרסומו למועד מאוחר יותר, שכן לפחות חלק מתוכנו הפך ללא רלבנטי עם חלוף הזמן, מה שהצדיק, לפי גישתו, עריכה מחדש של הגליון והוצאתו של פרסום אחר, שלא היתה חשיבות לפרסמו בעיתוי זה דווקא.

29. בכתב התשובה פרטו המשיבים את הקונצפט שלפיו נעשית מלאכת העריכה של כתבי העת. הקונצפט נבנה על ידי העורך, עו"ד גורלי שהוא איש מקצוע ותיק, מנוסה ומוערך, המוכר בתחום העיתונות המשפטית, ועו"ד שלומי שמחי, שאף הוא בעל ניסיון והערכה בתחום זה. בטאון "עורך הדין" בנוי כך שבמרכזו עומד ראיון עם דמות ציבורית בולטת מתחום המשפט, לצידו תכנים אקטואליים ומאמרים מקצועיים המחולקים לפי תחומי משפט שונים, וכן מדורים קבועים נוספים בשולי המקצוע. בפתח כתב העת, מובאים דבר ראש הלשכה ולאחריו טור של העורך הראשי. חלקו האחרון של כתב העת נקרא "חדשות הלשכה", והוא מוקדש לדווח אודות פעילות הלשכה.

כתב העת איננו פוליטי ואיננו עוסק במישרין בתכנים פוליטיים, אם כי הוא יכול לכלול תכנים משפטיים בעלי השלכות פוליטיות. עוד נאמר, כי העיתון לא נועד להיות כלי ניגוח ולהתחשבנות בין גורמים או פלגים שונים בלשכת עורכי דין. אין בו גם "מכתבים למערכת", אך הוא יכול לכלול, מעת לעת מאמרי תגובה למאמרים שפורסמו בו.

30. פירוט דומה הובא בכתב התשובה ביחס לכתב העת "דין שווה", שהעורכת הראשית שלו, הגב' טולנאי, הינה עורכת ותיקה מוכרת ומנוסה, גם בו משולבים מאמרים משפטיים, מדורים קבועים העוסקים בנושאים מקצועיים, חדשות המחוז, תרבות ופנאי. בלב הגליון, ראיון עם דמות ציבורית בולטת מתחום המשפט ובפתח הגליון, טור של יו"ר ומנכ"ל ועד המחוז. גם כתב עת זה, לפי הנטען, איננו פוליטי, ואיננו עוסק במישרין בתכנים פוליטיים.

31. קביעת אופיו, צורתו וסגנונו של כתב עת נתון בידי עורכיו, להם נתון שיקול הדעת כיצד לעצב את תוכנו של העיתון, וקביעת הכללים באשר לסוג התכנים שיובאו בו; כל זאת על פי הידע והניסיון המקצועי שלהם, ובית המשפט הבוחן את החלטותיהם במסגרת הביקורת השיפוטית על מעשי המנהל, איננו מחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים.

32. מדי שנה יוצאים לאור מס' מצומצם של גליונות על ידי כל אחד מהמשיבים, ויש להניח, כי בפני עורכי הבטאונים מונחות הצעות רבות לפרסום מאמרים, רשימות, מכתבים וכיוצ"ב. על העורכים מוטלת משימה לא פשוטה, לבחון התאמת המסמכים לקונצפט שנקבע לכתבי העת, הן מבחינת כללי העריכה שקבעו והיקף הגליון מבחינה כמותית והן מבחינת לשונם, סגנונם ותוכנם של המאמרים.

כפי שטוענים המשיבים, הם נאלצים לסרב לפרסם כתבות ומאמרים רבים, הגם שהם עשויים להיות בעלי עניין, רלבנטים ומנוסחים בצורה רהוטה, בשל מגבלת מקום.

33. לטענת המשיבים, הרשימה ששלח העותר לפרסום, נדחתה מכמה נימוקים: צורתה, שאיננה עולה בקנה אחד עם התכנים המתפרסמים דרך קבע, סגנונה הפולמוסי, המתלהם והמשתלח, ניסוחה הבעייתי ועיתוי הגשתה.

34. מתוך עיון ברשימה ששלח העותר, נשוא העתירה, בגליונות כתבי העת שהגישו הצדדים לבית המשפט ובטיעוניהם, שוכנעתי כי לא עלה בידי העותר להוכיח שנפל פגם כלשהו בשיקול דעתם של המשיבים, כאשר דחו את בקשתו לפרסם את הרשימה. העותר לא הצביע ולא הוכיח, כי החלטה זו הונעה בשיקולים זרים, פסולים ולא ראויים, או כי הופלה בדרך כלשהי, לעומת אחרים.

35. הרשימה, המכונה על ידי העותר מאמר, הינה תגובה לדברים שנשא יו"ר הלשכה בטקס שנערך ביום 15/10/09. הרשימה מתייחסת לנושאים רבים, תוך התפלמסות עם דברי יושב הראש, (שנאומו נישא בפני חברי מחוז הצפון של הלשכה).

הרשימה איננה עוסקת בניתוח משפטי של רעיון, חוק או פסיקה, במובן זה שניתן להתייחס אליה כאל מאמר מקצועי.

יש לציין, כי לסיכומיו צירף העותר "מאמר מעודכן" ממנו הושמטו נושאים שאינם רלבנטיים עוד, אולם אין בה שינוי מהותי מבחינת סגנונה, נוסחה ותוכנה הפולמוסי, ומכל מקום, לא אודותיה נסובה העתירה, ולכן אין מקום להזקק לה.

36. גליון 11 של כתב העת "דין שווה" שהוצא בנובמבר 2009, אליו הפנה העותר, איננו מסייע לו לביסוס טענותיו. בפתח הגליון, דברי יו"ר המחוז, עוה"ד חאלד חוסני זועבי, בהמשך טור המביא את דברי מנכ"ל מחוז צפון, עו"ד עומרי פארוק, המסכם בקצרה את פעילות ועד המחוז בשנה שחלפה ואת יעדיו לשנה הקרובה.

תוכן הגליון, כפי שתואר על ידי המשיבים, עוסק בעיקר במאמרים בנושאים משפטיים, ואינפורמציה שיש בה לעניין את ציבור עורכי הדין בכלל ואת תושבי אזור הצפון, בפרט.

37. לא ניתן לומר כי הביטאון משמש כלי או במה לשרת את סיעות הרוב בועד המחוז, אם כי, מטבע הדברים, בהיות הנציגים הנבחרים, הממלאים תפקידים בלשכה, ייחד הגליון מקום לדווח שלהם על פעולות הלשכה. כן הובאה עמדת יו"ר המחוז לגבי נושאים כלליים, כמו חשיבות שלטון החוק ומעמדו של מקצוע עריכת הדין. אין בגליון רשימות אחרות דומות בתוכנן, בסגנונן ובמהותן לרשימה שביקש העותר לפרסם. יתירה מכך, לא מצאתי כל מקור לחייב את המשיב מס' 2 לעכב הוצאתו לאור של גליון, כדי לאפשר הפרסום או להוציא מאמר שאושר, כמתאים והולם את תוכנו, כדי ליצור מקום לפרסום הרשימה, פרי עטו של העותר.

38. הצדדים המציאו גליונות של כתב העת "עורך הדין". מתוך עיון בהם ניתן ללמוד, כי כתב העת "עורך הדין" מביא בפתחו את דברי יו"ר הלשכה, דבריו מתייחסים לעמדת לשכת עורכי הדין בנושאים שונים, ומעורבותה בהליכי חקיקה או בנושאים משפטיים העומדים על הפרק. פרט לדברי יו"ר הלשכה, הזוכה למעמד מיוחד מתוקף תפקידו ומעמדו הציבורי, כולל כתב העת, בעיקר מאמרים משפטיים וראיונות עם אנשים בולטים מתחום המשפט.

בגליונות כתב העת של "עורך הדין" שהוצגו על ידי הצדדים, ניתן למצוא דיווח נרחב על פעולות הלשכה, בעלי תפקידים בה ועמדותיהם בנושאים שונים. מטרתן של כתבות אלו, על פני דברים, לדווח באופן אינפורמטיבי על הפעולות וליידע את חברי הלשכה מה היא עמדת לשכת עורכי הדין ביחס לנושאים אלו, שחלקם נוגע באופן הדוק יותר לציבור עורכי הדין וחלקם האחר נוגע לשאלות כלליות של חוק ומשפט.

39. הרשימה שכתב העותר כוללת התייחסות לנושאים פוליטיים שאינם נדונים באופן ישיר בבטאונים.

פרט לכך, העותר מתייחס, למשל, לסוגיית ביטוח חובה לעורכי הדין, כשלטענתו, עמדתו נוגדת את עמדת לשכת עורכי הדין. מדובר בנושא חשוב, שהדיון בו הוא בהחלט לגיטימי.

לו היה העותר כותב מאמר מפורט, בו היה מנמק את עמדתו, בלשון ובסגנון, ההולמים את תוכן הגליון, (כפי שהוצע לו כבר בתשובה הראשונה שנשלחה לו על ידי עו"ד גורלי), יש להניח כי פרסום המאמר היה נשקל בחיוב על ידי עורכי כתבי העת. במקרה כזה, לו ניתן היה להתרשם כי הנימוק היחיד לאי פרסום הרשימה הוא היותה עומדת בניגוד לעמדת סיעות הרוב בלשכה, מדובר היה בשיקול לא לגיטימי, ויתכן כי היה מקום להתערב בהחלטתם של העורכים.

לא זה המקרה שבפניי, החלטת המשיבים מונעת על ידי מספר קריטריונים, שכל אחד מהם כשלעצמו, כל שכן, הצטרפותם הצדיקו באופן סביר את החלטתם.

40. מכל האמור, ומבלי להיזקק ליתר טיעוני המשיבים, שוכנעתי כי דין העתירה להדחות.

41. לא ראיתי לנכון להרחיב בטענת העותר כי התנהגות המשיבים פוגעת בחופש העיסוק שלו, שכן לא מצאתי כל ממש בטענה זו.

42. העותר ישלם למשיבים, בחלקים שווים, הוצאות ושכר טרחת עורכי הדין, בסך כולל של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום י' בניסן, תש"ע (25 במרץ 2010) בהעדר.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם.

_______________

אסתר הלמן, שופטת

חנה


מעורבים
תובע: עו"ד חוסאם מועד
נתבע: לשכת עורכי הדין בישראל
שופט :
עורכי דין: