ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרדכי אייל נגד איוורור והנדסה :

1

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה

עב 004050/03

בפני

כב' השופטת עדנה קוטן

22/09/2008

נציגי ציבור: מר יצחק ברוך (נציג מעבידים)

גב' טובה מעוז (נציגת עובדים)

בעניין:

מרדכי אייל

ע"י ב"כ

עו"ד גבריאל שדה

התובע

- נ ג ד -

איוורור והנדסה חיפה בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד אמנון שילה

הנתבעת

פסק דין

1. זוהי תביעתו של מר מרדכי אייל (להלן - "התובע"), כנגד חברת אוורור והנדסה חיפה בע"מ, מעסיקתו לשעבר (להלן - "הנתבעת") , לתשלום דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, שכר עבודה לחודש 7/03 ולימי עבודתו בחודש 8/03 (עד לפיטוריו בחודש זה) ולתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים לחודשיים (7/03 – 8/03) ולקרן השתלמות לשלושה חודשים (7/03 – 8/03 ו – 5/03).

יצוין, כי מלכתחילה עתר התובע, בנוסף, לשחרור כספי התגמולים והפיצויים אשר נצברו לזכותו בתכנית ביטוח מנהלים, בשים לב לקיומו של סעיף העברת בעלות אוטומטית למבוטח. במסגרת הדיון המוקדם חויבה הנתבעת ליתן מכתב שחרור. בהמשך הודיעה ב"כ התובע, כי כל הכספים אשר נצברו לזכות התובע (פיצויים ותגמולים) אכן שוחררו לידיו וכי התביעה בהליך דנן מצטמצמת, אפוא, לרכיבי התביעה כמפורט לעיל ולהם בלבד (ראה הודעתה לביה"ד בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 9-11).

2. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי אכן לא שולמו לתובע התשלומים הנתבעים (למעט ההפרשות לקרן ההשתלמות, לחודש 5/03 שבוצעו על ידה, לטענתה) . לגבי חלקם – פדיון חופשה ודמי הודעה מוקדמת טענה, כי אינו זכאי לתשלומם, מש"לא היה זמין" במהלך השבועיים הראשונים לתקופת ההודעה המוקדמת וכי ניצל את מלוא מכסת ימי החופשה אשר נצברו לזכותו וכי, בכל מקרה, "אין מגיעה יתרת חופשה בחפיפה לתמורת הודעה מוקדמת".

בנוסף טענה הנתבעת, בהתייחס לכל רכיבי התביעה, כי זכאית היתה לקזז את התשלומים הנתבעים כנגד נזקים והפסדים שגרם לה התובע, לטענתה, ב"עבודה רשלנית ובלתי רצינית", פגיעה במוניטין , גניבת סודותיה המסחריים, כמו גם נזק בסכום של 73,000 שגרם התובע לרכב הנתבעת, עת נתן לבנו לנהוג בו, בחריגה מתנאי פוליסת הביטוח ומבלי שקיבל את רשותה של הנתבעת והסכמתה.

אין מחלוקת, כי הבן, שהיה "נהג חדש" גרם ל"אובדן מוחלט" לרכב, עת נהג בו.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם אם תחויב בהליך דנן בתשלום כלשהו לתובע יש, אפוא, לקזז את נזקיה הנ"ל, מכל תשלום בו תחויב.

3. למען שלמות התמונה העובדתית נוסיף ונציין, כי בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת (התובעת שכנגד) תביעה שכנגד, בגין הנזקים וההפסדים שגרם לה התובע, לטענתה ואשר הועמדה על סך של 500,000 ש"ח.

תוך כדי ניהול ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעת, כי הוא מבקש למחוק את התביעה שכנגד מן ההליך דנן וניתן לעניין זה פס"ד בהתאם (פס"ד חלקי בתיק, ראה עמ' 27 – 28 לפרוטוקול).

פסה"ד דנן מתייחס אפוא לתביעת התובע, שהיא בלבד נותרה להכרעה.

רקע עובדתי כללי, שאינו שנוי במחלוקת:

4. הנתבעת הינה מפעל לתעשיית מפוחים, מערכות אוורור ושואבי אבק.

5. התובע הועסק בשרות הנתבעת כמהנדס מכירות בכיר.

סה"כ תקופת ההעסקה, מ 4/86 - ועד 8/03.

6. התובע הועסק כעובד חודשי ושכרו , עובר למועד סיום עבודתו, עמד על סך של 13,923.69 כשכר יסוד , בתוספת רכיבים שונים (ראה התלוש לחודש 6/03).

את הסכומים הנתבעים בתביעתו חישב התובע על בסיס שכר היסוד, בשיעורו כנקוב לעיל.

7. הנתבעת העמידה לרשות התובע ולשימושו, רכב מסוג רנו מגאן.

בתאריך 4.8.02 עת שנהג בנו של התובע ברכב , הוא "לא לקח נכון את הסיבוב החלק לצד הדרך ונפל לתעלה", כמפורט בפרק "נסיבות המקרה" בדו"ח חברת הביטוח) (להלן: "התאונה"). הבן , יליד 11/83 , היה באותה עת "נהג חדש" , לאחר שקיבל זה מכבר רישיון נהיגה (במהלך שנת 2001).

8. על פי חוות דעתו של שמאי חברת הביטוח נגרם לרכב נזק שהוגדר כ"אובדן כללי" והוא נועד לפירוק. עפ"י הדו"ח נאמד שווי הרכב, עובר למועד התאונה, בסך של 57,670 ₪ (לאחר ניכוי הקילומטראז' שצבר הרכב ובשים לב לשימוש שנעשה בו ע"י חברה).

השמאי העריך את שווי שרידי הרכב , בסך של 6,343 ₪ (ראה הדו"ח במצורף לתצהיר

מנהל הנתבעת).

חברת הביטוח לא שיפתה את הנתבעת בגין הנזק מאחר ועובר למועד בו אירעה התאונה ,

לא כלל הביטוח את ההרחבה המתחייבת בגין שימוש ברכב ע"י "נהג חדש" .

9. עוד בתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת , זו נקלעה מסתמא לקשיים כספיים משחלה ירידה ניכרת בהיקף פעילותה. במכתב מתאריך 20.5.03 אף הודע לתובע, ע"י מנכ"ל הנתבעת, מר עמוס גרבוביץ (להלן - "המנכ"ל") , כי שכרו יצומצם ב-15% החל ממשכורת חודש מאי 2003 , בשל "תנאי המיתון והירידה החמורה של כ-40% בפעילות הנתבעת" וכי המשך העסקתו בנתבעת מותנה בהקטנת השכר כאמור.

10. התובע פוטר מעבודתו, לאלתר, עפ"י מכתב פיטורין מיום 6.8.03 , בחתימת המנכ"ל (המכתב צורף כנספח א לכתב התביעה).

במכתב הודע לתובע דלקמן:

"הנדון: הפסקת עבודתך בחברה

א. הריני להודיעך בזאת על הפסקת עבודתך בחברה בשל הסיבות הבאות:

1. קשיים כלכליים בחברה וירידה בפעילות אש איננה מאפשרת את המשך

העסקתך.

2. סירובך להתאים את שכרך כפי שנתבקשת לפני חודשיים לירידה החמורה ביעילות פעילותך ותפקודך הלקוי במכירות.

3. סירובך למלא את הוראות מנכ"ל החברה חרף התראות חוזרות ונשנות וטיפולך הרשלני בהצעות שבאחריותך, אשר גרם לנזקים כספיים חמורים ביותר בשנתיים האחרונות.

4. גרימת נזק של 75,000 ש"ח בהריסה טוטאלית של רכב החברה שהיה ברשותך אשר ננהג על ידי בנך ללא ביטוח ובניגוד מוחלט להרשאת החברה. סכום הנזק לא הוחזר על ידך למרות שנדרש ממך.

ב. תוקף הפיטורין מיידי.

ג. חשבון סופי כולל דמי הודעה מוקדמת חופשה וכו' יסוכמו."

( להלן - "מכתב הפיטורים")

ההדגשות – לא במקור, ע.ק.

11. העידו בפנינו התובע ועדיו , ה"ה עדי קדרון, שמואל גוירץ ,מר משה קאופמן ומר מרדכי שביט . מטעם הנתבעת העיד המנכ"ל, מר שלמה פלס, סוכן הביטוח אצלו מבוטחים כלי רכבה ומר זאב גרבויס.

דיון והכרעה

התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת

12. אין מחלוקת, כי התובע פוטר בתאריך 6.8.03 , "באופן מיידי" , עפ"י הנאמר במפורש במכתב הפיטורין. מן המועד הנ"ל התובע לא עבד עוד אצל הנתבעת וזהו, אפוא, המועד בו נותקו יחסי העבודה בין הצדדים.

13. בשים לב לתקופת ההעסקה, כ 18 שנים ולהיותו עובד בשכר חודשי, היה התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בשיעור שכר עבודה לחודש ימים , בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001.

במכתב הפיטורין (נספח א' לתצהיר התובע, ת/4) אכן ציינה התובעת , כי "חשבון סופי, כולל דמי הודעה מוקדמת חופשה וכו' יסוכמו".

אף הנתבעת הכירה, אפוא, בזכאות התובע לתשלום דמי הודעה מוקדמת.

חרף זאת ומטעמים השמורים עמה , טענה במסגרת ההליך דנן, כי התובע אינו זכאי לתשלום תמורת ההודעה המוקדמת, מאחר ו"נעלם" לחו"ל לתקופה של שבועיים וחצי במהלך התקופה שנועדה ל"הודעה המוקדמת".

הטענה אינה מקובלת עלינו.

מעבר לכך כי הטענה אינה מתיישבת עם אישורה במכתב הפיטורין כי ישולמו לתובע דמי ההודעה המוקדמת, הרי בשים לב לכך, כי התובע פוטר "באופן מיידי" , כמובהר במפורש במכתב הפיטורים , אין למעשה מחלוקת, כי לא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת לפיטוריו.

משכך, טענת הנתבעת, כי התובע "נעלם" – תמוהה.

התובע לא "נעלם", אלא - עבודתו הופסקה לאלתר ולא היתה, אפוא, עוד כל סיבה שיהא "זמין" לרשות הנתבעת.

הנתבעת לא יכולה לאחוז במקל משני קצותיו: מחד להודות, כי אכן לא ניתנה לו כלל הודעה מוקדמת, כי פוטר "באופן מיידי" וכי אף תיעשה עמו התחשבנות לגבי דמי ההודעה המוקדמת כמתחייב ובה בשעה - לטעון, כי היה עליו להיות "זמין" על מנת לפתור בעיות במהלך תקופת "ההודעה המוקדמת", שכאמור – לא ניתנה כלל.

14. אשר על כן, הננו קובעים כי התובע היה זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בשיעור שכר עבודה לחודש ימים בסך כולל של 13,923 ₪, בהתאם לתביעתו.

התביעה לתשלום פדיון חופשה שנתית

15. את תביעתו לעניין זה השתית התובע על הנתונים כמפורט בתלושי השכר, אשר צורפו מטעמו לתצהיר עדותו הראשית, לפיהם נצברה לזכותו יתרת חופשה שנתית של 55 ימים, עובר למועד ניתוק היחסים.

נתון זה מופיע בתלוש לחודש 6/03, שהוא תלוש השכר האחרון אשר הונפק לתובע ונמסר לו, בטרם פיטוריו.

16. חרף הנתונים הללו כמפורט בתלוש , טענה הנתבעת, כי התובע ניצל את מלוא מכסת ימי החופשה השנתית שעמדה לזכותו.

אף טענה זאת – תמוהה בשים לב לנתונים כרשום בתלושי השכר.

