ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וייט; נגד כלל חברה :


119

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

א 008428/06

בפני:

כב' השופט משה סובל

23/02/2010

תובעים

עוזי עמית-כהן

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. אשר בן אלול

נתבעים

משה עבדי

ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

1. ביום 26.4.06 התרחשה תאונת דרכים בחניון העליון של רחוב דיסקין 7, קריית וולפסון, ירושלים. רכב שירותי דרך של חברת שגריר, שהיה נהוג על ידי נתבע 2 (להלן – הנתבע), פגע בתובע 1 (להלן – התובע), יליד 1933, שנמצא מאחורי הרכב. למחרת היום (27.4.06) התמוטט התובע בביתו, סבל מדום לב, ופונה באמבולנס מד"א לבית החולים שערי צדק כשהוא מחוסר הכרה. מאז ועד היום לא שבה אל התובע הכרתו, והוא מאושפז בבית החולים הרצוג כחולה סיעודי. נתבעת 1 הנה חברת הביטוח שביטחה את הרכב בו נהג הנתבע בפוליסת ביטוח חובה.

2. התובעים (שהנם התובע ואשתו שנתמנתה כאפוטרופא עליו) טוענים כי תאונת הדרכים היא זו שגרמה לתובע למחרת היום אוטם חריף ופתאומי של שריר הלב ובעקבותיו דום לב ונזק מוחי מחמת אי-אספקת חמצן למוח. כתוצאה מאלה, אין כל צפי שהתובע יחזור אי-פעם להכרה, ליכולת לתקשר עם סביבתו או לאפשרות לבצע פעולה כלשהי. לפיכך תובעים הם מהנתבעים את מלוא נזקי התובע מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. הנתבעים טוענים כי פגיעת רכבו של הנתבע בתובע הייתה קלה, וכי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין דום הלב בו לקה התובע.

3. בהחלטה מיום 27.11.07 נקבע כי בשלב ראשון ימונו מומחים רפואיים בתחום הנוירולוגיה והקרדיולוגיה. מאחר שחלק מרכזי בחוות הדעת של המומחים יידרש לשאלת הקשר הסיבתי, הוסכם בין הצדדים כי קודם למינוי המומחים יישמעו הראיות באשר לנסיבות התאונה וייקבעו על ידי בית המשפט ממצאים עובדתיים בנדון, כך שהתייחסות המומחים תהיה לאותם ממצאים. מטעם התובעים העידו שבעה עדים: מנהלו של הנתבע בחברת שגריר; תובעת 2 (להלן – התובעת); שני עורכי דין ששכרו חדרים ושירותי משרד מהתובע (שאף הוא עורך דין במקצועו וניהל משרד עצמאי) – עו"ד בן ציון אברמוביץ ועו"ד יעקב קצין; המזכירה במשרד עורך הדין של התובע – סיגלית שי; גיסתו של התובע (אחות אשתו) – נורית אלטובייה; ובעלה של הגיסה – שייקה (ישעיהו) אלטובייה. מטעם הנתבעים העידו חמישה עדים: הנתבע; רופאה בבית החולים שערי צדק החתומה על מכתב השחרור של התובע – ד"ר אינה טורסונוב; רופאה במרפאת ט.ר.מ. (טיפול רפואי מיידי) שבדקה את התובע ביום 27.4.06 לפנות בוקר – ד"ר נינה לובמן; הרופא בניידת מד"א שפינתה את התובע לבית החולים – ד"ר אביב טוטנאור; וחוקרת פרטית מטעם נתבעת 1. על יסוד עדויות אלה והמסמכים שהוגשו סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם.

4. חלק מהעובדות אינן שנויות במחלוקת, ולגבי חלקן האחר נדרשת הכרעת בית המשפט. הצדדים תחמו את המוסכמות והפלוגתאות בהודעות שהגישו לאחר שמיעת הראיות. קביעת הממצאים העובדתיים שלהלן תיעשה אפוא תוך היצמדות למה שהוסכם בהודעות, ומתן הכרעה במה שלא הוסכם בהן. מובהר כי הממצאים שיוצגו מתייחסים, בהתאם להסכמה הדיונית, אך ורק לנסיבות התאונה, היינו: לרצף העובדתי שתחילתו בפגיעת רכב הנתבע בתובע ביום 26.4.06 בצהריים וסופו בפינוי התובע לבית החולים למחרת היום בצהריים. העובדות בנוגע למצב הרפואי של התובע קודם התאונה אינן שייכות לשלב זה של ההליך אלא לשלב הבירור המקצועי על ידי המומחים הרפואיים שיתמנו. כמו כן, כעיקרון לא ייכללו בממצאים שלהלן תלונות בדבר מצב רפואי המופיעות ברשומות הרפואיות או ממצאי בדיקות הנזכרים ברשומות אלו. מאחר שהממצאים העובדתיים נועדו לשמש את המומחים הרפואיים, הצגתם תיעשה ברצף אחד, תוך הפנייה בהערות שוליים לנקודות שבמחלוקת ולטעמי ההכרעה בהן.

5. התאונה

לפני קרות התאונה שהו התובעים בחו"ל במשך כשבועיים[1]. עם חזרתם גילו שרכבם, שחנה בחניון התת-קרקעי של קריית וולפסון בה התגוררו, אינו מתניע. התובע לא הצליח להרים את מכסה המנוע ולהתניע בעצמו את הרכב עם כבלים, מאחר שהרכב חנה מתחת לגרם מדרגות באופן שהקשה על הרמת מכסה המנוע. לפיכך טלפן התובע ביום 25.4.06 שעה 20:46 לחברת שגריר, והזמין שירות דרך למחרת היום בשעה 12:00. בבוקר יום המחרת הלך התובע לעבודה במשרד עורך הדין שבבעלותו ברחוב עליאש בירושלים, וחזר לביתו ברגל כדי לפגוש את איש השירות של שגריר בשעה שקבעו. הנתבע הגיע ברכבו לחניון בסביבות השעה 12:15, הניע את רכבו של התובע, וביקש ממנו שיפתח לו (באמצעות שלט רחוק) את מחסום היציאה של החניון על מנת שיוכל לצאת ממנו. לדברי הנתבע, הוא הבין שהתובע ייסע למחסום ברכבו כדי לפתוח אותו.

בסביבות השעה 12:30, בעת שהתובע עשה דרכו לכיוון המחסום כדי לפתוח אותו לרכב הנתבע, ותוך כדי נסיעת הנתבע לאחור, שמע הנתבע והרגיש מכה בחלק האחורי של רכבו. הנתבע הבין שקרה משהו, עצר את רכבו ויצא לברר מה קרה. אז ראה כי התובע שרוע על הקרקע, ועזר לו לקום[2]. לא נמצא רכב אחר בסביבה שיכול היה לפגוע בתובע, ולא היה מכשול אחר שיכול היה לגרום למכה ברכב הנתבע. הנתבע הבין אז ומבין היום כי פגע בתובע עם רכבו[3].

כתוצאה מפגיעת רכב הנתבע בתובע עף התובע באוויר[4] ונפל על משטח החניה כשפניו כלפי מטה[5]. מעוצמת הנפילה נקרע השרוול השמאלי של המעיל שלבש התובע ונגרם חור לשרוול השמאלי של החולצה שמתחת למעיל[6].

הנתבע הציע לקחת את התובע לחדר מיון, אולם התובע סרב וציין שהכל בסדר[7].

גם התובעת ביקשה מהתובע ללכת לרופא, אך הוא סרב.

6. לאחר התאונה ועד הלילה

התובע לא חזר לעבודה לאחר התאונה. הוא עלה לביתו בערך בשעה 13:00, ונשאר שם בהמשך היום. בזמן הזה התובע אכל, קרא, צפה בטלוויזיה, דיבר עם התובעת, ועשה פעולות מקובלות של אדם הנמצא בביתו.

התובעת (שאותה אמור היה התובע לקחת לרופא לפי התכנון המקורי) נסעה לאחר התאונה במונית לתור שנקבע לה אצל הרופא.

כשעה לאחר התאונה התקשר הנתבע לשאול לשלומו של התובע, והתובע אמר לו שהוא מרגיש בטוב[8].

בערך בשעה 14:00 חזרה התובעת הביתה מהרופא, ונשארה שם עד סמוך לפני השעה 20:00. התובע אמר לה שכואבים לו הברכיים והמרפקים[9].

בשלב כלשהו אחה"צ התקשר התובע בטלפון לעו"ד אברמוביץ. השיחה התנהלה בשפה האנגלית. התובע סיפר לעו"ד אברמוביץ שרכב שגריר פגע בו והעיף אותו, שיש לו סימני חבלה ("black and blue"), שכואב לו, ושהוא לא יחזור למשרד[10].

בין השעות 15:00-16:00 שוחחה גב' אלטובייה עם התובע, גיסה, בטלפון. התובע סיפר לה שקיבל מכה מרכב שגריר שנסע ברוורס, ושהוא עף, נפל ונחבל. היא שאלה אותו אם יש לו כאבים, והוא השיב שיש לו כאבים אבל זה לא נורא. גב' אלטובייה אמרה לו שלא יזלזל בזה ושילך לבדיקה, אבל התובע השיב שהוא לא צריך בדיקה[11].

בסביבות 17:30-18:00 התקשר הנתבע פעם נוספת לתובע, ושאל לשלומו. התובע שב וציין כי הוא חש בטוב[12].

סמוך לפני השעה 20:00 יצאה התובעת מהבית להרצאה, יחד עם אחותה גב' אלטובייה.

בערך בשעה 20:00 טלפן מר אלטובייה לתובע, גיסו, ושאל אותו מה קרה בתאונה. התובע אמר לו שזה לא נורא והוא רק קיבל כמה מכות. התובע הסביר שהוא חטף מכה מרכב שגריר בזמן שהלך לפתוח לו את השער ורכב השגריר נסע ברוורס. לשאלת מר אלטובייה אמר התובע שקיבל מכה בראש, אך לא מכה רצינית. הוא סיפר שנפגע בידיים וברגליים ושהנתבע הציע לקחת אותו לבית החולים אבל הוא סירב. התובע גם הוסיף שאנו, אנשי מנצ'סטר, לא מתרגשים מתאונות כאלה[13].

בערך בשעה 21:45 חזרה התובעת הביתה מההרצאה. היא שאלה את התובע מה מצב הכאבים, והוא ענה "מאד כואב"[14].

בערך בשעה 22:00 טלפן עו"ד קצין אל התובע, ושאל אותו מה קרה. התובע תיאר באוזניו את התאונה וסיפר שרכב שגריר נסע ברוורס ופגע בו, ושהוא עף באוויר והשתטח על הקרקע. עו"ד קצין שאל אותו אם הוא נחת בצורת "spread eagle" (כלומר – עם רגליים וידיים פסוקות), והתובע השיב שכן, והוסיף שהוא חבול בכל גופו ("bruised all over my body")[15].

7. ביקור במרפאת ט.ר.מ. וחזרה הביתה

בהמשך הלילה לא יכול היה התובע לישון. הוא קם והסתובב, ניסה לקרוא, פתח וסגר את הטלוויזיה אך לא הצליח לישון. בסוף התובעת התעקשה לקחת אותו לבדיקה רפואית, והם נסעו למרפאת ט.ר.מ.

התובעים הגיעו למרפאת ט.ר.מ. בסביבות 3:00-5:00[16]. במרפאת ט.ר.מ. נבדק התובע ע"י ד"ר לובמן. הבדיקה כללה צילומי רנטגן. בברור הרנטגני שעבר התובע לא היו כל סימני שבר או חבלה לצלעות או לחזה. ד"ר לובמן היא זו שרשמה את טופס הביקור (ת/4). ד"ר לובמן לא ראתה מקום להעביר את התובע לחדר מיון בבית חולים. התובע שוחרר ממרפאת ט.ר.מ. לביתו בשעות הבוקר המוקדמות, עם המלצה למעקב בקופת חולים. אף שבטופס הביקור לא נכללה המלצה לנטילת תרופות, נתנה ד"ר לובמן לתובע שלושה כדורים למניעת כאבים[17]. התובעים נסעו לביתם כשהתובעת נוהגת. בדרך ביקש ממנה התובע לעצור את הרכב, ויצא להקיא. לאחר ההקאה אמר לה שהוא מרגיש יותר טוב[18].

8. מהחזרה הביתה ועד לאירוע הלבבי

בהגיעם הביתה – כנראה בין 6:00-7:00 – התובע אכל ונטל כדור אחד נגד כאבים.

בשלב זה טלפן שוב הנתבע לתובע, והתובע מסר לו שעבר בירור במרפאת ט.ר.מ., שהבדיקות היו תקינות, ושאין לו שברים או פגיעות אורטופדיות.

התובע הלך לישון אך ביקש מהתובעת להעיר אותו בשעה 12:45 כיוון שנקבעה לו פגישה במשרד עם אנשים המגיעים מחוץ לעיר[19].

בערך בשעה 9:00 טלפנה גב' שי, מזכירתו של התובע, לשאול לשלומו. התובע אמר לה שהוא אינו מרגיש טוב, אך יגיע מאוחר יותר, כי בסביבות 14:30-15:00 נקבעה לו פגישה עם אנשים המגיעים מחוץ לעיר[20].

בסביבות 9:00-10:00 טלפן עו"ד אברמוביץ לתובע ושאל אותו אם יגיע לישיבה שתוכננה לשעה 15:00 במשרד. התובע אמר שעדיין כואב לו אך יגיע לפגישה[21].

רוב הבוקר התובע ישן[22].

לקראת השעה 14:00 שוחח עו"ד אברמוביץ שוב בטלפון עם התובע, והציע לו שאם אינו מרגיש טוב שלא יגיע למשרד שכן עו"ד אברמוביץ יכול לטפל בישיבה בלעדיו. התובע אמר שיגיע למשרד לפגישה שנקבעה בשעה 15:00[23].

9. האירוע הלבבי

בסוף שיחת הטלפון עם עו"ד אברמוביץ, מספר דקות אחרי השעה 14:00, איבד התובע את ההכרה. התובעת, שהייתה במטבח, שמעה אותו מדבר בטלפון בחדר השינה, ואז "פתאום השתרר שקט מוזר בבית", והיא רצה מהר לחדר השינה ומצאה את התובע שרוע על גבו מחוסר הכרה כשמכשיר הטלפון זרוק פתוח על המיטה. התובעת קראה לתובע אך הוא לא הגיב[24].

התובעת הזמינה אמבולנס בשעה 14:14. האמבולנס הגיע לכתובת בית התובעים בשעה 14:21. צוות מד"א מצא את התובע במצב של דום לב (cardiac arrest), ביצע בו החייאה, ופינה אותו בשעה 14:58 לבית החולים שערי צדק, במצב חי אך קריטי. התובע התקבל בשערי צדק לכל המאוחר בשעה 15:14[25].

בשום שלב עד לאבדן ההכרה לא התלונן התובע על כאבים בחזה או על הרגשה כללית לא טובה[26], אם כי התלונן על כאבים מהמכות והחבלות שנגרמו לו בתאונה[27].

10. מאז ההתמוטטות ועד היום

התובע חסר הכרה.

11. מינוי מומחים רפואיים

אני ממנה את המומחים הרפואיים הבאים, שניהם מבית החולים הדסה:

בתחום הקרדיולוגיה – פרופ' אנדרה קרן.

בתחום הנוירולוגיה – פרופ' תמיר בן חור.

המומחים יחוו את דעתם באשר לנכותו הרפואית והתפקודית של התובע; לקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה; וככל שיוכלו – גם לשאלת תוחלת חיי התובע לפני התאונה ולאחריה. המומחים יסתמכו על התיקים הרפואיים של התובע כפי שיומצאו להם על ידי ב"כ בעלי הדין תוך 15 יום, וכן על בדיקות נוספות ככל שיראו המומחים לנכון לבצען. עם זאת, ככל שהדבר נוגע לנסיבות העובדתיות שמאז התאונה ועד לפינוי התובע לבית החולים למחרת התאונה, יגדרו המומחים את חוות דעתם לממצאים שפורטו בהחלטה זו ולאלה בלבד. אין באמור כדי למנוע מהמומחים להסתמך על תלונות בדבר מצב רפואי המופיעות ברשומות הרפואיות או על ממצאי בדיקות הנזכרים ברשומות אלו.

חוות דעת המומחים יוגשו עד ליום 25.4.10.

בשלב זה ישאו הנתבעים בשכר טרחת המומחים כמימון ביניים. שכר הטרחה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל מומחה יופקד על ידי הנתבעים בקופת בית המשפט תוך 45 יום.

התיק יובא לעיוני ביום 29.4.10.

ניתנה היום, ט' באדר תש"ע (23 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ולמומחים.

משה סובל, שופט



[1] התובעים צודקים בטענה שאין בראיות הוכחה לטענת הנתבעים לפיה חזרת התובעים ארצה הייתה ביום 25.4.06, אלא רק לכך ששהייתם בחו"ל נמשכה בחג הפסח (שהסתיים שבוע לפני התאונה). עם זאת, שלא כטענת התובעים, בעדותו של מר אלטובייה נאמר כי התובעים נעדרו מהארץ למשך "שבועיים שבועיים וחצי" (עמ' 54 שו' 15).

[2] אמנם התובעת העידה כי ראתה את התובע קם בכוחות עצמו (עמ' 15 ו-23 לפרוטוקול). אולם בנקודה זו ראיתי להעדיף את גרסת הנתבע לפיה סייע לתובע לקום (עמ' 84, 90-91 לפרוטוקול; הודעת הנתבע מיום 11.5.06 – ת/2). התובעת העידה (בעמ' 15 שו' 11) כי הנתבע אמר לה שהציע לתובע להסיע אותו לבית חולים אך התובע סירב, משמע, שהתובעת לא הייתה עדה בהכרח לכל שלבי ההתרחשות לאחר הנפילה. כמו כן, התובעת אישרה כי הנתבע עמד במרחק של כמטר מהתובע (עמ' 23), והיססה באשר לפרטים שונים הנוגעים למיקום הנפילה והקימה (עמ' 25 שו' 20 – עמ' 26 שו' 3).

[3] ראו הסכמת ב"כ הנתבעים בעמ' 110 שו' 10-11 לפרוטוקול, וכן סעיף 5 לתמצית העובדות מטעם הנתבעים.

[4] התובע סיפר סמוך לאחר התאונה לארבעה אנשים כי עף כתוצאה מהפגיעה: לאשתו (עמ' 15 שו' 4-6); לעו"ד אברמוביץ (עמ' 41 שו' 15-16; עמ' 42 שו' 16-17; תמליל החקירה נ/5 בעמ' 1 שו' 24 ובעמ' 2 שו' 10, 23); לעו"ד קצין (עמ' 48 שו' 10-11); ולגיסתו גב' אלטובייה (עמ' 61 שו' 17-18). אמנם מדובר בעדויות שמיעה, אך בנסיבות המקרה עדויות אלה קבילות מכוח החריג Res Gestae שנקלט במשפטנו מהמשפט המקובל, שכן עניינן באמרות ספונטניות שהתובע מסר בסמוך לאחר התאונה, שהנה מטבעה אירוע מרגש ומסעיר. ההלכה היא כי בהתקיים תנאים אלה, קבילות העדות החיצונית על האמרה אינה נשללת בשל כך שלא ניתן להביא את מוסר האמרה לבית המשפט, חרף הוראת סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460). כך בהליכים פליליים, ולא כל שכן שכך בהליכים אזרחיים (השוו ת.א. (י-ם) 223/64 אפריאט נ' אבוטבול, פ"מ נ"ח 3). ראו גם סעיף 10 לפקודה בדבר קבילות עדות על אמרה של אדם שנעשה בו מעשה אלימות. העובדה שהתובע מסר את אותו תיאור בדבר ההעפה לארבעה אנשים שונים בשיחות נפרדות שקיים עם כל אחד מהם סמוך לאחר התאונה, מחזקת את אמינות התיאור. ראיתי לנכון לאמץ גרסה זו חרף עדותו של הנתבע כי מהירות נסיעתו בעת פגיעתו בתובע הייתה 2-3 קמ"ש בלבד (עמ' 85 שו' 12-15; ראו גם בעמ' 84 שו' 12-13), וחרף מה שנרשם באנמנזה שבדו"ח מד"א (ת/5), לפיה ביום האתמול ארעה תאונת דרכים בין התובע "לבין רכב איטי". שאלת מהירות הנסיעה הנה בעלת חשיבות משנית, שכן העיקר הוא בשאלה האם התובע הועף כתוצאה מהפגיעה. התובעים המציאו עדויות מהימנות מיום האירוע לכך שההעפה ארעה, ואילו הנתבעים לא הוכיחו כי פגיעת רכב הנתבע במהירות איטית אינה מסוגלת להעיף. הנתבע אף לא יכול היה לשלול את האפשרות שהתובע נהדף ממקומו בעת הפגיעה (עמ' 89 שו' 7-11). עוד תוזכר עדותו של ד"ר טוטנאור לפיה הדו"ח שנרשם רק לאחר סיום האירוע (במקרה זה: כשעה ורבע אחרי הקריאה) אינו מתיימר לכלול ציטוטים מדויקים אלא כתיבתו הנה תמציתית (עמ' 80 שו' 18-23), וכי אזכור מהירות הנסיעה בדו"ח נועד להבהיר "מדוע תאונת הדרכים היא לא אירוע נוכחי, אלא הייתה יום לפני הגעתנו למטופל" (עמ' 75 שו' 11-12). העדר אזכור העפת התובע באנמנזה שנמסרה במרפאת ט.ר.מ. לד"ר לובמן (ת/4), אינו שולל אף הוא את התרחשות ההעפה. ד"ר לובמן העידה כי נהלי ט.ר.מ. וגודל הטופס הנרשם בעת הביקור בט.ר.מ. מחייבים לכתוב אנמנזה תמציתית, וכי אין היא מתחקרת את המטופל אלא רושמת באנמנזה רק את מה שנמסר על ידו (עמ' 72-73).

[5] עדות הנתבע בעמ' 93 שו' 7-9 לפיה כשיצא מרכבו ראה את התובע "בתנוחה של כריעה", כאשר ידו האחת מונחת על הכביש, היד השנייה באוויר, ושתי הברכיים על הרצפה. בדומה לכך נרשם על ידי ד"ר לובמן באנמנזה של ט.ר.מ. (ת/4) כי בתאונה התובע "נפל על ידיים וברכיים". הדבר מתיישב עם דבריו של התובע לעו"ד קצין כי נחת על הקרקע בצורת "spread eagle", כלומר עם רגליים וידיים פסוקות קדימה (עמ' 48 שו' 12-13, עמ' 50 שו' 19-22). לנוכח העדויות משני הצדדים המאשרות את הימצאות התובע כשפניו כלפי מטה, אין הכרח בעדות התובעת לשם הוכחת הדבר, ולכן אין צורך להכריע במחלוקת הנוגעת לשאלת נוכחות התובעת במקום התאונה. יצוין כי עדות התובעת באשר לחבלות ולכאבים שנגרמו לתובע בברכיים ובמרפקים, מתיישבת עם צורת הנפילה המוסכמת (עמ' 15 שו' 15-17; עמ' 26 שו' 8-9; עמ' 34 שו' 13-14).

[6] התובעת הציגה בפני בית המשפט את מעילו וחולצתו של התובע מזמן התאונה, ועליהם קרע בשרוול השמאלי של המעיל וחור בשרוול השמאלי של החולצה (עמ' 20-21 לפרוטוקול). בהחלטה מיום 26.5.08 נדחתה התנגדות הנתבעים להגשת פרטי לבוש אלה כראיה, וניתנה לנתבעים אפשרות להודיע על רצונם לבדוק את פרטי הלבוש בהתאם לתקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ראו גם החלטה מיום 5.6.08). הנתבעים ויתרו לבסוף על בדיקת הבגדים (עמ' 96 לפרוטוקול). לא למותר לציין כי עוצמת הנפילה, הנלמדת מהנזק שנגרם למעיל ולחולצה, מחזקת את הממצא בדבר העפת התובע באוויר.

[7] הודעת הנתבע מיום 11.5.06 (ת/2). מאחר שהודעה זו נכתבה מספר שבועות לאחר האירוע, ראיתי להעדיף את הניסוח שננקט בה על פני הניסוח שננקט בעדותו של הנתבע בבית המשפט (עמ' 84 שו' 19-20 לפרוטוקול). מאחר שהנתבע הותיר רושם אמין, ניתן להאמין לו שהתובע אכן אמר לו ש"הכל בסדר" למרות שיתר האנשים ששוחחו עם התובע לאחר התאונה לא שמעו ממנו כדברים האלה, אלא שהוא סובל מכאבים ולמרות זאת אינו מעוניין לפנות לבדיקה רפואית. הסבר אפשרי לכך שהתובע הציג את מצבו באופן שונה בפני האנשים השונים עמם שוחח, יכול להימצא באופיו, עליו העידו קרובי משפחתו וחבריו לעבודה, כאדם שלא אהב להתלונן או לשים את עצמו במרכז תשומת הלב (סעיף 2(ז) לגרסה העובדתית מטעם התובעים; גם הנתבע אישר כי הבחין "מהרגע הראשון" בכך שהתובע "הוא אדם שלא ממהר להתלונן": עמ' 93 שו' 3-5). ככזה, עשוי היה התובע להימנע מלשתף את הנתבע, שהנו אדם זר, בכאבים עליהם סיפר למקורביו.

[8] הודעת הנתבע מיום 11.5.06 (ת/2); עדות הנתבע בעמ' 85 שו' 2-3. כפי שנאמר לעיל (בהערה 7) אין מניעה כי התובע אמר דברים אלה לנתבע, ובאותה עת אמר לבני משפחתו ולחבריו לעבודה כי הוא סובל מכאבים.

[9] עדות התובעת בעמ' 15 שו' 15-18, עמ' 16 שו' 1-2, ועמ' 26 שו' 16-17. עדות זאת, כמו יתר העדויות שנשמעו בפניי, הייתה שקולה ומאופקת, עשתה עלי רושם אמין, ולא מצאתי סיבה לפקפק בה כפי שמבקשים הנתבעים לעשות. אפנה שוב לאמור בהערה 7 לעיל, בדבר האפשרות ליישב בין דברי התובע לנתבע על היותו חש בטוב לבין דברי התובע לקרובי משפחתו וחבריו לעבודה אודות החבלות והכאבים מהם סבל. הטענה בדבר כאבי התובע הושמעה גם בפני צוות מד"א ונרשמה באנמנזה שבדו"ח מד"א (ת/5): "אתמול תאונת דרכים... מאז כאבים ברגליים וביד". טופס הביקור במרפאת ט.ר.מ. (ת/4) כולל גם הוא התייחסות לרגישוּת ולמוגבלוּת של התובע בגפיים. יתרה מכך: הנתבעים עצמם מאשרים (בסעיף 11 לתמצית העובדתית מטעמם) כי התובע התלונן על כאבים בגפיים.

[10] עדות עו"ד אברמוביץ בעמ' 41 שו' 15-17, שגם עליה יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל.

[11] עדות גב' אלטובייה בעמ' 61 שו' 16-23, ועמ' 62 שו' 1-4. גם על עדות זו יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל.

[12] עדות הנתבע בעמ' 85 שו' 3-4. ראו גם לעיל הערות 7-8.

[13] עדות מר אלטובייה בעמ' 54 שו' 12-21, ועמ' 57 שו' 5-11. גם על עדות זו יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל.

[14] עדות התובעת בעמ' 16 שו' 4-5, שגם עליה יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל. אין למצוא חוסר היגיון בכך שכאביו של התובע הלכו והתגברו עם הזמן.

[15] עדות עו"ד קצין בעמ' 48, 51 ו-53. גם על עדות זו יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל.

[16] לא ניתן לדעת האם השעה 4:52 הרשומה בטופס הביקור ת/4 משקפת את שעת ההגעה או את שעת השחרור או שעה אחרת בתווך. התובעת העידה: "בערך בשעה 3 או 4 לפנות בוקר, אני לא זוכרת, הגענו לטר"מ" (עמ' 16 שו' 10-11).

[17] עדות התובעת בעמ' 17 שו' 1, שהתרשמתי מאמינותה גם בהינתן מידת הזהירות שיש לנקוט בכגון דא לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

[18] עדות התובעת בעמ' 18 שו' 7-8.

[19] עדות התובעת בעמ' 18 שו' 11-15. אמנם בהמשך הבוקר התקשרו אל התובע מזכירתו ועו"ד אברמוביץ ושוחחו עמו בטלפון. הדבר אינו סותר את העובדה שהתובע נשכב לישון ואף חזר לישון לאחר שיחות הטלפון.

[20] עדות גב' שי בעמ' 59-60, שגם עליה יש להחיל את האמור בהערה 9 לעיל. עצם קיום השיחה מקובל על הנתבעים (בסעיף 22 לתמצית העובדתית מטעמם).

[21] עדות עו"ד אברמוביץ בעמ' 41-42, 46-47; תמליל החקירה נ/5 בעמ' 2 שו' 14-15, 26. תוכן השיחה מקובל גם על הנתבעים (בסעיף 22 לתמצית העובדתית מטעמם) פרט לטענה שהתובע אמר אז שעדיין כואב לו. אלא שכבר בחקירה מיום 14.12.06 (נ/5) ציין עו"ד אברמוביץ כי בשיחתו הראשונה עם התובע ביום 27.4.06 אמר לו התובע שיגיע מאוחר ושיש לו כאבים (ראו גם שאלת ב"כ הנתבעים בעמ' 43 שו' 8-9 לפרוטוקול). הנתבעים הם אלה שסבורים כי הגרסה בחקירה מיום 14.12.06 עדיפה, בשל קרבתה למועד האירוע, על פני גרסת העד בעדותו בבית המשפט מיום 11.5.08 (שם, שו' 13-18).

[22] עדות התובעת בעמ' 29 שו' 12-22. ראו גם לעיל הערה 19. אמנם באנמנזה שבדו"ח מד"א (ת/5) נרשם: "היום חש חלש, והיה סה"כ פעיל בבית". אולם ד"ר טוטנאור הסביר בעדותו כי אמירה זו נועדה להבהיר האם השתלשלות העניינים הייתה כזו שהובילה לכאורה לדום לב או שדובר באירוע פתאומי. משמעות הביטוי "פעיל בבית" לדבריו, היא שהמטופל "קיים איזושהי שגרה כלומר שהיה בהכרה ובאיזשהו מצב פיזי שלא דרש עזרה מיידית במשך היום. זה לא אומר שלא כאב לו או שלא היו דברים שלא יכול היה לעשות, אבל הוא לא היה בהתמוטטות לקראת חוסר הכרה וצורך בהחייאה" (עמ' 76 שו' 10-12). ראו גם לעיל הערה 4, שם מובאים דבריו של ד"ר טוטנאור כי הדו"ח נרשם רק לאחר סיום האירוע, וכתיבתו הנה תמציתית ובלא יומרה להציג ציטוטים מדויקים.

[23] עדות עו"ד אברמוביץ בעמ' 42-43, 46-47; תמליל החקירה נ/5 בעמ' 2 שו' 27. מקובלת עלי עמדת התובעים לפיה עו"ד אברמוביץ טעה בשעת השיחה, ונקב בשעה 13:00 במקום 14:00. עו"ד אברמוביץ העיד (בעמ' 42 שו' 6) כי זכור לו שהתובע לא אמר לו שלום בסוף השיחה. עדות זאת תומכת בגרסת התובעת לפיה שמעה מהמטבח את התובע בחדר השינה משוחח בטלפון עם המשרד (לאחר שהתובע אמר לה שהוא מתקשר למשרד) ו"פתאום השתרר שקט מוזר בבית" וכאשר רצה במהירות לחדר השינה ראתה את התובע שרוע על גבו מחוסר הכרה ומכשיר הטלפון זרוק על המיטה כשהוא פתוח (עמ' 18 שו' 16-18, עמ' 34 שו' 21-22, עמ' 35 שו' 2-18). תחילה צלצלה לאחותה, ולאחר שלא הייתה תשובה אצל האחות רצה להזעיק שכנה על מנת שיימצא איתה עוד מישהו בבית, וכאשר לא הייתה תשובה אצל השכנה התקשרה למוקד מד"א (עמ' 18 למטה – עמ' 19 למעלה). מאחר שהקריאה במוקד מד"א התקבלה בשעה 14:14 (כאמור בדו"ח מד"א ת/5), האפשרות הסבירה ביותר היא ששיחת התובע עם עו"ד אברמוביץ הסתיימה מספר דקות אחרי השעה 14:00.

[24] ראו לעיל הערה 23.

[25] לפי מכתב השחרור (ת/6) שעת הקבלה הייתה 15:14, אך לפי דברי ד"ר טוטנאור קיימת סבירות שהאמבולנס הגיע לבית החולים עוד קודם לכן, לאור זמן הנסיעה המשוער מבית התובעים לבית החולים, ושהשעה 15:14 משקפת גם את הזמן שנדרש למילוי טפסים ולפתיחת תיק (עמ' 79-80 לפרוטוקול).

[26] בכך מודים התובעים בעמ' 3 להשגותיהם על גרסת הנתבעים.

[27] לעיל, הערות 7, 9-11, 14, 20-21, והטקסט שלצדן בגוף ההחלטה.