ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורי שטרן נגד עיריית ירושלים :


בתי המשפט

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

תק 003586/09

בפני:

כב' השופט רובין אברהם

תאריך:

23/02/2010

בעניין:

אורי שטרן

התובע

נ ג ד

עיריית ירושלים

הנתבעת

פסק דין

1. לפניי תביעת פיצויים בגין הליכי גביה שנקטה הנתבעת (להלן: "העירייה"), נגד התובע בקשר עם תשעה דו"חות חניה.

2. העובדות

ביום 09/12/01 פנתה העירייה לתובע בדרישה לתשלום שמונה דו"חות חניה. התובע השיב לעירייה בשני מכתבים מיום 03/01/02 ומיום 30/01/02 (נספחים 1-2 לכתב התביעה), בגדרם הוא טען כי שלושה מן הדו"חות שגויים, באשר הם ניתנו לגבי רכב שכלל לא היה שייך לו. כמו כן טען התובע, כי מעולם לא קיבל הודעה על הדו"חות וכי העבירות התיישנו. ביום 05/08/09 שלחה העירייה לתובע את החלטת התובע העירוני (נ/2). התובע העירוני דחה את טענות התובע וצירף למכתבו דרישת תשלום לגבי חמישה מן הדו"חות בלבד. משמע מכאן, שגם אם התובע העירוני לא התייחס במפורש לטענה ששלושה דו"חות היו שגויים הרי שבפועל הוא קיבל אותה.

3. התובע לא שילם את הקנסות בגין חמשת הדו"חות. ביום 29/01/07 הטילה העירייה עיקול על אופנוע שהיה שייך לתובע. ביום 17/03/09 בקש התובע מהעיריה לבטל את העיקול בטענה שהדו"חות התיישנו וששלושה דו"חות כלל לא שייכים לו. ביום 25/03/09 קיבל התובע הודעה מהבנק לפיה העירייה עיקלה גם את חשבונו. ביום 16/04/09 פנה התובע לעירייה וטען, שוב, שיש לבטל את העיקולים כיוון שחלק מהדו"חות לא שייך לו ומפני שהדו"חות התיישנו. התובע גם הציע לעירייה להסיר את העיקולים מחשבון הבנק ולהסתפק בעיקול שהוטל על האופנוע ששוויו פי עשרה מסכום החוב. העירייה לא השיבה לפניות אלו.

4. ביני לביני, בראשית שנת 2008, קיבל התובע הודעה מחברה שממנה הוא שכר רכב, כי התקבלה אצלה הודעה על דו"ח חניה נוסף שבכוונת החברה להסב על שמו. התובע פנה לעיריה וביקש פרטים לגבי הדו"ח המדובר. העירייה השיבה ביום 08/02/09 כי מדובר בדו"ח שגוי, ולפיכך התובע פטור מלשלמו. התובע דרש מן העירייה פיצוי בסך 67 ₪, והעיריה השיבה כי היא מצטערת על השגגה, ברם "אנו סבורים שאין בטעות זו עילה לתשלום הוצאות". חלפו להם חודשיים, ושוב נדרש התובע לשלם את אותו הדו"ח. התובע שב וכתב לעירייה כי מדובר בטעות ודרש בזו הפעם פיצוי בסך 567 ₪. העירייה התנצלה שוב, והפעם היא אף שילמה פיצוי בסך 67 ₪ ישירות לחברת ההשכרה. התובע שלח מכתב נוסף בו דרש מהעירייה לפצותו, והעירייה השיבה, שוב, כי אין בכוונתה לעשות כן מעבר למה ששולם כאמור לעיל.

5. לנוכח השתלשלות העניינים האמורה הגיש התובע את התביעה שבפניי, בגדרה הוא דורש פיצוי בסך של 6,150 ₪ לפי הפירוט שלהלן: 3,500 ₪ - ירידת ערך האופנוע בגין כשלון עסקת מכירתו עקב העיקול, 750 ₪ - עמלות ניהול חשבון שעוקל אשר היה אמור להיסגר, 400 ₪ - הסכום שמימשה העירייה באמצעות עיקול החשבון, 1,500 ₪ - עוגמת נפש והוצאות.

בכתב התביעה טען התובע כי העבירות והעונשים התיישנו, וכי העירייה התרשלה בכך שנקטה בהליכי גביה בגין שלושת הדוחו"ת שכלל לא היו שייכים לו, ובכך שנקטה בהליכי גביה דורסניים.

6. העירייה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בהחלטה מיום 22/12/09 נעתרתי באופן חלקי לבקשה בכך שקבעתי כי בית המשפט "האזרחי" איננו מוסמך לדון בטענות שעניינן התיישנות העבירות ובטענה שחלק מהדוחו"ת לא שייכים כלל לתובע. עם זאת קבעתי, כי בכל זאת אדון בטענות התובע לגבי שלושת הדוחו"ת שלא שייכים לו ובנוגע לדו"ח שנשלח לחברת ההשכרה, אם יצהיר התובע כי הוא איננו מתכוון לתקוף את חוקיותם אלא רק את פעולות הגביה שננקטו בעטיים. בתגובה השיב התובע כי הוא איננו מתכוון לתקוף את חוקיותם של ארבעת הדוחו"ת הללו.