נציין, כי התובעת הציגה בפנינו תלוש שכר נוסף, אשר הונפק על ידה לתובע לחודש 7/03 (תלוש שלא היה בידי התובע עובר להגשת תביעתו) וגם לפיו, אישרה הנתבעת כי נכון לסוף חודש 7/03 עמדו לזכות התובע 54.88 (?) ימי חופשה.

17. הגם שניתנה למנהל הנתבעת ההזדמנות להבהיר בעדותו, הכיצד טוען הוא לניצול ימי החופשה ע"י התובע וכי מניין הימים כנקוב בתלושים אינו משקף, לכאורה, את מספר הימים שנצבר לזכותו, לא השכיל המנכ"ל לנצל את ההזדמנות, משאישר כי הנתון כרשום בתלושים בדבר צבירת 55 ימי חופשה "נרשם על סמך כרטיסים שהוחתמו בשעון נוכחות על ידי התובע" (עמ' 63, שורות 16,17 לפרוטוקול).

המנכ"ל אף לא היה מסוגל להפנות את ביה"ד לתלושי השכר המעידים על כך , כי התובע ניצל בפועל ימי חופשה בתקופות קודמות, עפ"י טענתו הסתמית בתצהירו,טענה לה לא הובאו תימוכין כלשהם. אף עת ניתנה לו ההזדמנות להציג בפנינו את התלושים הרלבנטיים, כל שהשיב: "אינני מסוגל להפנות לתלושים בהם מדובר."

18. לא זו אף זו. עת ניתנה למנכ"ל ההזדמנות להציג את הרישומים / כרטיסי הנוכחות/ היומנים, אשר על יסודם הועתקו הנתונים לתלושים בהם מדובר (ואשר לא הוצגו כלל בפנינו, כאמור), ככל שכך ,העיד:

"אני גם לא יכול להציג כעת בפני בית הדין את הבסיס לרישומים בתלושים, קרי - כרטיסי הנוכחות ו/או יומן.

כעת אני אומר, שרוב התקופה בה התובע עבד לא היה כלל שעון נוכחות, אלא רישום ביומן. למיטב זכרוני בשנתיים האחרונות הוא נכלל בכרטיסים.

אם את אומרת לי, כי רק מ-1/03 הוכנס שעון נוכחות שחל על התובע אני אומר שזה יכול להיות" (עמ' 63, שורות 21-30 לפרוטוקול)

19. עיון בתלושי השכר (התלושים אשר הוצגו ע"י שני הצדדים) מעלה, כי מניין ימי החופשה אשר צבר התובע עובר למועד ניתוק היחסים, כנקוב בתלושים, 55 ימים סה"כ, חושב לאחר שהובאו בחשבון ימי חופשה אשר נוצלו על ידו מידי חודש (אשר מפורטים אף הם בתלושים) ולאחר שנוכו ממכסת חופשתו.

ברי, אפוא, כי גרסתה הנ"ל של הנתבעת אינה מתיישבת עם התלושים ומשלא נסתרו הנתונים כרשום בתלושים, חלה החזקה כי אלה משקפים את הנתונים הנכונים.

20. באשר לטענתה הנוספת של הנתבעת, כי התובע , כביכול, "ניצל 19 ימי חופשה שנתית" משנעדר מן העבודה 19 ימים במהלך שנת 2002 לרגל מתן הרצאות בשכר על חשבון ימי עבודתו בנתבעת וכי הימים הללו, לכאורה, לא הובאו בחשבון בתלושים, אין בידנו לקבלה.

אף טענה זאת לא הוכחה, משהבהיר המנהל בחקירתו הנגדית:

"אם אני מתבקש לפרט את הימים בהם נעדר לטענתי לרגל הרצאות או להציג רישום לענין זה אני משיב כי אינני מסוגל" (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 19-20).

