ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קיבוץ עין זיוון נגד אהרון בן נון :


30

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בנצרת

ה"פ 000110/08

בפני:

כב' השופט יונתן אברהם

תאריך:

02/03/2010

ע"י ב"כ עו"ד

אלוני

המבקשת

נ ג ד

1. אהרון בן נון

2. רות בן נון

ע"י ב"כ עו"ד

רזיאל אברון

המשיבים

3. המוסד לבוררות וגישור של התק"מ

4. ישראל ויזל - בורר

5. שלומי חצב - בורר

6. גדעון פלס - בורר

המשיבים הפורמלים

פסק דין

רקע

בפניי בקשת המבקשת (להלן: "הקיבוץ") לביטול פסק בוררות מחד, ומאידך, בקשת המשיבים (להלן: "בן-נון"), לתיקון השמטה מקרית ולהשלמת פסק הבוררות בהתאם.

ביום 20/05/08 חתמו הצדדים על הסכם בוררות, לפיו, העבירו את הסכסוך למוסד לבוררות וגישור של התק"מ בפני בוררים.

פסק הבורר ניתן ביום 15/10/08.

הבוררים חייבו את הקיבוץ לשלם לבן נון דמי עזיבה, מבלי לקבוע סכום ספציפי, אך תוך קביעת דרך החישוב.

באשר לכללים הקובעים לעניין חישוב דמי העזיבה, קבעו הבוררים:

"בעין זיוון נקבעו בשנת 1992 החלטות בעניין הסדרי עזיבה, השונות מן הכללים התנועתיים הרגילים.

לא הוצג בפנינו כל מסמך הקובע כי החלטות אלו שונו בכלל ועד מועד עזיבת המשפחה בפרט.

לפיכך, אנו רואים את החלטות הקיבוץ כתקפות ומחייבות.

בהתאם לזאת, אנו מקבלים את בסיס החישוב שהוצג על ידי

המשפחה ...".

(מדובר בתחשיב שהוכן על ידי בן נון - י.א.).

על קביעה זו הוגשה בקשת הקיבוץ לביטול פסק הבוררות.

בהמשך פסק הבוררות הורו הבוררים לקיבוץ להורות לחברת הפניקס, אצלה נצברו כספים עבור בן נון, לשחרר את הכספים הנ"ל לידי בן נון.

ברם, פסק הבוררים לא קבע מועד ספציפי כמועד בו היו זכאים בן נון לאותם כספים.

בעניין זה ביקשו בן נון שבית המשפט, או לחלופין הבוררים ישלימו את החסר.

אדון להלן בבקשות הצדדים, ותחילה לטענות הצדדים בעניין ביטול פסק הבוררות.

ביטול פסק הבוררים

טענות הקיבוץ

לטענת הקיבוץ על בית המשפט להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") ולבטל את פסק הבוררות שניתן ע"י המשיבים הפורמליים (להלן: "הבוררים"), ביום 15/10/08 באשר לדמי העזיבה המגיעים לבן נון לאחר עזיבתם את הקיבוץ.

לטענתו, מכוח תקנה 19 (א) לתקנות האגודה השיתופית פורסמו בשנת 1993 כללים, המסדירים את הזכויות של חבר יוצא או מוצא מקיבוץ.

לטענתו, הכללים קובעים כי לחבר קיבוץ מגיעים שני מרכיבים, האחד, "מענק דמי עזיבה" (סעיף 3) והשני, תשלומי קצבה אשר תשולם לעוזב "למן הגיעו לזמן פרישה" (ס' 9 לכללים).

כמו כן נקבע בכללים, בסעיף 12, כי במידה ונרכשו קופות גמל ינוכו סכומים אלה מתשלומי העוזב לקצבה.

לטענת הקיבוץ, פסק הבוררות ניתן מבלי לבקש מבן נון את פירוט הסכומים המדויקים המופקדים על שמם בקופות גמל נזילות ו/או בקופות הפנסיה.

לטענת הקיבוץ, קביעת הבוררים כי בקיבוץ נקבעו כללים שונים מן הכללים התנועתיים לעניין דמי עזיבה שגויה. בהתאם לקביעה זו קיבלו הבוררים את בסיס החישוב של בן נון וזאת חרף העובדה שהחלטות הקיבוץ לא חרגו מכללי העזיבה וחרף העובדה כי אין לקיבוץ זכות להוסיף ו/או להוריד סכומים מדמי עזיבה.

לטענת הקיבוץ, החישוב שערכו הבוררים אינו מנכה מאות אלפי ש"ח שהופרשו לקופות גמל וקופות פנסיה אשר רשומים על שם בן נון ואין לקיבוץ כל גישה אליהן.

לטענת הקיבוץ, יש לבטל את פסק הבוררים בשל העילה האמורה בס' 24 (3) לחוק לפיה, הבוררים פעלו ללא סמכות או חרגו מסמכות הנתונה להם לפי הסכם הבוררות בשל כך שהבוררים לא דנו בהתאם לכללי העזיבה, שכן, הכללים קובעים שלא ניתן להוסיף על דמי העזיבה אלא באישור התנועה ואישור כזה מעולם לא ניתן.

כמו כן נטען כי הבוררים העניקו לבן נון את סכום הפנסיה בסכום מהוון, מקום שההסכם בין הצדדים העביר לבורר את ההכרעה ב- "דמי העזיבה" ולא התיימר ליתן לבורר סמכות להוון את סכום הפנסיה אלא לכל היותר לפסוק מה יהיה סכום הפנסיה החודשי.

כן נטען כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל העילה האמורה בס' 24(4) לחוק, לאחר שלא ניתנה לקיבוץ האפשרות להציג ראיותיו ולאחר שהבוררים לא ביקשו מבן נון את גובה הסכומים שהופרשו ע"י הקיבוץ ו/או ע"י מעסיקת בן נון לקופות גמל/קרנות/או קופות פנסיה וקיזזו אותם שכן אין לקיבוץ גישה לקופות אלה ולנתונים הרלוונטיים.

לטענת הקיבוץ, אי הצגת הסכומים, שהופרשו על ידי הקיבוץ על ידי בן נון, חרף בקשת הבוררים במכתב מיום 17/08/08 גרמה נזק בלתי הפיך לקיבוץ וזכותו להביא את מלוא טענותיו בפני הבוררים.

כן נטען כי יש לראות את ההסכם שהעביר לבורר סמכות הכרעה בדמי עזיבה כמי שמחייב את הבוררים להכריע על פי הדין המהותי, שכן כל חברי הקיבוצים אמורים לקבל דמי עזיבה שווים.

עוד נטען, כי יש לבטל את פסק הבוררות לפי ס' 24 (9) לחוק שכן הכללים נועדו להגשים את עקרון השוויון בדיני האגודות השיתופיות, באופן שיוענק לכל חבר קיבוץ תשלום אחיד בגין פנסיה, כנגזרת משנות הוותק ומרכיבים אחרים ועל כן נטען כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור.

לטענת הקיבוץ, פסק הבוררות מעניק למשיבים סך של כ- 350,000 ₪ שאינם מגיעים להם.

עוד נטען, כי פסק הבוררות העניק למשיבים סכומי עתק בגין ריבית החשב הכללי, מקום שעל פי דין מגיע למשיבים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

תשובת בן נון

בן נון ביקשו לדחות את טענות הקיבוץ באשר לביטול פסק הבוררות.

לטענתם, ניסיונו של הקיבוץ במסגרת בקשתו, לבטל את פסק הבוררות, עומד בניגוד מוחלט ביחס לפרשנות ולפסיקת בתי המשפט הן בקשר למהות מוסד הבוררות וכן באשר לפרשנות המצמצמת שניתנה באשר לביטול פסק בורר.

לטענתם, פסק הבוררות ניתן על ידי הבוררים שהיו מקובלים על הקיבוץ ועל בן נון.

הסכם הבוררות נמסר לעיון הצדדים טרם החלה הבוררות. הצדדים הקדימו והביאו טענותיהם בפני הבוררים כאשר הובהרה לצדדים משמעות הליכי הבוררות.

אין חולק כי הבוררות עצמה נוהלה בהתאם לדין.

לטענתם, במקרה דנן חל ס' י"ד לתוספת לחוק הבוררות, (נוכח הוראת ס' 7 להסכם הבוררות הקובעת כי ניהול הבוררות יהיה כפוף לחוק) הקובע כי:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו , הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט ".

באשר לפסק הבוררות נטען, כי הבוררים הנם חברי קיבוץ המכירים את מהות חיי הקיבוץ ופסיקתם ניתנה לאחר שמיעת טיעונים וקריאת המסמכים הרלוונטיים.

לטענתם, פסיקת הבוררים, כי בקיבוץ נקבעו בשנת 1992 החלטות ייחודית בעניין סדרי עזיבה, השונות מן הכללים התנועתיים הרגילים, היא קבלת טיעוני בן נון ודחיית עמדת הקיבוץ להחלת כללי העזיבה התנועתיים.

באשר לעילת הביטול על פי ס' 24 (3) לחוק הבוררות נטען, כי לא הייתה כל חריגה של הבוררים ממסגרת סמכותם על פי הסכם הבוררות.

לטענתם, טענת הקיבוץ כי הוא שייך לתנועה הקיבוצית, איננה רלוונטית לנושא הבוררות ואין כל קשר בין השוויון שיש לנקוט ובין טענת החריגה מסמכות.

לטענתם, יש להדגיש כי המחלוקת הבסיסית בין הצדדים הייתה - האם זכאים בן נון לקבל את זכויותיהם בהתאם להחלטת אסיפת הקיבוץ מיום 03/01/92, או שמא יש להחיל עליהם את כללי העזיבה התנועתיים לאחר החלטות הקיבוץ הנ"ל, וזאת מבלי שהקיבוץ ינסה לפעול לשינוי החלטות שלו.

לטענתם, טענת הקיבוץ כי הסכומים שהופרשו על שם החברים הנם בבעלות הקיבוץ שגויה מהיסוד, ואין בה כדי להביא לביטול פסק הבורר מחמת חריגה מסמכות. עסקינן בכספים שהוכנסו לקרנות אישיות שאם כן לא היה נבחר מסלול אישי של חסכון אלא מסלול שהקיבוץ צד לו.

לטענתם, עניין היוון הפנסיה הוצג בצורה ברורה בכתבי הטענות בפני הבוררים. אם סבר הקיבוץ כי עניין זה אינו בסמכות הבוררים היה עליו להעלות טענה זו בפני הבוררים מיידית בעת הדיון בפניו.

עוד נטען, כי נושא הפנסיה עלה בפני הבוררים ביום 12/08/08 ובהמשך גם הייתה התייחסות לכך במכתב השאלות של הבוררים מיום 17/08/08.

כמו כן תשובת הקיבוץ מיום 27/08/08 אינה שוללת את סמכות הבוררים להיזקק לשאלה זו ועל כן מנוע הקיבוץ להעלות טענה זו כיום.

באשר לטענה כי יש לבטל את פסק הבוררות בהתאם לעילה הקבועה בס' 24 (4) לחוק נטען כי אין בסיס לטענה כי לא ניתנה לקיבוץ הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, שכן, הפרטים שלגביהם טוען הקיבוץ שלא הועברו לבוררים או שהייתה כביכול חובה להעבירם כלל לא נדרשו על ידי הבוררים (ראה המכתב מיום 12/08/08). כמו כן הקיבוץ היה יכול לפנות ולבקש מהמשיבים להשלים תשובתם, טרם מתן פסק הבוררות.

כן נטען, כי לא יוכל בעל דין לטעון כי היה על הבורר לשמוע עדויות ולקבל ראיות בלי שביקש זאת מהבורר.

עוד נטען, כי במשך הזמן שמן הבוררות ועד יום מתן פסק הדין יכול היה הקיבוץ לפנות לבורר ולבקש להמציא לו חומר נוסף או להתריע בפניו על חוסר האינפורמציה, ולא עשה כן. על כן יש לדחות טענתו זו.

באשר לעילה הקבועה בס' 24 (9) לחוק, לפיה נטען כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנות הציבור, השיבו בן נון בהסתמך על דנ"א 9565/03 כדורי נ' כליף, כי פסיקת סכום גבוה, אף אם אינו סביר, אינה הופכת אותו לנוגד את תקנת ציבור, משום שפסיקת הסכום הנ"ל נקבעה תוך התחשבות במכלול הנסיבות.

עוד נטען כי בית המשפט חסר כלים מתאימים לבחינת סבירות הסכום עצמו.

כן נטען כי הצדדים הם שפנו לבוררות מיוזמתם, הסמיכו את הבוררים לדון בעניינם, ואם בית המשפט ישמש כערכאת ערעור על פסק הבוררות, כל יתרונותיו של מוסד הבוררות ייעלמו.

דיון בבקשת הביטול

בקשה לביטול פסק בוררות תחסה תחת ההלכה שנקבעה בעניין "כוכבי":

"הלכה היא כי לא על נקלה אפוא יטה בית המשפט להתערב בהחלטתו של בורר ובוודאי, יעדיף, ככל שניתן להימנע מביטולה".

(ראה ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית פד"י (מב) 3 עמוד 274-275).

אבחן להלן את הטענות לקיומן של עילות לביטול פסק הבוררים.

הטענה כי הבורר חרג מסמכותו - ביטול פסק הבורר בשל העילה הקבועה בס' 24(3) לחוק

יש לדחות את טענת הקיבוץ כי הבוררים התעלמו מסעיפים מחייבים בכללי העזיבה שהותקנו

ב- 1985 ומכללי 1993 שהיו בתוקף ביום העזיבה ופסקו בניגוד להם.

ראשית, יש להדגיש כי הסכם הבוררות שקבעו הצדדים אינו מוציא מכלל תחולה את ס' י"ד להוראת התוספת לחוק הבוררות הקובע כי :

" הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו, הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי משפט".

על כן, אף אם אכן חלים על הצדדים כללי העזיבה מ- 1985 ומ- 1993 הנ"ל, יש לדחות את הטענה כי הבוררים לא פסקו בהתאם להם שכן על מנת שתהיה לצדדים האפשרות לבקש את ביטול הפסק בעילה זו, צריכים הם להתנות ביניהם בבירור שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי (ראה אוטולונגי, בוררות דין ונוהל בעמ' 1066).

בענייננו, אין חולק כי לא כך הוסכם בין הצדדים ומשכך, דין הטענה להידחות.

פרופ' אוטולנגי, בספרה בוררות דין ונוהל חלק ב', מהדורה רביעית ע' 1018-1019 התייחסה לעניין החריגה מסמכות:

"בורר שהופטר מהדין המהותי לא ייחשב כחורג מסמכותו, אם הפסיקה שלו לא תהיה מוצדקת מבחינת הדין המהותי, אשר לפיו, צריך היה להגיע למסקנה שונה. אין לבחון את פסקו לפי אמות מידה בהן בוחנים פסק דין של בית משפט. גם אם ברור הדבר שבית המשפט היה פוסק אחרת אילו העניין היה מובא בפניו, עדיין אין הדבר מהווה הצדקה לביטול פסק בורר, אם הופטר מהדין המהותי".

כמו כן נקבע בע"א 318/85, דן כוכבי, הנ"ל, כי אין בתי המשפט יושבים לערעור על פסק בורר. לפיכך, בדיקת הפסק אינה נעשית על - פי הקריטריונים לבדיקת פסק - דין של ערכאה שיפוטית, אם הופטר הבורר מהדין המהותי.

אני מקבל את עמדת בן נון כי לא הועלתה על ידי הקיבוץ במהלך הבוררות ע"י הקיבוץ כל טענה כלפי הבוררים ו/או לגבי דרך ניהול ההליכים.

לא הוצגה בפניי ראיה כלשהיא המלמדת על העלאת טענה שכזו במהלך ההליך.

על כן לא מתקיימת במקרה דנן עילת הביטול הקבועה בס' 24 (3) לחוק הבוררות וכן לא התקיימה העילה הקבועה בס' 24 (7) - פסיקה בניגוד לדין.

בשל אי תחולת הדין המהותי, ומאותם נימוקים, יש לדחות גם את הטענות בדבר שיערוך סכום החיוב לפי ריבית החשב הכללי.

באשר להיוון הפנסיה, כפי שעולה מן המסמכים שהוצגו בפניי, נכונה טענת בן נון כי נושא זה הועלה בפניי הבוררים בכתבי הטענות. אם סבר הקיבוץ כי עניין זה לא נכלל בגדר סמכות הבוררים היה עליו להעלות טענה זו כבר בישיבות הבוררות, דבר שלא נעשה.

כמו כן, עלה נושא ההיוון במכתב השאלות של הבוררים מיום 17/08/08 לגבי נושא הפנסיה וכן בתשובת הקיבוץ מיום 27/08/08 שלא שוללת את סמכות הבוררים לדון בעניין הפנסיה ומשכך, גם טענה זו דינה להידחות.

לטעמי, ס' 24 (3) לחוק הבוררות נועד למי שלא הסכים להרחבת סמכויותיו של הבורר ומצא עצמו בפני עובדה מוגמרת של פסק בורר בדבר, אשר כלל לא נמסר על ידיו להכרעתו, וכן ובמקרה שאמנם הופיע צד וטען בפני הבורר, אך התריע נגד החריגה מסמכות.

במקרה דנן הקיבוץ לא העלה כל טענה בשום שלב לפיה, העניין אינו בגדר סמכויות הבוררים ואין לו להלין אלא על עצמו.

עילת הביטול הקבועה בס' 24 (4) לחוק הבוררות

אשר לטענה, כי הבוררים נתנו את פסקם בטרם ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם על פי עילה הקבועה בס' 24(4) לחוק, הרי שמעיון בנתונים ובמסמכים שהגישו הצדדים עולה בבירור כי לטענה זו אין כל בסיס.

ראשית, בית משפט זה הכריע בשאלה זו זה מכבר, עת דן בבקשה להמצאת מסמכים ופסק כי במסגרת הבקשה לא ניתן להתיר הגשת מסמכים אשר נוגעים לגוף הסכסוך שנמסר להכרעת הבוררים ואשר ניתן היה להגישם לבוררים.

(ראה החלטתי מיום 30/04/09).

ביום 17/08/08 נתבקשו נתונים מהצדדים ע"י הבוררים (ראה נספח ח' להמרצת הפתיחה) ובכללם, מידע בנושא הפנסיה, פרטי שנות הוותק וכן האם יש קרנות נוספות שהקיבוץ הפריש אליהן כספים.

הבוררים קיבלו תשובה מהקיבוץ כי עסקינן בקרנות פרטיות שונות.

איני מקבל את הטענה כי נציגי הקיבוץ הגישו לבורר דרישה להעברת פרטים במכתב מפורש של הקיבוץ לבוררים אשר כלל את פרטי החיסכון הפרטי. שכן, בין מועד תשובת הצדדים לבוררים ביום 27/08/08 (ראה נספחים ט ו- י' להמרצת הפתיחה) ועד למתן פסק הבוררות ביום 15/10/08 עבר למעלה מחודש וחצי ולא הוכח בפניי כי הקיבוץ פנה ודרש כי בן נון ישלימו ויציגו את הנתונים החסרים בפני הבוררים.

לאור האמור, לא מתקיימת גם עילת ביטול זו.

עילת הביטול הקבועה בס' 24 (9) לחוק הבוררות

לטענת הקיבוץ, פסיקת הבוררים שקבעה כי כללי העזיבה אינם חלים, יצרה אי שוויון מובנה שכן המבקשים נהנים מחישוב דמי העזיבה, אך לא מקוזזים מכספי דמי העזיבה עודפי החיסכון וקופות הגמל, דבר שיוצר חוסר שוויון בין פרטים שווים בחברה הקיבוצית ומנוגד לנוהג הקיים, על חשבון כלל חברי הקיבוץ.

לא על נקלה יבוטל פסק בורר בשל טענה להיותו מנוגד לתקנת הציבור, אלא רק במקרים חריגים ביותר.

לענייננו, אין די בפסיקת סכום גבוה אף אם לגישת הקיבוץ הוא מופרז, כדי לבטל פסק בורר.

בספרה (בעמוד 1092) כותבת פרופסור אוטולונגי ז"ל:

"בית המשפט במקרה אחד דחה את הטענה שהסכום שנפסק על ידי הבורר היה מוגזם, דבר הנוגד בשל כך את תקנת הציבור. סכום כסף כשלעצמו אינו יכול להיחשב כ"גבוה או אסטרונומי". צריך להתחשב בכל הנסיבות, והעובדה שהסכום אינו נחשב לסביר על ידי העותר אינה הופכת אותו לנוגד תקנת ציבור", (הדגשה בקו שלי י.א).

לסיכום, לא מצאתי שנתקיימה עילת ביטול מבין אלו שמנה הקיבוץ, ועל כן, הבקשה לביטול פסק בורר שהגיש הקיבוץ, נדחית.

בקשת בן נון לתיקון השמטה מקרית והשלמת פסק הבוררים
רקע

בפסק הבורר מיום 15/10/08 ניתנה על ידי הבוררים ההוראה הבאה:

"קיבוץ עין זיוון יסדיר את הנושאים הכספיים בין הצדדים לפי ההנחיות הבאות: הסכומים הצבורים בהפניקס (המוגדרים בטבלה: "יתרה חופשית בהפניקס").

הקיבוץ יעביר, עד לא יאוחר מה- 10.11.08, לקרנות המחזיקים בכספים, הוראה בכתב לשחרור כל הכספים הצבורים על שם המשפחה , ומכתב ייפוי כוח למשפחה למשוך את הכספים בהתאם לשיקוליה ...".

(הדגשה בקו שלי י.א).

טענות בן נון

לטענת בן נון, יש להשלים/לתקן את הוראת הבורר הנ"ל באופן שיקבע "מועד קובע" לחישוב "היתרה החופשית בהפניקס", הלא הוא מועד עזיבתם את הקיבוץ (יוני 2001) וסכום זה יש לשערך החל מאותו מועד ועד למועד מתן פסק הבוררות.

לטענתם, בקשה זו מוגשת במסגרת ס' 22(ד) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק") על פיו, על בית המשפט להורות על תיקון ההשמטה המקרית בפסק הבוררות תוך כדי דיון בבקשה לביטול.

לטענתם, במסגרת פסק הבוררות, ניתן על ידי הבוררים מבחינה מהותית "צו עשה". צו זה אינו מציין סכומים להעברה בפועל.

לטענתם, העדר ציון מפורש של סכום "היתרה החופשית בהפניקס" הנכון ל"יום היווצרות העילה". לטענתם, צריך החישוב הכספי להיעשות למועד עזיבת המבקשים את הקיבוץ. זהו הבסיס לחישוב דמי העזיבה.

לטענתם, בסיס זה נתקבל על ידי הבוררים עת ערכו את חישוב דמי העזיבה על פי הנתונים שהובאו על ידי בן נון, בפסקם, נכון ליום 28/09/08. לטענתם, מדובר בהשמטה מקרית, שיש לבית המשפט במסגרת ס' 22 לחוק סמכות לתקנה.

לטענתם, ייתכן שהבוררים סברו לתומם כי ההשלכות הכספיות על רקע הנתונים שהובאו בפניהם ביחס "למועד היווצרות העילה", "ברורות ומובנות".

לטענתם, דחיית בקשתם מהווה מתכון להמשך גרימת הנזקים ולהמשך הפגיעה בהם.

לטענתם, נתונים אלה נמסרו על ידי הקיבוץ עצמו שלא חלק עליהם (ראה הנספחים לתצהיר בן נון).

לטענתם, מדובר בהשמטה מקרית, משום שאם היו הבוררים מציינים באופן מפורש שמדובר בסכומי היתרה החופשית בחברת הפניקס - כפי שהוצגו בחישובי בן נון נכון ליום עזיבתם את הקיבוץ - "יום היווצרות העילות" - ושאף הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית - לא הייתה מתעוררת כל בעיה.

כמו כן נטען כי ממכתב האישור מיום 19/11/08 שנשלח לחברת הפניקס עולה כי סכום היתרה החופשית בהפניקס קטן בצורה משמעותית מהסכום שהיה ביום 07/06/01.

נטען כי על פי החלטת הבוררים, משהוגשה בקשה לביטול פסק הבורר, בסמכות בית המשפט לדון גם בכך במסגרת הבקשה לביטול פסק בורר (הבוררים לא דנו בבקשה גופה ולא דחו אותה).

כן נטען כי על פי ההלכה הנוהגת היום יש להרחיב את סמכות התיקון בענייני בוררות הקבועה בס' 22 לחוק על מנת למנוע התדיינות נוספת ולהציל "מכליה" את חוק הבוררות ולשים קץ למחלוקת אשר לא נסתיימה וראוי לסיימה.

טענות הקיבוץ בתגובתו

לטענת הקיבוץ, יש לדחות את הבקשה שהנה למעשה בקשה להוסיף לסכום הבוררות סך של 150,000 ₪ כך שהסכום שעמד לזכות המבקשים יוצמד ותתווסף אליו ריבית מיום היווצרות העילה קרי, מיום עזיבת המבקשים את הקיבוץ.

לטענתו, מדובר למעשה בערעור על החלטת בורר שתכליתו להפוך את הפסק.

עוד נטען, כי בן נון אינם טורחים לציין מהם הסכומים המופקדים בפועל על שמם והם מסתפקים בטענה כי עומדות לחובת המשיבים הלוואות משנת 1995 ואשר בעטיין סכום היתרה החופשית "קטן" מאשר הוא אמור להיות.

הקיבוץ הפנה לס' 53.4 לתצהיר מר אהרון בן נון ממנו ניתן לטענתו ללמוד, כי אין מדובר בטעות קולמוס או השמטה וכי אף בהנחה שמדובר בטעות אזי מדובר בטעות מהותית שנובעת מאי הבאת ראיות בפני הבורר.

עוד נטען כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט יוכל לשנות את פסק הבורר בעניין מהותי שכלל לא עלה במחשבתו של הבורר בשעת כתיבת הפסק ולא היה בדעתו לכללו בו .

לטענתו, יש לדחות את הנימוק לתיקון "הטעות" - שעניינו, כי לא היה ידוע לבוררים כי היתרה החופשית קטנה מן היתרה החופשית שצוינה בטבלה שהוגשה במהלך הבוררות, שכן, מדובר בכישלון של בן נון להביא את גרסתם בפני הבורר.

לטענתו, אין מדובר בהשמטה מקרית שכן הבוררים ידעו כי עומדות לחובת הקיבוץ הלוואות בפניקס שמונעות שחרור חלק מן הסכומים. כמו כן הבוררים לא ביקשו לדעת מהו גובה "היתרה החופשית בפניקס" ולא קבעו כי מגיע לבן נון סכום ברוטו, וכל סכום שישוחרר מקרן דמי העזיבה ינוכה ממנו, אלא כל אשר קבעו כי לבן נון ישולם סך של 398.000 ₪ וכן סכום נוסף, הוא הסכום המופקד לזכות בן נון בחברת הפניקס בלבד.

לטענת הקיבוץ, כאשר הבוררים חישבו את הסכום של 398,000 הם קבעו שסכום זה ישלים את דמי העזיבה והפנסיה שלדעתם, לא הצליחו לחסוך עבורם.

לטענת הקיבוץ בסיכומיו, יש לדחות את הטענה כי מגיע למשיבים גם את הסכום שקיים בקרן וכן את התוספת שפסקו להם הבוררים. זוהי למעשה תוספת על תוספת.

תשובת בן נון לתגובת הקיבוץ

לטענתם, הקיבוץ הפסיק להחזיר את סכומי ההלוואות שלקח מחברת הפניקס, דבר שהגדיל את מרכיב החוב והריביות המועמסות בהלוואות (שקיומן היה ידוע לבוררים) ועל כן לא ניתן לדעת את סכום "היתרה החופשית" אשר משתנה בהתאם לגידול בחוב הקיבוץ.

כן נטען כי יש לדחות את טענת הקיבוץ כי הוא לא ידע מהם הסכומים, שכן הוא עצמו נתן לבן נון את הנתונים וכן הציגם בפני הבוררים (נתונים שהתייחסו לחודש 06/2001).

לטענתם, לא היה ביכולתם לשחרר את כספי "היתרה החופשית" בשל סירובו של הקיבוץ לתת להם את המכתב המשחרר את כספי "היתרה החופשית".

כן נטען, כי פסק הבוררים הוא זה שמאמץ את דרך חישוב דמי העזיבה של בן נון אשר התבסס על מצב הנתונים מחודש 6/01, נתונים אשר נתקבלו מהקיבוץ (חישוב שכלל בתוכו את מרכיב "היתרה החופשית").

לטענתם, רק לאחר שהועבר מכתב הקיבוץ מחודש 11/08, לאחר מתן פסק הבוררים, התברר להם כי צוין רק סכום החוב ולא סכום היתרה החופשית שהנה היום 140,240 ₪.

(סכומה הנומינלי של היתרה החופשית הנו לטענתם 252,439 ₪).

בן נון הביעו הסכמתם, בשנית, לכך שהבוררים יפסקו בנושא זה, כפי שנטען בבקשת התיקון המקורית שלהם.

דיון

ס' 22 לחוק הבוררות קובע:

"22. תיקון פסק בוררות

(א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק

הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה:

(1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם

או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה;

(2) הפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך;

(3)...
(4)...

(ב)...

(ג) הבורר יחליט בפניה לפי סעיף זה תוך שלושים יום מהיום שנמסרה

לבעלי-הדין האחרים הודעה עליה.

(ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא הייתה פניה לבורר או שהייתה פניה והבורר לא החליט בה".

סמכות התיקון הקבועה בס' 22 לחוק כוללת בעיקר נושאים שניתן לתארם כנושאים טכניים ושוליים לעיקרי הפסק ואינה חלה מקום שמדובר בטעות שבשיקול דעת או הטעונה מחשבה נוספת, הדבר עולה בבירור מלשון סעיף 22 (א) והעניינים המפורטים בו. (ראה גם לעניין זה ס. אוטולונגי בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, כרך ב' בעמ' 873).

במקרה דנן אין מדובר בהשמטה שביסודה היא בעלת אופי טכני כטענת המבקשים, אלא, בעניין מהותי. אין מדובר בעניין המובן מאליו שנשמט ממחשבתו של הבורר שלא במודע, שכן, הושמט המועד הקובע לעניין חישוב כספי היתרה החופשית הצבורים בחברת הפניקס, עניין אשר משנה באופן משמעותי את חישוב סכומי הכסף המגיעים לבן נון. אי לכך אין מדובר בסמכות המוקנית בס' 22 לחוק.

איני מקבל את טענת בן נון שברורים הם פני הדברים שיש להוסיף את ההוספה "מיום היווצרות העילה" בשל העובדה שהבוררים קיבלו את חישובם באשר לתשלומי הקיבוץ.

שכן, הבוררים הטילו על הקיבוץ להסדיר את הנושא הכספי ולהורות לחברת הביטוח לשחרר כל הכספים הצבורים על שם בן נון על מנת שאלה יוכלו לשחררם.

במקרה דנן לא נקבע נכון לאיזה מועד יבוצע החישוב של הסכומים המוגדרים כ- "היתרה החופשית בהפניקס" בפסק הבוררים, ולעניין המועד חשיבות רבה שכן חלף זמן לא מבוטל ממועד העזיבה של בן נון את הקיבוץ (15/06/01) ועד למועד מתן פסק הבוררות.

לחלוף זמן זה יש משמעות לעניין גבה הסכומים שיתקבלו בסופו של יום.

לו היו הבוררים למשל, מציינים בפסק הבוררות מהו המועד הקובע להתחשבנות בין הצדדים אך מועד זה היה נשמט מתוך ההוראה המנחה שניתנה לקיבוץ לאופן ביצוע החישוב, אזי היה בית המשפט משלים פרט טכני זה בהתאם לסמכות הנתונה על פי ס' 22 (ד) לחוק. בענייננו, הבוררים כלל לא דנו בשאלה מהו המועד הקובע להתחשבנות בדבר "היתרה החופשית בהפניקס". עניין זה הנו עניין מהותי, במסגרת הסכסוך שהובא בפני הבוררים. ככזה, הוא דרוש הכרעה ע"י הבוררים ובית המשפט לא ישים עצמו בעניין מהותי זה במקום הבוררים.

שונה היה הדבר אם למשל בשגגה, נקבע היה תאריך כלשהו לתחילת התשלום בסוף פסק הבוררות במקום תאריך אחר שנקבע קודם לכן בפסק הבוררות שאז, ניתן לתקן זאת במסגרת ס' 22 (ד).

ראה לעניין זה רע"א 6559/99 פרג נ' מילר עו"ד פד"י נד(1) 238, שם נקבע שבמידה שטעה הבורר ובמקום לרשום את תאריך היווצרות העילה, כתאריך לתחילת תשלום ריבית, כפי שביקש התובע בעתירתו, רשם הבורר את תאריך תחילת הפסק, יכול הוא לתקן פליטת קולמוס זו במסגרת ס' 22 (א)(1).

ראה לעניין סמכות התיקון במסגרת ס' 22 הנאמר בספרה של פרופ' אוטולונגי בעמ' 888:

" ...כך למשל, תיקן בית המשפט את פסק הבורר במוצאו שהבורר טעה בקביעת הסכום ששילמה המבקשת למשיבים "על החשבון" ; או שנפלה טעות דפוס בהחלטת הבורר לגבי הסכומים שיש לשלמם. אך ביהמ"ש אינו יכול לתקן את הפסק על ידי הכנסת סכומים , מקום שהבורר לא נקב בהם כלל ". (הדגשה בקו שלי י.א).

הוא הדין לגבי קביעת המועד הנכון להתחשבנות.

זאת ועוד, לו הייתה מתקבלת הטענה שלבית המשפט סמכות לתקן את הפסק בעצמו היה נזקק בית המשפט לשמיעת עדים בעניין מהותי שבמחלוקת בין הצדדים (בשאלה מהו המועד הקובע לחישוב), ורק לאחר שמיעת עדויות יכול היה להכריע בעניין עובדתי זה.

דומני, כי במקרה דנן, נכון יהיה להורות על השלמת פסק הבוררים בעניין הנ"ל.

סמכותו של בית המשפט להחזיר את פסק הבורר לבורר לצורך השלמה, קבועה בס' 24 (5) לחוק, וכן בס' 26 (ב) לחוק.

ס' 24 (5) לחוק הבוררות קובע:

" 24. ביטול פסק בוררות

בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר,

מאחת העילות האלה:

(1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) ...
(5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו".

ס' 26 (ב) לחוק קובע:

"26 ...

(א) ...

(ב) לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר".

(ראה והשווה רע"א 1021/90 א' לוי, קבלני בניין בע"מ נ' גויכמן, פ"ד מה(2) 796 שם קבע בית המשפט שבפסיקת הבורר, הבלתי ברורה מבחינת ביצוע, לא הכריע הבורר בעניין שנמסר להכרעתו ועל כן החזיר בית המשפט את פסק הבורר להשלמה מכוח ס' 24 (5) לחוק).

בשלב מוקדם של הדיון בפניי טען ב"כ הקיבוץ, כי הואיל ואת בקשת הביטול הגיש הקיבוץ ולא בן נון, אין בית המשפט מוסמך לדון בבקשת בן נון לתיקון השמטה שהובאה במסגרת תגובתם לבקשת הביטול. שכן, לשונו של ס' 24 מכתיב שבית המשפט יקנה סמכות רק מקום בו בעל הדין המבקש את התיקון/השלמה הוא זה שהגיש את בקשת הביטול.

בסיכומיו לא חזר על טענתו זו.

יותר מכך, הוא אף טען בפסקה 5 סיפא לסיכומיו כך:

"בית המשפט אף רשאי להחזיר את הפסק לבוררים או אף לבורר אחר על פי ס' 26 ב' לחוק הבוררות, לאור הסתירות שהועלו כאמור, יהיה זה מוצדק להחזיר את הפסק לבוררים להשלים את המידע בהקשר לקרנות הפרטיות שנצברו תוך כדי עבודות החוץ, ולקבוע את הסכום הסופי לדמי העזיבה ".

טענתו זו הועלתה כטענה חילופית לעילת הביטול של פסק הבוררות.

ברי, כי את בקשתו זו, באשר להשלמת המידע בהקשר לקרנות הפרטיות יש לדחות מכל וכל שכן מחלוקת זו הובאה לפתחם של הבוררים אשר דנו והכריעו בה.

לא כן באשר למועד "היווצרות העילה". בכך לא הכריעו הבוררים כלל.

למעלה מן הצורך, הלכה היא כי הפרשנות הנוהגת בשיטת המשפט הישראלית הנה הפרשנות התכליתית ( ראה לעניין זה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (19), פ"ד מט(2) עמ' 332).

בית המשפט נדרש לפרשנות זו מקום בו לשון החוק אינה ברורה לחלוטין או ששימוש בה יכול להביא למצבים אבסורדיים.

לטעמי, את המילים בס' 24 לחוק: "על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול)" יש לפרש פרשנות רחבה היינו, כי הסמכויות המפורטות בס"ק 1-5 לס' 24 לחוק, נתונות לבית המשפט במסגרת בקשה שהוגשה בפניו לביטול פסק בורר, גם מקום בו הצד המבקש את תיקון הפסק או השלמתו איננו הצד שפתח בתובענה אלא המשיב לה.

יש לזכור, כי תכליתו של חוק הבוררות היא להעביר להכרעת גוף חיצוני את המחלוקות המהותיות שבין הצדדים והכוונה איננה כי בית המשפט ישמש ערכאת ערעור על הבורר בעניינים מהותיים אלו או שישמש ערכאה "משלימה" לערכאת הבוררות (למעט בתיקון פרטים טכניים כמפורט בס' 22 לחוק).

על תכלית זו, ועל הסמכות הרחבה העומדת לבית המשפט להורות על תיקון פסק הבוררות או השלמתו על ידי הבורר, ניתן ללמוד גם מסעיפים נוספים בחוק הבוררות כגון ס' 26(ב) לחוק הבוררות שהובא לעיל.

פרשנות זו משתלבת גם עם הוראת ס' 28 שלפיה מקום בו נדחתה בקשה לביטול מוסמך בית המשפט להורות על אישורו של פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישור.

הפרשנות הלשונית שמציע ב"כ המשיב יכולה להביא לתקלה מקום בו החסיר הבורר דיון בעניין מהותי אולם, דן ביתר העניינים, ובעניינים בהם הכריע, אין אחד הצדדים מעוניין לבטל את קביעותיו של הבורר אלא כל רצונו הוא לעתור לבית המשפט בבקשה להורות לבורר להשלים את עבודתו בעניין שבו לא הכריע.

אם תתקבל פרשנותו של ב"כ הקיבוץ, המסתמך על האמור בסוגריים שברישא לס' 24 "(בחוק זה - בקשת ביטול)", הרי יהיה מנוע אותו צד מלפנות לבית המשפט בבקשה לפי ס' 24 (5) להשלמת פסק הבוררות, אלא אם כן יעתור לביטול פסק הבוררות כולו (לרבות ההכרעות בעניינים בהם דן הבורר, ואיש אינו מעוניין לבטלן).

התוצאה הנ"ל, שהיא תוצאה של פרשנות לשונית גרידא של הרישא לס' 24, שהציע ב"כ המשיב, אינה מתקבלת על הדעת ויש לדחותה.

לסיכום, הבוררים דנו במכלול הטענות והתביעות ההדדיות שבין הצדדים והגיע להכרעה במחלוקת שבין הצדדים, ורק בעניין אחד - נמצא פסקם חסר. ליקוי זה יכול למצוא את תרופתו בהחזרת הפסק לבוררים לצורך תיקונו והשלמתו ומן הראוי לנקוט דרך זו של החזרת הפסק ולא לבטלו.

סוף דבר

אני מורה כי פסק הבוררים יוחזר אליהם לצורך השלמתו והכרעה בשאלה:-

מהו המועד הקובע לחישוב "היתרה החופשית בהפניקס"?

שאר חלקי פסק הבוררים יישארו על כנם.

נוכח דחיית בקשת הקיבוץ וקבלת בקשת המשיבים, אני מחייב את הקיבוץ לשלם למשיבים הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪ ועליהם מע"מ כדין.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט"ז באדר, תש"ע (2 במרץ 2010) במעמד הנוכחים.

יונתן אברהם, שופט

סימי


מעורבים
תובע:
נתבע: אהרון בן נון
שופט :
עורכי דין: רזיאל אברון,אלוני