ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהוד קליימן נגד בטוח לאומי-סניף :


בית הדין לעבודה

בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב - יפו

בל 003436/06

בפני כב' השופט שמואל טננבוים

23/02/2010

בעניין:

אהוד קליימן

התובע

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

פסק דין

1. זוהי תביעה להכרה בפגיעה בכושר השמיעה של התובע כתאונה בעבודה מכח הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק).

2. העובדות הרלוונטיות פורטו בהחלטה מיום 24.9.08 כדלקמן:

א. התובע יליד 1956. מנהל עסק עצמאי לתיקון מדפסות מכל המינים והסוגים מזה כ-24 שנים.

ב. התובע עבד עם סוגי מדפסות שונות כמפורט בבדיקות עוצמות הרעש.

ג. עד שנת 2005, הוא עבד עם חיל האויר ותיחזק מספר רב של מדפסות. שעות עבודתו

באותה תקופה היו משעה 08:00 ועד שעה 18:00 אחר הצהריים. באותה תקופה היה מתקן בין 10 ל-20 מדפסות ביום.

ד. בשנת 1985 התחילו לייצר מדפסות לייזר שהם יותר שקטות ובמהלך השנים, נכנסו יותר מדפסות לייזר ופחות מדפסות סיכה שהינן רועשות יותר. בשנה האחרונה מדפסות הסיכה הולכות ונעלמות.

ה. עוצמות הרעש אליהן נחשף התובע, הינן כמפורט בבדיקות עוצמות הרעש אשר מצורפות להחלטה זו.

3. באותה החלטה מונה ד"ר משה גולדשר כמומחה יועץ רפואי (להלן – המומחה) והופנו אליו השאלות הבאות:

"א. מהן הפגימות הרפואיות מהן סובל התובע באוזניו ובכושר השמיעה שלו?

ב. האם קיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות לבין תנאי עבודתו של התובע המפורטים בסעיף 3 לעיל?

ג. האם הפגימה הרפואית הינה בגדר "מחלת מקצוע", דהיינו נזק שנגרם לאוזן הפנימית על ידי חשיפה לרעש שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור עקב עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל?

ד. האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסידרה של פגיעות זעירות כאשר כל אחת מהפגיעות, ניתנת לאיתור בזמן מסויים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה הינה, בלתי הפיכה כך, שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהיא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרוטראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואי מתמשך?".

ביום 6.10.08 השיב המומחה לשאלות בית הדין כדלקמן:

"א. הפגימה הרפואית אשר ממנה סבל התובעהיא: ליקוי שמיעה, דו צדדי, בדרגת חומרה קלה.

ב. קיים קשר סיבתי בין הפגימה הרפואית באוזניו של התובע לבין תנאי עבודתו ברעש.

ג. לא נתקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק לאוזניו של התובע כ"מחלת מקצוע".

ד. חשיפתו של התובע לרעש גרמה לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, בעלות אופי בלתי הפיך שהביאו למצב הקיים.

יש לציין שהפגימה באוזניו של התובע היא מינימאלית, אך בכל זאת בעלת אפיונים המתאימים לנזק מחשיפה לרעש".

4. בהחלטה מיום 2.7.09 התבקש המומחה לענות על שאלת הבהרה כדלקמן:

"בסעיף ג' לחוות דעתך קבעת, כי לא התקיימו התנאים להכרה בנזקי התובע כמחלת מקצוע. אנא פרט והסבר אילו תנאים מבין התנאים הנדרשים להכרה במחלת מקצוע כאמור, אינם מתקיימים אצל התובע?".

ביום 7.7.09 השיב המומחה לשאלה האמורה כדלקמן:

"אצל התובע לא נתקיימו התנאים להכיר בנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע". הסיבה לכך

שהיא עדיין לא נפגעה אצלו השמיעה בתדירויות הדיבור.

הירידה בשמיעה אצל התובע היא בתדרים הגבוהים בלבד".

בהחלטה נוספת מיום 4.1.10 התבקש המומחה להשיב על שאלות הבהרה נוספות כדלקמן:

"1. לפי ס' 84 א. (א) (2) לחוק תנאי להכרה בפגיעה בשמיעה כפגיעה בעבודה הינו כי כושר השמיעה בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. האם תנאי זה מתקיים אצל התובע?

2. בתיק רפואי של התובע, בביקור אצל ד"ר דרור רות מיום 4.7.05 (מצ"ב עותק) התלונן התובע על ירידה בשמיעה "בחצי שנה אחרונה". לפי החלטת כב' בית הדין התובע עובד בתנאי רעש מזיק מזה 24 שנים, כאשר לאורך השנים, החל משנת 1985 עבד עם יותר ויותר מדפסות שאינן רועשות. האם סביר, כי ירידה בשמיעה תופיע 20 שנים לאחר חשיפה לרעש בנתונים העובדתיים של אופן חשיפה לרעש כאמור?".

ביום 7.1.10 השיב המומחה לשאלות בזו הלשון:

"1. כושר השמיעה אצל התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הגבוהות. לעומת זאת, כושר שמיעתו עדיין לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הדיבור.

2. ליקוי השמיעה אצל התובע הוא קל ביותר (תדרים גבוהים). ליקוי שמיעה מסוג זה מתפתח לאיטו. ייתכן שהתובע לא חש בו בצורה מודעת, משך השנים, עד אשר הגיע לרמתו הנוכחית". (ההדגשות במקור – ש.ט.).

5. בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי על פי קביעת המומחה קיים נזק לכושר שמיעתו של התובע וכי קיים קשר סיבתי בין העבודה לבין הנזק. הנתבע טוען, כי מכח סעיף 84 א' לחוק תנאי מוקדם להכרה בפגיעה בשמיעה כתאונה בעבודה הינו, כי כושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירות הדיבור. במקרה זה לא התקיים התנאי.

6. סעיף 84 א' (א) לחוק קובע כדלקמן:

"(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה –

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש,ל – 1970 (להלן – רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה –

(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 ( בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב) היום שבו לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.".

בעב"ל 53/08 ברלכיס נ' המוסד (פס"ד מיום 2.10.08) הרחיב בית הדין וקבע מסמרות באשר לשאלות הפרשניות העולות מסעיף 84 א' לחוק. נקבע, כי סעיף זה שינה את המשטר המשפטי ששרר קודם להוספת הסעיף וקבע תנאי סף להכרה בליקוי שמיעה וטינטון כפגיעה בעבודה. עם זאת, נשאר על כנו מבחן העל של קיום קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי עבודה. התנאים המקדמיים שבסעיף 84 א' לחוק, מהווים אינדיקציה ראשונית לכך שהליקוי נגרם עקב חשיפה לרעש ובהתמלא תנאים אלו, על פקיד התביעות החובה לבחון קיומו של קשר סיבתי בין העבודה לבין הליקוי.

בעב"ל 188/08 אלון נ' המוסד (פס"ד מיום 12.11.08) התעוררה שאלה פרשנית באשר למשמעותו של התנאי המפורט בסעיף 84 א' (א) (2) לחוק. השאלה שעמדה להכרעה באותו ענין היתה האם הפיחות בכושר השמיעה חייב שיהא בתדירויות הדיבור או האם די כי חל פיחות כאמור בכלל התדירויות כולן כאחת. נפסק, כי בהתאם להלכה הקיימת מימים ימימה בליקוי השמיעה מחשיפה לרעש נבחן הפיחות בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור שהן התדירויות הרלוונטיות מן הבחינה התיפקודית. למרות שהדבר לא נכתב במפורש בסעיף קטן (2), הרי שתכלית סעיף 84 א' כולו, לא היתה להפוך את ההלכה האמורה ולא לשנות את המצב הנורמטיבי ששרר קודם להוספת סעיף זה לחוק ולהרחיב את מספר המבוטחים שליקוי השמיעה עליו הם מתלוננים יוכר כפגיעה בעבודה.

יישום הלכות אלו למקרה שבפנינו מביא למסקנה הברורה, כי אין להכיר בפגיעה בשמיעה של התובע כתאונה בעבודה. על פי תשובותיו של המומחה מיום 7.1.10, כושר השמיעה אצל התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הגבוהות. כושר שמיעתו עדיין לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור. נוכח דברים מפורשים אלו, לא התקיים אחד התנאים המקדמיים להכרה בפגיעה בשמיעתו של התובע כתאונה בעבודה.

7. התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ג' באדר, תש"ע (17 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

נ.צ. מר רמי נחום (ע)

שמואל טננבוים, שופט

אתי/



מעורבים
תובע: אהוד קליימן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: