ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שחר נגד תנובה מרכז שיתופי לשווק :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה

א 000762/03

בפני:

שופט: רניאל מנחם

תאריך:

25/09/2008

בעניין:

שחר שמואל

ע"י ב"כ עו"ד חיים גלזר ושות'

התובע

- נ ג ד -

תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד איתמר ענבי

הנתבעת

פסק דין

1. מבוא

תביעה לפיצויים בגין הפסקת חוזה שעניינו הובלת מוצרי תנובה.

התובע, מר שמואל שחר, הוביל מוצרי תנובה בשני קווים עיקריים משנת 1972 ועד שנת 2002. טענתו העיקרית של התובע היא שאופן הפסקת ההתקשרות בינו לבין תנובה מנע את "מכירת" הקו לאחר ולפיכך נגרמו לו הפסדים גדולים.

בשנת 1972 רכש התובע קו הובלה ממר קרימי יוסף, ובינו לבין תנובה נחתם הסכם בעניין הובלת מוצרי תנובה בקו בית שאן-חיפה. לטענת התובע, במשך השנים הוספו לחוזה חתום זה הסכמות ונוהגים שבעל פה ויש לראות את המכלול כהסכמות שעל פיהן פעלו הצדדים במערכת יחסים זו.

התובע היה חבר בארגון מת"ת (ארגון מובילי תוצרת תנובה) משנת 1972 ועד שנת 1997. בהסכם בין תנובה לארגון מת"ת נקבע, כי בהגיע חבר בארגון לגיל פרישה (67) יהיה החבר רשאי להעביר את הקו לאחר, ובמידה והמועמד לא יהיה מקובל על תנובה "מתחייבת תנובה לרכוש את קו החלוקה מהמחלק" וכמו כן נקבע כי אם הצדדים יהיו חלוקים לגבי שווי הקו יקבע בורר מוסכם את מחירו.

בשנת 1995, בשל שינויים במערך השיווק של תנובה וכיוון שתנובה החליטה לסגור את סניף בית שאן ביקשה תנובה לשנות את פרטי ההסכם עם התובע. ביום 27.04.95 נחתם חוזה הובלה בין תנובה לבין התובע בקו תל יוסף. לטענת התובע, בין הצדדים הוחלפו טיוטות שונות, אולם לא כל השינויים שהוסכמו בין הצדדים באו לידי ביטוי בהסכם הכתוב, כמו למשל ההסכמה שתעריפי התשלום יהיו צמודים לתעריף "חשב" במקום לתעריפים שיהיו נהוגים בתנובה מעת לעת. למרות עובדה זו, טוען התובע, בפועל פעלה תנובה על פי השינויים המוסכמים עד שנת 1998.

לטענת התובע, באוגוסט 2000, בניגוד גמור להסכם בין הצדדים הפסיקה תנובה באופן חד צדדי לעדכן את תעריפי ההובלה בהתאם למחירון חשב, ופעלה באופן חד צדדי להפחתת תעריפי התשלום עד שיעור של כ- 35% מהתעריפים המקוריים. התובע התנגד למהלך זה ותנובה חזרה לשלם לו על פי המוסכם.

ביום 24.05.01 הודיעה לו הנתבעת על הפסקת ההתקשרות עמו החל מיום 27.02.02. התובע פנה לנתבעת בבקשה שתחזור בה מביטול ההסכם אולם הנתבעת עמדה בסירובה וטענה כי הודעה מוקדמת של תשעה חודשים היא הודעה בזמן סביר.

לטענת התובע, אופן הפסקת ההתקשרות עמו מנע ממנו אפשרות למכור את הקו שבבעלותו כפי שהיה זכאי לעשות, ולפיכך הוא מבקש פיצוי בסך 5,882,495.5 ₪ אף שסכום התביעה הועמד על 2,500,000 ₪ משיקולי אגרה.

הנתבעת טוענת כי פעלה במסגרת זכויותיה החוזיות וכי יש לדחות את התביעה על הסף.

מטעם התובע העידו:

גב' ציפורה רחמוט, אלמנתו של ברוך רחמוט (ז"ל) שהיה הבעלים של קו הובלה בתנובה. הגב' רחמוט הגישה תצהיר והנתבעת ויתרה על חקירתה הנגדית.

מר שחר דוד- אחיו של התובע שהיה בעל קו חלוקה בתנובה בין השנים 1958-1975.

מר דני מזרחי- שימש כסדרן עבודה בחברת בית שאן חרוד ובתקופה מסוימת היה אחראי גם על הפעלת סידור העבודה של קרונות הקירור שבבעלות חברת שחר-חרוד.

מר מרדכי שפילקה- היה הבעלים של קו חלוקה בתנובה בין השנים 1999-1971 ובשנת 1999 מכר את הקו שהיה בבעלותו למר ירון שחר, בנו של התובע.

מר אריה פישמן- יו"ר ארגון מת"ת ובעל קו חלוקה בתנובה

מר יאיר יצחק – רכש יחד עם מר עוז חיים קו חלוקה בתנובה מבנו של התובע.

מטעם הנתבעת העידו:

מר אלכס כהן- שימש כמנהל תפעול בתשלובת החלב של תנובה.

מר מנשה ביתן- שימש כחשב אגף מכירות והפצה בתשלובת החלב של תנובה

מר צבי רוזנברג- משמש כמנהל מרחב צפון של אגף מכירות והפצה בתשלובת החלב של תנובה.

הדיון יתמקד במהות זכותו של התובע בקו ההובלה, בהסכם בין הצדדים, בזכויות הנובעות ממנו ובנסיבות הפסקת עבודתו של התובע. התשובה לשאלות אלה תוביל לדיון בפיצויים הנתבעים.

2. האם הזכות ב"קו הובלה" היא זכות חוזית או קניינית?

לטענת התובע, זכותו בקו ההובלה היא "מטבע עובר לסוחר". משמע, כפי שהוא קנה את זכותו בקו ההובלה, כך הוא יכול למכור את זכותו. כיוון שלטענתו, בשל התנהלות הנתבעת, לא יכול היה לעשות כך, הוא מבקש פיצויים. הנתבעת טוענת לעומתו כי "קו ההובלה" אינו נכס קנייני וכי כל זכויותיו נובעות מהחוזה שבין הצדדים.

בית המשפט נדרש פעמים רבות לדון במהות זכות הנובעת מ"קו הובלה" כאשר ההלכה לעניין זה נקבעה בע"א 00 / 7338 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי, שם קבע בית המשפט העליון:

"ההלכה נדרשה לא-אחת לאפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכול מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג "זכות קניין". בה-בעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של "מעין-קניין"."[1]

הנתבעת מפנה בסיכומיה להלכה שנקבע בע"א 442/85 משה זוהר נגד מעבדות טרבנול, שם נקבע שחברה ישראלית שמונתה כמפיצה של יצרן תרופות וציוד רפואי זר ופיתחה עבור מוצריו שוק בישראל, זכאית לפיצוי עבור סיום יחסיה עם היצרן רק ככל האמור לזכותה לביטול בהתראה סבירה, כיוון שלא היתה לה זכות במוניטין שנבנה, ואף לא זכות להמשיך ולהיות המפיצה הבלעדית של המוצרים ללא הגבלת זמן. כך כתבה השופטת נתניהו:

"...זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על-ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על-ידי מתן הודעה סבירה".[2]

בע"א 71 / 80 דוד מושיוב נ' פזגז, חברה לשיווק, כו (1) 360, 362 (1972), קבע השופט קיסטר:

"סוחר עשוי להפיץ סחורותיו באמצעות שכירים או באמצעות אנשים שבסיס העסקתם היא קבלנית והם עצמאיים...אין כל דין הקובע שעובד או אפילו עובד בתנאי קבלנות, או אף סוכן ומפיץ עצמאי, זכאים להעביר את מקום עבודתם לזולתם. באין דין כזה יכולה לקום למפיץ זכות כזאת רק על-פי מנהג כללי מחייב לגבי עובדים בתנאי קבלנות בכלל, או לגבי מפיצים או סוכנים, או לפחות לגבי אותו סוג של עסקים. אילו היה קיים מנהג מחייב כזה, היה מקום לראות אותו כתנאי מכללא בין הצדדים באין התניה מפורשת הקובעת אחרת".

הדברים האלה, בדבר אימוץ מנהג כללי כחלק מהחוזה, מתאימים לאמור כיום בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), לפיהם:

פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים.

שני הצדדים ציטטו את ע"א 2850/99 שמעון בן חמו נ' טנא נגה, שם נקבע:

"אין בהגדרת זכות כזכות קניינית כדי לחייב את המסקנה כי הזכות היא צמיתה. מאפייניה של זכות והאינטרסים הלגיטימיים המגולמים בה, ולא התווית הניתנת להם על-ידי הצדדים, הם הקובעים את ההגנה שתינתן לאותה זכות על-ידי המשפט".[3]

באותו פסק דין, בית המשפט קבע כי למרות שבחוזה בין הצדדים הוגדרה זכות ההפצה כ"קניינו הבלעדי של המפיץ" הרי על פי מאפייניה בחוזה מדובר בזכות חוזית.

מתוך סקירת ההלכה בנושא זה עולה כי לצורך ההחלטה מהי מהות זכותו של התובע, בהקשר של זכותו להעביר את הזכות, אין די בסיווג כקניני, מעין קניני או חוזי,אלא יש לבחון את מאפייני הזכות הנובעים מהחוזה בין הצדדים וכן לבחון אם קיים מנהג שמחייב את הצדדים, מעבר לאמור בחוזה.

אציין, כי הנתבעת טענה רבות לענין השוני בין זכויות מובילים לזכויות מחלקים. לטעמי, אין הבדל עקרוני בין הזכויות, מלבד התפקיד השונה מעט וצורת חישוב העמלות, גם המחלק אינו יוצר בעצמו את הקו שלו ואינו מפרסם בעצמו, אלא ממלא תפקיד שהוטל עליו על ידי היצרן היחיד שעימו הוא עובד. בכל מקרה, מדובר בקבלן עצמאי הפועל עבור הנתבעת בלבד במשך שנים רבות, לפי תעריף מוסכם, כאשר הוא עצמו נושא בהוצאותיו מתוך המשולם לו על ידי הנתבעת.

3. ההסכם בין הצדדים

לטענת התובע, החוזים משנת 1972 ומשנת 1995 אינם ממצים את כלל ההסכמות בינו לבין תנובה והיו דברים רבים שהוסכמו בעל פה, לרבות זכות להעברת הקו לאחר. הנתבעת טוענת בתגובה כי כל שהוסכם בין הצדדים בא לידי ביטוי בחוזים שבכתב.

3.1 החוזה בכתב

בהסכם הראשון שנחתם בין הצדדים ביום 27.02.1972 הוסכם שתוקף ההסכם הוא לשנה אחת, והוא יוארך באופן אוטומטי לשנה נוספת אם לא יודיע אחד הצדדים על ביטולו חודשיים טרם סיום השנה.[4] כמו כן נקבע, שהמוביל אינו רשאי להעביר את זכויותיו או חובותיו על פי ההסכם לאחר או לקבל שותף מבלי לקבל את הסכמתה המפורשת של תנובה בכתב (סעיף 9(א) להסכם). לאחר שנסגר סניף בית שאן, נחתם בין הצדדים חוזה הובלות חדש ביום 27/04/95. על פי החוזה מיום 27/04/95, תנאי ההסכם משנת 1972 עומדים בתוקפם בכפוף לשינוי על פי ארבעת הסעיפים הראשונים בחוזה שעיקרם שינוי יעדי ההובלות, התעריף שישולם ואחוז ההחזרות.[5] לטענת התובע לעניין התעריפים, ההסכמה שבכתב היתה שונה מההסכמה אליה הגיעו, ולפיה פעלו, שמשמעותה היא שהתעריפים יהיו צמודים למדד חשב, ולא כאמור במסמך החתום- בהתאם לתעריפים בתנובה.

3.2 התוספות בעל פה

התובע טוען כי היו תוספות להסכמים שבכתב, לרבות תשלום תעריפי הובלה צמודים לתעריף חשב, וכן שהוזמנו ממנו הובלות שונות בעל פה שאינן מופיעות בחוזה הכתוב.

מחקירתו הנגדית של מר מנשה ביתן, שעסק בתפקידים שונים בתנובה והיה בזמנים הרלוונטים חשב מכירות והפצה בתשלובת החלב, עולה כי יש אמת בטענת התובע לגבי סיכום תעריפים בהתאם למחירון חשב, למרות שבתחילה טען שהמחירים לא עודכנו באופן אוטומטי על פי חשב. וכך מעיד מר ביתן:

"ש. האם היתה בקשה/דרישה של שחר שהתעריף יהיה צמוד לחשב.

ת. יכול להיות. מה שכן היה שבסופו של דבר חתמנו על ההסכם ובהסכם כתוב בפירוש ובירור למה זה יהיה צמוד לפי קביעת המחלקה הכלכלית בתנובה.

ש. הצמדה לחשב זה דבר מקובל בתנובה.

ת. בתנובה נהוג להוועץ ולהשען על נתוני חשב.

ש. לא מבין מה זה.

ת. אני לא בקיא בעדכונים במדוייק לפי מה עודכנו, אני רק אומר שלמיטב זכרוני זה לא היה אוטומטית לפי חשב.[6]

.....

ש. אני אומר לך שעדכונים התקופתיים האלה זה עדכונים שבוצעו בהתאמה למחירון חשב. מה יש לך להגיד על זה.

ת. אין לי מה להגיד. מבחינתנו יש את המחלקה הכלכלית, היא הוציאה עדכונים, ואם היא הוציאה לפי חשב אין לי נגיעה לחישוב עצמו.

ש. אין לך ידיעה האם העדכון בוצע לפי מחירון חשב.

ת. לא.

ש. אני מציג לך דף מתוך מחירון חשב, שהוא למעשה איזה שהוא ריכוז של עדכונים תקופתיים במחירי ההובלה במשאיות.

ת. או.קיי.

ש. בוא ננסה לעקוב על התאריכים האלה של העדכונים ונראה אם זה דומה. יש לנו את ה-1.7.95, 0.95%, 1.10.95 – 2.5%, 1.1.96 – 3.74% וכן הלאה. למעשה ניתן לראות שבעצם יש התאמה בין העדכונים כאן לבין מחירון חשב, האם זה נכון.

ת. נכון. נתקבל וסומן ת/13".[7]

מר אלכס כהן, שניהל את נושא התובלה בין המחלבות ובין סניפי ההפצה והחנויות בין השנים 1998- 2004 העיד כי התובע הוביל סחורה גם למקומות שאינם מוזכרים בחוזה הכתוב:

"ש: התובע עשה גם הובלות למקומות אחרים, חוץ מהקו של תל-יוסף-חיפה?

ת: כן.

ש: והיה אתו הסכם לגבי העבודות הנוספות האלה?

ת: לא.

ש: באיזו מסגרת משפטית היו העבודות הנוספות?

ת: על בסיס מחירון של תנובה ועל בסיס זה שאישרנו אותו כספק הובלות של תנובה".[8]

3.3 סיכום פרק ההסכם שבין הצדדים

התובע הוכיח כי חלק מהתנאים שחלו בינו לבין הנתבעת סוכמו בעל פה, כגון תעריפי ההובלה (ראו סקירת עדותו של מנשה ביתן לעיל) וכי ליעדים שונים הוזמנו הובלות בעל פה כפי שהעיד מר אלכס כהן מטעם הנתבעת. מכאן, שטענתה הקטגורית של הנתבעת, כאילו כל התנאים המוסכמים הועלו על הכתב, אינה נכונה. ואולם, אין די בכך כדי לבסס את טענת התובע, לפיה היתה התחייבות של תנובה לפצות בגין הפסקת עבודתו של מוביל בקו הובלה או כי על תנובה לקנות מהמוביל את הקו. בפ"ד מושיוב נקבע שלמפיץ יכולה לקום זכות להעביר את מקום עבודתו לאחר, רק על פי מנהג כללי מחייב.[9] השאלה היא האם היה מנהג כללי מחייב להעברת קווי הובלה והאם תנובה מחויבת בו.

4. נוהג של מכירת וקניית קווי הובלה

לטענת התובע, בתצהירו ובעדותו, הפרקטיקה הנוהגת היתה שהקו הוא סחיר בכפוף לאישור זהות הנעבר:

"בתקופה שאני קניתי את הקו ב-72 וגם תקופות יותר מאוחרות ידעתי אם אני קונה קו אז הוא שלי ואני יכול למכור אותו, להעביר אותו, כך היה הנוהג בתנובה בזמנו".[10]

אף לפי האמור בעדותם של מר מרדכי שפילקה ומר יאיר יצחק, ניתן היה למכור את הזכות לקו ההובלה. מר מרדכי שפילקה, שמכר את זכותו בקו ההובלה לתובע, העיד כי בינואר 1999 הפסיק לפעול כמחלק ותנובה נתנה לו זמן למכור את הקו למישהו אחר:

"ש. תנובה שילמה סכום כלשהו בסיום ההתקשרות בשנת 99.

ת. עד כמה שזכור לי, לא.

ש. את המשא ומתן עם ירון שחר ב-99 אתה ניהלת.

ת. אני ניהלתי, כן.

ש. ואחרי שסיכמתם על התנאים ירון פנה לתנובה.

ת. לא. אם אני יכול לענות בהרחבה אני אענה בהרחבה. פשוט אני הבאתי את ירון לצביקה בתנובה ואם הוא מקובל עליו, ורק אז התחלנו לנהל, וצביקה אישר את זה, ורק אז התחלנו לנהל משא ומתן. עד שצביקה לא הסכים הוא אמר לי שכל מי שאני רוצה למכור לו את הקו שאני אביא אותו קודם אליו שהוא יראה אם הוא מקובל עליו.

ש. צביקה זה צביקה רוזנברג.

ת. כן".[11]

מר יאיר יצחק העיד שכאשר עמד לרכוש קו הובלה בתנובה מבנו של התובע הובטח לו על ידי מר צבי רוזנברג כי לא תהיה בעיה להעביר את הקו לאדם אחר:

"ש. אתה מספר בתצהירך שראית בחוזה בין חיים עוז ותנובה שכתוב שתנובה יכולה להפסיק את ההתקשרות בהתראה של חודשיים בלי שלמחלק זכויות. את הנוסח של החוזה אתה קיבלת בפגישה בתנובה או לפני הפגישה.

ת. בפגישה.

ש. חיים עוז חתם על החוזה כפי שהוא, בלי תיקונים, נכון.

ת. אבל הערנו את תשומת לבו של צביקה לגבי הסעיף הזה וצביקה אמר שאנחנו יכולים לעבוד עד הפנסיה ואף אחד לא...

ש. לדעתך התנאים שכתובים בחוזה מחייבים את חיים עוז.

ת. כן.

ש. אמרת שחיים עוז חתם על החוזה כפי שהוא בלי תיקונים. לדעתך, התנאים שכתובים שם מחייבים את חיים עוז.

ת. לא. כי צביקה הוא אמר כמו שאני יכול למכור את הקו, כמו שאני קניתי אני יכול למכור אותו למישהו אחר במידה ואני ארצה לסיים את העבודה.

ש. אבל אתה בעצמך אומר שצביקה לא שינה את התנאים של החוזה. וחיים עוז בכל זאת חתם על החוזה. מה אתה אומר לנו שהחתימה לא מהווה הסכמה למה שכתוב בהסכם.

ת. הוא הבטיח שכמו שקניתי את הקו כך אני אוכל גם למכור אותו ברגע שארצה. כמו שקניתי מירון שחר.

ש. בעצם מה שאתה אומר זה שלפי השקפתך בן אדם יכול לחתום על חוזה ואחר כך לומר שחלק מהתנאים לא מוצאים חן בעיניו.

ת. ברגע שהמנהל יושב מולך והוא מבטיח לך בראש זקוף שלא תהיה כאן שום בעיה להעביר את הקו למישהו אחר אז אני חתמתי, אנחנו חתמנו על החוזה".[12]

מר רוזנברג הכחיש את המיוחס לו בעדותו של יאיר יצחק. לטענתו במעמד החתימה על החוזה לא דובר כלל על נושא מכירת הקו.[13]

התובע היה חבר בארגון מת"ת (ארגון מובילי תוצרת תנובה) משנת 1972 ועד שנת 1997. בהסכם בין תנובה לבין ארגון מת"ת מיום 11.09.86 נכתב כדלקמן:

"בהגיע החבר לגיל הפרישה כאמור לעיל רשאי המחלק להעביר את הקו לאחר, אחר שתנובה אישרה את מועמדותו, כמפורט בהסכם העבודה הבסיסי.

אם המועמדים שהביא המחלק לא התקבלו על דעתה של תנובה, מתחייבת תנובה לרכוש את קו החלוקה מהמחלק. באם יתעוררו חילוקי דעות בין תנובה והמחלק הפורש לגמלאות על גובה הערך הכספי של הקו, יקבע בורר מוסכם את מחיר הקו שעל תנובה לשלם למחלק, כמובן במסגרת המחירים המקובלים בתנובה באותה עת לרכישת קווי חלוקה".[14]

הנוסח "במסגרת המחירים המקובלים בתנובה באותה עת לרכישת קווי חלוקה", מעיד על כך שהיו מחירים מקובלים בתנובה לרכישה של קווי חלוקה. זאת אומרת, שתנובה נהגה לרכוש קווי חלוקה. בניגוד לדרך שבה הציגו זאת עדי הנתבעת, אין מדובר בכך שתנובה היתה צד שלישי לידיעה בלבד, אלא הרכישה וממילא המכירה היו במסגרת תנובה ולא מחוצה לה. כמו כן עולה מנוסח זה, שהנוהג הזה היה נוהג כללי באשר לקווי חלוקה של תנובה ולא התחייבות ספציפית לאנשי מת"ת. ההסכם עם מת"ת רק אימץ את הנוהג הכללי לתוך ההסכם עם מת"ת.

עד תביעה נוסף שהעיד בעניין זה הוא מר אריה פישמן שמשמש כיו"ר ארגון מת"ת משנת 1995. לפי עדותו, עד שנות ה- 2000, אף תנובה הכירה בזכות על קו החלוקה כנכס של המוביל ורק לאחר מכן הכחישה תנובה את זכותם של המובילים לפיצוי או למכירת הקווים.[15] ואולם, אם הזכות היתה קיימת קודם לכן, היא לא השתנתה משנת 2000.

עדותו של מר אלכס כהן מטעם הנתבעת בעניין סחירות הקווים היתה בעיקרה מתחמקת, והוא סירב להשיב על השאלה האם היה נוהג בתנובה של קניית קווי הובלה. מר כהן ניהל את נושא התובלה בין המחלבות ובין סניפי ההפצה והחנויות בין השנים 1998- 2004. על פי עדותו, כחמישה מובילים עצמאיים עבדו באותה תקופה, אולם הוא היה אחראי בעיקר על המובילים השכירים, כאשר היו רק שלושה מובילים ותיקים משנות השבעים שהתובע ביניהם.[16] מר כהן סרב להכיר באפשרות של העברת קו הובלה, אך אישר שאם אדם רוצה להעביר את קו החלוקה שלו לאחר ומקבל את אישור תנובה לגבי זהות הנעבר, אין מניעה להעביר את הקו.[17] הוא לא נשאל ולא התייחס לשאלה מה פירושם של מחירים מקובלים בתנובה לרכישת קווי חלוקה:

"ש: אתה אומר שאם היה התובע בא ומבקש להעביר למישהו את הקו, הייתם מסכימים?

ת: היינו מתנתקים, להערכתי, מהחוזה הקיים, ואם צריך להעביר את זה למישהו אחר, הייתי מכניס מישהו אחר לעבודה, כי לא על בסיס אותו הסכם ואותם פרמטרים, אלא על בסיס התקשרות חדשה.

ש: זה בניגוד להעברות שנעשו קודם לכן, כי אז בא בנאדם ואומר שהוא רוצה שמישהו ייכנס בנעליו, בנעלי החוזה שיש לו עם תנובה, תנובה מאשרת ואז נכנס האדם באותו הסכם?

ת: לא הבנתי כמו שצריך. זה שמישהו קנה משאיות ורוצה למכור את העסק שלו ולתת את זה למישהו אחר, יש אפשרות כזו, אבל זה לא אומר שזה על אותו הסכם ועל אותו בסיס ולא אומר על המשכיות של משהו, אלא פשוט להכניס ספק חדש במקום זה שיוצא.

ש: אנחנו מדברים על קו ספציפית, לצורך העניין קו תל-יוסף-חיפה להכניס מישהו שיעבוד במקום שחר בקו הזה.

ת: אם זה היה באותו זמן מתאים, אז היינו הולכים לשם. אם זה לא היה מתאים לנו, לא היינו הולכים לשם. זה לא משהו מובנה ושיש תקדימים, או שאנחנו חיים על בסיס הנורמה הזו. זה לא משהו שאני מכיר.

ש: בהעברה הזו שנעשית, המעביר מקבל כסף ממי שהוא מעביר לו?

ת: אין לי מושג. זה לא קרה לי.

ש: ולפי מה שאתה יודע יש כסף שעובר בין ידיים בתהליך הזה?

ת: אין לי מושג. אם מעבירים משאית, הסבירות אומרת שגם צריך להעביר כסף.

ש: אני לא מדבר על ציוד, אלא על הקו.

ת: אני לא מכיר.

ש: באופן תאורטי לגבי המקרה של שחר, אחרי שהוא קיבל הודעה על הספקת ההתקשרות ב-2001, הוא היה בא אליכם ואומר לכם "תשמעו, אני רוצה להעביר את הקו למישהו אחר", אז יש סיכויים שהייתם אומרים כן?

ת: אני לא בסיטואציה. הייתי שומע, שוקל, והייתי מתייעץ. היינו מקבלים החלטה בעניין הזה, אבל זה לא עמד על סדר היום.

ש: אתם לא העלתם את ההצעה הזו בשום שלב שהוא?

ת: לא".[18]

לאור העובדה שהיו מחירים מקובלים בתנובה, ומר כהן הוא האיש שעסק בנושא זה, איני מאמין לעדותו שלא הכיר תמורה עבור קו חלוקה.

אף מר צבי רוזנברג ניסה להתחמק מלענות על השאלה האם היה נוהג של מכירת קווי הובלה של תנובה, הוא התכחש לכך שבמשרדו נעשו עסקאות של העברת קווים וטען שבדרך כלל המוביל הפורש הי