ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד שירן :


1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בפני כבוד השופט דוד מינץ

פ 000335/09

23/02/2010

בעניין:

מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

המאשימה

- נגד -

אסף שירן

ע"י ב"כ עו"ד פנינה כהן-שנדר

הנאשם

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד איילה גלברד-יעקב

ב"כ הנאשם עו"ד פנינה כהן-שנדר והנאשם בעצמו

הכרעת דין

כתב האישום ותשובת הנאשם

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; עבירה של נהיגה בעת שכרות; עבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה ונזק לרכוש; עבירה של הפקרה אחרי פגיעה; עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף; שתי עבירות איומים; עבירה של תקיפת אדם אחר העוזר לשוטר בעת מילוי תפקידו; ושתי עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

2. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 8.02.09 מעט לאחר חצות הלילה הקימו שני שוטרים, ג'מאל דאהר ואוהד שמיר, מחסום במחלף הארזים שבכביש 9 בנתיב המוביל מירושלים לכיוון תל אביב. את המחסום הם יצרו על ידי כך שהעמידו את הניידת שהייתה בשימושם (להלן: "הניידת") על שול הדרך באלכסון באופן שגלגליה הקדמיים הצרו את נתיב הנסיעה. שני השוטרים עמדו מחוץ לניידת ואורות הניידת היו דלוקים ומהבהבים. בחלוף כשעה הגיע הנאשם לכיוון המחסום כשהוא נוהג ברכב מסחרי (להלן: "הרכב") במהירות גבוהה ובהיותו שיכור. השוטר ג'אמל הבהב לו בפנס שיעצור, אך הנאשם לא הגיב לסימונים והמשיך בנסיעה במהירות של 152 קמ"ש לפחות ופגע בצידה הימני של הניידת, אשר נדחפה לכיוון של ג'מאל והדפה אותו אל הכביש. כתוצאה מהפגיעה נחבל השוטר ג'מאל בגבו, בחזהו, בשתי ברכיו ובקרסול שמאל והוא פונה לבית החולים הדסה. חרף העובדה שכתוצאה מהתאונה הגלגל הקדמי ימני של הרכב נעקר ממקומו, הדבר לא מנע מבעד הנאשם להמשיך בנסיעה כשציריית הגלגל הימני הקדמי מעלה הבזקי אש. בהמשך הדרך, בסמוך לקניון הראל, עצר הנאשם את הרכב, כשמאחוריו עצרה ניידת נוספת שהוזעקה לרדוף אחריו, כשבתוכה השוטר ליאור ביטון ומספר מתנדבים. הנאשם סרב לבקשת השוטרים לפתוח את דלת רכבו, ולאחר שיצא ממנו צעק וקילל והחל לדחוף אותם. גם לאחר שהנאשם נלקח לתחנת המשטרה בירושלים הוא המשיך לקלל את השוטר ביטון ואיים עליו כי יפגע בו ובאשתו. הנאשם לא הסתפק בכך והוא הכה את השוטר ביטון בסנטרו, דחף אותו והפילו לרצפה כשהוא נופל עליו. או אז, חנק את השוטר בשתי ידיו, קרע את מעילו והמשיך לאיים עליו ועל בני משפחתו. הנאשם גם ירק על מתנדב קטין יליד שנת 1992 שהיה במקום, ואמר לו כי הוא יגיע אליו לבית ספרו ויראה לו "מה זה", ו"כי הגלגל הוא עגול". גם את החוקר אייל העברי שהיה בתחנת המשטרה קילל הנאשם ודחף אותו.

3. בתשובתו לאישום הודה הנאשם רק בכך שנהג בלא רישיון רכב תקף בשל כך שהוא לא שילם את אגרת הרישוי. מלבד זאת הוא כפר בכל המיוחס לו. הוא ציין כי לא נסע במהירות מופרזת, לא היה שיכור בעת הנסיעה וכי הוא רק שתה עובר לאירוע בקבוק בירה אחד בלבד. לדבריו, לא היה כל סימן שהעיד על הימצאותה של הניידת במקום, והוא הבחין בה רק בשלב מאוחר מדי כשכבר לא היה בידו לבלום את רכבו. הוא אמנם ניסה לבלום על מנת למנוע את הפגיעה בניידת וכשהבין שהוא מאבד את השליטה על רכבו, הוא הסיט אותו שמאלה כדי למנוע את הפגיעה בניידת ולאחר מכן ימינה כדי למנוע פגיעה במעקה שבין כביש מס' 9 לכביש מס' 1, אך הוא כשל ופגע בניידת. לדבריו, הוא לא הבחין כי מי מהשוטרים נפגע ולא בהנתקות הגלגל מהרכב ולכן המשיך בנסיעה. הוא גם הכחיש כי תקף את השוטר ביטון אלא טען שהוא הותקף על ידו והוא אף התלונן על כך במח"ש. כן הכחיש את התנהגותו האלימה בתחנת המשטרה.

4. להוכחת האישום התייצבו למתן עדות השוטרים שהיו במחסום, אוהד שמיר וג'מאל דאהר; בוחן התנועה יהודה כהן (להלן: "הבוחן כהן" או "הבוחן") והשוטרים ליאור ביטון, אייל העברי והמתנדב הקטין ב.מ. שהגיעו למקום אחר התאונה והיו שותפים בחקירת האירוע וגביית הודעת הנאשם; והשוטר שלמה חיים שגבה אחת מהודעותיו של הנאשם. מנגד, הנאשם סמך את טענותיו על גרסתו שלו ועל עדותו של חבירו מר דוד אפרים אופיר. גם הוא הצטייד עם חוות דעת של מומחה בהנדסת תנועה ותחבורה, אינג' גדי ויסמן.

5. תחילה יש לדון בשאלת שכרותו של הנאשם בזמן האירוע, מפני שהמסקנה בעניין זה משליכה על שאר השאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים.

שכרותו של הנאשם בעת האירוע

6. בעדותו בבית המשפט סיפר הבוחן כהן כי הוא הגיע לזירת התאונה ושם פגש בנאשם אשר הסכים לבקשתו לבצע בדיקת נשיפה לחשיפת רמת האלכוהול בדמו. הוא נסע עימו לאגף התנועה במרכז כלל בירושלים, שם ניסה לערוך את הבדיקה, אך הנאשם הכשיל את הבדיקה פעם אחר פעם בכך שנשף נשיפות קצרות או נשיפות כפולות לתוך המכשיר, כפי שניתן להיווכח משלושת הפלטים של הבדיקה (ת/7). הוא ציין כי על אף שבמקום האירוע הנאשם היה רגוע ודיבר בנינוחות, כשהם הגיעו לאגף התנועה לביצוע הבדיקה, הנאשם הפך לעצבני ותוקפני. בחקירתו הנגדית נדרש הבוחן לכיול מכשיר הינשוף וציין כי הכיול תופס למשך 24 שעות, ובמקרה זה הכיול נעשה בתחילת המשמרת, בשעה 20:41 של יום 7.02.09 והבדיקה של הנאשם הייתה ביום 8.02.09 בשעה 03:45, היינו כחמש-שש שעות (צ"ל שבע שעות) בלבד לאחר הכיול. הוא גם שלל את הטענה כי הנאשם התקשה לנשוף לתוך מכשיר הינשוף באופן שיאפשר את ביצוע הבדיקה בשל היותו נסער, והוא טען כי הנאשם ניסה להכשיל את הבדיקה בכוונה תחילה בטכניקות שונות, כמו נשיפה כפולה או המתנה ארוכה בין נשיפה לנשיפה. לשאלת ב"כ הנאשם האם הבהיר לנאשם את משמעות הכשלת הבדיקה השיב כי הוא הבהיר לנאשם כי התנהגותו בהכשלת הבדיקה עלולה לגרום לכך שהוא ייחשב כשיכור, על אף שאישר כי דבריו אלו לא באו לידי ביטוי בכתב במזכר כלשהו. הוא סיפר כי גם בשלב מאוחר יותר, כשהגיע לתחנת הראל (לשם נלקח הנאשם לאחר ביצוע בדיקת הינשוף) ופגש בנאשם, הוא הריח ריח חזק של אלכוהול שנדף מפיו.

7. השוטר ליאור ביטון סיפר בעדותו כי היה בתחנת הראל כשהשוטר ג'מאל דיווח במכשיר הקשר על האירוע. הוא יצא לכיוון המקום בניידת ובנוסעו בשדרת הראל במבשרת ציון בסמוך לקניון הראל (להלן: "הקניון") הוא הבחין ברכב בו נסע הנאשם הנוסע ללא גלגל ימני כשעשן מיתמר מהמנוע. הנאשם זיהה את הרכב המשטרתי, פנה ימינה לכיוון הכניסה לקניון ונעצר בחניון סמוך. הוא ניגש אל הנאשם יחד עם המתנדבים שהיו עימו בניידת אך הוא סרב לפתוח את דלת הרכב ולהזדהות בפניהם. המתנדבים שהיו עימו הצליחו לבסוף לפתוח את הדלת ובחלוף מספר דקות הנאשם הזדהה והציג את רישיון הנהיגה שלו. לשאלתם, הנאשם השיב כי לא פגע בדרכו באף שוטר. הנאשם היה מבוהל ומבולבל, מפיו נדף ריח של אלכוהול, והוא מסר להם ששתה בירה קרלסברג. לאחר מכן, בהוראת מפקדו, הוא נסע עם הנאשם למקום האירוע שם פגש בבוחן ששאל את הנאשם מספר שאלות. בדו"ח הפעולה של "אכיפת נהיגה בשכרות" המכונה על ידי המשטרה "טופס מאפיינים" (ת/10) שמילא לבקשת הבוחן, הוא ציין כי הנאשם היה לחוץ במקצת, ובבדיקה שערך לו כדי לבחון את הליכתו על קו ישר, נאחז הנאשם מספר פעמים בקיר, איים וקילל. לאחר מכן הוא הסיע את הנאשם לבדיקת הינשוף בענף התנועה ברחוב יפו, ובכניסה לתחנה הנאשם היכה אותו בסנטר באמצעות אזיקי הידיים שהיו עליו וכתוצאה מכך הוא נפל על הרצפה. בשלב זה הוא נאלץ להפעיל כוח על מנת להשתלט על הנאשם והמעיל שלו נקרע (תמונת המעיל הקרוע הוגשה וסומנה ת/13). בחקירתו הנגדית הוא שב ונדרש לטופס המאפיינים (ת/10) שנחתם על ידו, והסביר כי הבוחן הוא זה שביקש מהנאשם להיבדק אך את הבדיקה עצמה הוא עשה ולכן גם מילא את הטופס בהנחיית הבוחן. עם זאת הוא הודה כי הוא לא הודיע לנאשם על מטרתה ולא הסביר לו את המשמעות של סירוב להיבדק, אלא אך ביקש את הסכמתו, והנאשם אכן הסכים.

8. קצין המשטרה, אייל העברי, המשמש כקצין חקירות בתחנת הראל, סיפר כי בליל האירוע שימש כקצין תורן בתחנה כשלפתע שמע את אחד השוטרים קורא ברשת הקשר "הוא פגע בי, הוא פגע בי". בחלוף מספר דקות נתקבל דיווח כי הרכב הפוגע נמלט כשהוא נוסע על שלושה גלגלים בלבד ונתפש במבשרת. הוא הגיע למקום עצירת הרכב מאחורי תחנת הדלק הסמוכה לקניון והבחין ברכב כשהוא ללא גלגל קדמי ימני, בתוכו שלושה-ארבעה בקבוקי בירה, ובנאשם כשהוא עצור. הוא הסיק מהתנהגות הנאשם כי הוא קצת שיכור, מפני שהוא דיבר לא לעניין ונדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. הנאשם גם השיב בחיוב לשאלה האם שתה וכמה שתה. הוא שאל את השוטר ביטון על שהתרחש במקום ושמע מהנאשם את גרסתו הראשונה בקצרה. לאחר התייעצות עם הבוחן, הנאשם נלקח לאגף התנועה, ואילו הוא שב לתחנה.

9. השוטר שלמה חיים שגבה הודעה נוספת מהנאשם בשעה 12:00 בצהריים שאחר האירוע סיפר כי במהלך החקירה הנאשם היה נסער ובכה מספר פעמים, אך הוא לא היה נראה כמי שנמצא תחת השפעת אלכוהול. הוא ציין כי במהלך החקירה נשאל הנאשם היכן שתה אלכוהול והוא נקב בשם אחד מחבריו בשכונת גבעת זאב. מאחר והנאשם טען כי לחבר אין טלפון, הוא פעל בעצמו לאתר את הטלפון של אותו חבר, ובשיחת טלפון שניהל עם החבר, הוא אישר כי הוא והנאשם חברים טובים, אך החבר הכחיש כי פגש את הנאשם בליל האירוע.

10. בהקשר זה יצוין כי מר דוד אפרים אופיר חברו הטוב של הנאשם התייצב לימינו בבית המשפט וסיפר כי לא פגש את הנאשם בליל האירוע. כן סיפר כי בצהרי היום שאחר האירוע התקשר אליו חוקר משטרה ושאל אותו אם הוא מכיר את הנאשם והוא השיב בחיוב. הוא השיב בשלילה לשאלה אם פגש את הנאשם בלילה בו ארע האירוע. הוא לא נשאל אם הנאשם הגיע בלילה לביתו לאסוף ציוד. זאת על אף שהוא ידע כי הנאשם צריך להגיע לביתו באותו לילה לקחת שולחן שהיה מונח מאחורי הגדר בסמוך למקום בו הוא מחנה את רכבו.

11. לעומת עדויותיהם של השוטרים, הנאשם הכחיש את הטענה כי היה שיכור בעת התאונה. הוא סיפר בעדותו בבית המשפט כי בתקופה הרלוונטית לאישום הוא התגורר בתל אביב וביום האירוע הוא נסע לאסוף חפצים שהיו שייכים לו במספר מקומות. הוא יצא מתל אביב סמוך לחצות הלילה, שם עצר בתחנת דלק בשדרות הר ציון ושתה בקבוק בירה כשהוא ממתין לחבר בשם שלומי שלא הגיע לבסוף. הוא המשיך בנסיעה לגבעת זאב, שם העמיס שולחן שהיה בחניה של חבר אחר שלו בשם אפי (דוד אפרים אופיר עליו דובר לעיל) והמשיך לכיוון מבשרת ציון. ביציאה מגבעת זאב הוא העלה שני טרמיפסטים ונסע בכביש רמות ממנו עלה על כביש מספר 9 לכיוון מבשרת ציון. בשלב זה ארעה התאונה לאחר שהבחין בניידת המשטרה החוסמת את נתיב נסיעתו מאוחר מדי. הוא ציין כי לאחר שנעצר הוא השיב לשאלת השוטרים כי הוא שתה בירה והוא הסכים לעבור בדיקת נשיפה מכיוון שלא היה שיכור ולא היה לו ממה לחשוש. ואכן, ממקום התאונה הוא נסע עם השוטרים לאגף התנועה בירושלים כשבדרך כמו גם באגף התנועה, השוטר ביטון לעג לו על מעשי אביו (בין הוריו של הנאשם קיים סכסוך שהגיע גם לפתחה של המשטרה שאינו מעניינה של הכרעת דין זו). הוא השיב לו תוך כדי שהוא הזכיר את אשתו של השוטר ביטון ובתגובה, השוטר ביטון הוציא אותו מהחדר, השכיב אותו על הרצפה, שם את רגלו על אזיקי ידו כשהידיים שלו מונחות על הרצפה ומשך את ידיו למעלה. כתוצאה מכך, הידיים שלו נהיו משותקות והכתף שלו יצאה ממקומה. בשלב הזה כשהוא ממרר בבכי ומתנשף, הוא נתבקש לנשוף למכשיר הינשוף, והוא עשה כן. לאחר מספר דקות כשביקש לדעת את תוצאת הבדיקה נאמר לו כי הוא הכשיל אותה, על אף שלא היה שמץ של אמת בטענה זו. לדבריו, כשלון הבדיקה, אם היא אכן נכשלה, ואי יכולתו לנשוף כראוי היו תוצאה של המכות והעלבונות שספג מהשוטר ביטון עובר לבדיקה. הוא ציין כי הסכים לערוך בדיקה שנייה ושלישית וכן הסכים לבדיקת המאפיינים. כמו כן, איש מהשוטרים לא הסביר לו כי העובדה שהנשיפה שנשף לתוך המכשיר אינה מספקת עלולה להוביל להרשעתו בשכרות. כשנדרש בחקירתו הנגדית לסתירות הקיימות בין גרסתו בבית המשפט לגרסתו במשטרה, ובין הגרסאות שמסר בחקירותיו השונות בינן לבין עצמן, השיב כי היה מאוד מבולבל במהלך חקירתו. הוא ציין כי שתה שליש או חצי בקבוק בירה בלבד ושב והכחיש כי היה שיכור או שנדף ממנו ריח של אלכוהול. זאת ועוד, בבית המשפט הוא טען כי שתה את הבירה סמוך לחצות כשהמתין לחברו שלומי בתחנת הדלק בתל אביב, ולעומת זאת בהודעה שמסר בתחנת הראל בשעה 5:00 בבוקר ביום האירוע (ת/14) אמר ששתה אצל חברים כשעתיים וחצי לפני הנסיעה. כמו כן, בהודעה שמסר שבע שעות מאוחר יותר, בשעה 12:00 בתחנת המשטרה בירושלים (ת/16), אמר כי שתה בגבעת זאב כשהיה אצל חברו אפי, שבאותה הודעה (המאוחרת) ממש הוא טען כי שתה שעה וחצי לפני הנסיעה אך בחלוף מספר דקות נוספות טען כי לא שתה בביתו של אפי בגבעת זאב. לאחר מכן אף טען כי שתה בתחנת הדלק והמתין שם כשעה-שעה וחצי. זאת, שוב, בניגוד לגרסתו בבית המשפט כי המתין לחבירו שלומי פחות משעה. כמו כן, לשוטר ביטון (כפי שמצוין בדו"ח החקירה – ת/10) הוא מסר גרסה אחרת לפיה הוא שתה את הבירה בשעה 1:30 באלנבי.

טענות הצדדים לעניין השכרות

12. לאור האמור, ביקשה ב"כ המאשימה כי בית המשפט ירשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בשכרות בשל העובדה שהנאשם הכשיל את בדיקת הינשוף. בנוסף, היא תמכה את יתדותיה בעדויותיהם של השוטרים ביטון, כהן והעברי שהעידו כי מהנאשם נדף ריח חזק של אלכוהול ובדיקת המאפיינים כמו גם התנהגותו של הנאשם לימדו גם הם כי הוא היה שיכור. כנגד עדויות אלו, הנאשם מסר גרסאות שונות לגבי המקום והשעה בהם שתה בירה, המלמדות גם הן על אשמתו.

13. מנגד טענה ב"כ הנאשם כי לוּ רצה הנאשם, היה בידו לסרב לעריכת הבדיקה, אך מעדויות השוטרים עצמם עלה כי הנאשם לא התנגד לבדיקת הינשוף. העובדה שבדיקת הינשוף לא עלתה יפה משום שהנשיפה של הנאשם לתוך המכשיר לא הייתה מספקת, אינה רובצת לפתחו. ככלל, היא ציינה כי במקרה זה לא ניתן כלל ללמוד דבר מפלטי מכשיר הינשוף, הן משום שהמכשיר כויל לאחרונה 7 שעות לפני הבדיקה ולא בסמוך אליה, כפי שנדרש בתקנות ובנהלים, והן משום שהבוחן כהן לא פרט בפני הנאשם את המשמעות המשפטית של נשיפה שאינה מספקת, כנדרש בחוק. כן ציינה, כי כשלון הבדיקה במקרה זה לא היה בשל רצונו של הנאשם להכשילהּ אלא מנסיבות אובייקטיביות, ביניהן המכות הנמרצות, ההקנטות וההשפלה שספג מהשוטר ביטון בין הנשיפה הראשונה, שהצליחה, לפי עדות של החוקר כהן, לבין הנשיפה השנייה. מכאן גם ביקשה להסיק כי הנאשם לא חפץ בהכשלת הבדיקה, שכן לו חפץ בכך היה מכשילה כבר בתחילה. העובדה שהבוחן כהן נמנע מלבצע בדיקות נוספות, כבדיקת שתן ודם, על אף שלטענתו הוא ייחס חשיבות מרובה ביותר לבדיקת מצב השכרות של הנאשם, גם על חשבון בדיקה לא ראויה של זירת התאונה, מלמדת כי הוא זלזל גם בבדיקות השכרות שערך לנאשם. כמו כן, העובדה שהשוטרים ששהו בסביבת הנאשם העידו כי נדף ממנו ריח אלכוהול אין בה די כדי להרשיעו בעבירת שכרות. אכן, הנאשם הודה כי שתה בירה כשעה וחצי לפני שהחל בנסיעתו, אך בכך אין כדי להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. גם את הגרסאות השונות שנתן באשר למועד השתייה יש לבחון על הרקע של המצב הנפשי הקשה בו הוא היה נתון לאחר התאונה והתנהלות השוטרים סביבו.

הכרעה לעניין השכרות

14. די נהיר כי הנאשם נהג כשהוא במצב של שכרות. בית המשפט קבע לא פעם כי הוכחת שכרותו של נהג אינה מוגבלת אך לממצאים שנתקבלו במכשיר "הינשוף", וניתן להוכיח נהיגה בשכרות באמצעות עדים וראיות אחרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית (רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל פורסם במאגרים [9.03.08]; רע"פ 10284/07 קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [22.01.08]; רע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 673; ר"ע 666/86 סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463). במקרה זה, לא זו בלבד שהשוטרים שנתקלו בנאשם במהלך האירוע ובכל שלביו העידו כולם על ריח האלכוהול החזק שנדף מהנאשם. ולא זו בלבד שבתוצאת בדיקת המאפיינים שבדו"ח הפעולה שרשם הבוחן (ת/10) זמן קצר לאחר התאונה, צוין כי עמידתו של הנאשם הייתה גם יציבה וגם מתנדנדת. אלא שראיות אלו מחזקות גם את המסקנה העולה מהכשלת הנאשם את בדיקת הינשוף. די ברור כי לוּ הנאשם לא היה תחת השפעת אלכוהול, הוא היה עושה כל מאמץ כדי להוכיח את חפותו באמצעות הצלחת בדיקת הינשוף. בית המשפט ציין לא פעם כי בדיקת הנשיפה היא בדיקה פשוטה, במהלכה מתבקש הנהג לנשוף כמות מסוימת של אויר מריאותיו אל תוך פיית המכשיר, ואין זה צפוי שמי שמבצע אותה בתום לב יכשל בה. לכן, בנסיבות שכאלו, התנהגות מתחמקת, כנשיפת כמות שאינה מספקת למכשיר, כמוה כסירוב ליתן דגימת נשיפה לבדיקת רמת האלכוהול בדם, ובהעדר סיבות המסבירות את כשלון הבדיקה, נוצרת החזקה, הקבועה בסעיף 64ד' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפיה נהג שסרב למסור דגימה, מוחזק כמי שנהג בהיותו שיכור (ראה למשל, בש"פ 6812/07 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [5.09.07]; ב"ש (מחוזי-חי') 2136/08 מדינת ישראל נ' וולר, פורסם במאגרים [17.04.08]). חיזוק נוסף למסקנה זו נמצא בהודאתו של הנאשם כי שתה בירה עובר לנסיעתו, אשר אין בה כשלעצמה כדי להוביל להרשעתו, אך בצירוף הגרסאות השונות שמסר לגבי המקום והשעה בהם שתה את הבירה כאמור וכמפורט בהרחבה לעיל, התנהגותו הפרועה והבלתי רציונאלית כלפי השוטר ביטון והמתנדבים שהיו עימו עם עצירתו ליד הקניון ולאחר מכן בתחנת המשטרה, במסגרתה פעל באלימות כנגד שוטרים רבים כשהוא אזוק תוך כדי שהוא מקלל ומאיים (כמפורט להלן), מציאת שלושה או ארבעה בקבוקי בירה ברכבו על ידי השוטר העברי, והכשלתו את בדיקת הינשוף, מובילים כל אלו למסקנה כי הנאשם אכן היה שיכור בזמן התאונה. הטענה כי כשלון טכני גרמה לכישלון הבדיקה נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.

