ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דורית בר נגד עיריית מעלה אדומים :


1

בתי-המשפט

בבית משפט השלום בירושלים

א 011742/06

בפני:

כבוד השופט רם וינוגרד

תאריך:

10/01/2010

בעניין:

דורית בר-חי

ע"י ב"כ

עו"ד אהרן שטכלברג

התובעת

נ ג ד

עיריית מעלה אדומים

ע"י ב"כ

עו"ד עינת דסברג

הנתבעת

פסק דין

1. התובעת נפגעה בקרסול רגלה הימנית ביום 29.2.04. לטענתה אירעה הפגיעה כתוצאה ממעידה בשל ריצוף לא אחיד במדרכה שבדרך מדבר יהודה במעלה-אדומים. המעידה אירעה שעה שהתובעת, ששימשה כמורה בבית הספר התיכון "דקל וילנאי" שבמעלה-אדומים ליוותה קבוצת תלמידים בדרכם מבית הספר למרכז הפיס. במהלך פעולת הליווי מיהרה ממקומה בסוף הקבוצה אל התלמידים הראשונים בקבוצה, כדי למנוע מהם לרדת אל הכביש. תוך שהיא מפלסת דרכה – מעדה ונפגעה בקרסולה. לשיטת התובעת נבעה הנפילה מפער גבהים של כשני סנטימטרים בין שורות אבני הריצוף המשתלבות במדרכה, במקום שצולם בתמונות 1 ו-2 בת/1 ובתמונה 1 לחוות-דעת מומחה הבטיחות מטעמה.

  1. טענתה העיקרית של הנתבעת בסיכומיה היא שהתובעת לא הוכיחה כלל כי מעדה במקום הנראה בתמונות. הנתבעת טוענת שמהתמונות ניתן אומנם להבחין בנקל כי המקום עליו מצביעה התובעת הוא זה שבו קיים הפער הגדול ביותר בין מרצפות במדרכה כולה, אולם אין כל ראיה כי אכן שם נפלה התובעת. כן טוענת הנתבעת כי אף אם יוכח שהפער בין המרצפות במקום הנפילה עלה כדי 2 ס"מ הרי שבכך אין כדי להטיל על העיריה אחריות בנזיקין, שכן הימצאותו של פער מעין זה אין בה כדי להביא לקביעה שהנתבעת התרשלה בפעולותיה כרשות מקומית.

3. טענותיה העובדתיות של התובעת במסגרת התובענה נשענו כל כולן על עדותה לבדה. כידוע, שעה שעדות התובעת עומדת לבדה, מורנו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] כי היא זקוקה ל"סיוע" - תמיכה חיצונית כלשהי שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל-הדין, שהוא בעל עניין מובהק בתוצאות תביעתו. קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 הנ"ל. אף שטיב הסיוע הנדרש על פי הסעיף שנוי במחלוקת (לדעות השונות ראו יעקב קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד) 1240), יש צורך, לכל הפחות, ב"תוספת ראייה" שעשויה להוות הנמקה מספיקה (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין). חריג לכלל זה קיים שעה שבית המשפט מגיע למסקנה לפיה יש ליתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין, כשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך (ראו ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973) והשוו רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מיום 8.5.07). דברים אלה גלויים וידועים, ולהם כיוון ב"כ התובעת טענותיו בסיכומיו, בפרט לנוכח ההערות שנשמעו בדיון התזכורת שהתקיים ביום 4.11.09, ימים ספורים לאחר שמיעת הראיות. עם זאת, הקביעה שיש ליתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין מצריכה התקיימות נסיבות מתאימות. שעה שמעדותו של בעל-דין, ועל רקע שמיעת תשובותיו בחקירה נגדית במשך כשעה ומחצה, לא ניתן להתרשם מקיומן של "אותות אמת" או "אותות אי אמת" מיוחדים, טוב יעשה בית המשפט אם לא ישתית קביעותיו על אותן "אותות האמת" שפעמים רבות שאין הם אלא בגדר "דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק".

4. במקרה דנא, אף שאין בלבי ספק שהתובעת לא בדתה מלבה את ארוע הנפילה במדרכה, ונראה כי אף הנתבעת אינה חולקת על עובדה זו, לא ניתן למצוא תימוכין מתאימים לטענה לפיה נבעה הנפילה דווקא מהפרש הגבהים שבין שתי המרצפות שצולמו בתמונות. קבלת גירסתה של התובעת בהקשר זה בבחינת "כזה ראה וקדש" נתקלת בקשיים שעיקרם בשניים: האחד – עניינו בגירסאות השונות שנשמעו מפיה בנוגע לדרך התרחשות הנפילה; והשניה – באי העדת עד ראיה רלוונטי. עניינים אלה יובהרו להלן.

5. גירסתה של התובעת ביום הארוע, בפני המומחה הרפואי מטעמה, בכתב התביעה ובתחשיבים, היתה כי היא "מעדה במדרכה" ונפגעה בקרסול (מסמך ט.ר.מ מיום 29.2.04), וזאת בשל קיומו של "שקע שהיה במדרכה" (עמ' 1 לחוות-הדעת מטעם התובעת, מיום 11.7.04); ובנוסח הסופי - "מעדה בשקע שהיה במדרכה" (סעיף 3 לכתב התביעה ותחשיבי הנזק). בחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, מיום 11.9.08, נרשם כי "בעת הליכה על מדרכה נתקלה במהמורה ומעדה". כנגד גירסאות אלה טענה התובעת בתצהירה מיום 19.3.09 כי לא נתקלה בשקע ומעדה, אלא כף רגלה התעקמה לצד, כשהיא נוטה לצידה בשל פערי הגובה שבין שורות המרצפות. גירסה זו שימשה את מומחה הבטיחות מטעמה (בחוות-דעתו שנכתבה ביום 9.8.09; המומחה הבהיר שכל כתיבתו נעשתה עובר לעריכת חוות-הדעת בשנת 2009 ולא לאחר ביקורו במקום בשנת 2004 – עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 14-15) לצורך מתן הסבר לרשלנות שהוא מייחס לנתבעת, הנגזרת מזוית הדריכה והסטיה של כף הרגל מצירה הטבעי, ולכוחות המופעלים על המפרק בשל תנועה זו. ניתן אולי ליישב סתירות אלה, בקושי מסויים, אלא שדומה שיש בהן כדי לכרסם בגירסתה ובאפשרות לקבלה ללא כחל וסרק.

6. בטופס התביעה שהגישה התובעת למל"ל בסמוך לאחר התאונה (הטופס נושא חותמת של ארכיב המל"ל מיום 30.3.304 – נ/2) עולה שלתאונה היתה עדת ראייה, שהיא עמיתה לעבודה של התובעת (עמ' 2 לטופס). בחקירתה אישרה התובעת שבמקום הארוע היו תלמידים רבים, וכי "יכול להיות שהיתה גרטי שהיא רכזת השכבה שרצה קדימה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-19). על אף זאת לא מצאה התובעת לנכון להביא ולו אחד מהנוכחים לעדות בבית המשפט. על משמעותה של ההימנעות מהבאת עדים אין צורך להכביר מילים. לא למותר לציין כי טענות ב"כ התובעת בסיכומיו בנוגע לאי זימון העדה (לא נטען דבר בנוגע לאי זימון התלמידים), שאף הן אינן אלא פועל יוצא של הדברים שנאמרו בישיבת התזכורת מיום 4.11.09, לא נשענות על ראיה כלשהי. מכל מקום, מאחר והמחלוקת אינה אלא בנוגע למיקום המדוייק של הנפילה ולשאלת קיומו של מפגע ספציפי כזה או אחר בנקודה זו, היה גם היה מקום להביא עדים שיעידו על הימצאות התובעת בקירבת מקום כלשהי למפגע, ולו כאלה שניגשו לתובעת לאחר מעשה אף אם בעת הארוע עצמו הם "רצו קדימה".

7. גם טענתה של התובעת כאילו היא מזהה את מקום הנפילה בוודאות מאחר ושהתה בו למעלה מ- 20 דקות אין בה כדי לתרום למסקנה לפיה נפלה התובעת דווקא בשל מעידה בנקודה בה הפרש הגבהים הוא המירבי במדרכה כולה. ההנחה כי אדם שנפל תוך כדי הליכה מהירה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-12), תוך נסיון לעקוף את קבוצת התלמידים שלפניו ולהגיע לראשה (שם, שורות 9-10), מוצא את עצמו לאחר נפילה בדיוק במקום בו מעד – אינה עולה בקנה אחד עם חוקי הפיזיקה ועם כללי התנע. מאחר ולגירסת התובעת לא מדובר בהיתקלות במפגע ונפילה, אלא דווקא במעידה בשל נטיה של הרגל לצד, הרי שמהירות התנועה היתה אמורה לשאת אותה ממקום המפגע. ממילא קיים חשש כי ה"בחירה" במפגע הבולט ביותר בשטח אינה אלא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. אף אם מעשה מעין זה תואם את נטיותיו של אדם באשר הוא אדם, אין בו כדי להוות ראייה מספקת לשיוך הפגיעה דווקא לאותה נקודה עליה הצביעה התובעת.

8. המומחה מטעם התובעת בחר אומנם להכחיש את הטענה לפיה הנקודה שמדד (היא אותה הנקודה עליה הצביעה התובעת) היא הנקודה שבה מצוי הפרש הגבהים המירבי בין שורות המרצפות (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 5-14), אולם דומה כי למסקנה מעין זו ניתן להגיע בנקל גם ללא צורך בשימוש ב"עינים פנסטסטיות" (שם, שורות 17-18). למעשה, מהתמונות ניתן להתרשם מהתמונות שגם באיזור המצומצם שצילמה התובעת קיימים שטחים נרחבים בהם אין כל פער שהוא בין שורות המרצפות, ובאזורים אחרים הפער נראה קטן משמעותית מהפער בנקודה עליה הצביעה התובעת, ונראה שאינו עולה על מילימטרים ספורים. הנקודה בה נמדד הפרש הגבהים היא הנקודה הגבוהה ביותר במקום בו קיים הפער המירבי במדרכה, המתפרש לאורך שתי מרצפות משתלבות בלבד. התובעת, לאחר שנשאלה פעמים מספר לעניין זה, והשיבה כי נפלה באזור שסימנה, נמצאה אומרת כי היא "מניחה" שנפלה במרצפת זו (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 3-6). מכאן כי אם נפלה התובעת מעט לפה או מעט לשם, עניין שאף לשיטתה נראה שהוא אפשרי, הרי שהפרש הגבהים בין שורות המרצפות במקום בו נטתה רגלה הצידה הוא מזערי למדי.

9. כללו של דבר – לא עלה בידי התובעת להציג תשתית ראייתית מספקת הנדרשת לצורך ההוכחה כי נפילתה אירעה כתוצאה מפער גבהים של 2 ס"מ בין שורות אבני הריצוף. מאחר וגם לשיטתה אירעה הנפילה אגב הליכה מהירה, תוך נסיון לפלס דרך בקבוצת תלמידי תיכון, נראה כי כל מפגע מזערי עלול היה לגרום לפגיעה. ממילא לא ניתן בנסיבות אלה לקבוע שעלה בידי התובעת להצביע על קיומו של "סיכון מיוחד" שהתממשותו היא שתרמה להתרחשות הארוע בגינו ניזוקה. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

10. מעבר לנדרש אציין כי אף לו עלה בידי התובעת להוכיח כי מעדה דווקא באותה נקודה ספציפית בה קיים פער של שני סנטימטרים בין גובה שורות אבני הריצוף, הרי שנראה כי לנוכח אמות המידה שנקבעו בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ראו ת.א. (י-ם) 869/91 קליינמן נ' עירית תל-אביב - יפו; ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת-גן, מיום 21.1.1998; ע"א 1391 – 08 – 07 (מרכז) כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, מיום 30.12.2007) היה מקום לקבוע שהימצאותו של פער גבהים מעין זה אינה מקימה אחריות על העיריה. כפי שהובהר בפסיקה, מדרכה אינה משטח סטרילי, ומכל מקום – על הרשות המקומית לא מוטל לשלוח "צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח", וזאת בשונה ממצב בו נפער בור במדרכה (עניין כפיר, בפיסקה 47 לפסק-הדין). גם מטעם זה היה מקום לדחות את התביעה.

11. בשולי הדברים אעיר כי בניגוד לטענתו של המומחה, שלא הוכחה בכל דרך שהיא, הרי שת"י 1571 שעניינו מיסעות מאבני ריצוף מבטון (עליו הסתמך המומחה בעמ' 4 לחוות-הדעת) אינו תקן רשמי. יוער שהמומחה כלל לא צירף את הוראות התקן, ולפיכך לא ניתן להתייחס לטענתו לפיה הן רלוונטיות לארוע. מכל מקום, המומחה השיב כי הוא סבור ב- 90% שמדובר בתקן רשמי וכי ניתן לבדוק זאת באתר האינטרנט של מכון התקנים (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 21 – עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 2). בדיקה באתר מכון התקנים מעלה כי התקן הוא "תקן ישראלי" בלבד והוא נעדר "מעמד חוקי"[1]. עוד יש לזכור כי בעניין כפיר פורש התקן, שכאמור כלל לא הוצג בפני בית המשפט במקרה דנא, ככזה החל רק בעת ביצוע עבודות הבניה, ולא ככזה המכתיב את מצב פני השטח גם לאחר שנים רבות, ונראה כי גם בית המשפט המחוזי באותו עניין תמך בדרך פרשנות זו.

12. על מנת להסיר ספק יובהר שהוראותיו של תקן ישראלי עשויות להוות אינדיקציה של ממש לצורך קביעת קיומה של סטיה מסטנדרט הזהירות הראוי, בפרט כאשר המעשה מיוחס למי שאמון על ביצוע עבודות הבנייה (השוו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 138-139 (1982); ע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל, מיום 26.11.08, בפיסקה 29 לפסק-הדין; והשוו, אף אם לא לעניין תקינה, ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה, מיום 15.7.2007, בפסק-דינה של כבוד השופטת חיות והאסמכתאות שנזכרו שם). דא עקא שבמקרה דנא לא הוצגו הוראות התקן כל עיקר ולא ניתן לקבוע אם הן חלות על הארוע; ואם לא די בכך - לא ניתן גם לדעת מתי נבנתה המדרכה ואם הוראות התקן חלו אותה עת (אין מחלוקת כי הוראות התקן נקבעו לראשונה בשנת 1998, והמדרכה הוקמה, ככל הנראה, שנים רבות קודם לכן).

13. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נפלה באותה נקודה במדרכה שעליה הצביעה. מכאן שלא עלה בידה להוכיח שמעידתה אירעה עקב הפרש גבהים של 2 ס"מ בין שורות הריצוף במדרכה, ונראים הדברים כי המעידה אירעה בשל מהירות הליכתה או עקב קיומו של מכשול זעיר, מהמין שאינו מטיל אחריות. מכל מקום, אף לו היה עולה בידי התובעת להוכיח כי מעידתה ארעה עקב מכשול כנטען – לא היה בכך די כדי לבסס את ההתרשלות המיוחסת לנתבעת. משכך הם פני הדברים הרי שדין התביעה להידחות. לנוכח מסקנה זו אין צורך להידרש לשאלת הנזק.

14. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד בטבת תש"ע (10 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.

__________________

רם וינוגרד, שופט



[1] ראו http://www.sii.org.il/488-he/SII.aspx?standard_num=1015710000


מעורבים
תובע: דורית בר-חי
נתבע: עיריית מעלה אדומים
שופט :
עורכי דין: עו"ד עינת דסברג,עו"ד אהרן שטכלברג