ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורלי סגל נגד שירביט ואח' :


1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 010133/05

לפני:

כבוד השופטת ענת זינגר

תאריך:

18/01/2010

בעניין:

אורלי סגל

ע"י ב"כ

מירה לוי

התובעת

נ ג ד

שירביט חברה לביטוח בע"מ

אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ

ג. ראובינוף ו/או נ. בן שבת ו/או א. עוזרי ו/או א. חתניאל ואח'

הנתבעות

פסק דין

עניינה של תביעה זו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 1.5.02, עת נהגה התובעת, ילידת 12.1.1960, ברכבה בצומת הגבעה הצרפתית. לפי הנטען, רכב שהגיח מימינה של התובעת ברמזור אדום פגע בה, רכבה של התובעת הוטח אל הקיר ואז פגע בה רכב נוסף מאחור. נטען, כי בעת התאונה ביטחו הנתבעות את נהיגתה של התובעת ברכבה.

עובר לתאונה הייתה התובעת אחראית מרפאות שיניים בצה"ל, כחיילת בצבא קבע.

התובעת שוחררה מבית החולים ביום התאונה.

טענות הצדדים:

1. התובעת טוענת כי ממקום התאונה פונתה לביה"ח הדסה הר הצופים כשהיא סובלת מחבלות בכל חלקי גופה ובעיקר בחזה, בגבה, בעמ"ש צווארי, בעורפה, בידה השמאלית, ברגלה השמאלית, בלסתה התחתונה ובכתפה הימנית. בבית החולים היא צולמה, נבדקה ושוחררה עם המלצה למנוחה לשבוע ימים. בהמשך טופלה במרפאה האורטופדית בבית החולים. התובעת טענה לנזקים כלכליים שונים שנגרמו לה בעקבות התאונה, הכול כפי שיפורט להלן.

2. בהגנתן טענו הנתבעות כי תאונת הדרכים, נשוא התביעה היא למעשה תאונת עבודה וכי מכל סכום שייפסק לטובת התובעת יש לנכות כל תשלום שקיבלה בעקבות התאונה לרבות תגמולי המל"ל. הנתבעות הכחישו את ייתר סעיפי התביעה בצורה גורפת אך בסופו של יום עלה כי המחלוקת נסובה רק על גובה הנזק.

חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט:

3. ביום 11.5.06, מינה כבוד השופט ארנברג את ד"ר סבתו כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי ואת ד"ר קורן לובצקי, כמומחית בתחום הנוירולוגי.

בהמשך, ולאור המלצת המומחית הנוירולוגית, מונתה בהסכמת הצדדים גם ד"ר דורסט כמומחית בתחום הפסיכיאטרי. עיקרי חוות הדעת יובאו להלן.

חוות דעתו של ד"ר סבתו - אורטופדיה:

4. ד"ר סבתו בדק את התובעת ביום 13.7.06 ובחוות דעתו פרט ממצאיו, לפיהם הליכת התובעת הייתה ללא צליעה. עוד צוין כי נמצא קיפוזיס בגב מרכזי, אולם טווח התנועה של הצוואר והגב, כולל כיפוף הטיה וסיבוב, היה מלא. דווח על רגישות בתנועה באזור שכם ימין, ללא הגבלה בטווח התנועה של הכתפיים וכן על רגישות בגפיים תחתונות מעל הפיקה בברך שמאל, אם כי טווח התנועה של הברכיים היה מלא.

בהתאם לאמור, ולממצאי בדיקות דימות שעמדו בפני המומחה, קבע ד"ר סבתו כי התובעת סבלה מנכויות זמניות של 60% למשך חודשיים ושל 50% לחודש נוסף, אך לא נותרה לה כל נכות צמיתה.

5. למומחה נשלחו בשלב מאוחר יותר שאלות הבהרה אך הוא לא מצא לחזור בו מקביעותיו מאחר ולעמדתו - ממצאים שעלו בבדיקות המאוחרות משנת 2009, לא היו קשורים לתאונה. (ר' התשובות שהוגשו לתיק בית המשפט ביום 7.7.09).

חוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי - נוירולוגיה:

6. ד"ר קורן לובצקי מציינת כי בעקבות התאונה החלה התובעת לסבול מנימול ביד שמאל, כאבי ראש, סחרחורות ושכחה. ביום 15.5.02 אף נבדקה ע"י נוירולוג ובבדיקתו נמצאה ירידה בתחושה בפלג גוף שמאל לכאב ומגע ON LINE בפנים ו-OFF LINE בגוף. לאור ממצאי הבדיקה הופנתה התובעת לביצוע CT מוח, עמ"ש צווארי ו-EEG.

לאחר בדיקות נוספות ותלונות חוזרות של התובעת בוצעה לתובעת הערכה נוירופסיכולוגית ביום 30.6.02 ופרופ' פלדמן המליץ על חזרה לעבודה עם הגבלה לארבע שעות עבודה משרדית בלבד.

בבדיקה נוספת מיום 13.11.02, אצל הנוירופסיכולוגית גב' איה גל, לא נמצאה עדות לנזק מוחי כלשהו אך נמצאו קשיי ריכוז, קושי להתמודד עם תסכול וקושי לעסוק בגירויים מורכבים, הדורשים מאמץ מרוכז. הרושם היה שמדובר בדיכאון לאחר חבלה. הומלץ על קיצור יום העבודה בשעתיים. החלטה זו אומצה ביום 26.1.03 ע"י צה"ל, שם עבדה אז התובעת.

7. בפני המומחית התלוננה התובעת על - הקאות, כאבי ראש, סחרחורות, שכחה עם צורך לרשום כל דבר, הרגשה של חוסר שקט פנימי וחיצוני, נדודי שינה, עייפות כרונית, ירידה בשמיעה, ירידה בראייה.

בבדיקתה של התובעת ע"י המומחית, ביום 6.8.06, נצפו הממצאים הבאים;

שיתוף הפעולה מצד התובעת היה תקין וכך גם הדיבור והשפה, ההבנה והריכוז. כך גם נצפו עצבים קרניאליים תקינים, לא היו סימני צד, והחזרים הופקו באופן סימטרי ללא פתולוגיה. לא נמצאו הפרעות בתחושה או סימנים צרבלריים ומבחן רומברג היה שלילי.

בהתחשב בכלל האמור העריכה המומחית את נכותה הזמנית של התובעת ב-20% למשך שמונה חודשים וב- 5% לצמיתות.

כמו כן, המליצה המומחית כי התובעת תופנה להערכה פסיכיאטרית.

8. יוער כי בשאלות הבהרה שנשלחו למומחית במועד מאוחר הועלתה אפשרות לקביעת נכות גבוהה יותר, לנוכח הטענה לירידה בתחושה בפלג הגוף השמאלי (תלונה אשר יוזכר כי התובעת לא ציינה בפני המומחית בבדיקתה המקורית). המומחית לא מצאה מקום לשנות עמדתה (ר' שאלות מיום 7.5.09 ותשובות מיום 20.5.09).

המומחית הפנתה בתשובותיה לכך שבקע שהופיע בבדיקת CT הוא מאוחר בשבע שנים לתאונה ולכן לא נראה שיש מקום לשנות את אחוזי הנכות. באשר לתלונה על ירידה בתחושה העירה כי זו סובייקטיבית.

בתשובות נוספות השלימה כי ירידה בתחושה אינה נובעת מפגיעה רדיקולופתית אלא מפגיעה מוחית. (ר' תשובות שהוגשו לתיק בית המשפט ביום 7.7.09).

חוות דעתה של ד"ר דורסט - פסיכיאטריה:

9. המומחית תארה בחווה"ד את התובעת, בת 47, נשואה ואם לשלושה, העובדת פעמיים בשבוע כעוזרת לרופא שיניים ומתגוררת עם משפחתה ביישוב אדם. צוין כי היא ילידת רומניה, הבכורה לשני אחיה, אשר עלתה עם הוריה לישראל בגיל 3.5 שנים וכאן נולדו אחיה. התובעת שללה קיומן של מחלות נפש במשפחה. התפתחותה מתוארת כרגילה. היא סיימה שתים עשרה שנות לימוד בבגרות מלאה ובגיל 18 גויסה לצה"ל ועברה קורס לסייעות שיניים. מצה"ל שוחררה בגיל 20 ועבדה שנה וחצי במקצועה במסגרת האזרחות. לאחר מכן שבה לשרת בבסיס שנלר כאחראית על מרפאת שיניים, במסגרת צבא קבע. בצבא עבדה משך 22 שנים וזאת עד מספר חודשים לאחר התאונה.

בשנת 1984 נישאה התובעת לבעלה, המבוגר ממנה בשנה ועד לתאונה עלו, לדבריה, הנישואים יפה. לזוג שלושה ילדים- בת בגיל 18 ושני בנים בגילאי 15 ו-13.

10. בבדיקה מיום 11.2.07, התלוננה התובעת על ירידה בריכוז ובסבלנות, על עצבנות יתר ופגיעה בתפקוד המשפחתי והזוגי. עוד תארה התובעת כי מאז התאונה היא סובלת מהפרעות בשינה, פלשבקים מהתאונה. בנוסף ציינה כי היא מפחדת לנהוג מחוץ לעיר ואף מעירה לנהגים אחרים בנהיגתם. התובעת הוסיפה כי היא סובלת מחרדות, דפיקות לב מואצות וחששות מפני הרע שעלול לקרות לה. התובעת תארה עוד קושי להתמודד עם רעשים כאשר קושי זה גורר את דרישותיה מבני הבית להנמיך את הרדיו והטלוויזיה עד כדי השתקתם. התובעת התלוננה אף על פגיעה בזיכרון לטווח הקצר.

11. בכל הנוגע ליחסים הזוגיים בינה לבין בעלה, התלוננה התובעת על התדרדרות היחסים עד כדי כך שמאז התאונה כל אחד מהם מנהל למעשה את חייו בנפרד.

התובעת נעדרה לדבריה מעבודתה בשל התאונה משך חודשיים, במהלכם טופלה בפיזיותרפיה ומששבה לעבודה היה זה למספר שעות ביום בלבד. לאחר מספר חודשים שוחררה מהצבא, לאחר שחוזה ההעסקה שלה לא חודש.

12. בעת הבדיקה ציינה התובעת כי היא עובדת אצל רופא שיניים פעמיים בשבוע בשעות אחה"צ. תפקודה בבית ירוד לעומת זה שהיה לפני התאונה ותשעה חודשים לאחר התאונה שבה לנהוג תוך פחדים והיסוסים. לאור הבדיקה, תלונות התובעת והתיעוד הרפואי שעמד לנגד עיניה של המומחית העריכה זו את נכותה הזמנית של התובעת ב-15% למשך שנתיים וב-10% לצמיתות, ללא שצוין הסעיף הרלוונטי. המומחית המליצה עוד על טיפול נפשי למשך שנה כדי לאפשר המרב ולמנוע נסיגה.

13. בתשובותיה של ד"ר דורסט לשאלות הבהרה שנשלחו אליה ציינה, בין השאר, כי יש מקום להוריד את אחוזי הנכות הצמיתה לחצי ככל שיוכח - כי היו קשיים במישור הזוגי עובר לתאונה, כי תפקודה בעבודה עוד קודם לתאונה היה לוקה בחסר ולא היו שבעי רצון ממנה, וכי עברה ניתוח חזה בשנת 2005 כלומר לאחר התאונה. (התשובות הוגשו עם הודעה מיום 27.11.07 ור' התשובה לשאלה לב').

חפיפת נכויות:

14. משנראה היה כי קיימת חפיפה בין הנכות הנוירולוגית והפסיכיאטרית נשלחו שאלות הבהרה בעניין זה לד"ר קורן - לובצקי. המומחית השיבה כי הנכות הזמנית הנוירולוגית אינה חופפת לזו הפסיכיאטרית, אך הנכות הקבועה חופפת.

סה"כ הוכרה אפוא נכות צמיתה בגובה 10% עם אפשרות שזו תועמד על מחצית, ככל שיוכח האמור בסעיף 13 לעיל.

ראיות הצדדים:

משניסיונות בית המשפט לסיים את התיק בפשרה לא צלחו, הגישו הצדדים תצהיריהם וראיותיהם ולהלן עיקרי הדברים.

15. התובעת הסתפקה בתצהירה. מהתצהיר עולה כי התובעת, ילידת 12.1.1960, הייתה בעת התאונה, אחראית על מרפאות השיניים במסגרת שירות קבע בצה"ל. באותה עת הייתה, נשואה ואם לשלושה. שירותה בצבא הקבע נמשך 22 שנים. התובעת התגוררה ומתגוררת עם משפחתה ביישוב אדם.

16. התובעת שבה על תיאור התאונה בציינה כי לאחר התאונה ושחרורה מבית החולים המשיכה במעקב אורטופדי במרפאת בית החולים הדסה, שם הומלץ לה על שימוש בצווארון רך, בשל מגבלות התנועה בצוואר, על שבעה ימי מנוחה נוספים, שימוש בנוגדי כאבים וחזרה הדרגתית לפעילות. ביום 13.5.02 נבדקה התובעת שוב ולאור העובדה שעדיין סבלה מרגישות בגב ובצוואר ניתנה לה חופשת מחלה לשבועיים נוספים ומרשם למשכך כאבים. כמו כן, הוזמנה התובעת לביקורת נוספת.

17. ביום 15.5.02 נבדקה התובעת ע"י נוירולוג במרפאת בית החולים הדסה עין כרם, בשל תלונות על כאבי ראש, בעיות תחושה, סחרחורות, אירועי ניתוק ובלבול. הוחלט על תחילת טיפול רפואי באלטרולט. לטענתה אובחנה בבדיקה ירידה בתחושת פלג גוף שמאל לכאב ומגע והיא נשלחה לבדיקות דימות. הבדיקות הדגימו מספר מוקדים בעמוד השדרה והיא הופנתה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה.

18. בשל בעיות הזיכרון והירידה בתחושה משמאל, הופנתה התובעת ביום 25.6.02, ע"י פרופ' פלדמן מביה"ח הדסה עין כרם, לביצוע בדיקה נוירופסיכולוגית. ביום 13.11.02 נערכה הבדיקה ובסופה נקבע כי התובעת סובלת מקשיי ריכוז, קושי להתמודד עם תסכול וקושי לעסוק בגירויים מורכבים הדורשים מאמץ מרוכז. כן התרשמה הבודקת כי התובעת סובלת ממצב דכאוני פוסט-טראומתי.

19. כתוצאה מהתאונה שהתה התובעת בחופשת מחלה שבסופה, ביום 1.7.02, שבה ליחידה לעבודה משרדית בלבד, למשך ארבע שעות יומיות.

לאור תלונותיה של התובעת על עייפות, קושי לעמוד בלחצים, הפרעות שינה, מצבי בכי וקשיי ריכוז, הומלץ לה ביום 4.12.02 על טיפול הרפיה במקום טיפול תרופתי.

בשנה האחרונה, לפי טענת התובעת, היא סובלת מבעיה קשה של נימול ברגל שמאל, שהינה החמרה של התופעות בפלג גופה השמאלי, מהן סבלה עובר לתאונה. לעניין זה נמצאת התובעת לטענתה בבירור אורטופדי. התובעת שבה ופרטה בתצהירה את חוות הדעת שניתנו בעניינה, כמפורט לעיל. כאמור - המומחה האורטופדי, לא קיבל את טענתה האחרונה.

20. התובעת התייחסה עוד בתצהירה לטענה שהחל מחודש יולי 2008, התחיל חוקר מטעם חברת הביטוח הנתבעת להטריד אותה ואת בני משפחתה.

איני רואה להרחיב בעניין זה מעבר לציון טענתה כי אף הגישה תלונה בגין כך והחליפה את מספר הנייד שלה ולדבריה הטרדות החוקר גרמו לה לחששות ולפחדים ונגרמה לה מצוקה נפשית גדולה שהחריפה את חוסר תפקודה בבית, וקשיי השינה מהם היא סובלת בעקבות התאונה.

21. מספר חודשים לאחר ששבה לעבודתה במחנה שנלר, התבקשה התובעת לעבור לעבוד במרפאות שבצריפין. הואיל והנסיעה מביתה של התובעת לשנלר אורכת רק כ-30 דקות, מהן 20 דקות בנסיעה עירונית, לא הסכימה להתחייב לנסיעה בין-עירונית כה ארוכה, בשל החששות שנוצרו אצלה לאחר התאונה ובעקבותיה. נטען כי בנסיעות ארוכות, רגלה של התובעת הייתה נרדמת והיה עליה לשחררה מעת לעת. את שחרור הרגל יכולה הייתה לעשות רק אם הייתה נוסעת ברכבה הפרטי ולא אם הייתה נוסעת בתחבורה ציבורית, עוד נטען כי לא יכלה לנסוע בתחבורה ציבורית בשל צורך לתת שתן בתכיפות.

22. הואיל ומחד חששה לנסוע ברכבה הפרטי ומאידך לא יכלה לנסוע בתחבורה ציבורית נסיעה כה ממושכת לא יכלה לטענתה לעבור לעבוד בצריפין. הואיל והמשך השירות הצבאי הותנה באותו מעבר, והואיל ומרכז החיים של משפחת התובעת מצוי בירושלים ולא ניתן היה להעתיקו לאזור המרכז, נאלצה התובעת לפרוש משירותה הצבאי. הובהר כי התקן של התובעת הועבר לצריפין ומשלא נמצאה לה תעסוקה אחרת, היא שוחררה.

23. לפי האמור בתצהיר, קודם לתאונה עבדה התובעת במקום עבודתה באופן רצוף ומלא ולא שקלה כלל לפרוש בפרישה מוקדמת, ובטרם תסיים 30 שנות שירות, זאת מחמת הרעה צפויה בתנאי הפרישה, עת פורשים בטרם עת.

לטענתה - כתוצאה מהפרישה, שהיא תוצאה ישירה מהתאונה, עומדת הפנסיה שלה כיום על 50% בלבד. מאחר והתובעת פרשה בגיל 43.5 הרי שבתום 6.5 שנות עבודה נוספות הייתה מקבלת 13% נוספים לפנסיה (לפי 2% לשנה).

כמו כן, הואיל ופרשה לפני גיל 45, היא אינה זכאית למשכורת 13 - משכורת יובל, לה זכאי רק מי שצובר ותק של 25 שנים בדרגת התובעת. מדובר במענק שנתי של 60% מהקצבה.

התובעת ציינה כי קיבלה מענק פרישה בגובה 164,702 ₪ בגין 275 חודשי שירות (לפי מחצית המשכורת הקובעת, כפול מספר שנות השירות המזכות), וכן פדיון ימי מחלה בשיעור של 39,430.76 ₪ (לפי 90% מ-381 ימי המחלה שצברה).

לעניין זה ר' האמור בסעיפים 36-44 לתצהירה והמסמכים שצורפו שם. נטען כי שכר הנטו אותו היא מקבלת כיום מידי חודש בחודשו עומד על 7,333 ₪.

24. בחודש ינואר 2004 החלה התובעת לעבוד כפקידה בקופ"ח הכללית באופן זמני עד לניתובה לעתודה ניהולית אדמיניסטרטיבית. הואיל והדבר התארך זמן רב מדי, היא סיימה עבודתה שם לאחר שלושה חודשים בלבד. לאחר העזיבה החלה ללמוד ניהול מסעדות במכללת הדסה בעקבות הפניה מלשכת התעסוקה, אך לא הופנתה לעבודה בתחום.

25. החל מחודש ינואר 2005 החלה לעבוד כסייעת לרופא שיניים במשך פעמיים בשבוע, היא עבדה במתכונת זו גם בשנת 2006 ובעשרת החודשים הראשונים של 2007. שכרה אז נע בין כ- 1,500 ₪ ועד לכ- 1,800 ₪.

במקום העבודה אליו נקלטה, נתקלה לטענתה בקשיי תפקוד בשל הקשיים הנפשיים, הכאבים ברגלה השמאלית, העיפות התמידית והמתח בו הייתה שרויה. בשל בעיות הזיכרון נגרמו לה מצבים של אי נוחות בעבודה וכל אלו הביאו להתפטרותה בסוף שנת 2007, על אף שלטענתה, הייתה שמחה להמשיך ולעבוד מחוץ לבית.

26. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת הוצאות בשל נסיעות לטיפולים אותן היא מעריכה בסך של 1,000 ₪. אין בידיה קבלות שכן נסעה ברכבה הפרטי ולא בתחבורה ציבורית.

על פי המלצת ד"ר דורסט פנתה התובעת לקבלת טיפול נפשי במסגרת המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. בשלב ראשון השתתפה בסדרה של 12 טיפולים, בתדירות של אחת לשבוע, כאשר עלות טיפול פרטני עומדת על 240 ₪ ועלות טיפול קבוצתי עומדת על 70 ₪ למפגש.

התובעת הציגה קבלה בגין פגישת הערכה בסך 180 ₪ ותשלום על טיפול קבוצתי בסך 840 ₪. עלות הנסיעה לטיפולים אלו הוערכה על ידה ב-1000 ₪, בהתחשב במרחק בין ביתה לבין המרכז הרפואי.

27. כתוצאה מהתאונה, נזקקה התובעת לעזרת בני משפחתה והיא העריכה עזרה זו בסך של 10,000 ₪. באשר לעזרה לה תזדקק בעתיד, ערכה התובעת חישוב לפי 4 שעות שבועיות בעלות שנתית של 7280 ₪ עד גיל 75, ובסה"כ בעלות של 133,420 ₪.

28. תצהירה של הנתבעת נתמך במסמכים שונים ובהם אישור משטרה, רישיון הנהיגה וחומר רפואי מיום התאונה ומאחריה. צורף הדו"ח הנוירופסיכולוגי שנערך ביום 13.11.02 ע"י הגב' איה גל וצורף אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה באשמת הטרדה מיום 25.7.08.

כמוצג ת/14 צורפו תלושי קצבת גמלאות לחודשים ספטמבר - אוקטובר 2007, מהם עולה כי עבור כ"א מהחודשים קיבלה קצבת גמלה בסך של 7802.44 ₪. נטען כאמור כי השכר נטו עומד על כ- 7,333 ₪ וכי זה מהווה 50% של שכרה.

עוד הוצגו מסמכים הנוגעים לפרישתה של התובעת מצה"ל והתגמולים שקיבלה בעקבות כך, כמפורט בתצהירה.

באשר לשכרה צורף טופס 106 עבור שנת 2004 וטופסי ריכוז משכורות עבור השנים 2005- 2007. ממסמכים אלו עולה כי שכרה של התובעת בחודשים ינואר עד מרץ 2004 עמד על סך ממוצע של כ-1,375 ₪, בניכוי מס הכנסה. מטופס ריכוז המשכורות לשנת 2005 עלה כי בשנה זו השתכרה התובעת סך ממוצע של כ-1,780 ₪, בניכוי מס הכנסה. בשנת 2006 עמד שכרה של התובעת על כ- 1,580 ₪ ובשנת 2007 על כ-1,865 ₪ עבור עשרה חודשי עבודה.

הוצג אישור ד"ר מיכאל שטכמן לפיו התובעת עבדה במרפאתו כסייעת לרופא שיניים החל מיום 1.1.05 ועד ליום 31.12.07 וכן הוצגו שתי קבלות מבית החולים הרצוג בסך כולל של 1,020 ₪.

29. התובעת הציגה עוד, ביום שמיעת הראיות, תעודת עובד ציבור החתומה על ידי מוטי מזרחי סגן ראש מדור גמלאות במחלקה לשירותי הפרט הפרישה והתשלומים בצה"ל.

בתעודה אושר כי מענק יובל ניתן רק למי שצבר 25 שנות עבודה, הוסברה הדרך לחשוב מענק פרישה והובהר כי אף שלא ניתן לדעת מה היה המענק שהייתה התובעת מקבלת לו הייתה ממשיכה לעבוד, על בסיס הנחות הדומות לתנאיה, היה מענק הפרישה עשוי לעמוד על כ- 198,000 ₪. מהתעודה עלה כי אף שהתובעת ניצלה כ- 60 ימי מחלה לאחר התאונה היא לא נפגעה כלכלית מכך, למעט ניכוי החזר הוצאות נסיעה באותם ימים אשר שוויים לא פורט. נותן התעודה הבהיר עוד כיצד חושבה הקצבה, מענק הפרישה, פדיון ימי המחלה, תנאי הזכאות וגובה מענק יובל.

30. הנתבעות מצידן הסתפקו בהגשת מסמכים אגב חקירת התובעת וכן בתעודות ציבור שהוגשו לתיק מכוח זימונים ששלחו. כך התקבלו;

תעודה של הגב' רעות בניטה, העובדת בענף נפגעי עבודה במל"ל לפיה, נכון ליום 4.2.09, לא התקבלה תביעה על פגיעה בעבודה ע"ש התובעת.

תעודת עובד ציבור של הגב' אורנית נעים לפיה לא נמצא שמה של התובעת בקובץ נפגעי עבודה במל"ל במדור נפגעי עבודה.

תעודת עובד ציבור של הגב' מירי אורן ממשרד הבריאות, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, לפיה התובעת לא מופיעה בקובץ נבדקי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

ותעודת עובד ציבור מטעם פרופ' יוסף ריבק, מנהל המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, לפיה התובעת אינה מופיעה בקובץ נבדקי המכון, נכון ליום 5.3.08.

העדות מיום 13.1.10:

31. ביום 13.1.10 נחקרה התובעת על תצהירה וטענותיה. להלן מספר דגשים מהעולה מאותה חקירה.

התובעת לא חלקה על כך שהתאונה ארעה בדרכה לעבודה עם זאת הבהירה כי לא קיבלה בעקבותיה כל קצבה ממשרד הביטחון ולמעשה גם לא פנתה לקבל קצבה שכזו. (ר' עמ' 6 ש' 14-15). התובעת הבהירה שאף שעבדה רק 22 שנה ואף שמקבלים 2% על כל שנת עבודה היא מקבלת פנסיה על בסיס 50% - לנוכח תחשיב מקובל בשלישות של נקודות רמטכ"ל. (שם, ש' 21).

32. התובעת לא זכרה מה הייתה משכורתה עובר לפרישה והבהירה כי כיום הכנסתה מסתכמת בקצבה החודשית שהיא מקבלת מצה"ל. התובעת חלקה על הטענה שנפרדה מבעלה ואף שמחוות דעתה של ד"ר דורסט עלה כי בפניי המומחית הוצג מצב של חיים כמעט נפרדים, היא טענה בעדותה שהיא ובעלה לא נפרדו לא עובר לתאונה ולא לאחריה והם נשואים למעשה כבר 25 שנה. לדבריה בעקבות התאונה היו בינה ובין בעלה חילוקי דעות, שונים מאלה המקובלים בין בני זוג וזאת עקב הרגשתה שבעלה אטום לצרכיה.

עם זאת היא הוסיפה ואמרה שכמו שהגיעו לפשרות לפני התאונה, כך המשיכו לעשות גם לאחריה והרושם מדבריה היה כי לא היה מדובר במשבר כה חמור, כפי שניתן לסבור לנוכח קריאת חווה"ד (ר' עמ' 6-7).

33. בפני התובעת הוצג גיליון המרפאה הכירורגית מהדסה הר הצופים מיום 14.5.06, אשר בו נרשם: "לפני כשנה ניתוח להגדלת והרמת חזה" (ר' נ/1). חרף האמור באותו מסמך טענה התובעת שעברה רק הרמה של החזה ולא הגדלה. לטענתה הניתוח היה לצורך תיקון פגם של פטרייה. ובלשונה - "כך זה מוגדר אצלם מבחינה קוסמטית אבל בפועל עברתי רק הרמה" (ר' עמ' 7 ש' 9 וכן האמור בפתח עדותה בעמ' 5).

34. אף שהתובעת טענה כי ממועד חזרתה לעבודה לאחר כחודשיים עבדה רק 4 שעות עד לפרישה, עלה כי באישור מיום 4.12.02 (דהיינו מועד מאוחר יותר), אושר לה להפחית רק שעתיים מכל יום עבודה וזאת למשך חודשיים. עלה עוד כי אף שעד לפרישתה מצה"ל חלפה כשנה, נותר הפרופיל הצבאי שלה 97 גם עד למועד הפרישה (פורמאלית הפרישה הייתה באוגוסט 2003 אך בפועל הפסיקה לעבוד באפריל 2003).

35. גרסת התובעת במהלך עדותה הייתה כי היא נאלצה לפרוש מצה"ל מאחר שניתנה לה רק אפשרות לעבור לצריפין בעוד היא לא יכלה לנסוע לעבוד שם. כאשר נשאלה מדוע אם לטענתה יש לה בעיית הירדמות ביד ורגל שמאל, לא דיווחה על כך למשרד הרישוי (כמוכח מתעודות עובד הציבור דלעיל), היא הבהירה שאין לה קושי לנהוג ברכבה הפרטי שכן הבעייתיות הנטענת ברגל היא ברגל שמאל, בעוד היא נוסעת ברכב אוטומטי. עם זאת טענה שהבעייתיות נעוצה בצורך לשחרר את הרגל מעת לעת, דבר שאין היא יכולה לעשות לדבריה כאשר היא נוסעת בתחבורה ציבורית. (ר' עמ' 8-9). אציין כי לא הצלחתי להבין מדוע יש קושי לשחרר הרגל בעת נסיעה באוטובוס.

בעוד בתצהירה טענה לקיום פחדים בעת נסיעה ארוכה ומחוץ לעיר, צורך לשחרר הרגל וצורך להתפנות לעיתים תכופות - בעדות לא ציינה את כל הגורמים הנ"ל.

36. התובעת הודתה כי ככל שהייתה מתגוררת בסמוך לצריפין סביר להניח שהייתה יכולה להמשיך באותה העבודה (ר' עמ' 9 ש' 21), אך הבהירה כי בהיותה אם למשפחה המתגוררת במקום מרוחק לא הייתה אפשרות לעבור כאמור.

במהלך חקירת התובעת הוצגו לה מסמכים שנערכו בצה"ל בסמוך לפרישתה ועלה כי באף אחד מהם לא הוזכר מצב בריאותי כגורם לפרישה. עוד עלה כי אף שהתובעת טענה שלא יכלה לעבור לצריפין ולעבוד שם, בפועל בהתאם לאותם רישומים היא ביקשה לדחות את מועד פרישתה לינואר 2005 והבהירה כי היא "מוכנה לשקול אופציית העברה לצריפין לקראת 04" (ר' בנ/4), אך ככל הנראה בקשתה לא התקבלה. עלה עוד כי ככל הנראה היא פוטרה מאחר והתקן שלה נדרש לאחרת (רס"ל פפר אורלי, ר' בתוך נ/4).

37. כאשר הוצג בפני התובעת מסמך המעיד על כך שביקשה לדחות את מועד פרישתה משנת 2003 לשנת 2005 הבהירה כי בצבא עובדים על חוזה ולפני שזה פג יש צורך לבקש את הארכתו וכנראה שזה מה שעמד ביסוד בקשתה.