15. אכן, המכשיר כויל לאחרונה 7 שעות לפני הבדיקה ולא בסמוך אליה, אך בכך אין כל פגם. תקנה 169ז' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כי בדיקת ינשוף תעשה לאחר ביצוע הבדיקות המקדימות, אך היא אינה דורשת בדיקת כיול לפני כל בדיקה ובדיקה במכשיר (ב"ש (מחוזי-ת"א) 90468/07 בוסתנאי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים 14.02.07; ע"פ (מחוזי-חי') 2153/07 מדינת ישראל נ' בנגוייב, פורסם במאגרים [8.10.07]). המבקש לסתור את החזקה בדבר תקינותו של מכשיר הינשוף עליו נטל הראיה ובמקרה זה הנאשם לא הביא כל ראיה לסתור חזקה זו. גם הטענה כי הבדיקה נכשלה בשל המכות הנמרצות, ההקנטות וההשפלה שספג הנאשם מהשוטר ביטון לפי טענתו, בין הנשיפה הראשונה לבין הנשיפה השנייה, אין בה כדי לסייע לנאשם במקרה זה. די ברור גם כי לוּ חפץ הנאשם להוכיח את חפותו הוא היה דואג חרף מצבו להצלחת הבדיקה. אכן, השוטר ביטון אישר בעדותו כי לא הודיע לנאשם על משמעות סירובו לביצוע בדיקת הינשוף, וגם ב"טופס המאפיינים" (ת/10) לא סימן השוטר ביטון את המשבצת המעידה כי הסביר לנאשם על משמעות סירובו (על אף שחתימת הנאשם על גבי הטופס מתנוססת תחת משפט המציין כי משמעות של סירוב אכן הוסברה לו). ברם, כאמור, הבוחן כהן ציין בעדותו במפורש כי הסביר במפורש לנאשם את משמעות הכשלת הבדיקה על ידו, ולא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו זו. על כל אלו יש לציין את גרסאותיו הרבות של הנאשם באשר למועד שתיית הבירה על ידו והמקום בו שתה אותן. פעם טען כי שתה את הבירה סמוך לחצות בתל אביב, פעם טען ששתה זמן רב לפני כן אצל חברים, ופעם טען כי שתה בבית חברו אפי בגבעת זאב. לצורך הוכחת גרסאותיו בעניין זה, או שמא אחת מהן, הוא אף הביא את חברו אפי למתן עדות, אשר בסופו של יום לא תרמה דבר לחיזוק איזו מגרסאותיו. סופו של יום אפוא, לא נותר ספק כי הנאשם נהג במצב של שכרות.

עבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה ונזק לרכוש וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה

16. בעניין זה הצביעה המאשימה הן על שכרותו של הנאשם, הן על המהירות הגבוהה בה נסע עובר לתאונה, והן על התעלמותו מהמחסום המשטרתי שהיה מוצב בדרכו. לשם כך היא הצטיידה עם עדויותיהם של השוטרים שהיו במחסום ועם הדו"ח של הבוחן כהן.

17. השוטר אוהד שמיר סיפר כי הוא והשוטר ג'מאל עמדו במחסום שגרתי שהקימו באופן שהניידת הועמדה באלכסון באופן שהיא חסמה חצי מנתיב הנסיעה. לפתע הבחינו בטנדר שחור הנוסע לעברם במהירות מאוד גבוהה. הוא הבין כי הם לא יוכלו לעצור אותו ולכן הוא תפס מחסה מאחורי מעקה הבטיחות. השוטר ג'מאל סימן לנהג הטנדר לעצור אך משזה לא נענה תפס גם הוא מחסה ורץ לעמוד מאחורי הניידת. הנאשם התנגש בניידת, אך חרף העובדה שמהרכב יצאו גיצים ואש וגלגל אחד שלו נעקר ממקומו, הנאשם המשיך בנסיעה מהירה.

18. השוטר מאהר ג'מאל סיפר כי הוא עמד במחסום כשלפתע הבחין ברכב של הנאשם מגיח במהירות אותה העריך בלמעלה מ-100 קמ"ש. הוא הבהב לנהג בפנס המשטרתי שהיה ברשותו וסימן לו בידו שיעצור לצורך בדיקה שגרתית, אך הנאשם לא עצר והמשיך לנסוע לכיוון המחסום. כשהבחין שהנאשם מאבד שליטה על הרכב, הוא צעק לשוטר שמיר שיברח והוא ברח כדי לתפוס מחסה מאחורי הניידת. אולם הוא לא הספיק להגיע אל מאחורי הניידת כשלפתע הרגיש שהוא מתעופף באוויר ונוחת כשפניו לכיוון הכביש. הוא קם, דיווח בקשר על האירוע והבחין שגלגל אחד של הרכב ניתק ממקומו.

19. כאמור, גם בעניין זה תמכה המאשימה את יתדותיה בדו"ח שערך הבוחן כהן ובעדותו. לכן, תחילה, וכדי להבין את עדותו של הבוחן יש לומר מספר מילות הסבר לגבי שיטת מדידת המהירות של כלי רכב על פי "סימני הדחיפה" שמותירים צמיגי הרכב על גבי הכביש. אין חולקין כי השיטה לקבוע את מהירות נסיעתו של כלי רכב על ידי מדידת "סימני הדחיפה" שמותירים צמיגי הרכב על גבי הכביש נעשה בדרך כלל כמתווה באוגדן "חקירת תאונות דרכים" של משטרת ישראל (להלן: "האוגדן"). באוגדן מוסבר שסימן הדחיפה נוצר על ידי צמיג הנמצא בתנועה ובו זמנית נדחף הצידה בשל הכוח הצנטריפוגלי המופעל עליו. בעת נסיעת הרכב בעקומה, פועלות עליו אפוא, שתי מערכות של כוחות. האחת, הכוח הצנטריפוגלי השואף להוציא את הרכב מהעקומה. והשנייה, כוח החיכוך שבין הצמיג לכביש השואף להצמיד את הרכב לכביש ומתנגד לכוח הצנטריפוגלי. כל עוד נשמר האיזון בין שני הכוחות, ימשיך הרכב בתנועה בעקומה. ברם, ברגע שהכוח הצנטריפוגלי יגדל על כוח החיכוך, יצא הרכב ממסלול נסיעתו בעקומה ויסתחרר. בדרך כלל כאשר רכב נע בעקומה, הגלגלים האחוריים ינועו במסלול פנימי יותר ביחס לקדמיים. אך כאשר הרכב מחליק הצידה בהשפעת הכוח הצנטריפוגלי, ינועו הגלגלים האחוריים במסלול חיצוני ביחס לגלגלים הקדמיים. כמו כן, בעת נסיעה בעקומה יעבור משקל הרכב לצד החיצוני ועקב לחץ זה ישאירו הגלגלים החיצוניים סימן ברור יותר מאשר הגלגלים הפנימיים. מהירות הרכב מחושבת על פי נוסחה המבוססת בעיקרה, אפוא, על פי סימני הדחיפה ומקדם החיכוך.

20. משכך, ברור שככל שנותרים סימנים ברורים של ארבעת גלגלי הרכב על גבי הכביש, קל יותר לחשב את מהירות נסיעתו של הרכב מפני שניתן לחשב בנקל את מרכז הכובד של הרכב הנמצא מדרך הטבע במרחק שווה בין הגלגלים. דרך החישוב נעשית באמצעות מדידת רדיוס הקשת הנוצרת על ידי סימני הגלגלים על הכביש, תוך מתיחת קשת דמיונית של מרכז הכובד של הרכב הנמצא בין סימני הגלגלים השונים. בשלב השני, נמדד המיתר של הקשת החל מתחילת העקומה ועד הנקודה שבה מרחק הסימנים שנותרו על הכביש שווה לחצי המרחק שבין שני הגלגלים באותו הסרן. בשלב השלישי, נמדד המרחק שבין שיא הגובה של הקשת ובין המיתר. במילים אחרות: תחילה נמדדת קשת מרכז הכובד שנוצרה כתוצאה מסחרור הרכב. שנית נתחם אורכה של הקשת. ולבסוף נמדד מיתר הקשת. או אז, ניתן למדוד את המרחק שבין הקשת לעומת המיתר. באופן זה כל הנעלמים במשוואה באמצעותה ניתן לחשב את המהירות על פי הנוסחה המפורטת באוגדן (שאיננה חשובה לענייננו) קיימים. ואולם כדי לחשב את המהירות יש להוסיף למשוואה נתון נוסף והוא מקדם החיכוך הקיים בין הכביש וצמיגי הרכב.

21. הקושי נעוץ בכך שלא תמיד ניתן לבצע בדיקה מדוקדקת מפני שהרכב לא בהכרח מותיר אחריו ארבעה סימני דחיפה של כל ארבעת הגלגלים על גבי הכביש ולא ניתן לחשב את מרכז הכובד של הרכב באופן מדויק. במקרה שכזה המשטרה נעזרת ב"חוברת שיחזור תאונות דרכים – זיהוי סימני צמיגים". בחוברת זו מוסבר שיש לחשב את מרכז הכובד של הרכב על ידי משיכת קשת דמיונית נוספת מתחת לקשת הבודדת הקיימת של סימן הגלגל החיצוני של הרכב כשהמרחק בין שתי הקשתות שווה למחצית רוחבו של כלי הרכב. ברם, בדיקה זו אינה מדוייקת כמו הבדיקה הראשונה, שכן כאמור, ככל שקיימים סימני דחיפה רבים יותר על גבי הכביש, הבדיקה מדויקת יותר. נפנה עתה לעדותו של הבוחן.

22. בעדותו בבית המשפט סיפר הבוחן כי בבדיקות שערך במקום בסמוך לאחר התאונה הוא מצא "סימן דחיפה" אחד, שהוא כאמור, הסימן שהגלגל החיצוני הותיר על הכביש (ניתן להבחין בו בתמונה ת/36 שב-ת/3) באורך של 35.3 מטר, ומייד אחריו סימן של צמיג ושבר של גלגל. בהמשך הכביש הוא הבחין בחריץ בכביש שנמשך לכיוון מבשרת ציון. חישוב שערך על בסיס סימן הדחיפה היחיד שמצא העלה כי הרכב נסע עובר לתאונה במהירות של 152.4 קמ"ש לכל הפחות, מפני שהחישוב נעשה מבלי שנלקח בחשבון אובדן האנרגיה של הרכב, הואיל והוא לא נעצר בסיומו של סימן הדחיפה (החישוב שערך הוגש וסומן ת/5). סימן הדחיפה שנצפה גם לימד לדעתו כי הרכב היה בתנועה ללא כוונת בלימה, שכן אם הנאשם היה לוחץ על הבלם, הגלגלים היו ננעלים והיה ניתן להבחין בכך על הכביש. בחקירתו הנגדית הוא שב ועמד איתן בדעתו כי סימן הדחיפה שנמצא על הכביש הוא של רכבו של התובע. כשנשאל מדוע לא השווה את הגלגל שניתק מהרכב בזמן התאונה לסימן הדחיפה שעל הכביש, השיב כי הדבר היה בלתי אפשרי, בין היתר בשל הלחץ שבין הצמיג והכביש היוצר עיוות משמעותי בצמיג. את הסיבה לכך שלא מדד את המיתר של הקשת על ידי הצבת עמודים קשיחים בשני קצותיו ולא ערך תרשים בקנה מידה, הוא הסביר בכך שראה חשיבות רבה יותר למדוד את רמת האלכוהול בדמו של הנאשם ולכן וויתר על חלק מפעולות החקירה בשטח. כמו כן, הוא אישר כי לא מדד את רוחב הנתיב ואת רוחב השוליים משני צדי הכביש. כך גם הוא לא מדד את רוחב הכביש שנשאר לתנועה לאחר שהניידת חסמה חלק מנתיב הנסיעה. בחקירתו החוזרת ציין גם, כי לא בדק את מרכז הכובד של הרכב משום שרכבו של הנאשם הותיר על הכביש סימן אחד בלבד ולא שניים.

23. מנגד, הנאשם הצטייד כאמור, עם חוות דעתו של אינג' גדי ויסמן, אשר במסגרתה עמד על פגמים לא מעטים שנפלו לטענתו בבדיקה שערך הבוחן. בין היתר הוא ציין כי הבוחן לא ערך דו"ח בוחן ותרשים בקנה מידה כמקובל, וכי ממצאיו של הבוחן נקבעו מבלי שהמדידה והחישוב נערכו על פי הנחיות המשטרה. כך למשל, כפי שהודה הבוחן, נמדד רק מרכז הקשת של סימן דחיפה אחד כשהנהלים מחייבים בדיקה של שני סימנים ומדידת גובה המיתר מרדיוס מרכז הכובד (היינו, בין שתי הקשתות). וכך, למשל, לא נמדד מקדם החיכוך במקום באמצעות המכשיר המשמש את המשטרה לשם כך. בנסיבות אלו התוצאה אליה הגיע הבוחן אינה משקפת את מהירות נסיעתו של הנאשם עובר לתאונה. בחקירתו הנגדית ציין מר ויסמן כי במידה והוא נתקל במקרה בו בזירת תאונה יש רק סימן דחיפה אחד, הוא אכן אינו מתעלם ממנו ומסמן אותו על התרשים, אך הוא אינו יכול לקבוע על פיו את מהירות הנסיעה. הנוהל המשטרתי עצמו מתייחס למצב מעין זה וקובע שבמקרה שכזה יש להעמיד את הרכב על גבי סימן הדחיפה שהתקבל, לסמן סימני דחיפה וירטואליים לפי הצמיגים האחרים ואז למדוד את מרכז הכובד לפי הקשת הדמיונית שנוצרת. אין די אפוא, ביצירת מרכז כובד על ידי שירטוט, תוך חישוב מחצית מרוחב הרכב, אלא יש לבדוק בפועל את ארבעת הצמיגים על גבי הכביש. עם זאת, הוא אישר כי ניתן לקבוע מהירות לפי סימן דחיפה אחד, אך התוצאה לא תהיה מדוייקת, ועלולה להוביל לכדי סטייה בשיעור של 20-30 אחוזים. ברם, במקרה זה לא נעשתה מדידת חיכוך בצורה ראויה ולפי הנהלים, דבר שמוריד את אמינות התוצאה ביחס למהירות הנסיעה בפועל, עד כדי כך שהיא יכולה להיות אפילו לא קרובה למהירות האמיתית. הוא אישר כי גם בהנחה שמקדם החיכוך היה 0.5, מהירותו של הנאשם לפי שאר הנתונים שהעלה הבוחן, הייתה 129 קמ"ש, שהיא למעלה מהמותר, אך זאת לדבריו, רק בהתבסס על בדיקת סימן דחיפה אחד, שהוא כאמור גם כן אינו מספיק. מה גם שהמדידות נעשו שלא על ידי מכשיר מדידה קשיח והתוצאות לא הועלו על תרשים בקנה מידה של 1:100 כנדרש וגם מחדל זה יכול היה להביא לטעות בתוצאה הסופית.

24. ולבסוף בעניין מהירות הנסיעה, יש לציין כי הנאשם טען בעדותו בבית המשפט כי הוא נסע במהירות של 80 קמ"ש, אך במספר השניות הבודדות שעברו מאז הבחין במעומעם באורות המחסום ועד שהגיע אליו, הוא לא יכול היה לעשות דבר. בהודעתו במשטרה לעומת זאת, טען כי נסע 60 קמ"ש ואולי פחות.

25. באשר להצבת המחסום ויכולת הנאשם להבחין בו ולבלום את רכבו בזמן, השוטר שמיר סיפר כי הם העמידו את המחסום באופן שהניידת הועמדה באלכסון וחסמה חצי מנתיב הנסיעה. הוא ציין כי מספר מטרים לפני הניידת הם העמידו ארבעה "קונוסים" וכחמישים מטרים לפני הניידת בשול הכביש הם העמידו משולש אזהרה גדול המתריע מפני המחסום (את מיקום המשולש והוקנסים הוא ציין על גבי שרטוט שהוגש וסומן נ/1). האורות הכחולים המהבהבים של הניידת פעלו אף הם. בחקירתו הנגדית הוא הוסיף כי המחסום היה מחסום שגרתי שהם הציבו על דעתם במטרה לבדוק רשיונות. באשר למיקומו של המחסום הוא ציין כי הוא הוצב בחיבור שבין כביש 9 לבין כביש 1 לכיוון כללי תל-אביב, ביציאה ממנהרת הארזים בעיקול הכביש, וכפי שניתן לראות בתמונות 44 ו-45 (מתוך ת/3) שהוצגו בפניו. עם זאת הוא לא זכר לאן הייתה מופנית חזית הניידת ומה היה המרחק מחלקה האחורי למעקה הבטיחות מאחוריה.

26. השוטר ג'מאל ציין בעדותו כי בליל האירוע, הכביש היה יבש, תאורת הכביש פעלה, הם שמו "אוהל" (תמרור אזהרה בצורת משולש) וטרפזים וה"צ'קלקה" (האור המהבהב על גג הניידת), וארבעת האורות המהבהבים שלה פעלו, כך שניתן היה להבחין בהם ממרחק. הניידת הועמדה על ידם באלכסון באופן שחלקה האחורי הוצב על שול הדרך וחלקה הקדמי חסם חלק מנתיב הנסיעה לכיוון תל אביב. בחקירתו הנגדית ציין כי חלקה האחורי של הניידת היה צמוד עד כמה שניתן לקיר הבטון שבשול הדרך. הוא גם אישר כי לפי נוהלי המשטרה במחסום מעין זה שהוקם, צריכים להיות חמישה שוטרים אך במסגרת היקף כוח האדם שהיה להם ותנאי השטח, הם הקימו מחסום מתאים שכלל גם את הציוד המתאים.

27. הבוחן כהן אשר בחן גם את שדה הראייה שהיה לנאשם בשעה שהתקרב אל המחסום, ציין בדו"ח שערך כי במקום התאונה שררה ראות טובה ותאורת הרחוב הייתה תקינה. כן ציין כי לנאשם היה שדה ראייה פתוח לפנים באורך של 220 מטרים. בעדותו בבית המשפט הוסיף כי הכביש גם הוא היה תקין מאספלט יבש. המרחק ממנו יכלו הבאים מירושלים להבחין בניידת היה 220 מטר, ולכן חישוב של מהירות הנסיעה והמרחק מהנקודה בה יכול היה הנאשם להבחין בניידת ועד למקום בו עמדה הניידת, מלמד כי חלפו 5.2 שניות מאז שהנאשם הגיע לנקודה בה יכול היה להבחין בניידת ועד הגיעו למקום התאונה.

28. מנגד, המומחה ויסמן שהעיד מטעם הנאשם, חלק על ממצאיו של הבוחן גם בעניין זה, וציין כי בדיקתו של הבוחן לא הייתה לפי נוהלי המשטרה עצמה. לדבריו, הבוחן ערך סקיצה בלבד ללא מדידות של רוחב הכביש, סימני שוליים, אורך הניידת, מידות רכב הנאשם וכד', ולא נמדד רוחב המעבר לרכב בין הניידת לקיר ההפרדה שממולה. כן ציין כי בהתאם לנוהלי המשטרה בדבר שמירת זירת אירוע, אין זה סביר שממצאים חשובים שהיו בזירה הועלמו על ידי השוטרים בטרם הגעת הבוחן. גם לא ניתן לומר כי במחסום הוצבו כל אמצעי הבטיחות הדרשים לפי נוהלי המשטרה, שכן בסקיצה ששרטט בוחן התנועה לא סומנו אמצעי הבטיחות שהיו בזירה. כמו כן, שדה הראייה אל המחסום היה פחות ממחצית שדה הראייה הנדרש בהתאם לנוהל המשטרתי המחייב שדה ראייה של 500 מטרים בעוד שמדידת הבוחן העלתה כי שדה הראייה מכיוון נסיעתו של הנאשם היה 220 מטרים בלבד, כשגם בדיקת המרחק על ידי הבוחן נעשתה בהליכה ממקום התאונה והלאה ופעם אחת בלבד, ולא פעמיים ובנסיעה לקראת מקום התאונה כנדרש בנהלים. הוא אישר כי הוא עצמו בדק את הזירה ביום אך לא ערך מדידה, בין היתר, משום שלא יכול היה לקבוע בצורה מדוייקת היכן עמדה הניידת, ומשום שבדיקה באור יום אין לה כל משמעות לגבי אירוע שארע בלילה. הוא עצמו לא ערך בדיקה בלילה בשל הסכנה שבעצירה במקום בשעות הלילה. לדבריו, בתנאי השטח במקום התאונה, קיימת סבירות שגם אם הנאשם נהג במהירות הנסיעה המותרת במקום, למטה מ-80 קמ"ש, התאונה הייתה גם כך מתרחשת.

29. הנאשם עצמו סיפר בעדותו בבית המשפט כי במהלך נסיעתו מגבעת זאב, ולאחר שכאמור, העלה שני טרמיפסטים, הוא עלה על כביש מספר 9 לכיוון מבשרת ציון. הנסיעה התנהלה בשקט כשהוא מאזין למוסיקת רקע והרכב נמצא במצב "כרוּז" שהוא מעין נהג אוטומטי המסייע בחסכון בצריכת הדלק. במקום בו משתלב כביש 9 עם כביש מס' 1 (כביש ירושלים-תל-אביב) הוא הבחין באורות בלתי מזוהים, וכשהוא התקרב יותר הבחין בניידת משטרה העומדת באמצע הכביש. הוא לא הבין האם המעבר היה מימין לניידת או משמאלה. הוא אחז בהגה ולחץ על הבלם פעמיים אך הרכב לא עצר. ברגע האחרון הוא סובב את ההגה שמאלה אך לא הצליח למנוע את התאונה והוא התנגש בניידת בחלק הקדמי שמאלי שלה. הרכב נזרק לכביש מס' 1 תוך כדי שהוא מנסה להימלט מגדר הבטון המפרידה בין כביש מס' 9 לכביש מס' 1. כשהוא הצליח לבסוף לייצב את הרכב שנזרק מצד לצד, הוא מצא עצמו כבר כ-300 מטר בכביש מס' 1 בירידה לכיוון "סיבוב מוצא". לדבריו, לא היה שום דבר שהזהיר מפני המחסום, לא אוהל מחסום ולא טרפזים. עם זאת הוא אישר כי האור המהבהב על גג הניידת פעל, אך הוא לא זכר אם ארבעת האורות המהבהבים של הרכב פעלו ואם השוטרים לבשו אפודים זוהרים ואחזו פנס בידיהם. הוא הכחיש כי התנגש בניידת המשטרה בכוונת תחילה וכשנשאל מדוע המשיך בנסיעה לאחר התאונה, השיב כי לא הייתה לו כל כוונה לברוח מהמקום והוא המשיך בנסיעה אך מחששו שמא רכב שנע מאחוריו יפגע בו. בחקירתו הנגדית הוא שב וטען כי כשהבחין בניידת הוא לחץ על הבלם פעמיים ורק כשהבין שלא יצליח לעצור והוא עלול לפגוע בה, הוא האיץ את נסיעתו תוך כדי שהוא מנסה לעקוף את הניידת תחילה מימין ולאחר מכן משמאל. הוא נשאל מדוע המשיך אפוא, לנסוע אם הבחין כי דוושת הבלם של הרכב אינה מגיבה, והשיב כי פעל מתוך אינסטינקט וניסה להינצל מהסכנה.

30. ויצוין, כי גרסתו של הנאשם בבית המשפט גם בעניין זה עמדה בסתירה מוחלטת לדברים שמסר בהודעות השונות שנגבו ממנו בסמוך לאירוע. כך, בניגוד לטענתו בבית המשפט כי בלם מיד כשהבחין בניידת, בהודעתו במשטרה טען כי לא בלם אלא הסיט את הרכב שמאלה והסביר שברכבו לא היה עולה בידו לבלום בטווח כזה קצר. כך גם בניגוד לטענתו בבית המשפט כי לאחר שפגע בניידת הוא סובב את ההגה שמאל וימינה ו"נזרק" לכביש מס' 1, בהודעתו טען כי כלל לא הרגיש את המכה בצורה חזקה הואיל ולא מדובר ברכב פרטי רגיל. בבית המשפט גם טען כי לא הבחין האם המעבר בכביש הוא מימין לניידת או משמאלה, בעוד שבשרטוט ששרטט במסגרת הודעתו (ת/16א') הוא שרטט את הכביש באופן שהניידת צמודה לימין הכביש והמעבר הוא משמאל.

31. באשר להמשך נסיעתו של הנאשם לאחר התאונה עד לכניסה למבשרת ציון, לא הייתה מחלוקת כי הנאשם נסע בלא גלגל קדמי ימני של רכבו שהתנתק ממנו בזמן התאונה. השוטר ביטון העיד כי הוא הבחין בנאשם נוסע ברכבו בשדרות הראל במבשרת ציון סמוך לקניון כשהרכב ללא גלגל ימני קדמי ועשן מיתמר מהמנוע. עדות דומה נשמעה מפיו של המתנדב הקטין ב.מ. אשר נסע יחד עם השוטר ביטון. הבוחן ציין כאמור, כי כתוצאה מניתוק הגלגל גם נחתך צינור הבלם ומערכת הבלמים של הרכב קרסה. לדבריו, אין לו כל הסבר כיצד הרכב המשיך בנסיעה למרחק של 3.7 ק"מ במצב שכזה כשהוא נוסע על הציריה של הגלגל והוא עצמו מימיו לא ראה דבר כזה.

טענות הצדדים לעניין אופן הנהיגה

32. לאור כל האמור, ביקשה ב"כ המאשימה כי בית המשפט ירשיע את הנאשם גם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וגם בעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה ונזק לרכוש, הן בשל נהיגתו במהירות מופרזת של 152 קמ"ש, כשהוא שיכור, והן בשל התעלמותו מניידת המשטרה ומהשוטרים שהיו בה או בסמוך אליה. באשר למהירות בה נסע הנאשם עובר לתאונה היא ביקשה כי בית המשפט יאמץ את מסקנות חוות דעתו של הבוחן, על פני עדות המומחה מטעם הנאשם שלא העלה כל נתון השונה מהנתונים שהציג הבוחן. בסופו של יום, גם עלה כי המדידות שביצע הבוחן עלו בקנה אחד עם נוהלי המשטרה, ועם עדויותיהם של השוטרים ג'אמל ושמיר כי הנאשם נסע במהירות גבוהה מאוד, כשמנגד הנאשם מסר גרסאות שונות באשר למהירות נסיעתו. באשר לתוצאות נהיגתו של הנאשם אין מחלוקת כי היא גרמה לשוטר ג'אמל חבלה אשר אך בדרך נס הייתה קלה באופן יחסי ונגרם נזק לניידת המשטרה. לדבריה, נהיגתו לאחר הפגיעה, נהיגה ללא גלגל, ללא מערכת היגוי, ועם בלמים לא תקינים, אף היא עונה על הגדרת נהיגה בקלות ראש.

33. בשל כל האמור, נהיגתו במהירות מופרזת ובשכרות, ובשל התעלמותו מהמחסום ומהשוטרים וניסיונו לחמוק מהמחסום בנסיעה שהיה בה כדי לסכן את חיי השוטרים, יש להרשיעו לטענתה גם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. גם בעניין זה של אומדן מהירות נסיעתו של הנאשם ושדה הראייה שהיה לו לכיוון המחסום, יש להעדיף את מסקנותיו של הבוחן על פני מסקנותיו של המומחה ויסמן, מפני שהבוחן עשה את הבדיקה בזמן אמת ובהתאם לנהלים המקובלים והרלוונטיים למקרה זה בו הרכב הפוגע נפגע ולא ניתן היה להביאו לזירה לצורך ביצוע מדידות. לטענתה עוד, סופו של האירוע - כשהנאשם גם לאחר הפגיעה, המשיך בנסיעתו המהירה כשברכבו חסר גלגל ומהרכב יוצאים גיצים ועשן והוא עצר רק כאשר רכבו בגד בו - מעיד גם הוא על תחילתו, כי כוונתו הייתה להתחמק מהשוטרים. היא שללה את הטענה כי המחסום הוקם בניגוד לנוהלי המשטרה ובאופן שלא ניתן היה להבחין בו, וביקשה כי בית המשפט יעדיף את עדויותיהם של השוטרים ג'אמל ושמיר שהקימו את המחסום ושהו בקרבתו בזמן התאונה, על פני עדותו של הנאשם. ויודגש, היא לא טענה שהנאשם היה שיכור ברמה כזו שהתנהגותו הייתה בלתי נשלטת על ידו, אך שכרותו השפיע בוודאי על מהירות התגובה שלו, ולכן גם אם הנאשם איבד את השליטה על הרכב כטענתו, הדבר נמצא בעוכריו מפני שהוא הכניס עצמו למצב דברים זה, כשבחר לנסוע במהירות של 152 קמ"ש ובהיותו שיכור.

34. מנגד ציינה ב"כ הנאשם כי לא הוכח שהנאשם נהג במהירות מופרזת ולא הוכח כי הוא הבחין בניידת ובמחסום באופן שהיה לא די זמן לבלום. היא שללה את ההתבססות על ממצאי הבוחן בכל הנוגע למהירות בה נסע הנאשם עובר לתאונה. בעניין זה היא פרטה את מכלול המחדלים שהיו בבדיקה שערך הבוחן. היא ציינה כי דבר פשוט הוא שההערכה של השוטרים במחסום כי הבחינו בנאשם נוסע במהירות מופרזת, שכל אחד מהם מעריך את מהירות הנסיעה כראות עיניו, אינה יכולה לשמש בסיס להרשעתו. גם אין לייחס לנאשם גרסאות סותרות בעניין זה, שכן הוא ציין שנסע במהירות של 80 קמ"ש, כששאר המספרים שציין הם בטווח של 10-20 קמ"ש הנובעים משינויי המהירות המתבקשים במהלך נסיעה. באשר לניסיונו של הנאשם לעקוף את מחסום המשטרה מבלי לעצור, היא ציינה כי הנאשם לא ראה את הניידת עד שהגיע סמוך מאוד אליה, ויש לקבל את עדותו לפיה רק בשלב מאוחר עלה בידו להבחין בה, ולאחר שניסיונו לבלום לא צלח הוא ניסה לעקוף אותה ותוך כדי כך פגע בה. היא ציינה כי הניידת הוצבה בהשתלבות כביש 9 לכיוון כביש 1 באזור עם מגבלות קשות בשדה הראייה, במיקום שאינו עולה בקנה אחד עם נוהלי המשטרה. גם בדיקות הבוחן נעשו שלא בהתאם לנוהלי המשטרה ואין לתת להם משקל של ממש. בקרבת המחסום לא הוצבו דוקרנים ותמרורים שהזהירו מפניו, לא הוצבו תמרור "מחסום", פנסים מהבהבים וקונוסים, כנדרש לפי נוהלי המשטרה. בנסיבות אלו טענה כי יש לייחס את הנזק שנגרם לניידת ואת הסיכון לחיי אדם בכביש לשוטרים אשר לא מילאו אחר הנהלים. היא הוסיפה כי הדברים שרשם השוטר ג'מאל בדו"ח הפעולה אותם גם אישר בבית המשפט כי הרכב נסע במהירות קבועה כל הזמן, וכי הנאשם סטה ימינה ושמאלה ואיבד שליטה על הרכב בסמוך מאוד להתנגשות, כמו עדות דומה שנשמעה מפי השוטר שמיר, מחזקים גם הם את גרסת הנאשם לפיה הוא חיפש דרך להימלט מהפגיעה בניידת ולא להימלט מפני השוטרים. ברור לכל היא ציינה, כי אין ספק שלא ניתן לקבוע כי הנאשם שאף לפגיעה בכלי רכב או בנוסע כלשהו, ואין לבוא חשבון איתו שלא הבחין בניידת בשלב שעוד היה בכוחו לעצור את הרכב לפני המחסום, ואין מקום להרשיעו, לא בעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה חבלה ונזק לרכוש, ובוודאי שלא בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

35. באשר לטענות בדבר המשך נסיעתו של הנאשם לאחר התאונה, היא טענה כי לאחר הפגיעה בניידת, הנאשם נזרק לתוך כביש מס' 1, כשהוא כמעט ונכנס בגדר הפרדה, והוא המשיך בנסיעה בלי בלמים, כפי שגם עלה מעדותו של הבוחן, מבלי יכולת לעצור. מה גם, שהנאשם לא הבחין בהנתקות הגלגל מרכבו. לכן, אין להרשיע אותו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה גם בשלב ההוא, שכן הסיכון שנגרם מנסיעתו במצב שכזה אינו רובץ לפתחו של הנאשם, אלא לפתחם של השוטרים שהציבו את המחסום שלא כדין.

הכרעה לעניין אופן הנהיגה

36. די ברור כי הנאשם נהג בקלות ראש ונהיגתו זו גרמה בסופו של דבר לחבלה ולנזק לרכוש. אכן, לא ניתן לקבל את מסקנתו של הבוחן כי הנאשם נהג במהירות של 152 קמ"ש, שכן עלה שבבדיקתו נמצאו כשלים מהותיים המטילים ספק של ממש בדיוק ממצאיו. ביניהם, מדידה שלא באמצעות אמצעים קשיחים, חישוב המהירות על בסיס מקדם חיכוך משוער של 0.7 מבלי לערוך בדיקה מדויקת במכשיר המיועד לכך, ומדידה על בסיס סימן דחיפה בודד מבלי קיום התנאים המאפשרים עריכת מדידה על סמך ממצא יחיד כזה. צודקת גם ב"כ הנאשם כי קיים קושי לערוך מדידה שתוביל לתוצאה מדויקת כיום על סמך חישובים שונים ומבלי ביצוע הפעולות הנדרשות בשטח. הבוחן עצמו הודה כי לא עשה פעולות מסוימות הנדרשות לפי הנהלים, משום שהוא ייחס חשיבות עליונה לבדיקת מצב שכרותו של הנאשם בהקדם. צודקת גם ב"כ הנאשם כי לפי עדותו של הבוחן עצמו הוא הגיע לזירת התאונה בשעה 02:31 ובדיקת הינשוף באת"ן שבמרכז כלל במרכז העיר ירושלים הייתה בשעה 03:00. בנסיבות אלו, גם לפי גרסת הבוחן כי הנסיעה ממקום התאונה לאת"ן לקחה רק שבע דקות, הרי שנותרו לו רק 22 דקות בהן הוא חקר את הנאשם, ערך סקיצה בה רשם את שני כלי הרכב, הכין את מצלמתו, מדד בהליכה רגלית של 220 מטר את שדה הראייה שהיה לנאשם, בדק וסימן את סימן הדחיפה על הכביש, ואסף נתונים נוספים בזירה. אפשרות זו אינה סבירה בעליל. העובדה שהמומחה שהעיד מטעם הנאשם לא העלה כל נתון השונה מהנתונים שהציג הבוחן כהן, אין בה כדי להוביל להעדפת חוות דעתו של הבוחן דווקא. אכן המומחה מטעם ההגנה לא יכול היה לבדוק את הזירה בזמן אמת ולא יכול היה לבצע את הבדיקות שהיה בידי הבוחן לבצע ואין מחלוקת כי הוא לא ביצעם. ברם, חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה הצביעה על הבעיות שבחוות דעתו של הבוחן, בעיות שכאמור, גם הבוחן עצמו הודה בקיומן, במידה זו או אחרת.

