ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין התזמורת הפילהרמונית נגד יהודה קשי :


בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א

בשא007364/09

בתיק עיקרי: 009591/09

בפני:

כב' השופטת טרכטינגוט חנה

18/01/2010

בעניין:

התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ע"י ב"כ עו"ד

מרים בקשט

המבקשת

נ ג ד

יהודה קשי

ע"י ב"כ עו"ד

עובד כהן

המשיב

החלטה

1. לפנינו בקשתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית [להלן- המבקשת ו/או התזמורת] לדחייתה על הסף של התביעה שהוגשה נגדה על ידי יהודה קשי [להלן- המשיב].

2. המשיב עבד בתזמורת מיולי 67' ועד דצמבר 95', וקיבל פיצויי פיטורים.

בכתב התביעה שהוגש ביום 14.9.09 טוען המשיב כי לא שולמו לו מלוא פיצויי הפיטורים אשר להם היה זכאי.

לטענתו, רק בשנת 2006 ולאחר ייעוץ שקיבל בשי"ל בעיריית ראשון לציון, נודע לו כי במועד פיטוריו דיווחה הנתבעת על סכום גדול יותר של פיצויים שנצבר בקרן הגמלאות המרכזית, כשלמעשה הסכום הנ"ל כלל הן את רכיב הפיצויים הן את רכיב התגמולים. מכאן, שהנתבעת לא שילמה לו את מלוא פיצויי הפיטורים.

עוד נטען על ידי המשיב כי העובדות המתוארות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, שכן לא היה לו יסוד סביר להניח כי הדרג המקצועי במבקשת לא יידע אל נכון מה רכיב הפיצויים שנצבר בקג"מ.

מכאן התביעה להפרשי פיצויי פיטורים.

3. לטענת המבקשת יש לדחות את התביעה דנן על הסף וזאת מחמת התיישנות.

לטענתה, בחודשים מרץ ואפריל 96' קיבל המשיב את כל כספי הפיצויים.

ביום 12.4.96 חתם המשיב על מסמך המאשר כי קיבל את מלוא זכויותיו הנובעות מעבודתו וסיומה [נספח א' לבקשה].

בידי המשיב היו כל המסמכים והאישורים משך כמעט 14 שנים.

המבחן שנקבע בפסיקה להתיישנות שלא מדעת היא האם יכול היה תובע לדעת את העובדות בשקידה סבירה.

לאור קיומם של כל המסמכים בידי המשיב יש לראות במשיב כמי שיכול היה בשקידה סבירה לגלות את הטענות שעולות מכתב התביעה (והמוכחשות על ידי המבקשת).

עוד נטען על ידי המבקשת כי הסכומים ששילמה למשיב עולים בהרבה על הסכומים להם היה זכאי.

4. לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה לאור חלותם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 [להלן- חוק ההתיישנות ו/או החוק].

לטענתו, המבקשת הוליכה אותו שולל והטעתה אותו באופן מודע. היינו, יש לראות במעשיה של המבקשת משום תרמית ואונאה, ולפיכך לאור סעיף 7 לחוק יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו נודע למשיב על התרמית.

לחילופין, טוען המשיב כי עד לשנת 2006 נעלמו ממנו העובדות המקימות את עילת התביעה וזאת מסיבות שאינן תלויות בו אלא במערכת היחסים שבין קג"מ לבין המבקשת. לפיכך, לאור סעיף 8 לחוק, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו נודע למשיב על העובדות הללו.

עוד טען המשיב כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה כל המסמכים היו ברשותו ולכן יכול היה לפנות בכל עת לקבלת ייעוץ בדבר זכויותיו. למשיב לא היה כל יסוד סביר להניח שהמבקשת או קג"מ יטעו אותו, וללא יסוד סביר כאמור אין לצפות מאדם שייגש לקבל חוות דעת של מומחה.

דיון והכרעה

5. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין היא בת 7 שנים, כשלפי סעיף 6 "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בענייננו, עילת התביעה הינה זכאות התובע להפרשי פיצויי פיטורים שמגיעים למשיב (לטענתו) עקב פיטוריו.

אין מחלוקת כי התביעה הוגשה כ-14 שנים לאחר מועד פיטוריו של המשיב; היינו, כ-14 שנים לאחר המועד שבו נולדה לכאורה עילות התביעה שנזכרו לעיל.

אלא שהמשיב טוען כי מועד זה נדחה שכן התקיימו 2 חריגים הקבועים בחוק ההתיישנות: תרמית ואונאה (סעיף 7 לחוק), והתיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק).

6. כבר נפסק ביחס לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות כי:

"...אכן, נטיית בתי הדין לעבודה הינה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשת דחייה על הסף. זאת על מנת שלא לשלול מהתובע להביא את עניינו לידי הכרעה לגופם של דברים ובכך לממש את זכותו המשפטית. עם זאת אין במגמה זו כדי לאיין כל טענה לסילוק תובענה על הסף וכי במקרים בהם ישוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה לא יימנע בית הדין מדחיית התובענה. ברי לכל בר בי רב כי יש לדיני ההתיישנות תכלית ראויה וכי 'מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקובע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו' (מדברי הנשיא אדלר, ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ ואחר תק-אר 2006(4) 22). תכליתה של ההתיישנות הינה ליצור איזון עדין בין כלל האינטרסים – של התובע, הנתבע והאינטרס הציבורי. אין לדרוש מהמעביד, כיום בחלוף שנים כה רבות, שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל..." [ע"ע (ארצי) 716/05 הברפלד – תוצרת מזון ישראלית בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 29.7.07), וראה גם: ע"ע (ארצי) 805/06 לוי – התעשייה האווירית לישראל בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 19.2.08)]

נעבור אם כן לבחינת התקיימותם של שני החריגים.

7. תרמית ואונאה

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".

מעשה התרמית המיוחס למבקשת על ידי המשיב הוא הטעייתוֹ בדבר סך הפיצויים שהצטבר בקג"מ.

תנאי סף להפעלתו של החריג הקבוע בסעיף 7 הוא כי טענת התרמית תהיה עילת התביעה עצמה, וכי טענה זו תיטען בפירוש ובפירוט [ע"א (עליון) 6095/97 ישראל איטר בע"מ – בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 727 (2002)].

בענייננו, עילת התביעה של המשיב נסמכת על פיטוריו מהמבקשת ועל הדיווח העודף של הסכומים שהצטברו בקג"מ. יחד עם זאת, ההקשר שבו מוזכר בכתב התביעה מעשה התרמית לכאורה הוא כי בכך נמנע מהמשיב בירור מלא של זכויותיו. היינו, טוען המשיב כי בכך שהמבקשת העבירה לו דיווח שגוי, סבר הוא כי קיבל את מלוא זכויותיו כדין ולכן לא מצא לנכון לערוך בירור מקיף בדבר תשלום זכויותיו.

אין בכך די כדי לעמוד בתנאי סעיף 7 לחוק. טענה כאמור עשויה לסייע בידי המשיב להוכיח את התקיימותו של סעיף 8 [ע"א (עליון) רוז'נסקי – ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 371 (1991)].

לאור האמור לעיל, הטענה בדבר התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 7 – נדחית.

8. התיישנות שלא מדעת

לטענת המשיב התקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולפיו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

טוען המשיב כי עד לשנת 2006 נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, כלומר: הוא לא ידע על הדיווח העודף של הכספים שהצטברו בקג"מ.

לטענתו, אי הידיעה לא היה תלוי בו שכן הדיווח השגוי מקורו במערכת היחסים שבין קג"מ לבין המבקשת ובשינוי שנערך בנובמבר 93' באופן חלוקת הפקדות המעסיק.

רק בשנת 2006, עקב הייעוץ שקיבל בשי"ל בעיריית ראשון לציון וגילוי הדיווח החסר, נודעו למשיב העובדות המקימות את עילת התביעה.

כדי לדחות את תחילת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק, על הטוען להתקיימותו של החריג הנ"ל להוכיח כי מדובר בעובדות מהותיות שנעלמו מידיעתו מסיבות שאינן תלויות בו וכי לא יכול היה למנוע סיבות אלה אף אם נקט זהירות סבירה [זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל (כרך א', 1991) 204. ראה גם: ע"ע (ארצי) 110/05 דולגופולסקי – חסון (לא פורסם, ניתן ביום 11.9.05)].

הבחינה האם אי הידיעה של עובדות עילת התובענה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע מחייבת התחשבות במגוון גורמים כמו מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו [ע"א (עליון) 1349/05 שוב – בנק ירושלים (לא פורסם, 18.3.09)]. באותו עניין אף נפסק כי לא כל מקום שבו ניתן היה לגלות את עובדות העילה בנקל, מתחייבת בהכרח המסקנה כי חוסר מודעות התובע לעובדות איננה סבירה.

לטעמנו, היעדר הידיעה של התובע אכן נגרם עקב סיבות שאינן תלויות בו.

השינוי בחלוקת הפרשות המעסיק נערך במסגרת מערכת היחסים שבין המבקשת לבין קג"מ ולמשיב לא היה חלק בו.

טוענת המבקשת כי יכול היה המשיב בשקידה סבירה לגלות את העובדות הנעלמות שכן כל המסמכים היו בידיו. אין בידינו לקבל טענה זו. המסמכים שנמסרו לידיו של המשיב כללו את הנתונים השגויים מבלי שהלה ידע כי מדובר בנתונים שגויים. אין זה סביר כי אדם יחשוב על מסירת המסמכים לבדיקת מומחה זאת לאחר יותר מ-20 שנות עבודה במקום עבודה ולאחר שהדרג המקצועי בעבודה בחן את המסמכים ומסרם לידיו כנכונים.

מכאן, המשיב הוכיח כי אי ידיעתו של העובדות המקימות את עילת התביעה נבע מסיבות שלא תלויות בו ושאף זהירות סבירה מצדו לא יכולה הייתה למנוע את התרחשותן של אותן סיבות.

לפיכך, אנו מקבלים את טענת המשיב בדבר קיומה של התיישנות שלא מדעת.

9. משהתקבלה טענתו של המשיב בדבר קיומו של חריג ההתיישנות שלא מדעת המאריך את תקופת ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2006 שבה קיבל המשיב את הייעוץ.

המשיב לא מציין את המועד המדויק של קבלת הייעוץ בשנה זו, אך מכל מקום שעה שהתביעה הוגשה בספטמבר 09' ברי כי הוגשה במהלך תקופת ההתיישנות בת 7 שנים.

לאור האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות – נדחית.

הוצאות הבקשה ילקחו בחשבון בסוף ההליך.

ניתנה היום ג' בשבט, תש"ע (18 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

__________________

חנה טרכטינגוט, שופטת

קלדנית: תורתי אסתר



מעורבים
תובע: התזמורת הפילהרמונית הישראלית
נתבע: יהודה קשי
שופט :
עורכי דין: ע"י ב"כ עו"ד,ע"י ב"כ עו"ד