לכך נוסיף, כי עצם העובדה, כי הנתבעת נזכרה להעלות את הטענה בדבר "ימי החופשה" הנוספים הללו (ככל שכך), רק לאחר ניתוק יחסי העבודה – יש בה , לכשעצמה, כדי להעיב על אמיתות הטענה ומכל מקום , התנהלותה לעניין זה לוקה בחוסר תום לב, אף בהנחה כי מדובר ב 19 ימי היעדרות נוספים (טענה, שכאמור, לא הוכחה לכשעצמה).

21. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר הננו קובעים , כי הנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח, כי התובע ניצל את כל ימי החופשה להם היה זכאי בתקופת עבודתו אצלה , או כי ניצל ימי חופשה במספר העולה על הנקוב בתלושים אשר הונפקו על ידה בזמן אמת ולא הצליחה לסתור את החזקה לפיה מניין ימי החופשה, כנקוב בתלושי השכר לחודשים 6/03 – 7/03 , משקף נאמנה את מניין הימים אשר נצברו לזכות התובע, עובר למועד ניתוק היחסים.

אשר על כן הננו קובעים, כי עם סיום עבודתו בחודש 8/03, זכאי היה התובע לתשלום פדיון חופשה לפי 55 ימים.

22. באשר לשיעור פדיון החופשה: התובע העמיד את תביעתו בגין פדיון חופשה על סך של 33,275 ש"ח בהתבסס על שכר יומי של 605 ש"ח, הגם שעפ"י התלושים , השכר היומי מסתכם בסך של 556.96 ₪. סכום אחרון זה מתיישב אכן עם התוצאה המתקבלת מחלוקת השכר החודשי ב – 25 ימי עבודה, נתון הנקוב אף הוא בתלושים ולא נסתר.

התובע לא הסביר כיצד חישב את השכר היומי על יסודו נקב בשיעור פדיון החופשה הנתבע, בהתעלם משיעורו של השכר היומי כנקוב בתלושים (עליהם הסתמך ככלות הכל) ולא הבהיר מדוע אין לחשב את פדיון ימי חופשתו לפי תעריף זה.

משכך הננו קובעים , כי התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך כולל של 30,633 ש"ח

( לפי שכר יומי בסך של 556.96 ₪ X 55 ימים).

הטענה בדבר "החפיפה" בין תקופת ההודעה המוקדמת ליתרת החופשה השנתית

23. לטענת הנתבעת, "מן המפורסמות כי תמורת ההודעה המוקדמת ויתרת חופשה עשויות לדור בחפיפה באופן שמונע מהתובע לזכות בכפל סכומים".

האמנם?

תשומת לב הנתבעת מופנית לכך, כי חפיפה, ככל שקיימת (ועל כך ראה להלן), היא בין ימי ההודעה המוקדמת לימי החופשה ולא בין "תמורת ההודעה המוקדמת", קרי – התשלום הכספי בגינה, עת זו לא ניתנה, לבין ימי החופשה.

בענייננו, באין מחלוקת, כי הנתבעת הודיעה לתובע על פיטוריו "המיידיים" ובכך וויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, ממילא – אין "ימים" לחפיפה וקמה לתובע הזכות לפדיון חופשה.

כך גם נקבע במפורש בפסה"ד אשר ניתן בדב"ע 107/98-3 אורי ארבל - H.P.H.Products Ltd פד"ע לב 156 (1999), אליו הפנה ב"כ הנתבעת עצמו.

בעניין ארבל הנ"ל נקבע :

"משקיבל העובד הודעה על פיטורים והפסיק לעבוד, עפ"י הוראת המעסיק, למעשה חדל לעבוד.

סיום יחסי עובד – מעביד בנסיבות אלו הוא דבר פורמלי. מכאן, כאשר הודיע המעסיק לעובד על הפסקת עבודתו בפועל והעובד לא יחזור לעבוד בפועל אצל המעסיק , קמה לו הזכות לפדיון חופשה והמעסיק אינו יכול 'להוציא את העובד לחופשה שנתית'.

...סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית חל רק כאשר העובד מחליט לצאת לחופשה ולא כאשר הוא חדל לעבוד וזכאי לפדיון חופשה.

סעיף 5(א)(7) לחוק עוסק במצב בו המעסיק אינו מבקש מהעובד להפסיק את עבודתו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת אלא מעוניין בעבודתו בתקופה זו. על אף רצונו זה של המעסיק מודיע העובד על יציאתו לחופשה שנתית בתופת ההודעה המוקדמת. בנסיבות הללו, מגן סעיף 5(א)(7) לחוק על המעסיק בכך שמבטל את החופשה שנצברה מעל 14 ימים".

(ההדגשות – אינן במקור, ע.ק.)

לסיכום, התובע זכאי הן לתשלום פדיון חופשתו והן לתשלום דמי הודעה מוקדמת, בשיעורם המלא, הכל – כמפורט לעיל.

התביעה לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות:

24. לטענת התובע, לא בוצעו עבורו ההפרשות לקרן ההשתלמות לחודשים: 5/03, 7/03

ו-8/03. להוכחת טענתו צירף התובע דף מידע מן האינטרנט, המפרט את ההפרשות לתקופה: 1/03 - 7/03 (נספח ב' ל- ת/4).

התובע תבע בגין רכיב זה סך של 4,176 ש"ח (3 חודשים x 1,392 ₪, סכום הטומן בחובו את הפרשות שני הצדדים, מעביד ועובד גם יחד).

25. בסעיף 15 לכתב הגנתה הודתה הנתבעת כי לא הופרשו תשלומים לזכות התובע, לקרן ההשתלמות,לחודש 5/03, אולם לטענתה, בחודש 8/03 היא העבירה לחשבונו בקרן תשלומים עבור החודשים: 5/03 , 7/03. הנתבעת אינה מתייחסת בכתב הגנתה ו/או בסיכומיה להפרשה בגין חודש 8/03.

הנתבעת מפנה לנספח כב' ל-נ/21 – שובר הפקדה של הבנק הבינלאומי הראשון, מתאריך 24.8.03, המעיד על הפקדת שיק לזכות חשבון התובע בקרן ההשתלמות למהנדסים.

על גבי הטופס נכתב בכתב יד " עבור 7/2003" וסכום ההפקדה בסך כולל של 1,392 ש"ח

(348 ש"ח חלק עובד + 1,044 ש"ח חלק מעביד) אכן מכסה את סה"כ ההפרשות לחודש אחד בלבד.

26. בנסיבות אלו הננו קובעים, כי הנתבעת ביצעה הפרשות לקרן ההשתלמות בגין חודש 7/03 בלבד וכי לא הוכיחה כי העבירה את ההפרשות לקרן בגין החודשים 5/03 ו-8/03.

27. משכך ובשים לב לעובדה, כי לא הובאו בפנינו נתונים המעידים על כך , כי ניתן לבצע הפרשות רטרואקטיביות לקרן ההשתלמות, זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לקרן לחודשים 5/03 ולימי עבודתו בחודש 8/03, עד לפיטוריו.

התובע חישב את הפיצוי בגין ההפרשות לחודש 8/03 על בסיס חודש עבודה מלא, הגם שפוטר בתאריך 6.8.03 והזכאות היא, אפוא, בשיעור יחסי בלבד.

בנוסף , יש להביא בחשבון את חלק המעביד בלבד, שכן לא הוכח כי בוצע ניכוי משכרו של התובע לחודש זה .

לחודש 5/03 זכאי הוא לפיצוי בגין חלק המעביד והעובד גם יחד, בשים לב לתלוש אשר הונפק לו לחודש זה והמעיד על כך , כי נוכה משכרו חלקו בהפרשות.

הסכומים להם זכאי התובע בגין רכיב תביעה זה מסתכמים בסך של 1,642 ₪.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן תגמולים

28. באין מחלוקת, כי הנתבעת לא שילמה לתובע שכר עבודה לחודשים 7/03 ו-8/03 ממילא אף לא בוצעו על ידה ההפרשות בגין תגמולים בחודשים אלה.

טענת הנתבעת בסעיף 16 לכתב ההגנה כי, ”שולמו במהלך חודש אוגוסט 2003 כספים

עבור תגמולים בגין התובע עבור חודש יולי 2003 בסך המגיע" אין לה כל בסיס, משהפנתה הנתבעת לנספח כב ' ל-נ/21 , כתימוכין לביצוע התשלום.

" שכחה" הנתבעת, כי מסמך זה שימש לה כאסמכתא לתשלום שבוצע על ידה , לטענתה, לקרן השתלמות. ברי, כי לא ניתן להסתמך על אותו תשלום לשתי הקרנות.

באשר לחודש 8/03 – הנתבעת לא הציגה תימוכין כלשהם לביצוע התשלום לקרן לחודש זה.

הננו קובעים על כן , כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ביצעה את ההפרשות לקרן התגמולים לחודש 7/03 ולימי העבודה בחודש 8/03 , עד לפיטורי התובע בתאריך 6.8.03.

משכך ומאחר ואף לעניין זה לא הוכח, כי ניתן לבצע את ההפרשות רטרואקטיבית, מה גם שהכספים שוחררו לידי התובע וייתכן אף נמשכו על ידו בפועל (לא הובא בפנינו המידע המדוייק לעניין זה), זכאי התובע לתשלום הפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות במועדים הרלבנטיים, בסכום כולל של 863 ₪ (חלק המעביד בלבד, באין מחלוקת כי לא שולם לתובע שכרו לחודשים הללו וממילא לא בוצע ניכוי חלקו).

התביעה לתשלום משכורות לחודשים יולי ואוגוסט 2003:

29. אין מחלוקת, כי התובע עבד בחודש 7/03 כמו גם בראשית חודש 8/03 עד לפיטוריו בתאריך 6.8.03 וכי שכרו, לפרק הזמן הנ"ל, לא שולם לו. התובע זכאי אפוא לתשלום שכרו זה המסתכם בסך כולל של 17,318 ₪ (לפי 14,432 ₪ כנקוב בתלוש לחודש 7/03 וסך של 2,886 ש"ח לימי עבודתו בחודש 8/03, לפי 5 ימי עבודה סה"כ, בהינתן כי יום 2.8.03 היה יום המנוחה השבועי).

טענת הקיזוז

30. לטענת הנתבעת, היא זכאית לקזז, מכל סכום בתשלומו תחויב, תשלומים בהם חב לה התובע בגין נזקים שנגרמו לה עקב עבודתו "הרשלנית והבלתי רצינית", כמו גם נזקים בגין, גזל סודות מסחריים , פגיעה במוניטין החברה ובגין הנזקים הכבדים שנגרמו ע"י בן התובע לרכב החברה, עת הלה נהג בו בלא כיסוי ביטוחי לנהג חדש ומשכך לא שיפתה חברת הביטוח את התובעת בגין אובדנו המוחלט של הרכב.

31. נקדים ונאמר כבר בשלב זה, כי לגבי טענת הקיזוז, ככל שהיא מתייחסת לנזקים זולת הנזק לרכבה, קרי – הנזקים שנגרמו, לטענתה, בגין עבודה "רשלנית" , גזל סודות מסחריים ופגיעה במוניטין– דינה להדחות, בשים לב לכך, כי לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה, כי התובע ביצע עבודה רשלנית ו/או גזל סודות מסחריים ו/או פגע במוניטין שלה וממילא לא הוכיחה כי נגרמו לה על ידו נזקים כלשהם בגין כל אלה, אלא שאף לא נקבה בבירור בשיעורם, כנדרש לטענת קיזוז.

32. כך, למשל, טענתה לגבי ה"סודות המסחריים", הועלתה סתמית וכללית, אף בלא שהובא שמץ ראייה לכך כי עסקינן ב"סודות מסחריים" כהגדרתם בחוק ובהלכה הפסוקה, קרי – כי מדובר באינטרס לגיטימי בר הגנה, שהוא אכן בגדר "סוד" , שאינו ניתן לח