37. עם זאת די ברור כי הנאשם נהג במהירות רבה שאינה מתאימה לתנאי הדרך ומעבר למהירות המותרת. יש לקחת בחשבון שגם חישוב לפי מקדם חיכוך הנמוך ביותר האפשרי, וגם לקיחה בחשבון של סיכון הסטייה בשל מחדלי הבדיקה שביצע הבוחן, עדיין מובילים לתוצאה שהנאשם נהג במהירות הגבוהה מהמותר במקום התאונה, ובוודאי שמדובר בנהיגה במהירות שאינה מביאה בחשבון את תנאי הדרך, ובוודאי לא את עובדת היות הנאשם שיכור. בעניין זה יש אכן משמעות לעדויותיהם של השוטרים ג'אמל ושמיר כי הנאשם נסע במהירות גבוהה מאוד. אכן, לא ניתן לייחס משמעות של ממש להארכה המדויקת של מהירות נסיעתו, על ידם, ואולם הנאשם לא הואשם בנסיעה במהירות מופרזת כי אם בנהיגה בקלות ראש, ולעניין זה עדויותיהם של השוטרים, המקובלות עלי, כי הנאשם נסע במהירות והם הבינו מיד כי חייהם נתון בסכנה ואף פעלו להימלט מפניה, מלמדות כי הנאשם אכן נהג בקלות ראש ביחס לתנאי הדרך. מה גם כאמור, שהוא היה שיכור. פשיטא גם כי גרסאות הנאשם השונות שמסר באשר למהירות נסיעתו (פעם טען כי נסע במהירות של 60-70 קמ"ש, פעם טען כי נסע 80 קמ"ש, ופעם טען כי נסע 60 קמ"ש ואולי אף למטה מכך), נאמרו רק במטרה להרחיק ממנו את האשמה ואין בינם לבין המציאות דבר. גם לא יכולה להיות מחלוקת כי נהיגתו של הנאשם בקלות ראש גרמה לתאונה שתוצאותיה היו חבלת גוף בשוטר ג'אמל ונזק לניידת המשטרה. צודקת גם ב"כ המאשימה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי נהיגתו של הנאשם לאחר הפגיעה ללא גלגל, ללא מערכת היגוי, וללא מערכת בלמים תקינה עונה על הגדרת הנהיגה בקלות ראש, אם כי נהיגה זו בדרך נס לא גרמה פגיעות בגוף ובממון. נהיגתו המהירה של הנאשם לאחר הפגיעה בניידת כשברכבו חסר גלגל ומהרכב יוצאים גיצים ועשן, כשהוא עצר רק כאשר רכבו בגד בו, גם אם אין בה כדי להעיד על כך שכוונת הנאשם מלכתחילה עובר לפגיעה בניידת הייתה להתחמק מהשוטרים, יש בה כדי ללמד בעליל על מצב השכרות של הנאשם וקלות הראש שליוותה את נהיגתו.

38. אכן הוכח כי המחסום עצמו הוקם בניגוד לנוהלי המשטרה ובאופן שמקים רגליים לסברת הנאשם כי לא ניתן היה להבחין בו אלא בשלב מאוחר מדי. הניידת שחסמה חלק מנתיב הנסיעה הוצבה בהשתלבות כביש 9 עם כביש 1 באזור עם מגבלות קשות בשדה הראייה, וללא שדה ראייה של 500 מטרים לכיוון המחסום, כנדרש. די ברור גם, כי בניגוד לעדויות השוטרים ג'אמל ושמיר, בקרבת המחסום לא הוצבו דוקרנים ותמרורים שהזהירו מפניו, ולא הוצבו תמרור "מחסום", פנסים מהבהבים וקונוסים, כנדרש לפי נוהלי המשטרה. גם הבוחן ציין כי לא מצא במקום קונוסים ומחסום והדעת נותנת כי אין ממש בטענה שהם הוסרו על ידי שוטר מזדמן שהגיע למקום בטרם הגעתו של הבוחן, מקום בו לפי נוהלי המשטרה יש להשאיר זירת תאונה כמות שהיא עד לסיום מלאכת בוחן התנועה. מה גם, שהדעת נותנת כי במקרה זה היה צריך להשאיר את הקונוסים כדי למנוע תאונה נוספת במקום. גרסתו של הנאשם כי במקום לא היו מוצבים קונוסים ולא תמרור "מחסום" מקבלת אישוש גם מעדותו של השוטר שלמה חיים במהלך הדיון בהארכת מעצרו של הנאשם בה הוא טען כי השוטרים לבשו אפודים זוהרים ואורות הניידת דלקו ולא ציין כי במקום היו קונוסים או תמרורים. בשל כל אלו לא ניתן לומר בוודאות כי הנאשם הבחין במחסום בשלב בו יכול היה לבלום אך הוא בחר לנסות להימלט מפני השוטרים תוך סיכון חייהם. יש אפוא, רגליים לסברתו כי הבחין במחסום בשלב מאוחר מדי, אם בשל אי הצבת המחסום כראוי, אם בשל שדה הראייה הקצר, ולו בשל חוסר הריכוז שלו מחמת שכרותו, ולא היה בידו לבלום והוא אך ניסה להימלט מפגיעה במחסום אך לא מהשוטרים. ברם, אין בכל זה כדי לשנות את המסקנה שהנאשם נהג עובר לתאונה – בלי כל קשר לאופן הצבת המחסום – בקלות ראש, כשהוא שיכור, במהירות גבוהה שאינה תואמת את תנאי הדרך ואת מצבו שלו, ונהיגתו זו גרמה לפגיעה בשוטר ג'אמל ובניידת. מסקנה זו מקבלת אישוש מכך שאין מחלוקת כי המחסום הוקם זמן רב לפני האירוע ועברו בו כלי רכב רבים כשאף אחד מהם לא פגע במחסום על אף שהוא לא תאם את הנהלים.

39. ובאשר לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. אכן, כאמור עולה שהנאשם לא התכוון לפגוע במחסום המשטרה בכוונת תחילה. גם נותר ספק בלבי אם הוא פעל מראש לפני התאונה מתוך כוונה להימלט מהמחסום והשוטרים המוצבים בו. אכן, מעדויות השוטרים כמו גם מדו"ח הפעולה שרשם השוטר ג'אמל עולה כי הנאשם נסע ב"זיגזג" לפני המחסום, סטה ימינה ושמאלה ואיבד שליטה על הרכב בסמוך מאוד להתנגשות. מסקנותיו של הבוחן גם העלו כי לא נמצאו במקום סימני בלימה. בד בבד גרסתו של הנאשם גם בעניין זה לא הייתה עקבית, כשפעם אמר כי לא האט כלל את מהירות נסיעתו כשהבחין במחסום, ופעם אמר כי גם האט וגם האיץ כאחד. עם זאת, לא ניתן לשלול באופן מוחלט את טענתו כי הבחין במחסום מאוחר מדי כשלא נותרה בידו הברירה, לפי שיקול דעתו בזמן אמת, לבלום לפני המחסום אלא אך לנסות לחמוק מהפגיעה בניידת. אכן, לטענת ב"כ המאשימה מעדותו של הבוחן נלמד כי הנאשם יכול היה להבחין במחסום ממרחק של 220 מטרים, ולפי חישוביו, לנאשם, במהירות בה נסע – 152 קמ"ש, היה זמן של 5.2 שניות לבלום, אך הוא לא בלם ואף לא ניסה לבלום. לפי גרסת הנאשם עצמו הוא נסע במהירות של 70 קמ"ש, ומכאן שעמד לרשותו זמן רב יותר, של כעשר שניות לבלום. אולם בכך אין די לקבוע כי הוא כלל לא ניסה לבלום אלא להתחמק מהמחסום ומהשוטרים. ראשית משום שגם בעניין זה ממצאיו של הבוחן לוו כאמור, בכשלים רבים והם לא תאמו את הנהלים הקובעים שיש לבצע בדיקת שדה ראייה בנסיעה ברכב המעורב עצמו או ברכב דומה במידה והרכב המעורב נפגע, ולא בהליכה רגלית מהמחסום בניגוד לכיוון הנסיעה כפי שעשה הבוחן. שנית, הבוחן רק ערך מדידה אחת ולא שתיים כנדרש, והוא הודה כי בזמן המדידה הניידת שנפגעה לא עמדה בדיוק באופן בו עמדה בזמן התאונה, היינו באלכסון כשפניה לכיוון התנועה, וגם בכך יש להשפיע על תוצאות המדידה. כמו כן, טענת הבוחן כי וויתר על חלק מהפעולות הנדרשות לפי הנוהל בשל רצונו לבצע את בדיקת השכרות בהקדם אינה מכשירה את הליקויים שבמדידות שביצע, מה גם שלא הייתה כל מניעה שהשוטרים ישמרו על הזירה כמות שהיא ושהבוחן ישוב ויבצע את המדידות לאחר ביצוע בדיקת השכרות לנאשם, כראוי.

40. עם זאת, ברור לחלוטין כי לכל הפחות, לאחר הפגיעה בניידת, הנאשם פעל מתוך כוונה להימלט מהשוטרים, תוך כדי שהוא מתעלם לחלוטין מהסכנה שהוא יוצר לשאר המשתמשים בדרך, בשל נהיגתו הפרועה, הבלתי אחראית בעליל, שלא לומר מטורפת ממש ברכב ללא גלגל קדמי, ללא בלמים וללא מערכת היגוי תקינה. טענתו כי לא יכול היה לעצור ולכן המשיך בנסיעה במשך מאות מטרים ועלה את כל מעלה הקסטל ואף פנה לכיוון מבשרת ציון, אינה מתקבלת על הדעת. טענתו כי לא שם לב כי הגלגל הקדמי הימני של רכבו התנתק, מקום בו יצאו ממנו גיצים ועשן והוא אף השאיר סימני חריטה בכביש, מופרכת בעליל. גם טענתו כי היו עימו ברכב טרמפיסטים שלא אמרו דבר על נסיעתו, לא הזהירוהו מפני המחסום עובר לתאונה ולא נבהלו ולא פצו את פיהם לאחריה, גם כן אינה סבירה בעליל. טענתו כי הטרמפיסטים נמנמו גם אינה מסתדרת עם טענתו כי הסיע אותם עובר לתאונה אך כשבע דקות נסיעה ועומדת בסתירה להודעתו במשטרה בה טען כי במהלך הנסיעה במעלה הקסטל לאחר התאונה, אמרו לו הטרמפיסטים כי יוצאים ניצוצות מהרכב. הטענה של הנאשם כי למרות שהבין שדוושת הבלם אינה מגיבה, המשיך לנסוע גם לאחר שלכאורה עצר על מנת להוריד את הטרמפיסטים, מעידה על עצמה שאין בה אמת. ברור אפוא, כי לאחר הפגיעה הנאשם המשיך בנסיעה מתוך מטרה אחת והיא להימלט מהשוטרים, תוך כדי שהוא מודע לסיכון הרב שבנסיעתו זו. גם מקום עצירתו בסופו של יום בסמיכות מה לתחנת המשטרה, הייתה בלית ברירה בשל מצבו המכני של הרכב ואין בכך כדי ללמד דבר על כוונותיו. פשיטא גם שכשם שהנאשם עצר לפי גרסתו לטרמפיסטים שהיו ברכבו, הוא יכול היה לעצור לפני כן על ידי הורדת הילוכי הרכב. גם ברור מאליו שהוא יכול היה לשלב את הרכב להילוך פרקינג כשעצר לטרמפיסטים ולא להמשיך בנסיעה כאילו לא ארע דבר. בכך גם מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הקיים לא רק כאשר לעבריין הייתה מטרה להשיג את היעד האסור, יצירת סיכון לשלמות גופו, חייו ובטיחותו של אדם בנתיב תחבורה, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה (ראה ע"פ 6398/07 אבולקיען נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [20.02.08]; ע"פ 4882/06 טרטורה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.05.07]; ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [29.06.05]). בית המשפט ציין לא פעם כי אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש, ואין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך (ע"פ 217/04 בעניין אלקורעאן, שם). משכך, אפוא, יש להרשיע את הנאשם בעבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה.

עבירה של הפקרה לאחר פגיעה

41. לא הייתה מחלוקת כי השוטר ג'אמל נפגע בגופו מהתאונה. הוא גם סיפר בעדותו כי כתוצאה מהתאונה הוא סבל מכאבים בברכיים, בקרסול רגל ימין, בגב, בחזה, והוא צלע במקצת. גם לא הייתה מחלוקת כי הניידת ניזוקה כתוצאה מפגיעת רכב הנאשם בה. עם זאת הנאשם טען כי לא יכול היה לעצור והוא המשיך בנסיעה רצופה עד שהרכב נעצר מעצמו. כן טען כי לא הבחין שהשוטר ג'אמל נפגע בתאונה.

42. טענת ב"כ המאשימה הייתה כי בנסיבות אלו לא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם הפקיר את השוטר ג'אמל שנפגע מרכבו של הנאשם. מכלול הראיות מלמד כי הנאשם ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי כתוצאה מפגיעתו בניידת נפגע מי מהשוטרים שהיו בה או בקרבתה. היא ציינה כי גם בעניין זה מסר הנאשם עדויות סותרות, מפני שבניגוד לעדותו בבית המשפט בה ציין כי לא הבחין בשוטרים ליד הניידת, בהודעתו במשטרה טען כי הבחין בשוטר אחד היושב בתוך הניידת ובשוטר נוסף שעמד בחוץ. לא זו בלבד שהוא לא עצר אחרי הפגיעה, אלא גם לאחר שרכבו נעצר והוא הוריד את הטרמפיסטים שהיו עימו לטענתו, הוא לא שב לזירת התאונה על מנת לסייע לשוטרים אלא המשיך בנסיעתו, כאילו לא קרה דבר.

43. מנגד טענה ב"כ הנאשם כי אין להרשיע את הנאשם בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, מפני שכאמור, לא הייתה לו כל יכולת לבלום את הרכב לאחר התאונה. מה גם, שהוא כלל לא הבחין בשוטרים, לא בניידת ולא מחוצה לה. הוא זיהה את הניידת בשלב כה מאוחר שכל מעייניו היו נתונים להצלתו והוא לא העלה בדעתו כי פגע במישהו.

44. צודקת ב"כ המאשימה כי מכלול הראיות מלמד כי הנאשם ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי כתוצאה מפגיעתו החמורה בניידת, נפגע מי מהשוטרים שהיו בה או בקרבתה. הפגיעה המשמעותית ברכבו שלו חייבה אותו לעצור ולבדוק את שלומם של השוטרים וכל בר-דעת היה נוהג כך. ואולם, לא זו בלבד שהנאשם לא עצר אחרי הפגיעה, אלא גם לאחר שרכבו נעצר והוא הוריד את הטרמפיסטים שהיו עימו לטענתו (כשיותר מספק רב בעיני אם היו עימו טרמפיסטים ברכב), הוא לא שב לזירת התאונה על מנת לסייע לשוטרים אלא המשיך בנסיעתו. הנאשם עצמו מסר גם בעניין זה עדויות סותרות, פעם טען כי הבחין בשוטר אחד שישב בתוך הניידת ושוטר אחד שעמד מחוץ לה, ופעם טען כי לא הבחין כלל בשוטרים שעמדו מחוץ לה. כך או כך, היה עליו לדעת כי פגיעת רכבו הכבד בניידת במהירות ובעוצמה כה רבה, פגעה במי מהשוטרים שהיו במחסום, בתוך הניידת או בקרבתה.

עבירות התקיפה והאיומים

45. בעניין זה סיפר השוטר ביטון בעדותו כי לאחר שהנאשם זיהה את הרכב המשטרתי בסמוך לקניון, הוא פנה ימינה לכיוון הכניסה לקניון ונעצר בחניון סמוך. הוא ניגש אל הנאשם יחד עם המתנדבים שהיו עימו בניידת אך הנאשם סרב לפתוח את דלת הרכב ולהזדהות בפניהם. המתנדבים שהיו עימו הצליחו לפתוח את הדלת ובחלוף מספר דקות הנאשם הזדהה והציג את רישיון הנהיגה שלו. לשאלתם, הנאשם השיב כי לא פגע בדרכו באף שוטר. הנאשם לא שיתף עמם פעולה וסירב לעיכובו. הם עצרו את הנאשם ומאותו רגע הוא התפרע, תקף ואיים עליהם. הוא גם ירק על אחד מהמתנדבים שהיו עימו. גם לאחר שהגיע עם הנאשם למקום התאונה, הנאשם קילל ואיים. בין היתר הנאשם אמר לו שהוא יודע היכן הוא גר והוא "יזיין אותו ואת אשתו", הוא הוסיף ואמר "אני אמצא אותך מתחת לאדמה, אתה גר במבשרת ברח' הברוש, אני אפגע בך בכל כוחי". לאחר מכן הוא הסיע את הנאשם לאגף התנועה במרכז כלל בירושלים, ובכניסה לתחנה הנאשם היכה אותו בסנטר באמצעות אזיקי הידיים שהיו עליו וכתוצאה מכך הוא נפל על הרצפה. בשלב זה הוא נאלץ להפעיל כוח כדי להשתלט על הנאשם והמעיל שלו נקרע (תמונת המעיל הקרוע הוגשה וסומנה ת/13). הוא שלל את הטענה כי הקניט את הנאשם וכי אמר לו שאביו מכה את אמו וכי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ" וכיוצא באלו דברים, וציין כי ניסה מספר פעמים להרגיע את הנאשם אך הדבר לא עלה בידו.

46. גם הבוחן ציין בעדותו בבית המשפט כי על אף שבמקום האירוע הנאשם היה רגוע ודיבר בנינוחות, כשהם הגיעו לאגף התנועה לביצוע הבדיקה, הנאשם הפך לעצבני ותוקפני. הוא הקריא מתוך מזכר שרשם ביום האירוע (ת/6) כי הנאשם קילל, צעק בלשון גסה, איים ודחף את השוטר ביטון שהיה שם. הוא גם איים על השוטר ביטון ואמר לו שהוא "יזיין אותו והוא יבעט לילדים של ליאור בראש ושהוא יזיין את אשתו של ליאור ביטון". בשלב זה כשסיים את הבדיקה הוא חזר למקום התאונה על מנת להשלים את הבדיקות במקום. בחקירתו הנגדית הוא שלל לחלוטין את טענת ב"כ הנאשם כי בזמן חקירתו של הנאשם במשטרה הוא ישב יחד עם החוקר בחדר ויחד הם המטירו שאלות על הנאשם מבלי שהם הותירו לו זמן לחשוב על התשובות שהוא מוסר. הוא ציין כי הוא דווקא נמנע מלדבר עם הנאשם במהלך החקירה. למעשה הוא כלל לא זכר שנכח באותה חקירה. ברם, כשעומת עם הודעת הנאשם בה נרשם שהוא כן התערב בחקירת הנאשם, הוא הודה כי ככל הנראה הוא שאל את הנאשם שאלה או שתיים אך ככלל הוא לא התערב בחקירה. הוא אישר כי במהלך הבדיקות הוא הבחין בדחיפות הדדיות בין הנאשם והשוטר ביטון.

47. זאת ועוד, הבוחן הוסיף וסיפר כי גם כשהגיע לתחנת הראל לשם נלקח הנאשם, הוא הבחין בהתנהגותו האלימה. הוא הקריא מתוך זכ"ד נוסף שכתב ביום האירוע (ת/8) כי כשנכנס לחדר הוא הבחין בקצין המשטרה, אייל העברי, מבקש מהנאשם לחתום על הודעתו. הנאשם סרב והשליך את ההודעה לרצפה. הוא השתולל ודחף את הקצין העברי. כאמור, גם בשלב ההוא הוא הריח ריח חזק של אלכוהול שנדף מפיו של הנאשם.

48. גם השוטר ג'אמל סיפר כי מבית החולים אליו פונה לאחר התאונה הוא שב לתחנת הראל שם הבחין בנאשם צועק בשמה של החוקרת שהייתה בתחנה תוך כדי שהוא אוחז בקיר החדר בו שהתה והשוטר העברי מנסה למנוע מבעדו להיכנס אליו. הנאשם גם קילל אותו ואת השוטר העברי ואמר להם: "אני אזיין אותך, אני אעשה לך מה שעשינו לכם בעזה".

49. גם השוטר העברי סיפר בעדותו כי הוא חקר את הנאשם בעצמו בתחנת הראל מפני שהחוקרת שנכחה בתחנה הייתה עסוקה וטענה כי היא מכירה את הנאשם. במהלך החקירה הנאשם קילל אותו ואיים עליו, ומדי פעם הוא נאלץ להרגיע את הנאשם. הוא אישר כי בהמשך החקירה נכנס גם השוטר כהן וכבוחן תנועה שאל את הנאשם מספר שאלות מקצועיות. בסיום חקירתו, הנאשם נתבקש לחתום על ההודעה, אך לאחר שהנאשם קרא בה הוא סרב לחתום עליה ולאחר מכן תפס את ההודעות, קימט אותן, זרק אותן על הרצפה, השתולל, קילל וניסה לצאת מחדר החקירות. הוא הוציא עותק נוסף מהמחשב אך גם אותו הנאשם קימט. בשלב זה הוא הבין שאין תועלת לנהל דו-שיח עם הנאשם והוא ביקש ממנו להמתין בחדר ההמתנה בתחנה. ברם, בדרך לחדר ההמתנה, הנאשם תפש את משקוף הדלת והחל להשתולל לצעוק בשמה של החוקרת ודרש לדבר עימה. כשנענה בשלילה הוא החל לדחוף את השוטר העברי. גם המתנדבים שהיו בתחנה באו אליו וטענו בפניו כי הנאשם איים עליהם והם מפחדים ממנו, והוא הפנה אותם להגיש תלונה בהתאם לנהלים. בחקירתו הנגדית הוא הכחיש את הטענה כי הוא והחוקר כהן המטירו על הנאשם שאלות מבלי שנתנו לו שהות לחשוב על התשובה. לפיו, הבלבול של הנאשם העולה מההודעה הוא תוצאה של מצבו של הנאשם ולא של דרך החקירה. לדבריו הוא לא ביצע תיעוד חזותי של החקירה חרף הוראות החוק בעניין זה משום שהחדר בו היה ציוד התיעוד היה נעול והמפתחות לא היו בתחנה.

50. ולבסוף, המתנדב, הקטין ב.מ., סיפר בעדותו כי הוא פגש את הנאשם בתחנת הראל משוחח בטלפון עם אחד מחבריו שביקשוׁלבוא לתחנה. הנאשם סרב לבקשת אחד מהשוטרים לנתק את השיחה והם נאלצו לקחת ממנו את הטלפון בכוח ולכבותו. בתגובה הנאשם ירק עליו בפניו. לאחר מכן הנאשם ישב רגוע ומיעט לדבר. מעבר לכך הוא לא זכר דבר, וכשהופנה לדברים שאמר בהודעתו כי הנאשם אמר לו שהוא יבוא לבית הספר בו הוא לומד "ויראה לי מה זה" והוסיף כי "הגלגל הוא עגול", השיב כי כך אכן נאמר לו "פלוס-מינוס". בחקירתו הנגדית הוא הכחיש כי הוא התגרה בנאשם.

51. כנגד כל זאת הכחיש הנאשם את המיוחס לו גם בעניין זה. הוא סיפר בעדותו כי לאחר שנעצר, כשכולו רועד, הוא הבחין בניידת משטרה הבאה מאחור ממנה יצאו כששה-שבעה אנשים שהקיפו את הרכב שלו. מאחר וידית ההילוכים של הרכב הייתה במצב נסיעה (דרייב) ומדובר ברכב עם "מנגנון אמריקאי", הדלת לא נפתחה. הוא לחץ על החלון וניסה להעביר את ידית ההילוכים למצב חנייה (פרקינג) וכנראה שהשוטר סבר שהוא מנסה להימלט. בהמשך לכך וכשיצא מהרכב הוא נאזק וכל אחד מהמתנדבים הצעירים שנכחו שם המטיר עליו שאלות. השוטר ביטון לקח אותו לצד ואמר לו שהוא מכיר אותו ואת אביו ורמז לו רמיזות שונות על הליכים משפטיים אחרים הקשורים במשפחתו. גם כשהגיעו לאגף התנועה, השוטר ביטון המשיך ללעוג לו על מעשי אביו ואף היכה אותו כשהשכיבו על הרצפה, שם את רגלו על אזיקי ידו כשהידיים שלו מונחות על הרצפה תוך כדי שהוא מושך את ידיו למעלה. הוא הכחיש כי איים על השוטר ביטון ואמר לו כי הוא יודע היכן הוא גר. מאגף התנועה הם נסעו לתחנת הראל שם המשיכו להתנכל לו וללעוג לו. באותו שלב לא הייתה כל אווירה של חקירה. הוא המתין בחדר ההמתנה כשהמתנדב ב.מ. שומר עליו. הוא ביקש ממנו שיגיש לו כוס מים ממתקן המים במקום אך הוא סרב בטענה שאין לו כוס כשבד בבד הוא אחז בידו כוס ושתה ממנה לאיטו. לאט לאט נעצמו עיניו אך המתנדב בעט בו ואמר לו "אצלי אתה לא תישן". הוא הכחיש את טענת המתנדב כי הוא איים עליו ואת הטענה כאילו דיבר בטלפון הנייד שלו על אף שאסרו זאת עליו. הוא גם הכחיש כי קילל ודחף את השוטר העברי והכחיש שהוא חטף את ההודעה שלו כשנתבקש לחתום עליה וקימט אותה, אך טען כי ההודעה לא שיקפה את מה שאמר מפני שנוספו בה משפטים שלא יצאו מפיו ומאידך הושמטו דברים רבים שהוא אמר. מתחנת הראל הוא הוסע בניידת למגרש הרוסים בירושלים ובניידת ישבו לידו השוטר ג'מאל, שוטרת נוספת ואישה בהריון שהמשיכו ללעוג לו ולהכות אותו.

52. בחקירתו הנגדית הוא נשאל לפשר דבריו לשוטר ביטון כי "הדברים גם יתהפכו" והוא השיב כי התכוון לכך ששוטר שעושה את המעשים שעשה לו השוטר ביטון אינו ראוי להיות שוטר, ולכן גם אם היום הוא "השוטר הגדול", כשיחשפו מעשיו הוא לא יהיה עוד שוטר. הוא שב והכחיש כי הטלפון הנייד שלו היה ברשותו בזמן החקירה, ולאחיו, צ'יקו, הוא הודיע על מעצרו באמצעות הטלפון שבמשרד החקירות בתחנה.

טענות הצדדים לעניין עבירות התקיפה והאיומים

53. בשים לב לכל עדויות השוטרים, טענה ב"כ המאשימה כי יש להעדיף את גרסאותיהם שהינם נטולי אינטרס בהרשעת הנאשם ומסרו עדות סדורה וברורה וגרסתם לא התעררה בחקירה הנגדית, על פני גרסתו של הנאשם שהייתה רצופת שקרים והיא לוותה בסתירות רבות והותירה סימני שאלה רבים.

54. מנגד טענה ב"כ הנאשם כי יש להעדיף את גרסתו של הנאשם על פני עדויות השוטרים. היא הצביעה על כך, שעל אף שהנאשם היה נתון בלחץ לאחר התאונה, לא זו בלבד שהשוטר ביטון לא פעל להרגעתו, אלא הקניט אותו בדבריו ובסימנים שעשה בידיו. את דבריו של הנאשם לשוטר ביטון, היא הסבירה בכך שכוונת הנאשם הייתה שיגיע יום בו הוא יגרום להדחתו מתפקידו במשטרה.

55. וככלל, בניגוד לטענת ב"כ המאשימה, היא ביקשה כי בית המשפט יבכר דווקא את עדותו של הנאשם על פני עדויות השוטרים. היא ציינה כי כפי שבית המשפט יכול היה להתרשם, הנאשם הוא אדם מוסרי ועדותו הייתה מפורטת, עקבית ועניינית. הוא פרץ לא פעם בבכי במהלך עדותו כשחזר למאורעות אותו לילה, בו נתקל באופן מקרי במחסום משטרה שהוצב באופן שלא הותיר לו אפשרות להימנע מהתאונה ובסופו של אותו לילה הוא מצא את עצמו חבול, מושפל ומואשם בביצוע עבירות חמורות. אין מקום להעדיף באופן גורף עדות שוטר על פני עדותו של אזרח, ויש לבחון את עדויות השוטרים בזהירות מרבית. בעניין זה ציינה כי השוטרים נמצאו שאינם דוברי אמת ככל שנתבקשו להסביר את נוכחותם במהלך חקירת הנאשם. הם טענו כי כלל לא שאלו שאלות בעוד שמקריאת ההודעות עולה כי השוטרים כולם התערבו בחקירה. היא הצביעה על כך שגם חקירתו של הנאשם במשטרה לא הייתה תקינה, בכך שהוא נחקר על ידי מספר חוקרים שהמטירו עליו שאלות בזו אחר זו מבלי לכתוב את תשובותיו במדויק. עצם נוכחות שוטרים בחקירה מלמדת גם על רצונם של השוטרים להתעמר בנאשם ולהוסיף על תסכולו. בעניין חקירת הנאשם היא הוסיפה כי הודעתו השנייה לא תועדה בתיעוד חזותי בניגוד לחוק, ויש לפוסלה בשל כך. גם העובדה שהנאשם סרב לחתום על ההודעה מחזקת את טענתו כי מה שנרשם לא תיעד בצורה אמיתית את מה שנאמר. לדבריה, היא פנתה למחלקה לחקירות שוטרים כבר ביום 3.03.09 בדרישה לגבות גרסה מהנאשם אודות אירועי הלילה ושבה על בקשתה זו בחלוף מספר שבועות. בדיעבד נודע לה כי ביום 15.03.09 עוד בטרם נשמעה גרסתו של הנאשם, החליטה מח"ש לסגור את התיק בעילה של חוסר עניין לציבור. ביום 7.04.09 היא הגישה ערר לפרקליטות המדינה על החלטה זו, אך עד היום היא טרם קיבלה תשובה. באשר לטענות הקטין ב.מ. היא ציינה כי טענת הקטין שהנאשם דיבר במכשיר הטלפון הנייד שלו מוכחשת לאור העובדה שלנאשם לא היו שיחות יוצאות בטלפון שהיה בחזקתו במועד האירוע. לשם כך היא הגישה מכתב של עורך דינה של חברת "פלאפון תקשורת בע"מ" (נ/6) בו הוא מאשר כי המנוי של הנאשם נותק לשיחות יוצאות ביום 15.12.08, לאמור עובר לאירוע. העובדה שהקטין ב.מ. לא שלל לחלוטין את הטענה החמורה שהועלתה כנגדו לפיה הוא סרב לבקשת הנאשם לתת לו מים והתגרה בו כשהוא עצמו שתה לנגד עיניו, אלא אך טען כי אינו זוכר, מלמדת כי יש אמת בטענת הנאשם. עוד ציינה כי דווקא המאשימה היא זו שבחרה שלא להביא עדים רבים שהיו עדים לאירוע, כדוגמת אותם 8-9 מתנדבים שהגיעו למקום עצירת הרכב, לפי עדותו של המתנדב ב.מ., ושחלקם ליוו את הנאשם בדרכו לאת"ן. עדים אלו יכלו לשפוך אור על שארע במקום עצירת הנאשם ובדרכו לאת"ן אך המאשימה נמנעה מלהביאם לעדות ומכאן שלו היו מתייצבים הם היו תומכים בגרסת הנאשם דווקא.

הכרעה לעניין עבירות התקיפה והאיומים

56. נקודת המוצא היא כי הנאשם היה שתוי ולא שלט בהתנהגותו. לכן גרסתו, לא רק נופלת מבחינת "יחיד נגד רבים" במובן הכמותי, אלא שהיא פחותה במשקלה האיכותי לעומת עדויותיהם של כל השוטרים ועוזריהם שבאו איתו במגע. אני גם נוטה להאמין ללא סייג לבוחן כהן, אודות התנהגות הנאשם, שכן הנאשם לא טען מאומה אודות התנהגותו של הבוחן כלפיו. הבוחן גם מסר עדות עניינית בבית המשפט. גם ניכר היה מעדותו שתשומת לבו הופנתה במשך כל האירוע רק להיבטים המקצועיים של החקירה ובעיקר לבדיקת שכרותו של הנאשם. באותה מידה גם השוטר העברי ראוי לאימון. לכן, גם אם אאמץ מקצת גרסתו של הנאשם כנגד עדותו של השוטר ביטון ששוטר זה הקניט אותו ושדבריו כלפי השוטר לא הובנו לטענתו כהלכה, או כנגד גרסתו של המתנדב ב.מ. הצעיר בימים, אשר ייתכן וזה האחרון גם הקניטו במקצת, הרי שעדותו של הנאשם נסתרה בעדויותיהם של השוטרים כהן והעברי, לגביהם לא הטיח הנאשם טענות כלשהן, כאמור.

57. גם לא מצאתי פגמים בחקירתו של הנאשם כאילו הועמד במצב בלתי נסבל של חקירה צולבת של מספר שוטרים בעת ובעונה אחת. אני גם נוטה לחשוב כי טענותיו של הנאשם בעניין זה הן פועל יוצא מהרגשתו הסובייקטיבית אשר היה, כאמור, שתוי ולאחר ניסיון הימלטות אלימה מהמשטרה. אישורו של השוטר העברי שהבוחן גם שאל את הנאשם שאלות בחקירתו אינה משנה מסקנה זו, שכן גם בכך לא מצאתי כל פגם. זאת ועוד, נחקר במשטרה אינו מחוייב לחתום על הודעתו, וזכותו גם לשמור על שתיקתו. מעשים בכל יום הם שנחקרים מסרבים לחתום על הודעתם במשטרה והשוטר החוקר רושם זאת בשולי ההודעה. ברם, התנהגותו של הנאשם בכך שקימט את ההודעה ובכך שנאחז בדלת וסרב לצאת מחדר החקירות, אך מוכיחה שהוא לא היה במלוא חושיו. גם מקובלת עלי טענתו של השוטר העברי שאחת מהודעותיו של הנאשם נגבתה ללא תיעוד חזותי ללא כוונת מכוון, והדבר נבע מאילוץ טכני שמפתח החדר בו מותקנת המצלמה לא היה בנמצא.

58. אין גם משקל של ממש לטענה כי הנאשם לא דיבר במכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו. שכן לא זו בלבד שמדובר בעניין שבשולי השוליים, אלא שטענתו בעניין זה גם לא הוכחה ולוּ מפני שלא ידוע איזה מכשיר טלפון היה ברשותו. נהפוך הוא, עלה מחקירת הנאשם בבית המשפט כי עובר להגעתו לכיוון ירושלים, באזור תחנת הדלק "הר ציון" בתל-אביב המתין, כאמור, לחברו בשם שלומי והוא התקשר לאיש זה מתוך המכשיר הטלפון שהיה ברשותו. גרסתו בעניין זה כאילו התקשר לשלומי ממכשיר הטלפון של המתדלק בתחנה, לא רק שהיא נשמעת דמיונית לחלוטין, אלא שהוכחה גם ככוזבת מתוך קלטת חקירתו, ממנה עולה כי הוא דיבר למעשה מהטלפון שלו.

59. משכך, אין המדובר בהעדפת עדויות השוטרים על פני עדותו של הנאשם רק מפני שהם שוטרים והיו רבים. מדובר בהערכה מהותית של מכלול הראיות שנפרשו לפני בית המשפט מהן עולה כי ביחס לכל שלבי האירוע הנאשם לא דיבר אמת. גם אינני סבור כי הבאת עוד מספר נערים מתנדבים למתן עדות הייתה מוסיפה משקל לראיות התביעה, ולוּ מפני שאלו לא נכחו באותם שלבים קריטיים של ביצוע העבירות שיוחסו לנאשם.

60. ובשולי הדברים אעיר, כי אין בכוחי להתיחס לסגירת תלונותו של הנאשם במח"ש כנגד מי מהשוטרים, שכן עניין זה לא נתברר כלל בבית המשפט. בכל מקרה, אין בנטען כדי לשכנע בחפותו של הנאשם.

סיכום

סיכומו של דבר, מצאתי את הנאשם אשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום ט' באדר, תש"ע (23 בפברואר 2010) במעמד המתייצבים.

דוד מינץ, שופט