כאשר הוצגו בפניה המסמכים התומכים בטענה שהיא ביקשה לדחות פרישתה ואף ביקשה לעבור לצריפין למטרה זו ונשאלה האם כך אכן היה - השיבה: "אם זה כתוב יכול להיות שכן" (ר' עמ' 10 ש' 11). התובעת הסכימה שלמעשה אילצו אותה לפרוש מצה"ל (ר' עמ' 10 ש' 20) ואמרה כי ביקשה שהות לבדוק אם תוכל לנסוע לצריפין לכשישתפר מצבה אך הדבר לא ניתן לה. התובעת לא יכלה להציג כל מסמך תומך בטענותיה באשר לנסיבות פרישתה מצה"ל ואף טענה כי היא מניחה שפחדו לרשום את הדברים.

38. עלה מהעדות כי לאחר הפרישה מצה"ל עבדה התובעת בקופת חולים במשך 5 ימים בשבוע 6 שעות ביום. עלה עוד כי התובעת לא פוטרה מאותה עבודה אלא בחרה לעוזבה מאחר והובטחה לה עתודה ניהולית אך היא הרגישה שמושכים אותה. (ר' נ/5 ממנו עולה כי בשונה מהאמור בתצהירה היא החלה העבודה שם כבר ביום 21.11.03). לאותו מקום עבודה הגיעה לטענתה באמצעות רכבה הפרטי, דובר במרחק נסיעה של כ - 25 דקות אך לצורכי שכר וקבלת דמי נסיעה, הגישה פירוט קווי האוטובוס שבין ביתה ובין מקום העבודה (ר' נ/6 והחקירה בעמ' 11).

עובר לתאונה היא עבדה בצה"ל 8 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע (ר' עמ' 15).

39. לאחר העבודה בקופת חולים עברה התובעת לקורס ניהול מסעדות בהדסה. מדובר בקורס הכולל הן לימוד עיוני והן עבודה מעשית. הקורס נמשך 5 חודשים בהם נדרשה לשש שעות לימוד ביום ואת הקורס האמור היא סיימה בהצלחה (ר' עמ' 12).

לאחר מכן עבדה בין שנת 2005 לשנת 2007 אצל ד"ר שכטמן. לטענתה היא פרשה מהעבודה אצלו עקב בעיה שהייתה לה לתפקד, בעיית ריכוז.

התובעת הסכימה כי ד"ר שכטמן לא יודע באותן הבעיות וההסברים שנתנה למצב זה, לא היו משכנעים (ר' עמ' 12). אצל ד"ר שכטמן עבדה פעמיים בשבוע במשך כ- 4 שעות כל פעם. התובעת נשאלה כיצד ניתן להסביר את הקושי לעבוד אצל האחרון, לנוכח היקף העבודה שעבדה בקופ"ח ועל כך השיבה כי מדובר בעבודה שונה שכן אצל הרופא היא נדרשת לישיבה ממושכת בעוד בקופ"ח ניתן לקום ולהתהלך (לדוגמא ללכת לארכיון).

40. יובהר כי לא רק שהאבחנה שעשתה לא הייתה מובנית לי (שכן נראה שגם שיננית לא יושבת ללא תזוזה) אלא שגם נבע מאותה האבחנה שאת עבודתה בצה"ל היא יכלה, אם כך, לעשות חרף מצבה, שכן גם אותה העבודה הייתה ניהולית ואכן התובעת הודתה - "אני מסכימה שאני יכולה לעבוד כמנהלת מרפאה כי אתה יכול להתנהל ולקום" ( בעניין זה ר' עמ' 13 ש' 4).

41. בעת חקירת התובעת הוצגו לה מסמכים שנערכו עת קיבלה טיפול נפשי.

התובעת טענה כי עובר לתאונה נסעה עם רכבה הצבאי בהתאם לנדרש בעבודה בעוד לאחר התאונה היא נמנעה מנסיעות בין עירוניות עם רכבה למעט נסיעה מאדם לירושלים. בהקשר לדברים אלה הוצג לתובעת תיעוד מהטיפול הנפשי, שם נמצא רשום כי היא נוסעת פעם פעמיים בשבוע לת"א. התובעת הכחישה דברים אלה (ר' נ/7 והחקירה בעמ' 13).

עת הוצגה לתובעת תרשומת בה נרשם כי חזרה עם הרכב למקום התאונה וכי חשה הנאה בנהיגה ועוצמת הלחץ והמתח ירדו - אישרה שאכן חזרה למקום התאונה ובאשר ללחץ בנהיגה אמרה כי לפעמים יש לחץ ולפעמים לא.

42. התובעת הודתה כי לא נעזרה בצד ג' בתשלום אלא רק בבני משפחתה.

התובעת טענה בחקירתה החוזרת כי מאז התאונה לא נסעה נסיעה בין עירונית ברכבה.

אעיר כי לטעמי הגדרת נסיעה בין עירונית לא ברורה בנסיבות העניין שכן גם נסיעה מאדם לירושלים היא אינה נסיעה בתוך העיר אם כי היא נסיעה של כ- 15 דקות.

טענות הצדדים בסיכומיהם:

43. התובעים סיכמו טענותיהם בע"פ ועל אלה ניתן לעמוד מהאמור בפרוטוקול בעמ' 16-21.

בין השאר, טענה התובעת בסיכומיה כי יש לפצותה בגין:

- הפרש שבין קצבה על בסיס 50% משכרה ובין קצבה על בסיס 63% משכרה על בסיס 830 ₪ לחודש וזאת עד תום תוחלת חייה בגיל 83.

- משכורת 13 אשר נטען כי על בסיס חודשי היא עומדת על 408 ₪ לחודש וזאת הן בגין התקופה עד לפרישה והן בגין העתיד.

- מענק פרישה על בסיס 288 חודש ולא על בסיס 275 חודש.

- 60 ימי מחלה שנוצלו על בסיס 103 ₪ ליום.

- החזר עלות טיפולים נפשיים שקיבלה על בסיס 840 ₪.

- פיצוי בגין כאב וסבל בסך 14,567 ₪, על בסיס 10% נכות.

- הפסדי שכר בעבר על בסיס ההפרש שבין הקצבה ומשכורתה וזאת עד גיל 50 - בסך של 268,905 ₪.

- הפסדי שכר מגיל 50 ועד גיל 67 על בסיס 830 ₪ לחודש.

- הפרש בין מענק הפרישה שקיבלה ואשר יכלה לקבל על בסיס 7,522 ₪

- הוצאות טיפולים נוספים בעתיד 2,000 ₪

- עזרת צד ג' לעתיד ובהתחשב בכך שילדיה, שעוזרים לה כעת, עתידים לעזוב הבית.

בעת סיכום הטענות לא הובהר הסכום הכולל שהתבקש אך מתחשיב נזק שהוגש עוד לפני שמיעת הראיות ניתן לעמוד על כך שנתבע סכום המתקרב ל- 1,450,000 ₪.

התובעת טענה כי הפסקת עבודתה הייתה נעוצה בנכותה הזמנית, במועד בו נדרשה לעבור לצריפין וכי יש מקום לפצותה על כל הפסדיה בגין הפסדי השכר והזכויות הנלוות שהפסידה.

(ר' פירוט הטענות בעמ' 16-18 לפרוטוקול).

44. הנתבעת טענה מנגד כי הוכחו שלושת התנאים שקבעה ד"ר דורסט (ר' לעיל סעיף 13) וכי מטעם זה יש להעמיד הנכות הרפואית רק על 5%. נטען כי הפסקת העבודה הייתה עקב פיטורין ואין ממש בטענה שלא יכלה לעבור לצריפין שכן עלה כי ביקשה לאפשר לה לעבור לשם. נטען כי אף לנכות הרפואית הנ"ל אין משמעות תפקודית, לנוכח העבודה שביצעה בקופ"ח לאחר פרישתה מצה"ל והקורס שעברה וכי אין גם ממש בטענה שאינה יכולה לנסוע מחוץ לעיר ברכבה.

נטען כי לא הוכחו הפסדי שכר עד לפרישה, כי עלה שלא הפסידה דבר לנוכח ניצול ימי מחלתה וכי לא הוכחו הוצאות בגין נסיעות בעבר. באשר להוצאות רפואיות נטען כי התובעת יכלה לקבלן ממשרד הביטחון ולחלופין כי יש מקום לפסוק לה רק סך של 1,020 ₪ על בסיס הקבלות שהוצגו. נטען כי אין מקום לעזרת צד ג' לנוכח גובה הנכות והעדר ראיה להוצאה בעבר. עוד נטען כי אין כל אינדיקציה לכך שתידרש בעתיד להוצאות בגין נסיעות או צרכים רפואיים. בגין כאב וסבל הוצע על בסיס 5% נכות פיצוי בסך 9,000 ₪ ונטען כי מכל סכום יש לנכות סכומים שהייתה יכולה לקבל לו מיצתה זכויותיה מול צה"ל כחיילת בצבא קבע.

בתחשיב שהוגש עוד טרם לראיות הוצע פיצוי בגובה של כ- 25,000 ₪.

הכרעה:

45. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעות שלא הוכח באופן מספק כי הפסקת עבודת התובעת בצה"ל יסודה בתאונה ואין אני סבורה שלעניין זה ניתן להסתפק בעדות התובעת שהיא גם בעלת הדין.

אכן, במועד בו הוחלט על פרישתה (ר' נ/3 ו- נ/4), היא סבלה עדיין מנכות זמנית גבוהה, אך עם זאת היא העידה שלולא הצורך במעבר לצריפין (מעבר שניתן להניח שנדרש לנוכח סגירת מחנה שנלר) - היא מניחה שהייתה יכולה להמשיך בעבודתה (ר' עמ' 9 ש' 21). לטעמי עלה באופן ברור כי שיקולי מקום מגורי המשפחה הם שעמדו ביסוד הפסקת העבודה ולא המגבלה הגופנית. טענתה כי לא יכלה לעמוד באותו מעבר, מאחר ולא יכלה לנסוע עד לצריפין לא הייתה משכנעת לטעמי. לא רק שלא ניתן להבין מדוע לא ניתן לשחרר רגל או יד תפוסה או עם נימול וזאת בעת נסיעה באוטובוס אלא יש גם לזכור כי טענותיה בהקשר לתחושה בצד שמאל, כלל לא אושרו על ידי המומחים, אשר מי מהם לא זומן לחקירה. אכן ביום 30.6.02 נרשם כי היא מוסרת על תחושה שכזאת, עם זאת - יש ליתן את הדעת לכך שד"ר קורן לובצקי למעשה לא הכירה בנכות בגין כך וסברה שמדובר "בתחושה שהינה סובייקטיבית" (ר' התשובה מיום 20.5.09). באשר לטענה בדבר צורך להתפנות במהלך הנסיעה (טענה שהועלתה בתצהיר ושעליה לא חזרה בעדותה),אין בפני כל קביעה רפואית כי התאונה גרמה לצורך ממין זה.

46. אין אני מסכימה עם ב"כ התובעת כי קיימת קביעה של ד"ר דורסט שהפסקת העבודה הייתה עקב התאונה. ד"ר דורסט רק חזרה על טענות התובעת, ברם, מכל מקום, אף אם הייתה קובעת כן, אין כל מניעה שבית המשפט לאחר שמיעת הראיות יגיע למסקנה שונה.

אף שהתובעת טענה כי היא זו שלא יכלה לעבור לעבוד בצריפין עלה כאמור מחומר שהוגש במהלך עדותה כי היא דווקא ביקשה לשקול אופציה לעבור לשם (ר' בתוך נ/4), ברם הדבר לא אושר לה ואי בהירות זו לא נמוגה עד לתום שמיעת הראיות.

47. התובעת לא טרחה להביא עדות של מי מהממונים הישירים עליה אז או לחלופין לכל הפחות את מי מהאנשים שעבדו עימה והיו מעורים באירועים הסמוכים להפסקת עבודתה.

ממילא לא היה ניתן ללמוד ממי מהנ"ל - מדוע לא הוארך החוזה שלה? האם מדובר בתקן שלא נמצא? בחוסר שביעות מעבודתה (בין אם רק בעקבות התאונה ובין אם עוד מלפניה)? או בבחירה שלה לא לעבור לעבוד במקום המרוחק מבני משפחתה וביתה או בחירה שלה לעשות כן, אך רק כאשר יגדלו ילדיה ובהתאם לנוחיותה בעוד הדבר לא תאם את צורכי המערכת. עלה מדברי התובעת עצמה כי עבודתה הייתה על בסיס חוזים אותם יש להאריך מעת לעת וממילא היה צורך בהבאת ראיות באשר לגורמים בעטיים לא הוארך החוזה באותה עת ובאשר לגורמים בגינם הועברה המרפאה או התקן שלה למחנה האחר.

מטבע הדברים באת כוח התובעת הפנתה להמלצות שבתיקה הצבאי וב"כ הנתבעות למסמכים נגדיים. המסמכים אליהם הפנו הצדדים מרוחקים ממועד הפרישה ולטעמי אין בהם לתרום לאי הבהירות שנותרה באשר לפרישתה.

48. העובדה שהתובעת החלה לעבוד בקופת חולים בסמוך ועבדה שם במשך מספר חודשים במשרה של חמישה ימי עבודה בשבוע ו- 6 שעות ליום, אינה תומכת במסקנה כי היה קיים קושי ממשי בהמשך העבודה וכך גם העובדה שהפרופיל הצבאי שלה נותר בעינו ועמד על 97, אף במועד פרישתה. התרשמותי הייתה כי הצורך הצבאי לעבור לבסיס מרוחק לא תאם את תוכניותיה האישיות של התובעת ומצב משפחתה באותה עת. עובדה זו, בשילוב עם האפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת, בה תוכל להתקיים מהכנסה חודשית לא מבוטלת – הם שעמדו ביסוד הבחירה שלא להתאמץ ולהחזיק במשרתה. (ר' גם האמור בסעיף 34 לתצהירה בדבר מקום מרכז חייה והקושי בנסיבות אלה, לעבור לעבוד במרכז הארץ).

אכן, נראה כי לו הייתה התובעת מתמידה באותה עבודה עוד מספר שנים הייתה פורשת בתנאים טובים יותר, ברם איני מוצאת שהיא הרימה את הנטל להוכיח כי על הנתבעות לשאת בהפסד זה וכי לא היה ניתן למונעו.

49. הלכה ידועה היא כי חובתו של ניזוק לפעול להקטנת ניזקו כאשר בכלל חובה זו גם החובה לשוב לעבודה במהרה ובהיקף המכסימלי האפשרי.

"חזרה לעבודה אחרי ההחלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות. גם חובה זו כמו החובה להיזקק לטיפול רפואי, אינה חובה שניתן לאוכפה על התובע. התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה, בבחינת "אכיפה שלילית" תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות מאת מי שהפר אותה. נפגע, שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו שכן הפסד זה אינו נובע מן הפגיעה. ובלשון המשפטנים: אין קשר סיבתי בין הפסדו לבין העוולה. זהו לבוש אחד שיינתן לשלילת הפיצוי. לשון אחרת, שאפשר שתינקט לגביו היא כי הוא לא מילא את חובתו להקטין את הנזק, משנמנע מחזרה לעבודה".

ר' ד. קציר- פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית התשס"ג –2003, כרך ב' בעמ' 1671.

אין אני סבורה שהתובעת עמדה בחובה זו.

50. עלה מהחקירה כאמור כי התובעת החלה לעבוד בהיקף משרה משמעותי בקופת חולים.

עלה עוד כי מאותו מקום עבודה היא לא פוטרה אלא עזבה מבחירתה שלה (ר' נ/5 ממנו גם עולה כאמור, כי ככל הנראה החלה לעבוד שם כבר בנובמבר 2003 ולא רק בינואר 2004 כאמור בתצהירה).

עלה כי הייתה מגיעה לאותו מקום עבודה באמצעות רכבה הפרטי, אף שדובר בנסיעה של כ- 25 דקות והתובעת הסכימה כי הפסקת העבודה שם, לא הייתה קשורה כלל בתאונה או במגבלות בעטייה (ר' עמ' 11 ש' 13-14). בהתחשב באותה עבודה והיקפה, התרשמותי היא כי עזיבת עבודתה הקודמת הייתה נעוצה באי נוחות ממקום העבודה החדש אליו הייתה נדרשת לנסוע ולא בתאונה ומכל מקום כי לא עשתה די לנסות ולהחזיק באותה משרה קודמת.

51. צודק עוד ב"כ הנתבעות כי לנוכח אותה עבודה בקופת חולים קשה גם להבין מדוע לאחר מכן בשנים 2005- 2007, היא עבדה במשרה חלקית מאוד של שני ימי עבודה בשבוע.

עבודה בהיקף זה, לא רק שלא מתיישבת עם היקף עבודתה בקופ"ח, אלא גם, לא מתיישבת עם הקביעות של המומחים שמונו ואשר את מי מהם היא לא ביקשה לחקור.

בנוסף, הסברי התובעת לכך שד"ר שכטמן לא היה מודע כלל למגבלותיה (באשר אם היה מודע להן, היה אולי מתחשב בכך), אף הם לא היו משכנעים ("לא רציתי לפגוע בו ולא רציתי לשתף אותו בעניינים שלי", ר' עמ' 12 ש' 25).

כאמור, יש ליתן את הדעת לעובדה שהתובעת מקבלת כיום הכנסה חודשית בגובה 7,333 ₪ נטו והתרשמותי הייתה שאפשרותה להסתפק בכך (עלה כי בעלה עובד ומרוויח שכר של כ- 9,000 ₪ ר' בשולי עמ' 6) - גם היא עומדת ביסוד שיקוליה כיצד להתנהל היום.

(אעיר עוד - אף שמי מהצדדים לא הפנה לכך ששיקולי מס, במקרים ממין זה, גם הם עשויים להטות את הכף לעבודה חלקית, אם בכלל).

52. יש ליתן את הדעת עוד להחלטת התובעת לפנות לקורס ניהול מסעדות, אף שמדובר בקורס של מספר חודשים, בהם נדרש לימוד אינטנסיבי. העובדה שהתובעת פנתה לקורס שכזה, העובדה שבטחה בעצמה שתוכל לסיימו והעובדה שהניחה שתוכל להפיק ממנו, לאחר מכן, תועלת לעבודה בתחום חדש, מלמדים כולם כי המצב הנוכחי בו אין היא עובדת כלל, אין יסודו במגבלה שאינה מאפשרת את אותה העבודה אלא בבחירתה לעשות כן.

יש לזכור כי התובעת שוחררה מבית החולים ביום התאונה ואף שעולה כי סבלה מנכות זמנית משמעותית - בסופו של יום, הוכרו רק 10% נכות רפואית.

53. אין אני מקבלת מנגד את טענת הנתבעות כי הוכחו כל שלושת התנאים שקבעה ד"ר דורסט להפחתת הנכות עד ל- 5%, אם כי מסכימה אני שהוכח חלק מאותם תנאים.

כאמור, ד"ר דורסט סברה שאם יוכח שהיה קיים קושי בזוגיות עוד עובר לתאונה, התפקוד בעבודה היה לוקה בחסר ולא היו מרוצים ממנה עובר לתאונה ובנוסף כי עברה לאחר התאונה ניתוח חזה, יהא מקום להעמיד נכותה על מחצית. לטעמי הוכחו שניים מתוך אותם תנאים.

באשר לתנאי הראשון - אומנם לא הוכח כי היו קשיים במישור הזוגי עובר לתאונה, אך הוכח כי למעשה הקשיים שהציגה התובעת בפני המומחית היו פחותים משמעותית מהמוצג ונראה כי כיום הם אף חלפו. אף שמקריאת חווה"ד הפסיכיאטרית עולה תמונה כאילו בני הזוג מנהלים את חייהם לגמרי בנפרד, עת נשאלה התובעת על יחסיה עם בעלה עלה כאמור מתשובותיה כי אלה חיים חיי זוגיות רגילה ואולי אף טובה.

התרשמתי כי גם אם בסמוך לתאונה חשה התובעת שבעלה אטום לצרכיה, היום חזרו היחסים למסלולם. ממילא אף שלא הוכח כי אותם קשיים שצוינו בחוות הדעת היו עובר לתאונה, הוכח כי המשקל שייחסה ד"ר דורסט לאותם קשיים כיום, אינו תואם את מצב היחסים הנוכחי (באשר לחקירה בעניין היחסים עם בעלה ר' עמודים 6-7).

באשר לתנאי השני - לטעמי לא הוכח כי התפקוד בעבודה היה לוקה בחסר. אכן נותרה אי בהירות באשר לנסיבות הפסקת העבודה, ברם כשם שעל יסוד אותה אי בהירות אין אני מוצאת מקום לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי מהנתבעת בגין כלל הפסדי הפרישה המוקדמת, כך גם מנגד אין אני מוצאת לקבוע על יסוד אותה אי בהירות, כי הוכח קיום התנאי. ככל שרצו הנתבעות להוכיח עמידה בתנאי, היה עליהן להתכבד ולהביא לעדות מי מטעם הממונים על התובעת באותה עת.

באשר לתנאי השלישי – לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת עברה בשנת 2005 ניתוח בחזה. הנתבעת הציגה רשומה רפואית (ר' נ/1) שם נרשם כי עברה ב- 6.2.05 ניתוח הגדלת והרמת חזה. התובעת בעדותה טענה כי דובר רק בהרמה וכי זה נדרש עקב פטרייה. טענת התובעת בדבר קיום פטרייה לא נתמכה כדין, כן לא נתמכה טענתה כי נהוג לכנות את אותו ניתוח כניתוח להגדלת והרמת חזה, אף שאינו כזה.

54. ד"ר דורסט לא זומנה לעדות והיא אף לא נשאלה לעמדתה לנוכח המפורט לעיל, נראה לי עם זאת, לנוכח קריאת מכלול האמור בחוות דעתה ובתשובות לשאלות ההבהרה וכן התרשמותי הישירה מהתובעת כי יש מקום על בסיס הוכחת חלק מהתנאים, להפחתה כלשהיא בנכות, גם אם לא עד לכדי 5%.

55. בכלל החומר שהוצג נכלל כאמור גם חומר הנוגע לטיפולים נפשיים שעברה התובעת בעקבות המלצת ד"ר דורסט (ר' נ/7). בחומר זה יש לכאורה תמיכה בחלק מטענות התובעת (ר' לדוגמא התרשומת כי "לא נוהגת מחוץ לעיר") ומנגד תמיכה כביכול בחלק מטענות הנתבעות (ר' מנגד התרשומת כי נהנית מהליכה לים, "נוסעת פעם פעמיים בשבוע לת"א" או התרשומת כי עובדת מול רופא אך מרגישה שעמום).

מאחר וחומר זה לא הוגש כראיה לאמיתות תוכנו אלא רק כדי לאפשר לעמת את התובעת עם חלק מהאמור בו, אין אני נדרשת לכלל העולה ממנו ואשר מטבע הדברים אמינותו מסופקת.

56. בהתחשב בכל המתואר לעיל - כאשר מסקנתי היא כי העובדה שהתובעת הפסיקה עבודתה הקודמת אינה מתיישבת עם חובתה לפעול להקטנת הנזק, וכן כאשר לטעמי היקף עבודתה בשנים 2005- 2007 וממילא גם העדר כל עבודה כיום - אינה תואמים את יכולתה ואת הנכות שנותרה, קיים קושי מסוים לקבוע כיצד ישום נזקה.

בנסיבות אלה סברתי כי ראוי שהקביעה מהו החלק מנזקי העבר והעתיד אשר אותו יש לקשור לתאונה, תושתת על הנכות הרפואית, בהפחתת מה, לנוכח האמור לעיל בסעיף 53. התחשיב נערך כאמור וכן בהתחשב בפוטנציאל השכר המכסימלי, העולה מהנתונים שבפני. מצאתי עוד להבחין בין התקופה שעד לתחילת העבודה בקופת חולים (בסמוך לסוף חודש נובמבר 2003 - ר' נ/5) ובין אפשרות ההשתכרות לאחר אותו מועד ומצאתי עוד ליתן ביטוי לכך שהתובעת מקבלת היום כמחצית מפוטנציאל השתכרותה, באופן שבחלק זה אין בנכותה לפגוע. על יסוד האמור אפנה כעת לפיצוי אותו אני מוצאת לפסוק.

נזק מיוחד:

הפסדי שכר בעבר:

57. התובעת לא שבה לעבוד במשך חודשיים ברם עולה מתעודת עובד הציבור שהוגשה במהלך ההוכחות כי היא קיבלה שכר באמצעות ניצול ימי מחלה וכי עקב ערעור שהגישה היא לא נפגעה מניצולם (ר' סעיפים 7 ו- 8 לתעודה). החל מחודש יולי 2002 ועד תחילת אפריל 2003 היא עבדה במשרה חלקית ומאז ועד לפרישתה בסוף יולי 2003 ניצלה בתחילה 39 ימי חופשה צבורה ולאחר מכן חודשיים של חופשת פרישה (ר' נ/3). לא הובהר מה עמד ביסוד ניצול אותם ימים שנכללו בתוכנית הפרישה שנקבעה מראש והאם זו הדרך היחידה לנצלם וכך נוהג כל פורש או שניתן לחלופין לפדותם. באי הוודאות האמורה בחרתי להעמיד את הפסדי שכרה החל מיום 1.7.02 ועד 1.1.03 על בסיס 32% המהווה את נכותה הזמנית אז (אורטופדית + פסיכיאטרית). מיום 1.1.03, בהמשך הפרישה ועד לתחילת העבודה בקופ"ח, בסמוך ליום 1.12.03, מצאתי להעריך נזקיה על בסיס 15% (הנכות הפסיכיאטרית הזמנית).

החל מאותו מועד ועד היום הוערכו ההפסדים (בהתעלם מההפסדים בפועל, אשר לא מצאתי אותם מוצדקים) על בסיס 8%, הוא אחוז הנכות התפקודית, בו מצאתי להכיר, לנוכח הוכחת חלק מהתנאים שקבעה ד"ר דורסט וחרף אי הבהירות אם די בהוכחת חלקם להורדת חלק מהנכות (להבדיל מהורדה מלאה ל- 5%, אך רק מקום בו הוכחו שלושת התנאים במלואם).

עוד מצאתי באשר למועדים בהם כבר קיבלה קצבה, כלומר מאוגוסט 2003 לחשב את הפסדי שכרה כאמור, רק ביחס למחצית שכרה, שכן המחצית השנייה משולמת לה דבר חודש בחודשו, באופן שאין בנכותה לפגוע בחלק זה של שכרה.

58. משעלה כי אין מחלוקת שכיום עומדת גמלתה על 7,333 ₪ נטו (ר' עמ' 6 ש' 23) ומשעולה מהנתונים שהוצגו שזו מהווה 50% משכרה, העמדתי את בסיס השכר ע"ס של כ- 14,670 ₪ במעוגל ואת השכר החל ממועד קבלת הקצבה על גובה הקצבה הנוכחית הנ"ל.

לפיכך מיום 1.7.02 ועד 1.1.03 (6 חודשים), על בסיס 32% מהשכר האמור (אשר הוא כבר בערכו כיום), יש ליתן פיצוי בסך של כ- 28,166 ₪.

מיום 1.1.03 ועד ליום 1.8.03 (7 חודשים) על בסיס 15% מהשכר האמור, יש ליתן פיצוי בסך של כ- 15,404 ₪.

מיום 1.8.03 ועד 1.12.03 ( 4 חודשים) על בסיס 15% מגובה כמחצית השכר האמור (7,333) יש ליתן פיצוי בסך של כ- 4,400 ₪.

ומיום 1.12.03 ועד 1.1.2010 (73 חודשים) על בסיס 8% מגובה כמחצית השכר האמור (7,333 ₪) סך של כ- 42,825 ₪.

סך הפיצוי בגין הפסדי העבר עומד אפוא על 90,795 ₪.

הוצאות בעבר:

59. הוצגו ראיות להוצאות בסך 1,020 ₪ בגין טיפול נפשי וניתן להניח שהיו גם הוצאות נוספות ובכלל זה הוצאות נסיעה בסמוך לפגיעה והוצאות נסיעה לאותם טיפולים נפשיים.

על יסוד האמור אני פוסקת באופן גלובלי בראש זה פיצוי בסך 4,000 ₪.

עזרה בעבר:

60. אין מחלוקת כי התובעת לא נדרשה לעזרת צד ג' בתשלום וכל העזרה, לה נדרשה בסמוך לפגיעתה, סופקה לה ע"י בני משפחתה. חלק מאותה עזרה סופקה בגדר חובתם המוסרית אך אני מוצאת לפסוק בגין עזרה שאני מעריכה כחורגת מכך, פיצוי בסך של 3,000 ₪ בהתחשב בקיום חפיפה בין שלושת סוגי הנכויות במשך תקופה של כ- 3 חודשים.

נזק כללי:

פגיעה בכושר ההשתכרות:

61. בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, על בסיס 8% מייתרת השכר בסך של 7,333 ₪ ולמשך 17 שנה (ייתרת השנים עד גיל 67) אני מעמידה הפיצוי המהוון ע"ס של כ- 93,656 ₪.

אעיר כי משלא מצאתי להעריך הפסדיה על בסיס התנאים הספציפיים בהם עבדה בצבא אין לטעמי גם מקום לטענה כי יש להעריך את הפסדיה רק עד לגיל 50 בו נהוגה שם פרישה אלא על בסיס המקובל במשק.

הוצאות בעתיד:

62. לא מצאתי כי הוכח שצפויות הוצאות בגין המצב הנוכחי של התובעת ולפיכך איני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בראש זה.

עזרת צד ג' בעתיד:

63. אף שהתובעת טענה כי בני משפחתה עוזרים לה אף היום, התרשמותי לאחר עדותה הייתה כי למעשה מסופקת רק עזרה מינימאלית, כזו המסופקת על ידי מרבית הילדים עת שהם מוסיפים להתגורר עם הוריהם בגיל בו הם יכולים כבר לסייע בתחזוקת הבית. לא התרשמתי כי אחוזי הנכות הנפשית שנותרו מולידים צורך בסיוע בתחזוקת הבית או עזרה אחרת שיש מקום לפיצוי כספי בגינה.

כאב וסבל:

64. על בסיס 10% נכות, יום אשפוז, גיל התובעת והנטען בסיכומי התובעת אני פוסקת פיצוי בסך 15,000 ₪.

הפחתות:

65. לא מצאתי שיש מקום להפחית מהסכום הכולל תגמולים שיכלה התובעת לקבל ממשרד הביטחון. טענת הנתבעות בהקשר זה נטענה באורח סתמי, לא הוצגה כל ראיה באשר לאפשרויות התובעת לתבוע והיקף הכספים שהיו עשויים להתקבל לו הייתה תובעת. ממילא לא הוכח הנדרש כדי לקבל הטענה.

סיכום:

66. על יסוד כל האמור אני פוסקת אפוא לתובעת הסכומים הבאים:

א. הפסדי שכר בעבר 90,795 ₪.

ב. הוצאות 4,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' בעבר 3,000 ₪.

ד. פגיעה בכושר ההשתכרות 93,656 ₪.

ה. כאב וסבל 15,000 ₪

סה"כ: 206,451 ש"ח

67. הנתבעות תשלמנה הסכום המעוגל של 206,450 ₪, בתוך 30 יום מהיום, בנוסף תחזרנה לתובעת אגרת בית משפט הנושאת ריבית והצמדה מיום תשלומה וכן שכ"ט עו"ד על בסיס 13% מהסכום האמור ובתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' בשבט, תש"ע (18 בינואר 2010), בלשכתי, בהעדר הצדדים.

ענת זינגר, שופטת


מעורבים
תובע: אורלי סגל
נתבע: שירביט חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: