ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוחמד :


1

בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

ת.א. 14806/08

ת.א. 14721/08

ת.א. 15282/08

ת.א. 14722/08

לפני:

כב' השופט אברהם רובין

תאריך:

23/02/2010

1. מוחמד כאמל אלקורד

ושני בניו כאמל אלקורד וראיד אלקורד

2. עבד אלפתח גאוי

3. מאהר ח'ליל חנון

4. רפקה עבדאללה אלקורד

בעניין:

התובעים

אבו חוסין

ע"י ב"כ עו"ד

נגד

1. ועד עדת הספרדים

2. ועדת כנסת ישראל

3. חברת נחלת שמעון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שמר

4. לשכת רישום המקרקעין בירושלים

הנתבעים

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

פסק דין

1. כללי

בין התובעים לבין הנתבעים 1-3 (להלן – "הוועדים"), מתנהל סכסוך ארוך שנים לגבי הבעלות במקרקעין המצויים בסמוך למערת שמעון הצדיק בירושלים, שעליהם בנויים מספר מבנים (להלן – "המקרקעין"). בארבע התביעות שאוחדו לפניי עותרים התובעים לביטול הסכם דיוני שנכרת בשנת 1982 בינם לבין הנתבעים 1-3 (להלן – "הוועדים"), במסגרתו הודו התובעים שהוועדים הינם בעלי המקרקעין המדוברים. לטענת התובעים התגלגלו לידיהם ראיות המלמדות על כך שההסכם הדיוני נכרת עקב טעות של בא כוחם דאז. הוועדים טוענים שדין התביעות להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, שיהוי, חוסר תום לב וכד', כיוון שההסכם הדיוני קיבל בשעתו תוקף של פסק דין חלוט, ומפני שכל נסיונות התובעים לבטל את ההסכם על ידי הגשת תובענות מתובענות שונות נדחו על ידי בתי המשפט לערכאותיהם השונות.

2. העובדות

בראשית, תבעו הוועדים את פינוי התובעים מן המקרקעין במסגרת ת.א. 3458/82. במהלך הדיון כרתו הצדדים הסכם דיוני בכתב בו נקבע בין היתר כי:

"התובעות (הוועדים – א.ר.) הינן הבעלים הרשום של של כ-17 דונמים באזור מערת שמעון הצדיק בירושלים כמפורט בנסחים המצ"ב"

(ראו – נספח א' לכתב התביעה בת.א. 14721/08).

בית המשפט אישר את ההסכם הדיוני, ולאחר ששמע ראיות הוא דחה את תביעת הוועדים בנימוק שהתובעים הם דיירים מוגנים בנכס. על פסק הדין ערערו הוועדים לבית המשפט המחוזי וערעורם נדחה, תוך שבית המשפט המחוזי פוסק על סמך ההסכם הדיוני כי: "המערערים (הוועדים – א.ר.) הם הבעלים הרשום של הקרקע" (עמ' 2 לפסק הדין בע"א 166/89). לנוכח הקביעה שהתובעים הינם דיירים מוגנים הגישו נגדם הוועדים תביעה לתשלום דמי שכירות (תיק שכירות 45/93). התביעה התקבלה וערעורים שהגישו התובעים לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון נדחו (ראו – רע"א 6001/98 גאוי נ' ועד העדה הספרדית – פורסם באתר נבו). בפסק הדין של בית המשפט העליון נכתב כי:

"בהליכים בפני בית הדין לשכירות ובפני בית המשפט המחוזי נטען על ידי המבקשים (התובעים – א.ר.) כי המשיבים אינם בעלי הנכס... בית הדין לשכירות קבע כי המבקשים אינם יכולים להעלות טענות בנוגע לבעלות בנכס, אגב בקשה לקביעת דמי שכירות, וזאת עקב קיומו של מעשה בית דין והשתק פלוגתא בין הצדדים. השתק הפלוגתא נוצר לאור פסק דין בהתדיינות אחרת בין הצדדים – ע"א 166/89 בבית המשפט המחוזי בירושלים – לפיו בין המבקשים לבין המשיבים שוררת מערכת יחסים של דיירים מוגנים ובעל בית. פסיקה זו ניתנה על בסיס הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך התדיינות בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 3457/82).

.....

שאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית ושאלת תקפות פסק הדין בע"א 166/89 כלפי המבקש מס' 1, אינן שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת ובית משפט זה אינו נזקק להן ביושבו כערכאת ערעור שניה. טענות המבקשים בדבר זכויות הבעלות הן טענות עובדתיות שהתבררו בפני הערכאות קמא, ואין על בית משפט זה להידרש להן"

חרף דחיית הערעורים לא שילמו התובעים את דמי השכירות, ולפיכך הגישו נגדם הוועדים תביעות פינוי בבית משפט השלום (ת.א. 18901/98 ות.א. 18902/98). התביעות נדונו בפני כב' סגן הנשיא שמעוני, אשר פסק כי דין התביעות להתקבל במלואן. בפסק הדין ציין כב' סגן הנשיא שמעוני כי התובעים טענו לפניו שהוועדים אינם בעלי המקרקעין, ברם הוא דחה את הטענה בפוסקו כי:

"שאלת בעלותם ומעמדם, הן של התובעים והן של הנתבעים התבררה כמעט בכל ערכאה אשר אליה הגיעו הצדדים... שאלת מעמדם של הצדדים הוכרעה באופן חד משמעי (ואשר עליה התבססו פסקי הדין וההחלטות השונות שלאחריו), בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 166/89 מיום 16/06/91, בו נקבע בין היתר כי בין הצדדים שוררת מערכת יחסים של דיירים מוגנים ובעלי בית. בית המשפט ביסס קביעתו גם על ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בהליך הקודם....

....

על יסוד האמור לעיל, ומהעולה מנסח רישום המקרקעין אשר צורף לכתב התביעה ולתצהיר עדות ראשית, וכן מפסקי דין וההחלטות שניתנו עד כה בבתי המשפט השונים, ניתן לקבוע כי לעניין תביעת פינוי זו, הרי שהתובעים הינם הבעלים של המושכר ודינה של טענת הנתבעים בשאלת הבעלות להידחות"

לא חלפו להם אלא חודשים ספורים מאז ניתן פסק הפינוי, והתובעים הגישו, ביום 06/02/00, תביעה לביטול ההסכם הדיוני (ראו – נספח ח' לכתב התביעה בת.א. 14721/08). בתביעה טענו התובעים כי ההסכם נכרת בעקבות טעות של ב"כ דאז, שהסתמך על הרישום בפנקס השטרות ועל הקושאן התורכי שהציגו בפניו הוועדים. לטענת התובעים עיון בשטרי ההקדש שעל בסיסם נעשה הרישום והשוואתם לפנקס השטרות מלמד שאין התאמה ביניהם. גם תובענה זו נדונה בפני כב' סגן הנשיא שמעוני, אשר דחה אותה מחמת שיהוי:

"התובעים לא נתנו טעם מיוחד לבית המשפט המצדיק הגשת התביעה בשיהוי כה רב לאחר שנים רבות מאז אישור ההסכם הדיוני. נסחי הרישום מהם ביקשו התובעים להיבנות בתביעתם זו הינם בבחינת מידע הפתוח לכלל הציבור ולא הובהר, כלל ועיקר, מדוע המתינו התובעים תקופה ארוכה כל כך טרם הציגו את הנסחים הנכונים לכאורה שברשותם"

(ראו – נספח ט' לכתב התביעה).