7. אחר הדברים האלה, הגישה העירייה כתב הגנה בגדרו היא טוענת כי הסעד העיקרי שמבקש התובע הוא ביטול הדו"חות, וסעד זה מצוי בסמכותו של בית משפט השלום ולא בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות.

דין טענה זו להידחות.

סמכות בית המשפט לתביעות קטנות מוגדרת בסעיף 60 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984:

"בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד -

(1) לתשלום סכום שאינו עולה על 30,000 שקלים חדשים.

(2) למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו ...".

הוראה זו הולכת בתלם המקובל לפיו הסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד המבוקש (השוו – ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעובדה פ"ד נא(2) 669). לפיכך, במקרים בהם התבקש מבית המשפט לתביעות קטנות סעד הצהרתי נפסק שהוא אינו מוסמך להעניק סעד כזה (ראו – ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 715), ברם. במקרה שלפניי הסעד המבוקש הינו סעד כספי, ולכן יש לבית המשפט לתביעות קטנות סמכות לדון בתביעה, גם אם אגב אורחא יהיה צורך לדון בשאלת התיישנות הקנסות.

אעבור אם כן לדון בטענות לגופן.

8. טענתו הראשונה של התובע הינה שהקנסות (העונשים) התיישנו. בפרשת סצ'י הידועה נפסק כי:

"הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש ... נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו".

(בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב פ"ד נ(2) 542,548. וכן בחוות דעתה של כב' השופטת דורנר בעמ' 576).

העירייה טוענת בכתב הגנתה כי הודעות קנס נשלחו לתובע בתוך שנה מיום ביצוע כל עבירה, וכי לאחר מכן נשלחו לתובע התראות נוספות בפרקי זמן שאינם עולים על שלוש שנים בכל פעם, ולפיכך הקנסות לא התיישנו. העירייה מודה בהגינותה כי רוב ההתראות חזרו מהדואר בציון "לא נדרש", ברם לטענתה הדבר נבע ממחדלו של התובע לדאוג לעדכן פרטיו האישיים במשרד הרישוי, כפי שדרש הדין באותה עת (ראו – רע"פ 2096/07 רייני. נ' מדינת ישראל – פורסם באתר נבו). אמנם מאז 01/02/06 השתנה הדין, והוטלה על רשות הרישוי חובה לעדכן אצלה את הנתונים אחת לחודש, (ראו – חוק עדכון כתובות, תשס"ה – 2005), אך הדין החדש אינו רלוונטי לענייננו מפני שהדרישות נשלחו לפניו והליכי העיקול בוצעו בשנת 2007. טענות העיריה עולות בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה כפי שפורטו לעיל, ומאחר והתובע לא סתר אותן אני קובע כי הקנסות לא התיישנו.

9. טענתו השניה של התובע הינה שהעירייה נקטה בהליכי גביה בגין אותם שלושת הדו"חות שהכל מסכימים כי אינם שייכים לו. טענה זו נדחית, כיוון שלא ניתן להפריד בין הליכי הגביה שנקטה העירייה כדין בקשר עם יתר הדו"חות לבין הליכי הגביה שנקטה העירייה, אם בכלל, בקשר עם שלושת הדוחו"ת האמורים. במילים אחרות, גם אלמלא קיומם של אותם שלושה דו"חות היתה העירייה נוקטת באותם הליכי גביה כנגד התובע, ומכאן שאין קשר סיבתי בין שלושת הדו"חות לבין פעולות הגביה.

האמור לעיל נכון ביתר שאת לנוכח טעות העירייה לפיה היא לא נקטה כלל בפעולות גביה בגין אותם שלושה דו"חות, שכן הם בוטלו שנים לפני כן. לראיה צירפה העירייה את החלטת התובע העירוני לגבי הדו"חות של התובע (נ/2), אליה צורף שובר תשלום שאיננו כולל את שלושת הדו"חות. מנגד, התובע הציג פלט מחשב שניתן לו על ידי מאן דהו בעירייה, שבו כן מופיעים שלושת הדו"חות האמורים. מבין שני המסמכים שאינם מתיישבים זה עם זה, עדיף בעיני כוחו של המסמך שצורף להחלטת התובע העירוני כיוון שזהו מסמך שברור מי הוציא אותו ויש להניח שהוא הוצא על ידי התובע העירוני לאחר בדיקה ראויה. מנגד, המסמך שהציג התובע הינו פלט מחשב שלא ברור מתי הוא הופק, על ידי מי ובאילו נסיבות.

10. טענתו השלישית של התובע הינה שהעיריה נקטה בהליכי גביה דורסניים בכך שבגין חוב נמוך היא עיקלה הן את חשבון הבנק שלו והן אופנוע בשווי של 30,000 ₪. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. על האזרח לשלם את הקנסות המוטלים עליו או לפעול באופן חוקי לביטולם. משעה שעוד בשנת 2004 הבהירה העירייה באמצעות התובע העירוני, כי טענות התובע אינן מקובלות עליה היה על התובע לפעול באחת משתי הדרכים הנ"ל. משעה שהתובע לא עשה כן היתה רשאית העירייה להטיל עיקולים על האופנוע והחשבון. מטבע הדברים העירייה איננה יכולה לדעת מראש איזה עיקול יניב פרי ומה יהיה שווי האופנוע שיתפס, או סכום הכסף שיהיה בחשבון. לפיכך, אין פסול בהטלת שני העיקולים במקביל. גם לאחר שהתובע טען שהעיקול הוטל על אופנוע ששוויו 30,000 ₪ לא היתה חייבת העירייה לבטל את העיקול, שכן אם התובע לא משלם את חובו היא רשאית לתפוס את האופנוע ולפעול למכירתו. הצעתו של התובע לבטל את העיקולים שהוטלו בבנק בתמורה להשארת העיקול על האופנוע גם היא איננה מחייבת את העירייה. אין דין עיקול על סכום כסף מזומן בבנק, כדין עיקול על אופנוע שיש לטרוח ולהוציא כספים על מנת לתפוס אותו ולמוכרו. אכן, אילו העיקול בבנק היה נושא פרי בדמות סכום מזומן העולה על סכום החוב, אזי הייתי מצפה מהעירייה לבטל את העיקול שהוטל על האופנוע. ברם, לא כך פני הדברים במקרה שלפניי, כיוון שמכתב התביעה אני למד שהעיקול בבנק הניב סכום של 400 ₪ בלבד (סעיף 51 לכתב התביעה).

עיינתי בעת"מ 2357/05 אפלבוים נ' עיריית רחובות (פורסם באתר נבו), אשר הוזכר במכתב ב"כ התובע לעירייה מיום 16/04/09. אין בפסק דין זה כדי לסייע לתובע וזאת משתי סיבות; ראשית, נסיבות העניין דנא שונות, באשר הפער בין סכום החוב לבין שווי האופנוע שעוקל אינו כה גדול כפי שהיה בפרשת אפלבוים, וכמו כן במקרה שלפני הטילה העירייה גם עיקול בבנק אשר לא הניב פרי מעשי. ושנית, אודה כי הפרשנות המרחיבה שביקש התובע לתת להלכה המנחה שבפס"ד אפלבוים קשה בעיני. אין זה פרקטי לצפות מהעירייה לבצע עיקולים בביתו של החייב, כאשר עיקול רכבו ברישום הוא הרבה יותר זול ופחות פוגעני. הוא הדין בעיקול חשבונות בנק שגם הם הרבה יותר פוגעניים מאשר עיקול כלי רכב. על כן, אני סבור כי ההלכה המנחה בפרשת אפלבוים נכונה לנסיבות הקיצוניות שהתקיימו באותו מקרה, ואין לראות בה כלל ברזל שחל בכל מקרה.

11. גם אילו הייתי משתכנע שהעירייה התרשלה בגביית החוב הייתי דוחה את התביעה ברובה המכריע מפני שהנזק לא הוכח. העיון בסעיף 51 לכתב התביעה על רקע הראיות שהוגשו, מלמד שאין ראיה לשיעור ירידת ערך האופנוע מאז חודש מרץ 2009 ועד היום, אין ראיה על כך שאכן היתה עסקה למכירת האופנוע, ואין ראיה לגבי העמלות שגבה הבנק מהתובע. לפיכך אילו הייתי משתכנע שדין התביעה להתקבל הייתי מחייב את העירייה לפצות את התובע בסך של 400 ₪ שנגבו ממנו ובסכום נוסף של 1,500 ₪ בגין עוגמת הנפש, הטרחה וההוצאות.

12. מבלי לגרוע מכל האמור לעיל מגיע לתובע פיצוי בגין מחדל אחד של העירייה, וכוונתי לאותו דו"ח אשר נזכר בסעיף 4 לפסק הדין, אשר לגביו נשלחו לו ללא הצדקה שתי דרישות תשלום. כאמור, משלוח שתי הדרישות נבע מטעות בגינה נאלץ התובע להתכתב עם העירייה ולפיכך מגיע לו פיצוי בסך של 200 ₪.

13. אשר על כן, העירייה תשלם לתובע פיצוי בסך של 200 ₪. מאחר ורוב התביעה נדחה אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום ז' באדר, תש"ע (21 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

________________

אברהם רובין, שופט



מעורבים
תובע: אורי שטרן
נתבע:
שופט :
עורכי דין: