ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שגב רמי נגד גיא גינטר :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 007668/05

לפני:

כב' השופט א' דראל

תאריך:

22/09/2008

בעניין:

רמי שגב

ע"י ב"כ עו"ד

נחום הר-פז

התובע

נגד

גיא גינטר

ע"י ב"כ עו"ד

בן ציון גל

הנתבע

בעניין:

1. גיא גינטר

2. עדית גינטר

ע"י ב"כ עו"ד

בן ציון גל

התובעים שכנגד

נגד

רמי שגב

ע"י ב"כ עו"ד

נחום הר-פז

הנתבע שכנגד

פסק דין

מבוא

1. בפני תביעה ותביעה שכנגד.

2. התובע (להלן: "שגב"), יליד 1956 והנתבע (להלן: "גינטר") התגוררו בעבר בישוב מעלה שומרון. שני הצדדים החזיקו במועד הרלוונטי לתביעה במגרשים סמוכים זה לזה בישוב.

3. לפי הנטען בכתב התביעה ביום 22.8.99 בוצעו מטעמו של שגב עבודות במגרש שלו. גינטר התנגד והפריע לביצוע העבודות של קבלן מטעם שגב על מגרשו של שגב ובשלב מסוים תקף גינטר את שגב וגרם לו לחבלה בכתף ולשבר של היד השמאלית. שגב טוען כי כתוצאה מהתקיפה אובחן לו שבר עם תזוזה של הרדיוס הדיסטלי והוא תובע פיצוי עבור נזק הגוף שנגרם לו באיתו אירוע.

4. לטענת שגב גינטר חב כלפיו בשל ביצוע עוולות של תקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה. התביעה נסמכת בין היתר על כך שגינטר הודה במעשים בהם הואשם במסגרת הליך פלילי שנוהל נגדו.

5. גינטר חולק על טענותיו של שגב וטוען כי שגב הוא זה שתקף אותו וכי הוא עצמו התגונן מפני תוקפנותו של שגב. גינטר מפרט כי 'כל חטאו' היה שניסה להגן על רכושו מפני פלישת דחפור על פי הוראת שגב אשר פלש לשטחו ונגס ממנו ובעודו מגן על השטח מפני הפלישה תקף אותו שגב שהוזעק למקום על יד מפעיל טרקטור. בכל הנוגע להליך הפלילי מציין גינטר כי הוגש כתב אישום זהה גם כנגד שגב והסיבה היחידה שההליך כנגדו הגיע לסיומו היא הנזק שנגרם לשגב.

6. גינטר ואשתו, עדית (להלן "עדית"), הגישו תביעה שכנגד בסכום של 55,000 ₪. בכתב התביעה שכנגד הם טוענים כי במהלך הסכסוך בינם לבין שגב התברר להם כי שגב חדר לגבולות מגרשם ובהמשך לאותו אירוע אלים וההתנהלות של שגב כלפיהם הם החליטו להפסיק את תכנון הבית בו עסקו באותה עת ולא לגור בשכנות לשגב. הם מבקשים פיצוי עבור ההוצאות שנגרמו להם בשל כך שלא הקימו את ביתם בישוב (תשלום דמי השכירות במהלך התושבות, דמי ההצטרפות). בני הזוג גינטר אף תובעים פיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם והפגיעה בשמם הטוב הגלומה במכתב שכתב שגב לועד המנהל ביום 15.9.99 ועל תקיפתו של שגב את גינטר סכום של 30,000 ₪.

7. שגב חולק על התביעה שכנגד וטוען כי מדובר בתביעה מופרכת שבאה לעולם בעקבות תביעתו שלו כנגד גינטר.

8. במהלך שמיעת הראיות העידו עדים רבים והצדדים ובעיקר הנתבעים הרחיבו את יריעת המחלוקת למחוזות רחוקים. בין היתר הובאו ראיות לגבי השאלה האם אכן שגב פלש בעת בניית המסלעה לתוך תחום מגרשו של גינטר, בנה ללא היתר בניה ושאלות נוספות. כפי שאפרט להלן לצורך ההכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד חלק לא מבוטל מהעדויות אינו נדרש.

התביעה

9. כאמור, עניינה של התביעה הוא אירוע אלים שבו היו מעורבים שגב וגינטר. שגב טוען בתביעה שגינטר תקף אותו. גינטר מתגונן בטענה כי שגב הוא שנקט כלפיו כוח פיזי תחילה וכי גינטר הגן על עצמו מפני תקיפתו של שגב והשתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע משגב להיכנס למקרקעין שלו ולהסיג את גבולו.

10. בכדי לברר את השאלה האם גינטר חב כלפי שגב בכל הנוגע לנזק הגוף שנגרם לו יש לבחון תחילה מה אירע ומי אחראי. לאחר מכן יהיה מקום לברר את גובה נזק הגוף שנגרם לשגב. באשר לאחריות, כאן כאמור נבחנת חבותו של גינטר כלפי שגב והתביעה נשענת בעיקר על קיומו של פסק דין פלילי שבמסגרתו הודה גינטר בחלק מהמעשים.

ההליך הפלילי שהתנהל כנגד גינטר

תוכן פסק הדין הפלילי המרשיע

11. כנגד גינטר, ואף כנגד שגב, הוגש כתב אישום בגין מה שאירע. גינטר הודה בעובדות כתב האישום לאחר שכתב האישום תוקן ובמסגרת הסדר טיעון לא הורשע וביצע שירות לתועלת הציבור.

12. בכתב האישום שבעובדותיו הודה גינטר נכתב כך:

"בתאריך 22.8.99 סמוך לשעה 08:40 בישוב מעלה שומרון תקף הנאשם שלא כדין את רמי שגב (להלן: המתלונן) בכך שתפס אותו בחולצתו סובב את ידו לאחור והפילו לקרקע. לאחר מכן שכב עליו ומשך בשערות ראשו.

כתוצאה ממעשה התקיפה נגרמה למתלונן חבלה, כאבים והוא נזקק לטיפול רפואי בבית חולים."

(ההדגשה שלי – א.ד.)

13. גינטר הודה כמפורט בפרוטוקול הדיון בת.פ. 3333/00 ובית המשפט רשם לפניו את הודאתו בעובדות כתב האישום.

הטענות

14. התובע טוען כי יש לייחס לפסק הדין משקל מכריע והוא מפנה לסעיף 42א' לפקודת הראיות. הוא מסביר כי אף שגינטר לא הורשע נקבע כי עשה את המעשה נשוא כתב האישום ויש לראות בפסק הדין כפסק דין מרשיע לצורך סעיף 42 א'. בעניין זה מפנה התובע לספרו של קדמי, על הראיות, מהדורה שלישית, עמ' 1357. התובע מוסיף וטוען כי משגינטר לא ביקש להתיר הבאת ראיות לסתור את מעמדה המחייב של הקביעה בהליך הפלילי, יש לקבל את התביעה ולקבוע כי גינטר תקף את שגב שלא כדין ועליו לשאת בנזקים שנגרמו לו עקב כך.

15. גינטר חולק על כך הוא טוען כי אין לייחס משקל לפסק הדין שכן הוא ניתן שלא על פי הכרעה בחומר ראיות. עוד טוען גינטר כי בכל מקרה בהבאת הראיות מטעמו ללא התנגדות ניתן לו למעשה היתר לסתור את האמור בפסק הדין בפלילי.

16. גינטר טוען אפוא שלוש טענות:

א. ניתן לו היתר לסתור את האמור בפסק הדין בפלילי ב'מחדל' של אי התנגדות להבאת הראיות שהביא לגבי נסיבות המקרה ומעשיו של שגב.

ב. נסיבות המקרה מצביעות על כך שהמעשה בוצע במסגרת הגנה עצמית מפני תקיפתו של שגב.

ג. יש להטיל על שגב אשם מכריע או מלא בשל כך שגרם לפרובוקציה והחל בעצמו בתקיפתו של גינטר.

מעמדו של פסק הדין הפלילי

17. סעיף 42 א' (א') לפקודת הראיות (נוסח חדש) קובע כי:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

18. סעיף 42 (א') (ג') לפקודה מאפשר לנתבע לקבל היתר להביא ראיות לסתור את קביעת פסק הדין הפלילי. גינטר לא עשה כן ולא ניתן לראות בהבאת הראיות שנעשתה מטעמו, לצורך הוכחת טענתו לאשמו של שגב, כפותחת בפניו את האפשרות לטעון כי הקביעות המחייבות שבפסק הדין הפלילי אינן מחייבות.

19. לפיכך ובהתאם להוראות סעיף 42 א' לפקודת הראיות יש לראות את גינטר כמי שתקף את שגב שלא כדין.

20. בשולי הדברים יש להעיר כי גינטר נסמך בסיכומיו על הדברים שנכתבו בע"א 269/82 רחל הילמן נ' דוד כרמי, פ"ד מא (4) 1, 4 (1987) שם נקבע כי היסוד להסתמכות על פסק הדין הפלילי הוא כי 'תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות, אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נדרשת הכרעה אך על יסוד מאזן הסתברויות בלבד' ואולם בית המשפט העליון הסתייג בפסק דין מאוחר יותר מאבחנה זו. בעניין זה כתב כב' הנשיא מ' שמגר:

"ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין...

סעיף 42ב מורה, כי מקום שהוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. לכאורה, עולה מן האמור לעיל, כי מעמדו של כתב האישום במשפט הפלילי יהא לעולם אך בגדר חומר הבהרה. דעתי היא, כי אין פני הדברים כך, כתב- אישום יהא בגדר חומר הבהרה למימצאי פסק הדין, מקום שהכרעת הדין במשפט הפלילי ניתנת לאחר ניהול שלב הוכחות ומכילה מימצאים ומסקנות שקבע בית המשפט, לאחר שדן בראיות שהובאו לפניו. במצב זה ניתן לעיין בכתב האישום ולהשוות את האמור בו למימצאים שקבע השופט לאחר שמיעת הראיות. ואולם, כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, כי אז מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת, ובשל כך הופך האמור בכתב האישום, מכוחה של ההודאה, למימצא במשפט הפלילי.

אם נגרוס, כי בפסק-דין מרשיע, המבוסס על הודאת נאשם בעובדות כתב האישום, אין "ממצאים" במובנו של סעיף 42א, תיווצר בכך הגבלה בלתי סבירה על משמעותו של סעיף 42א, המנתקת את הזיקה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי המקביל, דווקא במקרים בהם הזיקה היא ההגיונית ביותר, היינו, כאשר הנאשם-הנתבע מודה בעובדות המיוחסות לו. צמצום תחומיו של התיקון לדיני הראיות, שהוסיף את סעיף 42א (חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973), אינו עולה מן החוק ואינו מוצדק ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין."

(ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' סילביה בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, 332-333 (1987)).

21. לפיכך, יש לראות את הממצאים של פסק הדין הפלילי שניתנו לאחר הודאת הנאשם כמתייחסים לעובדות כתב האישום בהן הורשע אף אם הרשעה זו לא נעשתה לאחר שמיעת ראיות.

טענת ההגנה העצמית

22. הטענה השנייה אותה מעלה גינטר היא כי מעשיו היו במסגרת הגנה עצמית. בעניינה של טענה זו יש לדון בשתי שאלות: (1) האם רשאי גינטר להעלות את הטענה בהליך זה שעה שלא העלה אותה במסגרת ההליך הפלילי; (2) האם הנסיבות שתוארו לעיל מספקות לצורך קיומה של ההגנה.

23. כאמור, גינטר סבור כי אינו מנוע מלהעלות את טענת ההגנה שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין. אשר לגוף הטענה גינטר מסביר כי הוא אדם נורמטיבי, פעיל התורם לקהילה וטוען כי הצגת הדברים כאילו החל לחבוט סתם כך בשגב היא מטעה. הוא מבהיר כי המדובר בתגובה לפרובוקציות חוזרות ונשנות מצד שגב המנסה לפלוש לתוך המגרש שלו, לבנות ללא היתר. הוא מסביר כי פנה לרשויות אך שגב בשלו ואז ניסה למנוע את המשך העבודות כאשר עמד על סלע בתוך מגרשו שלו כדי למנוע מהכלי המכני אפשרות לעבור. באותו שלב הורד על ידי שגב מהסלע והגיב אינסטינקטיבית להתגרות ולאיום שנשקף לו. עוד הוא מזכיר כי אף שגב מודה ש'נשלחו ידיים' מצדו וטוען שהמגע ביניהם הסתכם ב'טפיחה על השכם כדי לעודדו לעזוב את השטח'.

24. הוא מתאר בהרחבה בסיכומיו את בניית בית שגב ללא היתר בנייה; את החדירה לתחום המגרש של גינטר; את הפניות שפנה לרשויות עד לאירוע.

25. גינטר מסביר כי נקט בכוח משום שעמד בפני המשך השימוש בכוח על ידי שגב ולכן מדובר בהפעלת כוח מותרת כנגד מי שפולש למקרקעין.

26. עמדת שגב היא שמשלא עלתה במסגרת ההליך הפלילי טענה של הגנה עצמית מנוע גינטר מלהעלות אותה בהליך זה. הוא מציין כי גינטר לא נתן הסבר מדוע לא עמד על טענה זו בהליך הפלילי ואין להסתפק בתירוץ כי פעל לפי עצת עורך הדין שלו.

27. לחילופין טוען שגב כי לא נתקיימו התנאים המאפשרים לגינטר לטעון להגנה עצמית. לשיטתו ההגנה העצמית מותנית בכך שיתקיים יחס סביר בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שימנע על ידו. בעניין זה מפנה התובע לע"א 667/77 מרים דדון נ' עזר אטיאס פ"ד לב (2) 169 (1978) (להלן: "דדון נ' אטיאס"). בהקשר זה נטען על ידי שגב כי גינטר הוא שתקף אותו לאחר שזעם על כך ששגב ממשיך בעבודות למרות שלדעתו היה צו הפסקה; גינטר הופיע למקום חגור באקדח ולא יעלה על הדעת ששגב יתנפל עליו; גינטר נמלט מהמקום לאחר האירוע; גינטר שמר על זכות השתיקה. לסיכום שגב טוען כי התקיפה של גינטר על שגב עולה בחומרתה ובעוצמתה עשרות מונים ממה שהתרחש קודם לכן בין הצדדים. תקיפה זו ותוצאותיה אינן סבירות וחורגות עשרות מונים מהשריטה שנגרמה לגינטר.

28. במחלוקת זו מקובלת עלי עמדתו של שגב כי גינטר אינו יכול במסגרת הדיון שבפני, משלא ניתן לו היתר לסתור את הקביעה שבפסק הדין הפלילי, להעלות את טענת ההגנה העצמית שהיא חלק מההגנות העומדות לו כלפי עבירת התקיפה בה הורשע. כזכור גינטר הודה בכך שתקף את שגב שלא כדין ולא טען כנגד קביעה זו כי עומדת לו ההגנה של הגנה עצמית (השווה סעיף 34 י' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977). בנוסף ספק בעיני אם בנסיבות מקרה זה, מדובר בהגנה עצמית ואכן מדובר ב 'מעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'.

התנהגותו ואשמו של שגב

29. לעומת זאת, גינטר רשאי להעלות טענת רשלנות תורמת כלפי שגב ואף להביא ראיות להוכחתה, ללא צורך לקבל היתר לשם כך:

"יש גורסים, כי ראיה להוכחת קיומה של "רשלנות תורמת" - אינה באה בגדר "ראיה לסתור" כמשמעותה בסעיף 42ג לפקודה; ועל כן - אין הבאתה טעונה רשות ...

ואילו אחרים גורסים: כי הוכחת קיומה של "רשלנות תורמת" מצריכה קבלת רשות מקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור...

יהיו הדברים כאשר יהיו הגישה הרווחת היא, כי "רשלנות תורמת" אינה עומדת בסתירה להרשעה הפלילית"

(י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד) עמ' 1367-1368, ההדגשה שלי- א.ד.).

30. לצורך בחינת קיומו של אשם מצדו של שגב אתייחס לנסיבות האירוע כפי שעלו מעדויותיהם של שגב וגינטר, שני העדים היחידים שהובאו כדי להראות מה התרחש. אקדים ואומר כי איני סבור כי עלי להכריע כבקשת בא כוחו של גינטר במכלול השאלות שעלו במערכת היחסים שבין שגב לגינטר ובשאלה מי בנה היכן, האם הבנייה נעשתה ללא היתר, האם הבנייה חרגה משטח מגרשו של שגב לשטח מגרשו של גינטר ועוד. לטעמי שאלות אלה הן ברובן אינן רלוונטיות ואתייחס אליהן אך ורק בנושאים שבהם יש להן השפעה על הסוגיות שבמחלוקת.

עדות שגב

31. שגב מתאר בתצהירו כי בשנת 1997 רכש עם רעייתו את הזכויות במגרש מס' 222 במעלה שומרון וביום 13.11.97 הגיש בקשה להיתר בניה להקמת ביתו על המגרש לרבות עבודות החפירה והחציבה בחלק הגובל עם מגרש 234 (מגרשו של גינטר). הפרש הגבהים בין המגרשים של שגב לגינטר הוא 6 מטר והמגרש של גינטר הוא הגבוה יותר.

32. ביום 15.7.98 החל שגב בביצוע החפירה במגרש לצורך הנחת יסודות על פי תוכנית הבנייה והעבודות ארכו שבוע. ביום 1.8.98 התחיל הקבלן מטעמו של שגב לצקת יסודות במגרש.

33. לדברי שגב היה עליו לבצע מסלעה אשר תתמוך את הפרש הגובה על גבול מגרש 234 ועבודות החציבה והמסלעה בוצעו על פי היתר הבניה. המסלעה נועדה לקום בין שני המגרשים ולהתרומם לגובה 6 מטר. שגב טוען כי בכלל גינטר היה זה שצריך היה להקים את המסלעה.

34. בהמשך התצהיר הוא כותב כי מתוך תיק המועצה עולה כי גינטר בחר את מגרש 234 ביום 19.10.98 והחליט לרכוש אותו ביום 30.10.98 וחתם באותו יום על חוזה תושבות – מועד זה מאוחר בשלושה חודשים להשלמת החפירה שבוצעה במגרשו של שגב ולהנחת היסודות.

35. במהלך חודש יוני 1999 הוציאה המועצה צו הפסקת עבודה לשגב עקב חריגה 'קטנה' בביצוע לעומת ההיתר, אשר לא התייחסה למסלעה או לחפירה. בעקבות הצו הוגשה תוכנית מתקנת שאושרה וניתן היתר להמשיך בביצוע.

36. ביום 22.8.99 בוצעו מספר עבודות תחזוקה על ידי קבלן מטעמו של שגב למגרש. שגב מתאר כי גינטר הגיע למקום (לתחום המגרש של שגב) ומנע מהקבלן לבצע כל עבודה בטענה שקיים צו הפסקת עבודה. הקבלן הזעיק את שגב למקום והוא מספר שביקש מגינטר שיעזוב את השטח כי אין לו זכות להפריע לקבלן בתחומי המגרש של שגב.

37. בהמשך מתאר שגב את שהתרחש לגרסתו:

"הנתבע (גינטר – א.ד.) הגיע למקום כשהוא חגור באקדח סירב לעזוב את המקום וחסם את המשך עבודת הטרקטור תוך שהוא נעמד מול הטרקטור וחוסם אותו גופו.

ביקשתי מן הנתבע שוב לעזוב את המקום תוך טפיחה על הכתף ע"מ שיעזוב את השטח. בתגובה התנפל עלי הנתבע, חבט את ראשי בקרקע מספר פעמים ושבר את ידי...

צעקתי בכאב ואמרתי לנתבע כי הוא שבר לי את היד. במקום לסייע לי ולפנות אותי לקבלת טיפול רפואי,נמלט הנתבע מן המקום..."

(סעיפים 13-15 לתצהיר העדות הראשית; ההדגשה שלי – א.ד.)

38. בחקירה הנגדית אישר שגב כי חצב בקרקע של גינטר לצורך הקמת המסלעה ולשיטתו המסלעה צריכה לעמוד בתוך שתי החלקות (עמ' 49). הוא אישר גם כי ראה את החוט שהוצב על קו הבנין ועליו פתקים כי העובר הוא משיג גבול (עמ' 51) אך טען כי החוט היה בתוך תחום מגרשו שלו ועמדתו היא כי גינטר אינו צודק בטענה (עמ' 52). בהמשך הדברים הוא אישר כי בשלב מסויים הפך להיות מודע לכך שהתוכנית, שלפיה הוא בנה, אישרה לו לחצוב בתוך הקרקע של גינטר ואז הוא התחייב להחזיר את גבולות המגרש (עמ' 53).

39. באשר למה שהתרחש ביום האירוע אמר שגב כי 'אני לא התקוטטתי איתו, הוא תקף אותי, הוא התנקש בחיי' (עמ' 54). את מה שאירע הוא תאר כך:

"אמרו לי, אנחנו היינו בדרך למלון עם תינוק ביד, קיבלתי טלפון שהעובד אומר שלא יכול להזיז את הטרקטור כי גיא עומד לפני הטרקטור ולא נותן לי להזיז את הטרקטור. באתי לשם ראיתי את גיא עומד לפני הטרקטור, ידיים לצדדים, אקדח במותניים, מסביבם לא היה אף ערבי, כולם ברחו הצידה אני הייתי עם העניבה והחליפה מוכן לבית מלון, נזכרתי שאני וגינטר לא היינו במצב של אויבים, אמרתי לו שיעזוב את המגרש ואם יש לו בעייה שיפנה בדרכים המקובלות וכתגובה הוא עזב את המגרש והלך לקו גבול המגרש שהיה שם חומת אבן, אמרתי לו או קיי אתה עוזב את המגרש, אני רוצה ללכת והוא אמר לי תודה אבאלה. אני לא התייחסתי , הסתובבתי, הוא קפץ עלי, משך אותי מהרגליים, הפיל אותי על הרצפה, הוא תפס לי את הראש בשערות וחבט לי בראש חמש פעמים, הרגשתי שהכוח שלי נגמר, הרגשתי כמו בן אדם שקדחו לו חור ונתנו לדם להישפך, שמעתי מהערבי שאומר אתה הורג אותו, כשקמתי ראיתי שהיד לא עומדת כמו שצריך ואמרתי לו שהוא שבר לי את היד והוא ברח בלי להזעיק עזרה. ואישתי עם שלושה תינוקות, הייתה צריכה לטפל בי, הבן אדם התנקש בי וברח. זאת בריונות. אני יכול להיות אבא שלו, אני לא חבר שלו." (עמ' 55).

40. שגב עומת עם טענת גינטר לפיה הוא עלה על הסלע מעל גינטר ואז גינטר משך אותו והשכיב אותו על ידו תוך שהוא מושך בשערו ואומר לו שלא יעיז להניח עליו יד וטען כי זו המצאה. הוא הסכים עם זאת כי 'אמרתי לו שיעזוב את המגרש וטפחתי לו על השכם' אך טען שהדבר לא היה על האבן.

עדות גינטר

41. גינטר מספר כי ביקש יחד עם אשתו את הקצאת מגרש מס' 234 וכי בקשתו נענתה וביום 30.10.98 הוא חתם על חוזה תושבות עם האגודה. הוא מפרט את עמדתו לפיה בניית המסלעה שביצע שגב הייתה בניגוד להיתר ותוך חריגה לתוך תחום המגרש שלו ושל רעייתו וכי שגב נגס משטח המגרש שלו. עוד מפרט גינטר את ההליכים שנקט בהם ביחס לפלישה וכי בסופם של אותם הליכים אמור היה שגב לפרק את המסלעה שנבנתה לתוך שטחו לאחר הבטחה מצד שגב שכך ייעשה.

42. לדבריו ביום 17.8.99 הגיעה למקום משאית המכילה אבנים חדשות לבניית מסלעה והתברר כי בניגוד להבטחה לפירוק המסלעה נבנית מסלעה חדשה בחריגה לקו המגרש.

43. באשר ליום האירוע 22.8.99 מתאר גינטר את שאירע מנקודת מבטו:

"יום ה- 22.8.99 הוא המועד בו הותקפתי על ידי שגב. דו"ח הפקח נערך בעקבות אזעקתו על ידי אשתי, עוד לפני אותו מועד, לאחר שהתברר לי שבניגוד להבטחת משפ' שגב להפסיק את החריגה ולהשיב את המצב לקדמותו זה לא מתבצע, מתחתי חוט מעל קו הגבול בין החלקות ותליתי עליו שלטים האומרים כי מי שעובר את הקו מהווה מסיג גבול וכי אין לבצע שום עבודות בתחום המגרש שלי.

ביום 21.8.99