כב' סגן הנשיא שמעוני לא הסתפק בכך, אלא דן בתביעה גם לגופא באספקלריה של ההלכות העוסקות בתוקפו של פסק דין מוסכם. כב' סגן הנשיא שמעוני פסק כי פסק הדין המקורי "בלע" את ההסכם הדיוני, ומשהפך פסק הדין לחלוט לא ניתן עוד לתקוף אותו. ועוד הוסיף ופסק, כי לא הוכחה טעות בכריתת ההסכם מפני שלא עלה בידי ב"כ התובעים "להראות כי חתימת ההסכם הדיוני נעשתה עקב הסתמכות "עיוורת" על המסמכים, כפי שנטען". ולבסוף קבע כב' סגן הנשיא שמעוני, כי ההליכים הקודמים יצרו מעשה בית דין, ולעניין זה הוא ציטט מדברים שכתב כב' השופט דרורי באחד מן הערעורים שהוגשו במהלך השנים על ידי התובעים:

"כל הנסיונות לערער על שתי קביעות אלו, דהיינו: שהמשיבים הם בעלי הנכס והמבקשים הם דיירים מוגנים, וכן הניסיון לטעון נגד תקפותו של ההסכם הדיוני משנת 1982, נדחו בכל הערכאות.

....

ברור לכל, שכאשר נושא מעמדם של הצדדים ויחסיהם ההדדיים כבר הוכרע במשך ח"י שנים בערכאות השונות, אין די בהעלאת טענה סתמית של טעות כדי לפתוח את כל הנושאים מחדש.

.....

בשלב זה בו אנו מצויים, ההחלטות היחידות התקפות הינן אותן החלטות של שלוש הערכאות אשר קבעו בנחרצות, ובכך יש מעשה בית דין, כי המבקשים הם במעמד של דיירים מוגנים של המשיבות – אשר הינן בעלות הנכס".

(ראו – בר"ע 3304/01).

התובעים ערערו על פסק הדין של כב' סגן הנשיא שמעוני (ראו – ע"א 6482/05) וערעורם נדחה, בין היתר בנימוק לפיו:

"המערערים אינם יכולים להצביע על טעות כלשהי אשר הוליכה אותם לשכלולו של אותו הסכם. כל המסמכים שהמערערים מבקשים לסמוך עליהם בשלב זה היו פרושים בידי המערערים ובידי בא כוחם בשעה שהגיעו להסדר הדיוני"

עם זאת בית המשפט המחוזי ציין כי:

"ייתכן כי אם ייקבע בהליכים אחרים כי המערערים אינם הבעלים של המקרקעין ... יפתח פתח בפני המערערים להעלות השגות שונות בנוגע לזכויות המערערים כלפיהם. ואולם, כל עוד לא נקבע אחרת עומדת בעינה ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ואין למערערים שום עילה להתנער מאותה הסכמה".

עד כאן, תיאור של חלק מההליכים שננקטו על ידי הצדדים.

3. עתה, לאחר כל ההתדיינויות ופסקי הדין, הגישו התובעים את התביעות שלפניי בגדרן הם מבקשים, שוב, לבטל את ההסכם הדיוני, להורות לוועדים להשיב את דמי השכירות ששולמו להם ולבטל את הרישום בפנקס השטרות. הנתבעים הינם הוועדים וכן לשכת רישום המקרקעין בירושלים. התובעים טוענים כי מאז נכרת ההסכם ומאז שניתנו פסקי הדין הנ"ל התגלו עובדות חדשות שיש בהן: "כדי לאיין את ההסכם הדיוני ולבטלו". ומהן אותן עובדות? ראשית, מפנים התובעים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4126/05, בגדרו נדחתה עתירת הוועדים להצהיר כי הם בעלי המקרקעין. שנית, התובעים מצביעים על כך שפקיד ההסדר הורה לרשם המקרקעין, במכתב מיום 16/11/06, לבטל את רישום המקרקעין בפנקס הזכויות. ושלישית, התובעים טוענים כי הם פנו לארכיב העותמאני בתורכיה בניסיון להתחקות אחר הקושאן שבאמצעותו הצליחו הוועדים לגרום לרישום המקרקעין על שמם עוד בשנת 1972, ונמסר להם כי אין לו זכר ברישומי הארכיב.

  1. הנתבעים טענו בכתבי הגנתם כי דין התביעות להידחות על הסף מחמת התיישנות ושיהוי, מעשה בי דין, ומנימוקים של מדיניות משפטית שנעוצים בעיקרון סופיות הדיון, ובצורך לשים מחסום בפני מי שעושה שימוש לרעה בהליכי המשפט.

5. לאחר ששמעתי את הצדדים קבעתי בהסכמתם כי יוגשו סיכומים בכתב בכל טענות הסף, וכך נעשה.

דיון והכרעה

6. שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם אל כל התובעים כמקשה אחת, ואף אני אעשה כן, תוך שבשולי פסק הדין אדון בקצרה באותם עניינים אשר יחודיים לחלק מהתובעים.

  1. עסקינן בהסכם דיוני אשר אושר בפסק דין. משעה שהסכם דיוני מאושר בפסק דין הרי הוא נבלע בו, ובמקומו בא לעולם פסק דין מוסכם (ראו – נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (1991) עמ' 250). בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול (פ"ד מח(4) 591) פסק כב' השופט חשין כי:

"פסק דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של הייצור הוא פסק דין וגופו הוא ההסכם. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם – פגם שעשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזים – כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה וכיוצא באלה".

(שם, בעמ' 608, וראו גם א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה תשיעית – 1007), עמ' 327-328).

במקרה דנא, כבר עשו התובעים שימוש בדרך של הגשת תביעה לביטול ההסכם הדיוני ותביעתם נדחתה. יוצא אם כן, שיש נגד התובעים מעשה בית דין מסוג של השתק עילה, אשר מונע מהם להגיש תובענה נוספת לביטול ההסכם. במצב דברים זה, לא די בכך שהתובעים יוכיחו כי ההסכם נכרת עקב טעות וכי מן הדין לבטלו, אלא עליהם לבקש גם את ביטול פסק דינו של כב' סגן הנשיא שמעוני אשר דחה את תביעתם הקודמת לביטול ההסכם. העיון בכתב התביעה מלמד שהתובעים כלל לא מבקשים את ביטול פסק הדין האמור, ודי בכך כדי שהתביעות תידחנה מחמת מעשה בית דין. ואולם, אף אילו הייתי רואה את התביעה שבפניי כתביעה אשר בה מתבקש גם ביטול פסק הדין שניתן על ידי כב' סגן הנשיא שמעוני, עדיין היה מקום לדחות את התביעה מחמת העדר עילה, כפי שיובהר להלן.

8. בהלכת בית טלטש נפסק כי:

"... נתונה לבית משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין (ש. לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד" עמ' 213; נ. זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" בעמ' 598-610, 625-636) ... הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה שפסק הדין שניתן נגדו הושג במרמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו – פרשת דנ"א עין גב בפסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ע"א 238/58 ורמיצקי נ' מעייני בע"מ 1501-1502; רע"א 109/94 ברנוביץ נ' ברנוביץ' וכן זלצמן בספרה הנ"ל בעמ' 633-629)".

(ראו – ע"א 4682/92 עזבון המנוח שעיה נ' בית טלטש פ"ד נז(3) 366).

בפסיקה מאוחרת יותר הוטעם כי:

"האפשרות לקיים "משפט חוזר אזרחי" אכן הוכרה בפסיקת בית משפט זה ... אך זה נשקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים"

(ראו – רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל; וכן – רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור – פורסמו באתר נבו).

אמור מעתה, כדי שהתובעים יזכו לסעד של ביטול פסק דין אין די בכך שהם יציגו ראיות חדשות אשר לא הוגשו בהליך הקודם, אלא עליהם לטעון, ובהמשך גם לשכנע, כי מדובר בראיות אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין הקודם, ושיש בכוחן כדי לשנות את ההכרעה המקורית מיסודה. ודוק, לא מדובר בתנאים טכניים גריידא, אלא בתנאים יסודיים ומהותיים, שהרי רק הם יכולים להצדיק את הסגת עקרון סופיות הדיון מפני החובה לעשות צדק. זאת ועוד, עקרון סופיות הדיון אינו בעל עוצמה אחידה בכל המקרים, אלא הוא מושפע מנסיבותיו של כל מקרה. במקרה שלפניי חלף זמן רב מאז ההכרעה הראשונה, ובזמן שחלף התקיימו הליכים לאין מספר בין הצדדים. לכן, במקרה שלפניי עוצמתו של עקרון סופיות הדיון חזקה במיוחד, וכתוצאה מכך יש הצדקה להקפיד בבחינת עילת התביעה של התובעים כבר בראשית ההליך, לבל יוטרחו הנתבעים לשווא.

9. העיון בכתב התביעה מלמד שאין בפי התובעים שום תשובה לשאלה מדוע הם לא יכלו להשיג כבר לפני שנים את אותן ראיות שהם מבקשים להגיש עתה. יתר על כן, התובעים כלל לא טוענים בתביעתם שמדובר בראיות שלא ניתן היה להשיג בשקידה ראויה עוד לפני שנים, ולכל המאוחר לפני שהוכרע הערעור על פסק דינו של כב' השופט שמעוני. על כן בהתאם להלכת בית טלטש עילת התביעה של התובעים פגומה, ויש לדחות את תביעתם בהעדר עילה ולנוכח קיומו של מעשה בית דין.

10. למעלה מן הצורך אתייחס להלן, בזהירות המתחייבת מהשלב המקדמי בו מצוי ההליך, גם לראיות לגופן. ודוק, אין בכוונתי להתייחס לשאלת מהימנות הראיות או משקלן, אלא אתייחס רק לשאלת עמידתן בתנאי הלכת בית טלטש, רוצה לומר – האם ניתן היה להשיג ראיות אלו לפני שניתן פסק הדין של כב' סגן הנשיא שמעוני בתובענה הקודמת לביטול ההסכם, והאם יש בהן פוטנציאל לשינוי פסק הדין. התובעים טוענים כי הראיה החדשה הראשונה הינה פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4126/05, לפיו נדחתה תביעת הוועדים להכיר בהם כבעלי המקרקעין. טענה זו אינה יכולה להצדיק את ביטול פסק הדין. בפסק הדין של בית המשפט העליון אין שום קביעה פוזיטיבית שהוועדים אינם בעלי המקרקעין, או שיש מישהו אחר שהוא בעל המקרקעין, ומכאן שלא נפתח אותו פתח שהוזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 6482/05 הנ"ל. יצויין כי למסקנה דומה הגיעה גם כב' השופטת שטייניץ בבר"ע 535/08 מיום 08/07/08.

11. התובעים טוענים כי מכתבו של פקיד ההסדר בדבר ביטול רישום המקרקעין בפנקס הזכויות מהווה ראיה חדשה ומכרעת. דא עקא, שב"כ התובעים הודה בסיכומיו כי סוגיית הרישום השגוי, לטענתו, כבר היתה ידועה לו בשנת 2003 בעת שהוא עצמו חקר את רשם המקרקעין במסגרת הליך שנקט צד ג' – אחד בשם חיג'אזי – במטרה לזכות בהצהרה שהוא בעל המקרקעין (ראו – סיכומי התובעים בסעיף ב'3 בעמ' 8 וכן פרוטוקול החקירה שצורף כנספח י"ח). לחילופין, לפי דברי התובע עצמו בת.א. 14722/08, כבר ב-15/05/06 נודע לו ולבא כוח כי יש בעיה עם נסח הרישום (סעיף 18ב לכתב התביעה). במועד זה טרם ניתן פסק דינו של כב' סגן הנשיא שמעוני, ולכן לפי ההלכה הפסוקה התובעים היו חייבים להעלות את כל השגותיהם לגבי הרישום בהליך שהתקיים בפני כב' סגן הנשיא שמעוני, והם אינם רשאים לעורר עניין זה עתה. (ראו – בר"ע 58/89 משהב נ' מקור הפרות פ"ד מג(1) 414, 416; ש. לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית" (תשנ"ט – 1999) עמ' 214). ואכן, מפסק דינו של כב' סגן הנשיא עולה כי טענה דומה נטענה בפניו והוא דחה אותה (סעיף 8 לפסק הדין). ולבסוף, קביעתו של פקיד ההסדר לפיו המקרקעין בהם עסקינן הוצאו בשעתו מההסדר שערכו הירדנים היתה ידועה לתובעים זה מכבר, שהרי הם עצמם כתבו בסעיף 8 לכתב התביעה בהליך שהתקיים בפני כב' סגן הנשיא שמעוני, כי הם "צירפו נסחי רישום שבהם נקבע כי הבעלות בחלקות שבמתחם טרם נקבעה" (נספח ח' לכתב התביעה).

  1. התובעים מבקשים להסתמך על תשובת הארכיב העותמאני באנקרה לפיה אין בו רישומים כלשהם בנוגע לקושאן אשר עליו הסתמכו הועדים. גם טענה זו אינה יכולה לסייע לתובעים, שכן תשובת הארכיב הינה משנת 2003. במועד זה טרם ניתן פסק דינו של כב' סגן הנשיא שמעוני, ולכן היה על התובעים להגיש ראיה זו באותו הליך, ומשלא עשו כן הרי שהחמיצו את השעה ונוצר נגדם מעשה בית דין.

13. דין התביעה להידחות על הסף גם מחמת התיישנות. התובעים טוענים בסיכומיהם כי התביעות לא התיישנו מפני ש: "מעשה המרמה ו/או ההטעיה נתגלו זה עתה לאחר מתן עדותו של רשם המקרקעין ביום 03/07/03, ומיום זה ועד יום הגשת התובענות בחודש מאי-יוני 2008 לא חלפו שבע שנים" (סעיף 3 בעמ' 8 לסיכומים). דא עקא, שבכתב התביעה לא טוענים התובעים למרמה או הטעיה, אלא לטעות של בא כוחם דאז עובר לכריתת ההסכם הדיוני. והנה, טעות זו היתה ידועה לתובעים לכל המאוחר בשנת 2000, כאשר הוגשה לכב' סגן הנשיא שמעוני התביעה הראשונה לביטול ההסכם הדיוני מחמת אותה טעות.

14. התובע בת.א. 14722/08 משתית את תביעתו, בין היתר, על כך שנודע לו רק ביום 15/05/06 כי החלקה שבה מצוי ביתו איננה רשומה כחלק מן המקרקעין שבמחלוקת. גם טענה זו אינה יכולה להועיל, כיוון שבמועד האמור עדיין לא הסתיים ההליך שבפני כב' סגן הנשיא שמעוני ולכן היה על התובע לטעון טענותיו בעניין זה באותו הליך.

15. התובע בת.א. 14806/08 טוען שפסק הדין בת.א. 3457/82 אשר אימץ את ההסכם הדיוני כלל לא חל עליו, כיוון שהתביעה נגדו הוגשה בת.א. 3460/82 שבו לא ניתן פסק דין. דין טענה זו להידחות כיוון שמאוחר יותר הוגשה נגד תובע זה תביעת פינוי במסגרת ת.א. 6599/99 שנדון בפני כב' סגן הנשיא שמעוני, ובמסגרת פסק דינו הוחל ההסכם גם עליו, ובצדק, שכן בהסכם עצמו נכתב שהוא חל גם על תובע זה. ויודגש, גם תובע זה היה שותף לתביעה לביטול ההסכם שנדונה בפני כב' סגן הנשיא שמעוני ולכן כל מה שנאמר לעיל חל גם עליו.

16. אשר על כן, דין התביעות להידחות על הסף. התובעים בכל אחת מארבע התביעות ישלמו לנתבעים 1-3 בגין כל אחת מהתביעות שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, וכן ישלמו לנתבע 4 בגין כל אחת מהתביעות הוצאות בסך של 7,500 ₪ ללא מע"מ.

ניתן היום ט' באדר, תש"ע (23 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט


מעורבים
תובע: מוחמד כאמל אלקורד
נתבע: ועד עדת הספרדים
שופט :
עורכי דין: אבו חוסין