ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנייני מידות בע"מ נגד מ.ד.ל.י מ :


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 002021/05

בפני:

כב' השופטת אביב מלכה

1

תאריך:

10/01/2010

בעניין:

בנייני מידות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

רובין אריק

התובעת

נ ג ד

1 . מלון דירות לב ירושלים בע"מ

2 . בן דוד רוזמרי

3 . בן דוד עודד

4 . בן דוד איתן

5 . מלון נאות דקלים בע"מ

6 . ע.ר.ב.ד השקעות בע"מ

7 . בן דוד רמי

ע"י ב"כ עו"ד

שטרסברג צבי

הנתבעים

פסק דין

1. התובעת השכירה נכס לחברה בשם מ.ד.ל.י מלון דירות לב ירושלים (ניהול והחזקות) בע"מ (להלן: "חברת הניהול").

חברת הניהול לא שילמה דמי שכירות עד אשר הצטבר חוב של למעלה מחצי מיליון ₪ בערכים נומינליים.

התובעת הגישה שתי תביעות כנגד חברת הניהול, בתקופות שונות (ת.א. 7614/02 ות.א. 1739/04). שתי תביעות אלה התקבלו במלואן לאחר שנדחו בקשותיה של חברת הניהול למתן רשות להתגונן.

אין מחלוקת כי לאחר מתן פסקי הדין חברת הניהול העבירה את כל נכסיה לנתבעת 1, חברת מלון דירות לב ירושלים בע"מ (להלן: "חברת הנכס"). לטענת התובעת, בכך התרוקנה הראשונה מנכסיה ונבצר מן התובעת לממש את פסקי הדין שניתנו לטובתה.

התובעת פתחה, כנגד חברת הניהול, תיקים בהוצל"פ וסכום החוב שם עולה על מיליון ₪ ביום הגשת התביעה דנן.

לטענת התובעת, כשלו מאמציה לגבות את החוב מחברת הניהול, ולפיכך היא הגישה את התביעה דנן להרמת מסך ההתאגדות כנגד חברת הנכס ובעלי מניות של חברת הניהול.

בתחילה הוגשה התביעה גם כנגד חברת הניהול, אך זו נמחקה כדי למנוע כפל הליכים לאור פסקי הדין שניתנו כבר.

לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט ולאחר שהוא נחקר על ממצאיו, הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על פי החומר שבתיק.

לאור האמור, השאלה אשר עומדת בפני להכרעה היא - האם בנסיבות המקרה דנן יש מקום לבצע הרמת מסך ולהטיל את חובותיה של חברת הניהול על חברת הנכס ועל בעלי המניות של חברת הניהול.

2. מפני מורכבותו של פסק דין זה, אציג להלן את תוכן פסק הדין, כדי להקל על קריאתו:

העובדות – ממצאים ומסקנות

הצדדים והרקע – ממצאים ומסקנות

התהוות הסכסוך – ממצאים ומסקנות

הדו"חות הכספיים – ממצאים ומסקנות

העברה סלקטיבית של הנכסים

העלמת תקבולים

העדפת נושים

עירוב נכסים בין חברת הנכס לחברת הניהול

סיכום הדו"חות הכספיים

סיכום העובדות – הממצאים והמסקנות

דיון משפטי – על הרמת מסך ההתאגדות

החברה ומסך ההתאגדות

סביבתה העסקית של החברה

הרמת מסך - מיקוד הבעייתיות

שאלה ראשונה – נסיבות היווצרות חוב החברה לנושה

שאלה שנייה – בעלי המניות החשופים לאחריות אישית

אחריות אישית של בעל מניות פעיל

אחריות אישית של בעל מניות "מודע"

חשיבות האבחנה בין הדרכים להטלת חבות אישית

סיכום הדיון המשפטי על הרמת מסך ההתאגדות

מן הכלל אל המקרה הפרטי

נסיבות היווצרות החוב

הטלת חבות על הנתבעים 2-6

הטלת חבות על הנתבע 7

הטלת חבות על הנתבעת 1

סיכום

מהקדמה זו, לגוף העניין.

העובדות – ממצאים ומסקנות

הצדדים והרקע – ממצאים ומסקנות

3. אין מחלוקת כי הנתבעים שבפני, כמו גם חברת הניהול, כנגדה ניתן כבר פסק דין, כרוכים זה בזה ושלובים אחד בשני בעבותות.

חלוקת המניות של חברת הניהול זהה בדיוק לחלוקת המניות של חברת הנכס (הנתבעת 1 דנן).

בשתי החברות מתחלקות המניות כלהלן:

135 מניות לנתבעת 2, הגב' בן דוד רוזמרי.

מניה אחת לנתבע 3, מר בן דוד עודד.

444 מניות לנתבע 4, מר בן דוד איתן.

317 מניות לנתבעת 5, חברה מלון נאות דקלים בע"מ, הנמצאת בשליטת הנתבעים 3 ו-4.

105 מניות לנתבעת 6, חברה ע.ר.ב.ד השקעות בע"מ, הנמצאת בשליטת הנתבע 7, מר בן דוד רמי.

כל יתר המניות מתחלקות בין שתי חברות זרות הולנדיות ואדם נוסף בשם אריה הרצוג, המתגורר בארה"ב (סעיף 69 לסיכומי התביעה, אשר לא הוכחשו).

4. בפי הנתבעים טענה כאילו הנתבעים 6-2 לא היו מעורבים בניהול החברות וכי חלקם במניות החברות היה נמוך (סעיפים 7.6 ו-12 לכתב ההגנה וסעיפים 8.6 ו-9.1.3 לסיכומים).

אני דוחה טענה זו בשתי ידיים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בנוסף לנתבעים 6-2, מחזיקים במניות של שתי החברות שלושה גורמים נוספים – מר אריה הרצוג, המתגורר בארה"ב, ושתי חברות זרות הרשומות בהולנד.

מדו"ח רשם החברות (נספח 1 לכתב התביעה) עולה כי למר הרצוג יש 100 מניות בלבד וגם לחברות הזרות שבהולנד מספר המניות אינו גדול באופן ממשי מזה של הנתבעים שבפניי.

במצב דברים זה, סביר ומובן מאליו להסיק כי הנתבעים 6-2 הם המנהלים בפועל את שתי החברות ולא איזשהם גורמים עלומים הנמצאים מחוץ לגבולות המדינה.

אם היה ממש בטענת הנתבעים, עליהם מוטל הנטל להוכיח טענה זו, תוך שהם מצביעים באופן ברור ומובהק על הגורם אשר מפעיל את החברות.

הנתבעים, לא רק שלא מרימים את הנטל, אלא שטענתם זו נטענת בחצי פה בלבד.

אני קובעת, לפיכך, כי הנתבעים 6-2 הם אלה שפעלו, קבעו והכריעו לגבי פעילות חברת הניהול וחברת הנכס.

בשולי הדברים אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי לנתבע 3 יש רק מניה אחת, בעוד שלכל האחרים מאה מניות ומעלה. מאידך, על פי הדו"ח של רשם החברות, עולה כי הנתבע 3 הוא מנהל בשתי החברות, ומשכך הוא אינו יכול לטעון להעדר מעורבות.

על מעמדו של הנתבע 7 אתייחס בהמשך.

5. חברת הנכס היא הבעלים של בית מלון אשר בו יחידות לאירוח מזדמן ויחידות שנמכרו לאירוח על בסיס קבוע.

חברת הנכס התקשרה עם חברת הניהול כדי שזו תיתן שירותים לאורחי בית המלון.

במסגרת זו, שכרה חברת הניהול מן התובעת מבנה אשר בו הפעילה מסעדה לאורחי בית המלון.

אין מחלוקת כי שתי החברות, הניהול והנכס, הוקמו בתחילת הפעילות העסקית, זמן רב לפני תחילתו של סכסוך זה.

אקדים כבר עכשיו את המאוחר ואציין כי הנתבעים סבורים כי די בעובדה זו כדי לשלול את האפשרות להרמת מסך ההתאגדות (סעיף 6 לסיכומים).

לגירסתם, על פי הפסיקה, רק מקום בו הנכסים הוברחו אל חברה אשר הוקמה במיוחד למטרה זו, ניתן להרים את מסך ההתאגדות (סעיף 6.1.7 בעמוד 17 לסיכומים).

אינני מקבלת טענה זו כלל ועיקר.

אין כל הבדל מהותי בין מקרה בו מוקמת חברה חדשה לצורך הברחת נכסים לבין מקרה בו בעלי המניות עושים שימוש למטרה זו, בחברה אחרת בבעלותם. הפעולה נמדדת ונבחנת לפי מהותה – אם היה בהעברת הנכסים משום תרמית או פגם אחר אם לאו.

כאשר חברה מוקמת לצורך הברחת הנכסים, עובדה זו אינה אלא פרט ראייתי נוסף במסגרת מכלול הפרטים אשר מעידים על ההתנהגות הפגומה. אולם, אין בכך כדי לשלול מקרים בהם גם ללא פרט זה יהיו די ראיות אשר יביאו למסקנה כי היתה הברחת נכסים.

לפיכך, להלן תיבדק התנהלות הנתבעים לגופה ומועד הקמת החברות אין לו כל נפקות.

6. לסיום החלק של הרקע, אסכם את מה שעולה ממנו – חברת הניהול וחברת הנכס הן חברות "תאומות זהות", אשר לנתבעים 6-2 עיקר השליטה בשתיהן והם גם הנהנים העיקריים או הניזוקים העיקריים מפעילותן של חברות אלה.

התהוות הסכסוך – ממצאים ומסקנות

7. חברת הניהול נכנסה לקשיים בשנת 2001 לערך, והחל מחודש מרץ 2002 היא הפסיקה לשלם לתובעת את דמי השכירות.

לטענת הנתבעים, הסיבה לקשיים היתה טמונה באירועים בטחוניים וכלכליים של סוף שנת 2000, אשר הביאו לירידה חדה בתיירות והביאה את הענף למשבר.

ייתכן כי צודקים הנתבעים בטענה זו ואינני שוללת זאת על הסף. יחד עם זאת, עם כל הצער והכאב, טענה זו אינה יכולה לעזור לנתבעים בהליך דנן. הסיבות למשבר והנסיבות שליוו אותו אינם חלק מן המסכת הרלוונטית.

אני מוצאת לנכון להדגיש לעניין זה את המובן מאליו – מותר לחברה להכנס לקשיים כלכליים. זה אינו דבר טוב, אך עולם המסחר מורכב גם ממקרים כאלה. קשיים כלכליים ואפילו העדר יכולת לעמוד בהתחייבויות, כשלעצמם, אינם עילה להרמת מסך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקשיים כלכליים הנובעים מנסיבות חיצוניות ולא כאלה שהם תוצאה של תכנית עסקית כושלת וחסרת סיכוי.

בפני חברה פתוחות דרכים רבות ומגוונות לנסות ולצאת מקשיים כלכליים, באופן חוקי ומבלי לקפח נושים. חלק מן הדרכים הן כלכליות וחלקן, כשקלו כל הקיצין, הן משפטיות.

כשחברה נכנסת להליכי הפירוק, כדוגמא, ישנם מקרים ספציפיים אשר רק בהתקיימם על פי החוק (סעיפים 373-378 לפקודת החברות) מוטלת אחריות אישית. העובדה כי החברה נכנסה לקשיים כלכליים, כשלעצמה, איננה ברשימת מקרים אלה. כלומר, אין כל חטא ואין כל טרוניה כנגד הנתבעים על עצם העובדה שחברת הניהול נכנסה לקשיים כלכליים. לפיכך, נסיבות היווצרות החוב אינן רלוונטיות להליך דנן.

העובדה הרלוונטית היא הדרך בה נקטו הנתבעים – בכך שהם העבירו את כל הפעילות של חברת הניהול לחברת הנכס. התנהלות זו של הנתבעים, ורק היא, צריכה להיבחן בהליך דנן, האם יש בה עילה להרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבעים.

8. אין מחלוקת כי בעקבות הקשיים הכלכליים, פנתה חברת הניהול אל התובעת (בינואר 2002) וביקשה ממנה לקבל הקלות והנחות בתשלומים (סעיף 18 לכתב התביעה, כמו גם סעיפים 8 ואילך לסיכומי ההגנה).

התובעת הסכימה להקלה כלשהי (סעיף 19 לכתב התביעה) אשר ככל הנראה לא הושיעה את חברת הניהול.

לכל אורך הסיכומים הנתבעים מרחיבים ומפרטים עובדות אלה ומדגישים חזור והדגש את פניותיהם אל התובעת, כבסיס להגנתם על כל סעיפי המשנה שבה. אולם, מאמצי הנתבעים להניח יהבם על עובדות אלה הינם מאמצי שווא, כיוון שכל אלה אינם רלוונטיים כלל ועיקר להליך דנן.

ראשית אציין כי, כפי שיובהר להלן, ספק בעיני אם הנתבעים עשו מעשה ממשי כלשהו כדי לנסות ולפתור את הבעיה, מלבד פניותיהם העקרות לתובעת.

שנית, עובדות אלה אינן רלוונטיות להליך שבפני.

כפי שציינתי לעיל, השאלה הרלוונטית בהליך דנן הינה – נסיבות העברת הפעלות של חברת הניהול אל חברת הנכס.

גם אם אקבל את טענת הנתבעים כי הם התדפקו על דלתה של התובעת, העובדה כי התובעת נעלה בפניהם את הדלת אינה יכולה לשמש הצדקה או היתר לפעולות בלתי חוקיות. לפיכך, יש צורך לבחון את פעולות חברת הניהול ולבדוק את חוקיותן. כשלונם של הנתבעים לבוא להסדר עם התובעת אינו יכול להשפיע על בחינה זו.

שלישית, בפי הנתבעים טרוניות על כך שהתובעת סרבה להצעת פשרה והסדרים אשר הוצעו על ידם (סעיף 68 לכתב ההגנה, סעיף 10 עמוד 4, סעיף 5.9 ועוד לסיכומים). איני יודעת מהותן של הצעות הפשרה ואין לכך כל נפקות כאן. ברור הוא כי אין חובה על נושה להגיע להסדר עם החייב. יש להבדיל בין החובה של הניזוק להקטין את הנזק לבין הסכמה לוויתורים או פשרה או הסדר, שאינם בגדר חובה.

כך גם אין מקום לתחושה שמנסים הנתבעים ליצור, כאילו בסירובה של התובעת טמון שורש הבעיה (סעיף 3.24 לכתב ההגנה וסעיף 9.3.2 לסיכומים).

9. הנתבעים טוענים (סעיף 15 לסיכומים) כי במשך כל תקופת המשבר הם הזרימו כספי בעלים לחברת הניהול כדי למנוע קריסתה. לטענתם, הם עשו זאת כדי למנוע נזק לנושים בכלל ולתובעת בפרט.

בנוסף, טוענים הנתבעים (סעיף 3.12 שולי עמוד 7 לכתב ההגנה) כי הם הסכימו לשלם מכיסם את הגרעונות שנוצרו בחברת הניהול.

טענות עובדתיות אלה אין להם כל נפקות בהליך דנן. אינני יודעת אם בשלב כלשהו הזרימו הנתבעים כספים לחברת הניהול אם לאו, העובדה הרלוונטית בפני, שאינה שנויה במחלוקת, היא כי התובעת לא קיבלה כל כספים על חשבון חוב חברת הניהול לה. אם אכן הוזרמו כספים לחברת הניהול על ידי הנתבעים, אלה מצאו דרכם, מן הסתם, למחוזות אחרים.

בשולי דברים אלה אציין, כי על פי חוות הדעת השניה של המומחה (מיום 28.3.07, סעיף 19) תמכו הנתבעים בחברת הנכס ולא בחברת הניהול. מכאן שטענה זו של הנתבעים, אין לה גם בסיס עובדתי.

10. הנתבעים טוענים (סעיף 14 לסיכומים) כי הנכס הוחזר לידי התובעת, ובכתב ההגנה הם נוקבים בתאריך 11.7.02 כמועד להחזרתו.

התובעת טוענת כי הנכס הוחזר לה רק בתום תקופת השכירות, בסוף דצמבר 2004, ואף לאחר מכן, רק כאשר חברת הניהול החזירה את הנכס למצבו הראשוני (סעיף 29 לכתב התביעה).

חיזוק לגירסתה של התובעת ניתן בסעיף 3.23 לכתב ההגנה, כאשר הנתבעים מודים שם כי מצב הנכס הוחזר לקדמותו "עוד לפני סוף חודש דצמבר 2004". מכאן ניתן להבין כי לא היה זה בשנת 2002 כטענת הנתבעים, אלא בסמוך לסוף שנת 2004 גם אליבא ד'הנתבעים.

זאת ועוד, הנתבעים גם מודים (בכתב ההגנה סעיף 3.22) כי חברת הניהול היא זו אשר שילמה את הארנונה עד תום תקופת השכירות (נספחים ח' לכתב ההגנה).

המומחה מטעם בית המשפט תומך בקביעה זו, כי עד ליום העברת הנכסים מחברת הניהול לחברת הנכס (יוני 2004) נרשמה הארנונה על המסעדה כהוצאה של חברת הנכס (סעיף 14 לחוות הדעת השניה, מיום 26.3.07).

העובדה כי מי מן החברות שילמה את הארנונה במסעדה הרבה אחרי יולי 2002, תומכת בגירסת התביעה כי המסעדה לא הוחזרה לה, אלא בסוף שנת 2004.

כך או אחרת, יש לזכור כי נגד חברת הניהול ניתנו פסקי דין חלוטים המחייבים אותה בתשלום כל דמי השכירות החל ממרץ 2002 ועד למועד תום תקופת השכירות.

פסקי דין אלה מהווים הכרעה עובדתית כי המסעדה פונתה עם תום תקופת השכירות.

11. כאמור, ניתנו כנגד חברת הניהול פסקי דין לתשלום דמי השכירות במלואם.

פסק הדין הראשון על סך 65,466 ₪ ניתן ביום 29.6.03. פסק הדין השני על סך 479,179 ₪ ניתן ביום 20.4.04.

12. ביום 3.6.04, חודשיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין השני, על הסכום הגבוה יותר, חדלה חברת הניהול מלהתקיים ופעילותה הועברה אל חברת הנכס.

אין מחלוקת כי חוב חברת הניהול לתובעת לא קיבל מענה בעת העברת נכסיה.

העברת הפעילות קיבלה ביטוי בדו"חות הכספים של שתי החברות וההיבטים והמשמעות של העברה זו יפורטו להלן.

13. לפני סיום החלק על התהוות הסכסוך, אפרט שתי עובדות העולות מתוך החומר שבפני. שתיהן אינן מקלות עם הנתבעים.

ראשית, כאמור לעיל, הקשיים הכלכליים של חברת הניהול החלו אי אז בשנת 2001. הנתבעים לא עשו כל פעולה של ממש לפתור את הקשיים, על כל פנים לא הוצגה בפני איזושהי פעולה כזו, זולת הטענה בדבר פניות עקרות לתובעת. הם לא הזרימו כספים לחברת הניהול (אלא לחברת הנכס). הם גם לא עשו כל פעולה של ממש להקטין את נזק התובעת, ואפילו לא פינו את המסעדה בצורה מסודרת, תוך החזרת המצב לקדמותו, כדי שהתובעת תוכל להשכירה לאחר.

והנה, וזוהי העובדה הבעייתית השניה, בחודש אפריל 2004, ניתן פסק דין כנגד חברת הניהול על סכום של כמעט חצי מיליון ₪ ומיד לאחר מכן, ביוני 2004 העבירה חברת הניהול את כל עסקיה לחברת הנכס.

אם נוסיף לכך את הממצא העובדתי שלעיל, כי הנתבעים 6-2 הם הנהנים והניזוקים העיקריים מפעילות שתי החברות, אזי מאליו עולה מסקנה סבירה כי הנתבעים 6-2 פעלו מתוך האינטרס האישי שלהם להגן על חברת הנכס, תוך הקרבת התובעת.

14. כיוון שחברת הניהול לא שילמה דבר על חשבון החובות הפסוקים, פתחה התובעת בהליכי הוצל"פ כנגדה, אולם גם שם היא לא קיבלה ישועה.

בעקבות זאת פתחה התובעת בהליכים דנן להרמת מסך ההתאגדות כדי לחייב אישית את הנתבעים לפרוע את החוב לה.

בפי הנתבעים שלל טרוניות על הליכים אלה, כאילו יש פגם מהותי בכך שהתובעת מנסה נואשות לגבות את החוב לה (סעיפים 18-16 עמוד 4 לסיכומים). טרוניות אלה אין להם מקום, שהרי הנתבעים יודעים טוב יותר מכל אדם אחר כי חברת הניהול מרוקנת מנכסים וזכויות ואין לתובעת כל סיכוי לגבות ממנה דבר.

הנתבעים מוסיפים ומפנים אותי לעובדה כי בתביעות המקוריות התובעת תבעה את חברת הניהול לבדה ואילו הנתבעים דנן לא נתבעו. הנתבעים מבקשים להביא אותי למסקנה כי יש בכך כדי להראות שאין להם כל חבות (סעיפים 3.17-3.13 לכתב ההגנה). אין מקום לתת התייחסות לטענה זו. נהפוך הוא, לאחר שחברת הניהול לא פרעה את החוב בה חוייבה, מתקיים התנאי של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1995 (להלן: "החוק"). (סעיף 6(ד) בחוק המקורי, וסעיף 6(א)(1) סיפא לאחר תיקון מספר 3) – כי הרמת המסך תעשה בהתחשב ביכולת החברה לפרוע את חובותיה.

15. לסיכום החלק העובדתי על התהוות הסכסוך, אסכם את מה שעולה ממנו -

חברת הניהול נכנסה לקשיים והנסיבות לכך אינן רלוונטיות לעניין ההליך דנן. כתוצאה מקשיים אלה, היא לא שילמה לתובעת דמי שכירות. אין נפקות לעובדה כי חברת הניהול פנתה אל התובעת כדי למצוא הסדר לחוב ונדחתה על ידי התובעת.

הנתבעים 6-2, כבעלי המניות של חברת הניהול, לא הזרימו כספים לחברת הניהול, לא פרעו את החוב לתובעת ולא ניסו למנוע את נזקיה.

הנכס הוחזר לתובעת רק בתוך תקופת השכירות בסוף דצמבר 2004 ולא לפני כן.

לאחר שניתנו פסקי דין כנגד חברת הניהול מיהרו הנתבעים 6-2 לרוקן את חברת הניהול ולהעביר את כל נכסיה לחברת הנכס.

בהעברת הנכסים לחברת הנכס לא נכלל החוב לתובעת, שהיה נכס מכביד.

הנתבעים 6-2 העדיפו לשמור על האינטרסים האישיים שלהם באמצעות חברת הנכס, תוך הקרבת האינטרסים של התובעת.


הדו"חות הכספיים – ממצאים ומסקנות

16. המומחה מטעם בית המשפט, מר בועז יפעת, רואה חשבון ממשרד בר-לב ושות', בחן את פעילות שתי החברות ונתן חוות דעת ראשונה ביום 27.9.06 ולאחר מכן, השלים את חוות הדעת ביום 26.3.07.

מתוך חוות הדעת יש לשים לב לשלושה עניינים.

העברה סלקטיבית של הנכסים

17. הממצאים העיקריים הרלוונטיים להליך דנן מתמצים בסעיף 19 לחוות הדעת הראשונה (מיום 27.9.06) של המומחה. כך קובע המומחה:

"חברת הנכס קיבלה נכסים והתחייבויות (יתרות חובה וזכות) אשר הכרחיים לשם המשך תפעולו של המלון. אולם יתרת החוב לתובעת נותרה כחוב פתוח אצל חברת הניהול, ולא הועברה. כאמור לעיל, תשלום החוב לתובעת אינו הכרחי לתפעולו העתידי של המלון."

ובהמשך, בסעיף 29 לחוות הדעת הוא מבהיר:

"בחירת הנכסים וההתחייבויות שהועברו בוצעה באופן סלקטיבי המיטיב עם חברת הנכס, בעלת המלון, החפצה בהמשך תפעולו, אך מתעלם מחוב חברת הניהול לתובעת."

המומחה ממשיך ומסיק כי ממצאים אלה הם בבחינת קיפוח של בעל חוב, אולם אין להתייחס לקביעה זו באשר היא חורגת מתחום סמכותו כמומחה וראוי היה שלא היה טורח לציינה.

ראוי להעיר כי בסעיף 2.8 לסיכומים מודים הנתבעים כי הנכסים אשר הועברו לחברת הנכס מחברת הניהול, היו רק נכסים בעלי ערך כלכלי עבור חברת הנכס (ראה גם סעיף 6.2.2 ועוד). הודאה זו נעדרת מכתב ההגנה.

ייתכן כי לו היו הנתבעים פועלים בתום לב ומודים בעובדה זו בכתב ההגנה ולא מסתירים אותו – לא היה כלל צורך במינוי מומחה.

18. על עובדה זו מעלים הנתבעים שלוש טענות, אשר שלושתן כאחת אין להן מקום.

ראשית, טוענים הנתבעים כי חברת הנכס ובעלי המניות שלה לא הסכימו לקחת על עצמם את החוב לתובעת (סעיף 10.11 לסיכומים).

גם לו היה מדובר בחברות זרות זו לזו לחלוטין ובעסקה מסחרית טהורה, היה הדבר מחייב את חברת הניהול, באמצעות הנתבעים 6-2, להגן ולשמור על האינטרסים של התובעת כנושה ולא להתעלם מהם. על אחת כמה וכמה כאשר אותה חברת נכס ואותם בעלי מניות אשר "סרבו" כאמור לקבל התחייבות חברת הניהול כלפי התובעת – הם לא אחרים מאשר הנתבעים 6-2 בכבודם ובעצמם, שהם גם בעלי המניות בחברת הניהול, וכאשר חברת הנכס, כאמור לעיל, אינה אלא תאומה זהה של חברת הניהול עם אותו הרכב בדיוק של בעלי מניות.

כלומר – הטענה של הנתבעים אינה כי חברת הנכס ובעלי המניות שלה סרבו לקבל את החוב של חברת הניהול לתובעת, אלא היא טענה כי הם עצמם סירבו לכך, תוך שהם שומרים על האינטרסים האישיים שלהם והאינטרסים של חברת הנכס, תוך הקרבת חברת הניהול והאינטרס של התובעת.

שנית, טוענים הנתבעים כי השיקולים, בעת העברת הזכויות לחברת הנכס היו שיקולים לגיטימיים ו-"מסחריים בלבד" (סעיפים 2.8, 6.22 ועוד לסיכומים). טענה זו ראוי היה לה שלא תטען.

האם יכול חייב לטעון כי הוא נמנע מלשלם חובו או שהוא בורח מפני נושיו מתוך שיקולים "מסחריים בלבד". האם יכול הוא לצפות כי ימצא אוזן קשבת לטענה ממין זה?! תמהני. האבסודר שבטענה הינו ברור – הרי שיקולים "מסחריים" שכאלה של כל עסק "מחייבים" אותו להתעלם מחיוביו ורק להנות מזכויותיו. אנה אנו באים?!

אני מוצאת לנכון להעיר כי טיעונים אלה של הנתבעים בדבר "השיקולים המסחריים" לא מהווים אלא הודאה בדבר השיקולים הפסולים אשר הנחו אותם בקבלת ההחלטה לפעול כפי שפעלו, שיקולים העולים כדי מרמה והונאה.

שלישית, מוסיפים הנתבעים וטוענים (סעיף 6.2.6 לסיכומים) כי התובעת הינה בגדר "נושה רצוני" כמשמעותו באבחנות שפיתחה הפסיקה, ולפיכך אין היא זכאית לבוא בטרוניות ולתבוע הרמת המסך. לגירסתם, התובעת לקחה סיכון ועליה לשאת בתוצאותיו.

אני דוחה טענה זו.

חשוב להדגיש שוב ושוב – הפעולה הפסולה של הנתבעים 6-2 אינה בכך שנוצר החוב לתובעת. חוב זה כשלעצמו ייתכן ולא היה מצדיק הרמת מסך כנגדם.

הפעולה הפסולה היא בהברחת הנכסים של חברת הניהול, תוך התעלמות מחובה לתובעת. לעניין זה לא ניתן לומר כי התובעת הכניסה את עצמה אליו באופן רצוני. נהפוך הוא – התובעת היא קורבן להתנהלותם של הנתבעים.

19. המסקנה הראשונה מן הדו"חות היא על כן ברורה וחד משמעית. הנתבעים, שהם הבעלים של שתי החברות, החליטו להעביר אל חברת הנכס את הפעילות של חברת הניהול, אולם הם בחרו לעשות זאת באופן סלקטיבי. הם העבירו רק את הנכסים המאפשרים את המשך פעילות חברת הנכס, ואילו את החוב לתובעת, שהיה גורם מכביד, הם העדיפו לנטוש.

הנתבעים, כבעלי מניות, הם הנהנים העיקריים מפעילותה העסקית של חברת הנכס, ומכאן יש להסיק כי הם העדיפו את האינטרסים האישיים שלהם, תוך הקרבת האינטרסים של התובעת.

העלמת תקבולים

20. בנוסף, מתוך החומר שהגיש המומחה, עולה מכשלה קשה נוספת לנתבעים שבאופן מוזר המומחה לא הדגיש אותה.

בחוות הדעת הראשונה (עמוד 6) ערך המומחה טבלה אשר לתוכה חילץ, מתוך הדו"חות החשבונאיים של שנת 2004, את הנתונים על העסקה בין חברת הניהול לחברת הנכס. מתוך טבלה זו ניתן ללמוד כי חברת הניהול קיבלה מחברת הנכס סך של 1,573,121 ₪ עבור רכוש קבוע. כמו כן, היתה לחברת הניהול "יתרת זכות" מול חברת הנכס בגין התחשבנות עם בעלי הדירות. "יתרה" זו עמדה על סך 1,425,044 ₪. סה"כ עמדו לזכות חברת הניהול קרוב ל-3 מיליון ₪, אשר חברת הנכס היתה חייבת לה.

מול סכום זה עמד לחובת חברת הניהול חוב לחברת הנכס בסך 2,692,232 ₪.

חשבון פשוט מראה כי נותרו לחברת הניהול כ-300,000 ₪ לזכותה מול חברת הנכס.

לדעת המומחה (סעיף 26 לחוות הדעת):

"ניתן היה להתייחס להעברת הנכסים וההתחייבויות מחברת הניהול לחברת הנכס כאל עסקת מכירה, שכן ריכוזם בטבלה מלמד כי סך הנכסים שווה בקירוב לסך ההתחייבויות אשר הועברו."

21. גם אם אקבל את עמדת המומחה כי אכן זו עסקת מכירה לכל דבר, לא קיבלתי הסבר מן הנתבעים – היכן הם אותם כ-300,000 ₪, שהם יתרת זכות לחברת הניהול ומדוע הם, לפחות, לא הועברו לתובעת לכיסוי חלק מהחוב.

לעניין זה ראוי לזכור כי חוב חברת הניהול לתובעת עמד באותה עת על כחצי מיליון ₪, כך שאותם 300,000 ₪ יכולים היו להביא תועלת ניכרת.

העדפת נושים

22. בנוסף, קשה לי לקבל את עמדת המומחה כאילו היתה כאן עסקת מכר תמימה.

הנתבעים מודים בכך כי עסקה זו נועדה, בין היתר, גם לכיסוי חובה של חברת הניהול לחברת הנכס (סעיף 6.2.2 לסיכומים).

ודוק. מכירת נכסי חברת הניהול לחברת הנכס, תוך כיסוי חוב חברת הניהול לחברת הנכס, היא עסקה המורכבת משתי פעולות – האחת, מכירת נכסי חברת הניהול לחברת הנכס, תוך "קבלת" תשלום בגין הנכסים. השניה, "העברת" התשלום שנתקבל בחזרה אל חברת הנכס לפרעון חוב.

לא קיבלתי הסבר כלשהו מדוע קיבל החוב של חברת הניהול לחברת הנכס קדימות מובהקת לעומת חובה לתובעת.

23. בתוך כך, אני דוחה בשתי ידיים את טענת הנתבעים (תגובה מיום 15.4.09 לחוות הדעת המשלימה של המומחה, סעיף 5.5 שם) כאילו חוב חברת הניהול לחברת הנכס היה חוב מובטח. אמירה זו אין לה כל כיסוי עובדתי, ודומני כי הנתבעים גם לא חוזרים עליה בסיכומיהם.

עירוב נכסים בין חברת הנכס לחברת הניהול

24. נושא נוסף אשר בדק המומחה הוא – התנהלות חברת הניהול וחברת הנכס, זו לעומת זו. בחוות הדעת הראשונה (מיום 27.9.06) מבהיר המומחה כי על פי הממצאים בהנהלת החשבונות, החברות לא עירבו את נכסיהן וכל אחת התנהלה בנפרד.

כל אחת מן החברות החזיקה רכוש קבוע משל עצמה, ואף התנהלה התחשבנות מסודרת בין שתיהן.

על ממצאים אלה חוזר המומחה גם בחוות הדעת המשלימה (מיום 28.3.07) – כי קיימת הפרדה ברורה בין שתי החברות.

מתוך ניסיון ליצור עילה להרמת מסך, התובעת מנסה להתמודד עם ממצאים אלה (סעיף 67 לסיכומים וכן סעיפים 18-10 לסיכומי התשובה) בהסתמכה על הדרך שבה הועברו נכסי חברת הניהול לחברת הנכס.

אינני מקבלת טענה זו של התובעת.

העובדה כי בעת חיסול חברת הניהול הועברו נכסים אל חברת הנכס אינה מעידה על עירוב נכסים. זאת, גם אם הנכסים הועברו בצורה סלקטיבית ומגמתית ובאופן פסול, כפי שפורט לעיל.

לענין זה אין גם כל משמעות לעובדה כי החברות הן "חברות תאומות" כפי שכיניתי אותן לעיל. העובדה כי הרכב בעלי המניות זהה בשתי החברות אינו הופך אותן ל"תאומות סיאמיות". הזהות בין בעלי המניות, אין בו כדי להביא למסקנה כי מדובר בחברות אשר פועלות ללא הפרדה והבחנה ביניהן. כדי להפכן ל"תאומות סיאמיות" יש צורך באינדיקציה ברורה על כך ששתי החברות פעלו כאחת.

לאור האמור, אני קובעת כי חברת הניהול וחברת הנכס הן שתי חברות נפרדות שפעלו באופן נפרד זו מזו ללא עירוב נכסים.

סיכום הדו"חות הכספיים

25. השאלות המפורטות לעיל - בדבר העברה סלקטיבית של הנכסים, העדפת חברת הנכס כנושה ולאן נעלם אותו עודף של כ-300,000 ₪ - הן שאלות מהותיות ביותר, עליהן לא נתנו הנתבעים כל הסבר.

בהתחשב בעובדה כי הנתבעים הם בעלי האינטרס והנהנים העיקריים מהתנהלות זו, כיוון שהם בעלי המניות, גם של חברת הנכס, הרי ששאלות נוקבות אלה מקבלות משנה חומרה.

סיכום העובדות - הממצאים והמסקנות

26. לאור הממצאים העובדתיים כפי שהובאו לעיל, עולה התמונה הבאה:

הנתבעים 6-2 הם הבעלים של שתי חברות תאומות – חברת הניהול וחברת הנכס. הם גם המפעילים של שתי החברות והפועלים בשמן.

חברת הניהול שכרה מן התובעת נכס מסויים והפסיקה לשלם את דמי השכירות החל מחודש מרץ 2002. היא לא החזירה את המושכר לתובעת, אלא לאחר שהחזירה בו את המצב לקדמותו והיה זה עם תום תקופת השכירות בדצמבר 2004.

כנגד חברת הניהול ניתנו שני פסקי דין המטילים עליה לשלם לתובעת את כל חוב דמי השכירות בסכום שעולה על חצי מיליון ₪. פסק הדין העיקרי ניתן בחודש אפריל 2004.

חברת הניהול לא פרעה את החוב וגם הנתבעים לא עשו כל פעולה כדי לפורעו, להקטינו או להקטין את נזקי התובעת. נהפוך הוא, מיד בסמוך למתן פסק הדין, בחודש יוני 2004, רוקנו הנתבעים את חברת הניהול וכל הפעילות שלה הועברה לחברת הנכס.

החוב של חברת הניהול לתובעת לא נפרע ולא הועבר לחברת הנכס.

27. התביעה היא תביעה להרמת מסך בגין התנהלות זו של הנתבעים. העובדות הרלוונטיות לתביעה הן העובדות הקשורות להעברת הפעילות של חברת הניהול אל חברת הנכס. כל העובדות הקשורות למגעים בין הצדדים בטרם העברת הפעילות או נסיבות קריסת חברת הניהול, אינן רלוונטיות להכרעתי.

28. כפי שפירטתי לעיל, שלוש הן העובדות הקריטיות הרלוונטיות העולות מתוך הדו"חות הכספיים.

ראשית, שתי החברות בררו לעצמן את הנכסים שהועברו, כך שהועברו רק הנכסים שהיו נוחים לחברת הנכס. החוב לתובעת לא היה ביניהם.

שנית, כי התובעת לא זכתה לקבל גם לא יתרה כספית שנוצרה עקב אותה העברה בסך 300,000 ₪ ואין כל אינדיקציה לדעת לאן עברו כספים אלה ומי הנהנה מהם.

שלישית, כי במסגרת העברה זו סולק חובה של חברת הניהול לחברת הנכס, ואילו החוב לתובעת נותר בעינו.

לעובדות אלה ראוי להוסיף עובדה קריטית רביעית, והיא – העיתוי שבו הועברה הפעילות – חודשיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין עם הסכום הגבוה, כנגד חברת הניהול.

29. העובדות הנ"ל צריכות להיבחן על רקע הידיעה כי הנתבעים 6-2 הם בעלי המניות של שתי החברות, הם אלה אשר קיבלו את ההחלטות הנוגעות להעברת הפעילות ולאופן שזו תעשה והם אלה אשר מפיקים את מירב התועלת מאותה העברה – הן בכך שהם פטרו את עצמם מן החוב לתובעת, הן בכך שהם איפשרו את המשך פעילות חברת הנכס והן בכך שחוב חברת הניהול לחברת הנכס נפרע כלא היה.

המסכת העובדתית, כפי שהיא מתומצתת לעיל, היא זו אשר צריכה להיבחן, בכלים משפטיים, כדי לקבוע ולהכריע האם יש מקום להרמת המסך כנגד הנתבעים.

30. הנתבעים, אשר מרחיבים וחוזרים ומרחיבים (לשווא) בנושאים שאינם רלוונטיים למסכת זו, אינם נותנים כל מענה או הסבר דווקא לנושאים קריטיים אלה.

ודוק. כאשר עולה וברור מן העובדות כי הנתבעים 6-2 הם המפיקים את מירב התועלת בהעברה שבוצעה, בדרך שבוצעה, הנטל על שכמם כבד מאוד להראות כי מדובר בהעברה עסקית תמימה.

דיון משפטי – על הרמת מסך ההתאגדות

31. נושא זה בדבר מעמדה המשפטי של החברה והיחסים עם בעלי המניות שלה, הוא נושא אשר נכתב עליו רבות מאוד, בפסיקה, במאמרים ובספרים.

למרות זאת, ועם כל הצניעות, אני מבקשת להוסיף את נקודת השקפתי ואני אנצל במה זו.

32. החוקים החלים על תחום זה של המשפט, הם חוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות" או "החוק") וכן פקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה").

החברה ומסך ההתאגדות

33. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עקרונות-העל כי החברה היא בעלת אישיות משפטית עצמאית ועל כך שאישיותה המשפטית נפרדת מן האישיות המשפטית של כל אחד מבעליה ושל כל אחת מן החברות האחרות שבאותו אשכול חברות.

סעיף 4 לחוק החברות קובע:

"חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד."

קיומה העצמאי של החברה מוגן על ידי "מסך התאגדות" המפריד בינה לבין סביבתה ושומר עליה כגוף נפרד, חי ונושם לכל דבר וענין.

נהוג לראות את שורשיה של גישה זו בפסק דין בענין סלומון, אשר ניתן בבית הלורדים בשנת 1897.

ההלכה אומצה גם למשפט הישראלי (ראה ע"א 494/70 יעקב נירנברג נ' טובה נירנברג).

עם התפתחות העולם המודרני הלך וגבר השימוש בחברה ככלי לקידום עסקים ובד בבד הלך והעמיק עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

34. יחד עם זאת, במקביל, הלך וגבר הצורך להגן על הציבור מפני שימוש לרעה באותו מסך התאגדות.

לפיכך, התפתחה בפסיקה דוקטרינה של "הרמת מסך ההתאגדות" – אותם מקרים בהם, תוך ביטול עקרון האישיות הנפרדת באופן מלא או חלקי, יחוייב בעל מניות, אישית, בחובותיה או התחייבויותיה של החברה, כלפי צד ג', נושה של החברה.

שני העקרונות הנוגדים המנחים בשיקולים אם להרים את מסך ההתאגדות, אם לאו, נקבעו בפסיקה.

מצד אחד העקרון המגן על האישיות הנפרדת ומבקש לצמצם את האפשרות להרמת מסך:

"הרמת מסך תעשה במקרים חריגים בלבד נוכח חשיבותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המסחרית לצורך ניהולם של חיי מסחר וכלכלה מידתיים." (רע"א 6039/04 פלנשטיין נ' עובדיה).

מן העבר האחר העקרון המגן על הציבור:

"אין ליתן למסך ההתאגדות להסתיר מאחוריו שלדים ועיי חרבות כשעל הבמה שלפני המסמך – כביכול – עולם כמנהגו נוהג." (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה)."

גם אני כבר הערתי במספר פסקי דין כי "החברה איננה עיר מקלט מפני פרעון חובות" (ראה ת.א. (י-ם) 8789/99).

סביבתה העסקית של החברה

35. עולם העסקים, כמו גם עולם המשפט, מכירים בשלושה גורמים בסביבת הפעילות העסקית של החברה: החברה עצמה, בעלי המניות שלה ו- נושיה.

במאמר מוסגר אדגיש כי "הנושים" הם גם נושים פוטנציאליים, והם למעשה כל מי שהוא גורם חיצוני לחברה ויש לו איזו שהיא אינטרקציה עם החברה והוא מושפע מהתנהלותה. הם יכולים להיות עובדים של החברה, הם יכולים להיות נושים רצוניים – אלה אשר מנהלים עסקים עם החברה, לקוחות, ספקים, סוחרים וכדו' והם יכולים להיות נושים לא רצוניים – צדדי ג' אשר נפגעים בצורה זו או אחרת מהתנהלות החברה.

בפסק דין בעניין סקאי (ת.א. (י-ם) 9974/03 סקאי עולם הנקיון נ' עמק חפר) יצרתי משולש אשר בכל אחד מקודקודיו ניצב אחד הגורמים הנ"ל.

קודקוד אחד שייך לחברה עצמה.

קודקוד שני שייך לבעלי המניות שלה.

וקודקוד שלישי שייך לנושיה.

כל אחד מן הקודקודים הנ"ל הינו בעל אינטרסים עצמאיים משל עצמו. יכול שחלק מן האינטרסים, בנקודת זמן מסויימת, יהיו משותפים לשני קודקודים או לכולם, כגון – השאת הרווחים של החברה. יכול גם להיות מצב בו הצדדים יהיו בניגודי אינטרסים מובהקים, כגון – חלוקת דיבידנד.

כמובן שבעת משבר, ניגודי האינטרסים עולים וצצים בעוצמות גבוהות יותר.

לכל אחד מן הקודקודים מערכת יחסים עם כל אחד מן הקודקודים האחרים, מערכת הטומנת בחובה זכויות וחובות. כך, כל שלושת הקודקודים תלויים זה בזה והתנהגות אחד מהם משפיעה, באופן מיידי, על השניים האחרים.

כפי שאראה להלן, מערכות הזכויות והחובות בין הקודקודים השונים, שזורים אלה באלה. לפיכך, אם מפר אחד הקודקודים את חובותיו כלפי הקודקוד השני הוא עלול למצוא את עצמו מאבד את זכויותיו כלפי קודקוד שלישי.

עולם העסקים, כמו גם עולם המשפט, אינו יכול לשאת תוצאה על פיה יוכל אחד הקודקודים לאמץ לעצמו רק את היתרונות אשר מעניקים לו דיני החברות, תוך שהוא מפר, במקביל, את החבויות, הנובעות מדינים אלה – זהו הרציונאל אשר מוביל את התחושה הטבעית ומניח את הבסיס להרמת מסך. קרי – שלא לתת לבעל המניות את האפשרות להנות מן ההגנה שבמסך ההתאגדות, מקום שהוא מפר את החובות אשר דיני החברות מטילים עליו.

הרמת מסך – מיקוד הבעייתיות

36. על אף שהדברים ידועים וברורים, למען הסדר בדיון, אחזור ואזכיר כי דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות מטרתה -

להטיל אחריות אישית על בעל מניות בגין פעולות שעשתה החברה כנגד מי מנושיה.

כך שזורים להם שלושת קודקודי המשולש, זה בזה.

37. מטבע הדברים הסוגיה הנדונה מתעוררת רק כאשר מתקיים תנאי מקדמי אשר הוכח או שקיומו אינו מוטל בספק והוא, שהחברה נמצאת חייבת כלפי צד ג' בחבות כל שהיא, כספית או אחרת, כך שהחברה היא החייב העיקרי והראשוני.

בעוד העיקרון בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ביחד עם עיקרון-העל המשפטי כי כל אדם נושא באחריות על מעשיו שלו, מחוייבים להטיל על החברה בלבד את האחריות למעשיה שלה, הפעולה של הרמת מסך ההתאגדות נוגדת עקרונות אלה והיא מביאה לתוצאה בה מוטלת אחריות אישית על בעל מניות לשאת בחובותיה של החברה, בגין מעשיה של החברה.

38. על כן, בבואנו לדון בהרמת מסך ההתאגדות, צריך להתמודד עם שתי שאלות:

שאלה ראשונה – מהן הנסיבות של היווצרות חוב החברה לנושה אשר בהתקיימן ניתן להרים את מסך ההתאגדות.

שאלה שניה – מי הם בעלי המניות אשר בהתקיימן של הנסיבות הנ"ל ניתן להרים את המסך כנגדם.

בהמשך אדון בכל אחת מן השאלות.

39. לעיל הזכרתי את משולש הגורמים אשר יוצרת פעילות החברה. משולש שקודקודיו הם – החברה, בעלי המניות שלה ונושיה.

הזכרתי גם כי כל צלע בין הקודקודים השונים, מכילה זכויות וחובות של הקודקודים, זה לעומת זה.

עכשיו המקום לפרט מעט את המערכת המשולשת, לאורן של הוראות החוק והפקודה.

הצלע המחברת בין החברה לבין בעלי המניות שלה מכילה, כדוגמא, את המחוייבויות הבאות של בעלי המניות כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים -

החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת (סעיף 192 לחוק). החובה לנהוג בהגינות (סעיף 193 לחוק). על נושא משרה בחברה חלה גם החובה לנהוג בזהירות ובמיומנות וכמו כן קיימת חובת אמונים (סעיפים 254-252 לחוק).

הפרת החובות בצלע זו מקימה חבות של הפרת חוזה (סעיפים 192, 193, 352 לחוק).

(הערה - מנגד, קיימות לבעל המניות זכויות אל מול החברה, כגון, זכויות ההצבעה, הזכות לדיבדנד ועוד. נושאים אלה אינם מהותיים לדיון להלן ולפיכך לא ארחיב בהם).

הצלע המחברת בין החברה לבין נושיה מכילה, כדוגמא, את המחוייבויות הבאות -

ראשית, אחריות בנזיקין בגין עוולה (סעיף 53 לחוק). כמו כן, מטיל החוק על החברה את החבויות הבאות שמטרתן, בין היתר, לשמור על האינטרסים של הנושים – חובת דיווח לרשם (סעיף 140), חובת הפקת דו"חות כספיים (סעיף 171), החובה למנות מבקר רואה חשבון (סעיף 154) ואיסור על חלוקה אסורה של דיבידנד (סעיף 302).

אם מפרה החברה חובות אלה היא חייבת כלפי נושה בגין הפרת חובה חקוקה (סעיף 353 לחוק).

הדיון בצלע זו, שבין החברה לבין נושיה, יתן את המענה לשאלה הראשונהמהן הנסיבות שבהן נוצרה החבות של החברה לנושה, שבהתקיימן ניתן להרים את מסך ההתאגדות כנגד בעל מניות.

(הערה - מנגד, מוטלות על הנושים חובות כלפי החברה, מכוח הדין הכללי, ככל צד לעסקים. נושאים אלה אינם מהותיים לדיון להלן ולפיכך לא ארחיב בהם).

הצלע המחברת בין בעל המניות לבין נושי החברה, אינה מכילה חבויות ישירות על פי החוק והפקודה. עובדה זו היא המדגישה את קיומו של מסך ההתאגדות השולל קשר ישיר בין בעלי המניות לבין הנושים של החברה.

הסעיפים היחידים אשר יכולים להיות רלוונטים הם אלה אשר קובעים כי פעולה של אורגן שנעשתה עבור החברה, אינה גורעת מאחריותו האישית בגין אותה פעולה (סעיפים 54, 252, 254 ועוד לחוק). בנוסף, האחריות האישית המפורשת המוטלת על מי שניהל את העסק כאשר מתגלה מרמה בעת פירוק החברה (סעיף 373 לפקודה).

מסך ההתאגדות, המונע חבויות ישירות בין בעלי המניות לבין הנושים, הוא זה אשר מונע מן הנושים את האפשרות לתבוע את בעל המניות באופן אישי.

כלומר, במשולש המצוייר לעיל, קיים ניתוק בצלע שבין בעלי המניות לבין נושי החברה.

הקשר הישיר, יכול להיווצר רק במקרים מסויימים, כפי שאדון ואפרט להלן.

הדיון בצלע זו, שבין בעל המניות לבין נושי החברה, יתן את המענה לשאלה השניהמי הם בעלי המניות אשר כנגדם ניתן להרים את המסך, בהתקיים הנסיבות של היווצרות החוב.

שאלה ראשונה – נסיבות היווצרות חוב החברה לנושה

40. השאלה בחלק זה היא - מהן הנסיבות של היווצרות חוב החברה לנושיה אשר בהתקיימן ניתן להרים את מסך ההתאגדות

כאמור לעיל, הדיון בחלק זה הוא ליבון היחסים בצלע המחברת בין החברה לבין נושיה.

כפי שציינתי לעיל, תנאי הכרחי לדיון בהרמת מסך ההתאגדות הוא, כי קיימת חבות של החברה כלפי נושה.

הרמת מסך ההתאגדות היא הדרך להטיל את החבות של החברה, באופן אישי על בעל מניות בחברה.

השאלה היא – האם כל החבות של החברה למי מנושיה יכול שתהיה בסיס להרמת מסך?

התשובה היא, כידוע, שלילית ולפיכך ראוי לבדוק את הנסיבות המביאות לתוצאה כי חבות מסויימת תהיה נתונה להרמת מסך.

41. בדיון ביחסים אשר בצלע זו, ראוי לחזור ולהזכיר את אותם סעיפי חוק מפורשים המטילים על החברה חבויות שנועדו לשם הגנה על נושי החברה. הזכרתי לעיל את חובת הדיווח לרשם (סעיף 140), חובת הפקדת דו"חות כספיים (סעיף 171), החובה למנות מבקר רואה חשבון (סעיף 154) והאיסור על חלוקה אסורה (סעיף 302).

על סעיפים אלה כתב יוסי כהן בסיפרו, דיני חברות חלק א' התשס"ז-2007, בעמוד 279:

"ציבור הבאים בקשרים עם חברה מוגבלת יודע, או צריך לדעת, למה עליו לצפות מהחברה וקשריו עמה מתנהלים על אחריותו בלבד. המחוקק הקנה לציבור זה אמצעי הגנה רבים הקבועים בפקודת החברות ובחוק החברות, וכל אדם הקשור או המעוניין להתקשר בקשרים עיסקיים עם חברה רשאי לבדוק את מצבה ולהימנע מלהיכנס עמה לעסקה אם המידע שמתגלה לו אינו נותן מענה לציפיותיו".

בפסק הדין סקאי עולם הניקיון הנ"ל (ת.א. (י-ם) 9974/03)), כתבתי:

"סעיפים אלה מטילים חבויות שונות על חברה כדי למנוע פגיעה אפשרית בנושים".

ובהמשך:

"לא יכול להיות ספק כי מנגנון זה בא להבטיח בראש ובראשונה כי החברה תתנהל על פי הדין ובצורה מסודרת. מצב כזה מבטיח, בין היתר, את זכויותיהם של הנושים ואת סיכוייהם להיפרע מן החברה בבוא היום".

42. בנוסף, קיימות נורמות הנוגעות לפעילות העסקית של החברה.

החברה, כגוף עצמאי עסקי מבצעת פעולות משפטיות ויוצרת לעצמה התחייבויות שונות כלפי גורמים שונים – ספקים, צדדים להתקשרות חוזית וכדו'.

התחייבויות שכאלה, הנובעות מפעילות עסקית תמימה, אינן יכולות להוות בסיס להרמת מסך ולא ניתן לחייב את בעלי המניות בהתחייבויות אלה.

אין צורך לחזור ולהדגיש כי מותר לחברה להיכנס לקשיים כלכליים. גם אם אלה נובעים מתכנית עסקית כושלת וגם כאשר היא מפסיקה להיות סולבנטית. אין בכך, כשלעצמו, כדי להוות בסיס להרמת מסך.

במקרים אלה, של פעילות לגיטימית, בעל המניות מוגן מפני כל חבות אישית, מכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

הנסיבות בהן ניתן יהיה לחייב אישית בעל מניות, הן כאשר הפעילות של החברה אשר הביאה ליצירת החבות היתה פעילות אסורה או פסולה.

ההבחנה בין פעילות עסקית לגיטימית לבין פעילות אסורה, היא הסוגיה המעסיקה את פסיקה ואת המחוקק במשך השנים.

אסקור להלן ממעוף ציפור, את התפתחות הפסיקה והחוק.

43. ככלל, העקרון אשר מנחה את בתי המשפט הוא העיקרון כי:

"...רק במקרים יוצאים מן הכלל יסטו בתי-המשפט מעיקרון זה על ידי 'הרמת מסך'..." (ראה ע"א 494/70 נירנברג נ' נירנברג).

44. בתקופה הראשונה, לא היתה הוראה חוקית לגבי הנסיבות בהן נוצרה חבות החברה, אשר יאפשרו הרמת מסך ההתאגדות. נסיבות אלה נוצרו כפרי הפסיקה.

עם הזמן הלכה הפסיקה והתפתחה ונקבעו הכללים אשר יצרו תשתית להרמת מסך.

בקציר האומר יוזכרו הכללים העיקריים:

עירוב נכסים - ראה ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור וכן רע"א 510/00 רשף קבלנים בע"מ נ' ענבר.

כמקרים פרטיים בתוך כך, המקרים של חברה משפחתית או חברת יחיד שבהם הסיכוי לעירוב הנכסים גבוה יותר (ראה ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ וכן ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ). כמו כן אשכול חברות שאף הוא מקרה החשוף יותר לעירוב נכסים.

שימוש לרעה במסך ההתאגדות - ראה ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תלמר בע"מ וכן ע"א 543/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ.

איסור על תרמית וחוסר תום לב - ע"א 494/70 יעקב נירנברג נ' טובה נירנברג וכן ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מד"י וכן באנאלוגיה ע"א 4747/93 דומת טכסטיל בע"מ נ' דוד ביטי, שם נדונה החבות על רקע סעיף 373 לפקודת החברות, החל על חברה שבפירוק.

איסור על קיפוח נושים – ראה פסק הדין בענין מוברמן נ' תל מר (לעיל), ע"א 69/84 אתל שפר נ' תדע בונה וכן באנאלוגיה המ' (ת"א) 1939/77 מפרק מעוף נ' עזיז אציל, גם שם נדונה החבות על רקע סעיף 373 לפקודת החברות.

עילת המימון הדק - ראה ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח.אלקטרוניקה ועוד.

ראוי להעיר כי כללים אלה, ובמיוחד עילת המימון הדק, היו נתונים לפרשנויות שונות ומחלוקות. אלה חורגים ממסגרת פסק דין זה ואני משאירה אותם לליבון מעמיק במסגרת אחרת.

45. עם חקיקתו של חוק החברות (בשנת 1999) קיבלה דוקטרינה זו של הרמת מסך ההתאגדות, שהיתה עד אז יצירת הפסיקה, את הכסות החוקית על פי לשונו של סעיף 6 לחוק (להלן: "סעיף 6 המקורי").

סעיף זה קובע כלהלן:

"(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:

(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה.

(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.

(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם
התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות
כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).

(ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים
מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:

(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו
של כל דין או להונות או לקפח אדם.

(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר
להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום
נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב
ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסויים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה."

הכללים אשר פורטו לעיל, יצירי הפסיקה, הושרשו עמוק במשפט הישראלי, כך שגם לאחר שחוקק סעיף 6 לחוק החברות והדוקטרינה של הרמת מסך קיבלה ביטוי בחוק הכתוב, המשיכו בתי המשפט לדבוק באותם הכללים ופרשו את החוק לאורם של אלה.

כך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק לענין סעיף 6 (הצ"ח תשנ"ו 2432 עמוד 2):

"...לאור אופיה המיוחד של דוקטרינת הרמת המסך, הגמישות הנדרשת ממנה וההיקף הבלתי ניתן לצפיה של תחולתה, אין זה רצוי לקבוע הוראת חקיקה המכוונת למצות את דיניה... בית המשפט יהיה מוסמך להרים את המסך במקרים שייראו לו כראויים...הפסיקה בענין תמשיך ותפתח את הכללים..."

לפיכך, ברור כי נוסחו של סעיף 6 במתכונתו המקורית לא התיימר להביא שינוי בפסיקה או להביא מגמות חדשות.

כך, גם בפסיקה המאוחרת לחוק החברות מפנים בתי המשפט לפסקי דין קודמים, אלה אשר יצרו ועיצבו את הדוקטרינה.

כך אמר השופט רובינשטיין בע"א 10587/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ:

"...העקרונות שביסוד סעיף 6 לחוק החברות כבר מצאו ביטויים בפסיקה של בתי המשפט שקדמה לחוק.

...

דיני רמת המסך הם תחום בדיני החברות שעם כל וותקו הפסיקתי, ואף לאחר עיגונו הסטטוטורי בחוק החברות, עדיין לא עוצב טיבו במלואו, והמטוטלת בו נעה אנה ואנה – כדי לאזן בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה.

...

חוק החברות החדש נתן איפוא ביטוי למגמות שכבר קנו להן שביתה, ועיגן בסעיף 6 את תורת הרמת המסך כלפי בעלי מניות ובסעיף 54(ב) כלפי יחידי האורגנים בחברה (המוגדרים בסעיף 46), וכן נוספו עילות מלבד תרמית, הן בהוראת הסל שבסעיף 6(ב) והן בפירוט שבסעיף 6(ג)."

46. למרות גישה שמרנית זו, בספרות ובפסיקה נשמעו דברי ביקורת על סעיף 6 המקורי.

כך נאמר על ידי מר רשף חן, בשם ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בישיבת הכנסת מיום 7.3.05, כאשר תיקון 3 הוגש לקריאה שניה ושלישית:

"...סעיף 6 כנוסחו היום (סעיף 6 המקורי – מ.א.) עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהילה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפייה. על מנת להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם לתחילת החוק...".

דברים אלה, כמו גם דברי הביקורת האחרים בפסיקה ובספרות, מציגים תמונה כאילו לאחר חקיקתו של סעיף 6 "נפרצו אי אלו סכרים".

ביקורת זו היא שהביאה לתיקונו של סעיף 6 (תיקון מספר 3 בשנת 2005).

47. בחודש מרץ 2005 תוקן סעיף 6 בתיקון מספר 3 (ס"ח תשס"ה 1989 מיום 17.3.05 בעמוד 238), וזה לשון סעיף 6 המתוקן:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש
באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה
או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק
ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון

לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת
החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי
נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב
של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)
."

48. יחד עם זאת, גם לאחר תיקונו של סעיף 6, ממשיכות וחלות אותן הלכות וחלים אותם הכללים אשר פותחו בפיסקה במהלך השנים קודם לחקיקת חוק החברות.

אל פסיקה זו מפנים אותי הנתבעים כאשר הם מנתחים בסיכומיהם את סעיף 6 המתוקן.

49. ייתכן ויש מקום לבדוק, בצורה מעמיקה יותר, כיצד השפיעה חקיקת סעיף 6, כמו גם תיקונו לאחר מכן, על העילות להרמת מסך אשר עוצבו בפסיקה קודם לכן. מה בדיוק יחסי הגומלין של לשון החוק אל מול העילות המסורתיות.

כך או אחרת, שאלה זו חורגת ממסגרת פסק הדין דנן והיא תשאר, בשלב זה, ללא מענה.

50. סיכום השאלה הראשונה בדבר נסיבות היווצרות החוב -

הרמת מסך כנגד בעל מניות משמעותה חיוב בעל מניות בחבות של החברה כלפי נושה.

תנאי הכרחי כדי לאפשר הרמת מסך הוא כי נסיבות יצירת החבות של החברה כלפי הנושה יהיו נסיבות הכוללות פעילות אסורה של החברה.

כאשר תנאי זה אינו מתקיים, אין מקום כלל לדון בשאלת הרמת המסך, שכן פעילות לגיטימית של החברה אינה יכולה להוות בסיס להטלת חבות אישית.

הנסיבות היוצרות פעילות אסורה הוגדרו בפסיקה ומאוחר יותר הוגדרו בסעיף 6 לחוק החברות, המקורי והמתוקן.

לעיל סקרתי את האיסורים הבאים – עירוב נכסים, שימוש לרעה במסך ההתאגדות, תרמית וחוסר תום לב, קיפוח נושים ומימון דק.

לכל אלה יש להוסיף את החבויות אשר מטיל החוק על החברה כלפי נושיה, בצלע המחברת בינה לבין נושיה, אותן פירטתי לעיל - ביניהן החבויות על עריכת דו"חות חשבונאות, מינוי מבקר רואה חשבון, דיווח לרשם החברות, איסור על חלוקה אסורה ועוד. כאשר הפרת חבויות אלה מהווה הפרת חובה חקוקה (סעיף 353 לחוק).

שאלה שנייה – בעלי המניות החשופים לאחריות אישית

51. השאלה בחלק זה היא - מי הם בעלי המניות אשר בהתקיים הנסיבות הנ"ל ניתן להטיל עליהם חבות אישית.

כאמור לעיל, הדיון בחלק זה הוא ליבון היחסים בצלע המחברת בין בעלי המניות לבין נושי החברה.

כפי שציינתי לעיל, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה יוצר חיץ בין בעלי המניות לבין הנושים וברגיל, בעלי המניות לא יהיו חייבים אישית בגין פעולותיה של החברה.

רק בהתקיים נסיבות מסוימות של פעילות אסורה של החברה, יכול בית המשפט להטיל על בעל מניות חברות אישית.

השאלה היא – האם כל בעל מניות יכול שיהיה חשוף להרמת מסך כנגדו?

התשובה היא, כידוע, שלילית ולפיכך, ראוי לבדוק מי הם בעלי המניות אשר עלולים להיחשף להרמת מסך כנגדם.

52. לצורך הדיון ביחסים בצלע זו, שבין בעלי המניות לבין הנושים, אבחין להלן בין 3 "סוגים" או "מעמדות" של בעלי מניות.

הסוג הראשון הוא "בעל המניות התמים". בעל מניות זה מחזיק במספר קטן של מניות של החברה, כלומר אחזקותיו נמוכות. הוא אינו מחזיק בתפקיד כלשהו בחברה, אינו נושא משרה בה, אינו חבר דירקטוריון, אינו אורגן או חלק מאורגן. לפיכך, אין לו כל מעורבות או השפעה על החלטות החברה ופעולותיה. בעל מניות כזה נפוץ בעיקר בחברות ציבוריות גדולות הנסחרות בבורסה, אשר חלק ממניותיהם מוחזקות על ידי הציבור הרחב. אולם, אין לשלול אפשרות כי יהיו בעלי מניות תמימים גם בחברות קטנות.

הסוג השני הוא "בעל המניות הפעיל" המתפקד כאורגן באחד מן האורגנים של החברה, או שהוא נושא משרה בה בדרך אחרת, או שאחזקותיו הגבוהות מקנות לו את הכוח להוביל את החברה. בעל מניות כזה הוא האדם, בשר ודם, אשר מפעיל את החברה ופועל בשמה ועבורה.

הסוג השלישי, כפי שבחרתי לקרוא לו "בעל המניות המודע", הוא אינו תמים, אולם גם אינו פעיל. הוא אינו אורגן או בעל משרה בחברה, אולם הוא מעורב בפעילותה ומודע להחלטותיה או שהוא בעל אחזקות המאפשרות לו מודעות זו.

להלן אפרט את רמת האחריות של "בעל המניות הפעיל" ו"בעל המניות המודע" (אין צורך להרחיב בנושא "בעל המניות התמים").

אחריות אישית של בעל מניות פעיל

53. הטלת אחריות אישית על בעל מניות שהוא גם גורם פעיל ומקבל החלטות בחברה, אינה נזקקת להרמת מסך ההתאגדות.

בעל מניות כזה הוא הגורם המחליט או המבצע בעבור החברה, ובתור שכזה הוא אחראי על מעשיו גם כלפי צד ג', הנושה.

אחריותו האישית של בעל המניות הפעיל נשענת על מספר סעיפים בחוק ולא על דרך הרמת המסך.

54. לעיל הזכרתי כי הסעיף היחיד בדיני החברות אשר מטיל אחריות אישית על נושא משרה כלפי נושה של החברה הוא סעיף 373 לפקודה, אשר חל בפירוק.

אמנם ניתן לראות בהטלת אחריות אישית מכוח סעיף זה משום "הרמת מסך סטטוטורית" (ע"א 4747/93 דומת טכסטיל בפירוק נ' דוד ביטי, דברי השופט טירקל).

אולם, גם אם נראה את התוצאה כאילו שהורם מסך ההתאגדות, הטכניקה להרמתו אינה באמצעות הדוקטרינה של הרמת מסך, אלא מכוח סעיף מפורש.

55. בנוסף, בעל מניות, שהוא פעיל בחברה ומקבל החלטות בה, אחראי מכוח הדין הכללי על מעשיו שלו.

כאן המקום להביא את לשונו של סעיף 54 לחוק החברות, הקובע כלהלן:

"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס."

בדומה לכך חלות ההוראות אשר בסעיפים 252-254 בחוק המותירות על כנה את האחריות האישית על נושא משרה בגין הפרת חובת זהירות והפרת חובת אמונים, במקום שאלה קיימות, גם אם הוא פעל בעבור החברה.

על פי הסעיפים הנ"ל, ניתן להטיל על אורגן אחריות אישית מכוח דיני החוזים, כגון החובה לנהוג בתום לב.

כך קבע הנשיא ברק בפסק הדין ע"א 10582/02 דלתות חמדיה המוזכר לעיל:

"לאור מסקנתי בדבר אחריות המערער מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, אין לי צורך לבחון את הסוגיה של הרמת המסך. סוגיה זו סבוכה היא. היקפה אינו נקי מספקות. הטעם המונח ביסודה הוא מורכב. היא שנויה במחלוקת...על רקע כל אלה, עדיף בעיני לפתור את המקרה שלפנינו על בסיס עקרון תום הלב, אשר בנסיבותה עניין – נוכח מערכת יחסי האמון המיוחדים – הטיל חובת גילוי מוגברת על המערער."

באופן זה, ניתן להטיל על בעל מניות פעיל בחברה גם אחריות מכוח דיני הנזיקין, כפי שנאמר בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ:

"...הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו ישא." (ראה גם סעיף 3 לפקודת הנזיקין).

כמו כן, ראוי לציין גם את דיני השליחות, דיני השומרים ודיני הנאמנות ועוד, אשר גם מכוחם ניתן להטיל, במקרים המתאימים, אחריות אישית על האדם המבצע את הפעולה, גם אם הפעולה נעשתה עבור או בשם החברה (ראה סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 וכן סעיף 12 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 ועוד).

דומה כי בדין הכללי יש די הוראות אשר מאפשרות למצות את הדין, באופן אישי, עם בעל מניות פעיל, אורגן או נושא משרה אשר עוול או רימה או קיפח או פעל בחוסר תום לב וכדו', זאת גם מבלי להזדקק לטכניקה של הרמת מסך ההתאגדות.

56. בהתקיים הנסיבות המאפשרות הרמת מסך, אותן פירטתי לעיל, הרי שכנגד בעל המניות הפעיל יעמדו שתי עילות תביעה, זו האישית מכוח הדין הכללי וזו מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך.

למרות זאת, דומני כי לא לשם מקרים אלה פותחה הדוקטרינה וכי אין מקום לכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת במקרים כאלה, בהם ניתן לקבל את הסעד מבלי לפגוע בעיקרון זה.

כפי שציין הנשיא ברק בעניין חמדיה לעיל, מקום שניתן להטיל את האחריות האישית מכוח הדין הכללי, אין מקום להיזקק לשימוש בדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות.

57. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדות הוא עיקרון-על, אשר ראוי לשמרו.

כבר הראיתי לעיל (ע"א 494/70 נירינברג נ' נירנברג) כי בתי המשפט מאוד חרדים שלא לפגוע בעיקרון זה, אלא במקום בו הפגיעה היא הכרחית.

הטלת אחריות אישית על בעלי מניות פעילים איננה בגדר המקרים ההכרחיים אשר מצדיקים פגיעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת וביצוע הרמה של מסך ההתאגדות.

מקום בו ניתן להטיל על בעל מניות אחריות אישית מכוח הדין הכללי, יש להשתמש בדרך זו ולהימנע מהרמת מסך ההתאגדות.

אחריות אישית של בעל מניות "מודע"

58. כאמור לעיל, עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת אינו מאפשר הטלת אחריות אישית על בעל מניות לפעילות של החברה.

כאשר מדובר בבעל מניות שאינו פעיל בחברה, גם לא ניתן להטיל עליו אחריות מכוח הדין הכללי, דיני החוזים, דיני הנזיקין וכדו'.

אדם כזה, אשר לא ביצע בעצמו איזושהי פעולה אסורה אינו אחראי, על פי הדין הכללי, לתוצאות של פעולה כזו אשר עשה אחר, החברה במקרה דנן. זהו מהותו של מסך ההתאגדות.

59. כאשר מבקשים להטיל אחריות אישית על בעל מניות בחברה, שלא ביצע בעצמו כל פעולה אסורה בשם ובעבור החברה, האחריות האישית, במקרה זה, נשענת רק על עצם העובדה שמדובר בבעל מניות.

כלומר, זוהי סיטואציה של הטלת חבות אישית על בעל מניות, רק מכוח היותו בעל מניות, ללא כל בסיס משפטי נוסף.

השאלה אשר נשאלת היא – על פי איזה מבחנים תוטל האחריות האישית על בעל מניות רק בתור שכזה?

60. בסעיף 6 המקורי, כמו גם המתוקן, מושם הדגש על הנסיבות בהן נוצר החוב של החברה, אשר בגינו מבוקשת הרמת המסך, כפי שפירטתי בדיון על השאלה הראשונה.

בסעיף 6 המקורי אין כלל התייחסות אל האדם, בעל המניות, אשר כנגדו מתבקשת הרמת המסך.

לכאורה, ניתן להבין מן הסעיף כאילו כל בעל מניות באשר הוא, חשוף להרמת המסך כנגדו וכל השאר נתון לשיקול דעת בית המשפט.

כבר הזכרתי לעיל ולא ארחיב בנקודה זו, את הביקורת אשר נשמעה כנגד סעיף 6 המקורי, ביקורת אשר הביאה לתיקונו.

61. בסעיף 6 המתוקן הוכנסו סייגים הנוגעים למעמדו של בעל המניות כנגדו מבוקש להרים את המסך. נקבע כי ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות במקרים של פעילות אסורה:

"...ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193..."

ובהמשך:

"...יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפיסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

כך יצר החוק "מעמד" חדש לבעל מניות. בין בעל המניות הפעיל והמוביל לבין בעל המניות התמים שאינו מעורב כלל, נוצר מעמד נפרד לבעל מניות מודע.

62. סעיף 6 המתוקן איבחן את אותם בעלי מניות אשר כנגדם ניתן להפעיל את הדוקטרינה של הרמת מסך.

בעל מניות זה הוא מי שהיה מודע לפעילות האסורה של החברה, הוא הפר חובותיו לחברה והוא בעל אחזקות מספיקות.

63. למקרה זה, ורק אליו, נועדה הדוקטרינה של הרמת המסך.

כאשר מדובר בבעל מניות שאינו פעיל בחברה, אינו אורגן או נושא משרה, הדרך היחידה להטיל עליו אחריות אישית, אם ימצא בית המשפט לנכון לעשות זאת, היא באמצעות הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות.

64. אמור מעתה כי דוקרטרינת הרמת המסך נועדה לשימוש רק באותם המקרים בהם לא ניתן להטיל על בעל המניות את האחריות האישית מכוח הדין הכללי.

במילים אחרות – דוקטרינת הרמת המסך שמורה רק למקרים בהם מבוקש להטיל אחריות אישית על בעל מניות רק בתור שכזה, וניתן לעשות זאת רק כנגד בעל מניות מודע, אשר עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 6 המתוקן.

65. אחד התנאים שמציב סעיף 6 המתוקן הוא כי על בית המשפט לשים לב ל"מילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193..." לחוק.

סעיפים אלה הוזכרו על ידי לעיל, כחלק מן המחוייבויות אשר בצלע בין החברה לבין בעלי המניות שלה.

על בעל המניות לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, אסור לו לקפח בעלי מניות אחרים וכן עליו לנהוג בהגינות – במקרים המפורטים שם.

הפרת חובות אלה היא כהפרת חוזה בין החברה לבין בעלי המניות, כפי שנקבע בסעיפים אלה.

והנה, בסעיף 6 המתוקן נקבע כי, אם הפר בעל המניות את החוזה בינו לבין החברה, מהווה הדבר שיקול כנגדו, כדי לחייבו אישית בחובות החברה לנושיה.

66. לעיל הזכרתי את משולש הגורמים בחברה. הוראה זו מהווה "סגירת מעגל" במשולש זה.

החברה הפרה את חובותיה כלפי הנושים וביצעה פעילות אסורה, אחת מאלה שנקבעו בחוק או בפסיקה – כך התערערה הצלע שבין החברה לנושים.

אם בעל המניות הפר את חובותיו כלפי החברה והפר את החוזה בינו לבין החברה – הוא מערער את הצלע שבין בעל המניות לבין החברה.

התוצאה היא שמתערערת גם הצלע השלישית שבין בעל המניות לבין הנושים ועל פי החוק נופלת ההגנה אשר יש לבעל המניות אל מול הנושים – כך נפתחת הדרך להרמת מסך כנגדו.

67. סיכום השאלה הראשונה לגבי בעלי המניות נגדם ניתן להרים את מסך ההתאגדות -

בהתקיים הנסיבות כי החברה פעלה באופן אסור כלפי נושיה ומתבקשת הרמת מסך ההתאגדות, יש לבחון מיהם בעלי המניות כגדם ניתן יהיה להרים את המסך.

בעל המניות התמים - מי שאינו מעורב כלל וכן אחזקותיו נמוכות, יהיה מוגן מכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולא יורם כנגדו מסך ההתאגדות זאת, למרות שעל פי סעיף 6 בנוסחו המקורי, לכאורה, ניתן היה לעשות זאת.

בעל המניות הפעיל - אורגן או נושא משרה – ישא באחריות אישית בגין פעולותיו מכוח הדין הכללי או מכוח ההוראות המפורשות אשר בדיני החברות ואין מקום לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בעל המניות המודע - זהו בעל מניות אשר אינו הגורם הפעיל, ולא ניתן להטיל עליו אחריות מכוח הדין הכללי, אולם יש לו אחזקות מספיק גבוהות, הוא היה מודע לפעילות האסורה וכמו כן הוא הפר את חובותיו כלפי החברה.

מעמד זה של בעל מניות נוצר על ידי התיקון של סעיף 6. זהו בעל המניות ורק הוא, אשר לגביו יש מקום להפעיל כיום את הדוקטרינה של הרמת המסך.

חשיבות האבחנה בין הדרכים להטלת חבות אישית

68. הראיתי לעיל כי כאשר מתבצעת על ידי החברה פעילות אסורה והנושה מבקש לחייב את בעל המניות באופן אישי, יש להפריד בין שני סוגים של בעלי מניות: אלה הפעילים יחוייבו מכוח הדין הכללי וסעיפי החוק; אלה שאינם פעילים, אלא בעלי מודעות בלבד, כנגדם היה צורך להפעיל את דוקטרינה של הרמת מסך (נתעלם מבעל המניות התמים אשר לא ניתן להטיל עליו אחריות).

השאלה היא – מדוע אבחנה זו חשובה.

69. בפסק הדין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ עשה השופט שמגר הבחנות בין אחריות אישית המוטלת על הבעלים מכוח הדין הכללי, דיני הנזיקין באותו המקרה, לבין האחריות אשר בהרמת מסך. כך הוא קבע:

"פעולתו העוולתית של האורגן מקימה אפוא אחריות אישית כפולה. ראשית אחריות אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן. ודוק: אין בכך שום סתירה לעיקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר). הוא שנאמר: החברה – לחוד, והאורגן – לחוד. לפיכך, פרעון החבות הנזיקית של החברה ייעשה אך ורק ממקורותיה של החברה. אין להיפרע מהאורגן את חבותה הנזיקית של החברה. הוא הדין באשר לחבות האורגן. חבותו היא אישית."

שנים לאחר מכן עומד השופט ג'ובראן, על ההבדל בין הטלת אחריות אישית מכוח הדין לבין שימוש בטכניקה של הרמת מסך ההתאגדות, תוך שהוא מסתמך על פסק הדין בענין צוק אור הנ"ל וכך הוא אומר בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבנייה בע"מ:

"...אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחרה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון
על-ידי התעלמותה ממנו
...
" (ההדגש שלי – מ.א.).

דוגמא בולטת קיימת "בויכוח" בין השופט רובינשטיין לבין הנשיא ברק בפסק הדין של דלתות חמדיה המוזכר לעיל (ע"א 10582/02). בעוד השופט רובינשטיין מגיע למסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות, מטיל השופט ברק את האחריות האישית מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, קרי – מכוח החובה העקרונית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ונמנע מהרמת מסך ההתאגדות.

70. בפסק דין צוק אור הנ"ל הוסיף השופט שמגר כלהלן:

"האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט אזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה בהיקף עצום, ללא בחינה מדוייקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי."

למרות דברים אלה, דומני כי גם במקרים בהם נעשה שימוש בטכניקה של הרמת מסך ההתאגדות, לא מוטלת על בעל המניות חבות מקפת על כל חובות החברה, אלא תמיד נעשה הדבר אל מול חוב מסויים ומדוייק בנסיבות ספציפיות, אל מול הנושה התובע את הרמת המסך.

71. ההבדל המהותי, אם כן, בין הטלת אחריות אישית מכוח הדין הכללי לבין השימוש בטכניקה של הרמת מסך ההתאגדות, הוא בתוצאה של החיוב.

במקרה של הטלת חבות אישית על פי הדין הכללי, חבות בעל המניות היא חבות עצמאית, מכוח פעולותיו שלו והיא חבות המצטרפת אל החבות של החברה ושתי חבויות אלה זהות בדרגתן.

לעומת זאת, כאשר מוטלת חבות אישית מכוח הרמת מסך ההתאגדות, אין מדובר בחבות עצמאית. בעל המניות חב בחוב של החברה. החברה ובעל המניות חבים באותו החוב עצמו.

בנוסף, החברה היא החייבת העיקרית, וחבותו של בעל המניות היא שניה בדרגתה, כאמור בסיפא של סעיף 6(א)(1) המתוקן (וסעיף 6(ד) המקורי), הקובעת כי הרמת מסך תעשה:

"בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."


סיכום הדיון המשפטי על הרמת מסך ההתאגדות

72. הרמת מסך ההתאגדות היא דוקטרינה אשר מטרתה ליתן את הדרך להטיל על בעל מניות חובותיה של החברה לנושה.

דוקטרינה זו נוגדת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולפיכך יש לעשות שימוש מצומצם ככל האפשר.

73. במשולש הגורמים: החברה – בעלי מניות – נושים, יש חובות וזכויות בכל אחת מן הצלעות בין הקודקודים. הפרת חובותיו של קודקוד אחד, כלפי קודקוד אחר, יכול שיביא לפגיעה בזכויותיו של אותו קודקוד אל מול הקודקוד השלישי.

74. דיון בבקשה להרמת מסך ההתאגדות מתחלק לשני שלבים:

בשלב הראשון, יקבע בית המשפט אם התערערה הצלע בין החברה לבין הנושים, קרי – האם החברה הפרה את מחוייבויותיה כלפי הנושים.

החוק והפסיקה קובעים את הפעילות האסורה של החברה, אשר מהווה הפרה של המחוייבויות. בין היתר כאשר החברה פועלת תוך עירוב נכסים, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, תוך תרמית וחוסר תום לב, תוך קיפוח נושים ותוך מימון דק.

כמובן כי פעילות לגיטימית של החברה, במסגרת עסקיה, לא תהווה בסיס להרמת מסך.

לאחר שנקבע כי החברה אכן פעלה בדרך אסורה, יש מקום לעבור לשלב השני.

בשלב השני, יבחן בית המשפט את בעל המניות אשר כנגדו מבוקשת הרמת המסך.

אם מדובר בבעל מניות פעיל בחברה או אורגן או נושא משרה, אין צורך בהרמת מסך ההתאגדות, ניתן לחייבו מכוח הדין הכללי או סעיפי החוק והפקודה הספציפיים. במקרה כזה, חבותו תהיה עצמאית ושווה בדרגתה לחבות החברה.

אם מדובר בבעל מניות מודע שיש לו אחזקות מספיקות וידיעה לגבי הפעילות האסורה וכן אם בעל המניות הפר את חובותיו לחברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק. עבור מקרה זה ורק עבורו, נועדה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות. מכוח דוקטרינה זו ניתן לחייבו בחבות החברה. חבותו תהיה משנית לחבות החברה.


מן הכלל אל המקרה הפרטי

75. בטרם איישם את העקרונות שלעיל על המקרה הפרטי, אציין כי סעיף החוק החל במקרה דנן הוא סעיף 6 במתכונתו המקורית, כיוון שתיקון הסעיף משנת 2005 אינו חל.

האירועים נשוא הליך זה כולם קדמו לתיקון והם כפופים לסעיף 6 המקורי.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הסכסוך דנן קדם אף לחקיקת חוק החברות ויש להחיל עליו את הדינים אשר היו קודם לכן (סעיף 11.7 בראש עמוד 24 לכתב ההגנה).

לעומת זאת, בסיכומים בפני, מתייחסים הנתבעים ואף מרחיבים את הדיון בסעיף 6 המתוקן, תוך ניתוח מרכיביו.

איני רואה טעם לדבר, כאשר לא יכול להיות ספק כי הסעיף החל במקרה דנן הוא סעיף 6 המקורי.

בתוך כך, אני דוחה את טענת התובעים (סעיף 4.10 לסיכומים), כאילו אין לייחס לסעיף 6 המקורי משקל רב וכי יש להתייחס אליו כאל "שגגה".

בין אם הדברים כוונו לסעיף כולו ובין אם כוונו רק לביטוי אחד מתוכו – פרשנות זו אינה ברת קיום.

המחוקק חוקק את הסעיף וזה היה תקף ומחייב עד לתיקונו. צריך מקרה קיצוני הרבה יותר כדי לטעון לחוסר תקפות או שגגה של סעיף חוק.

העובדה שהסעיף תוקן, אין די בה כדי לבסס טענה כזו.

נסיבות היווצרות החוב

76. בהתאם לקביעותיי העקרוניות דלעיל, אני נדרשת בשלב ראשון לענות על השאלה הראשונה - האם חברת הניהול פעלה מול התובעת בפעילות אסורה, באופן אשר יוצר נסיבות המאפשרות הרמת מסך ההתאגדות כנגד בעל המניות.

77. כזכור, חברת הניהול חוייבה, בשני פסקי דין, לשלם את חובה לתובעת.

אין ספק כי החוב עצמו, דמי השכירות, נוצר במסגרת פעילות עסקית לגיטימית של חברת הניהול.

לפיכך, לו היתה חברת הניהול מגיעה מעצמה למצב של חדלות פרעון ולו היתה התביעה דנן, להרמת מסך ההתאגדות, מוגשת בגין החוב כשלעצמו – היה מקום לקבוע כי הנסיבות אינן מצדיקות דרישה להרמת מסך ההתאגדות, והתביעה היתה נדחית.

אולם, אין זה המקרה דנן. במקרה דנן ביצעו בעלי המניות של חברת הניהול מספר פעולות אשר הביאו לחיסולה הסופי וחיסול הסיכוי של התובעת להיפרע ממנה.

78. במקרה דנן, חברת הניהול העבירה לחברת הנכס את כל פעילותה העסקית, בסמוך למועד בו ניתן כנגדה פסק דין לטובת התובעת.

העברת הפעילות נעשתה באופן סלקטיבי, תוך שמירה על האינטרס של חברת הנכס בלבד, כדי שזו תוכל להפיק תועלת מרבית, תוך העלמת תקבולים, תוך פרעון חוב חברת הניהול לחברת הנכס ותוך הפקרת החוב של חברת הניהול לתובעת.

79. כבר פירטתי לעיל כי העקרונות והכללים על פעילות אסורה אשר פותחו בפסיקה קודם לחקיקת החוק, חיים ונושמים וקיימים עד עצם היום הזה, והצדדים גם הרחיבו ארוכות ופירטו בעניין זה, אולם אני אסתפק במספר מצומצם של כללים אשר לאורם אבחן את התנהלות חברת הניהול.

80. שימוש לרעה באישיות הנפרדת (סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות) - הנתבעים מכירים כי פעילות אסורה זו יכולה לשמש כעילה להרמת מסך (סעיף 5 לסיכומים) ואף מכירים בכך כי עילה זו עלולה לחול בעניינם.

הגנתם לעניין זה נשענת על שתי טענות:

האחת, כי הם התריעו מראש בפני הנתבעת על הסיכון ועל מצבה האמיתי של חברת הניהול (סעיף 5.8).

השניה, כי חברת הניהול הסתלקה מן המושכר כאשר לא יכלה לעמוד בתשלומים (סעיף 5.9).

ההגנה על שני חלקיה, דינה להידחות.

לגבי הטענה הראשונה – כבר קבעתי לעיל כי התדפקותם של הנתבעים על דלתות התובעת, אין לה כל משמעות להליך דנן והיא אינה רלוונטית.

הפעולה הפסולה של חברת הניהול היתה בהעברת הפעילות לחברת הנכס בצורה סלקטיבית ומגמתית. לפיכך, להתנהלות הקודמת של הנתבעים אין כל נפקות.

לגבי הטענה השניה – טענה זו נופלת לאור קביעתי העובדתית שלעיל, כי הנכס הוחזר לתובעת רק לאחר שחברת הניהול החזירה אותו למצבו הראשוני והיה זה עם תום תקופת השכירות.

כיוון שדחיתי את טענות ההגנה של הנתבעים, לא נותרה אלא המסקנה כי, תוך ניצול האישות המשפטית הנפרדת של חברת הניהול ושל חברת הנכס, הועברו כל הזכויות של חברת הניהול אל חברת הנכס, ואילו התובעת, נושה של חברת הניהול, נותרה ללקק את פצעיה.

אם יש מקרה היכול לשמש כדוגמא לשימוש לרעה באישיות המשפטית העצמאית של החברה ובמסך ההתאגדות – הרי הוא המקרה דנן.

81. תרמית או הונאה - עילה זו להרמת מסך מצטרפת לעילה הקודמת. התרמית או ההונאה הם בגדר אותו "שימוש לרעה" באישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

במקרה דנן העובדה כי העברת הנכסים לחברת הניהול נעשתה תוך התעלמות מחוב חברת הניהול לתובעת, תוך הברחת כל רכושה וזכויותיה של חברת הניהול אל חברת הנכס, ובכלל זאת העלמת תקבולים ויתרת מזומנים שהיתה לחברת הניהול במועד ההעברה - זוהי פעולת מרמה, מתוכננת ומאורגנת.

כפי שקבעתי לעיל, בחלק העובדתי, אין מקום לטענת הנתבעים (סעיף 6.1.7 לסיכומים) כאילו עילה זו יכולה להישמע רק מקום בו החברה אליה הועברו הנכסים הוקמה לצורך זה במיוחד. ייתכנו מקרים, כמו המקרה דנן, כי הנכסים הועברו, תוך מרמה והונאה, לחברה קיימת.

82. קיפוח נושה - עילה זו להרמת מסך אינה אלא מקרה פרטי של מקרה המרמה והתרמית המפורטים לעיל. מקרה פרטי זה מתקיים בענייננו.

הנתבעים מודים בכך כי לחברת הנכס הועברו רק הנכסים המועילים (סעיף 2.8 לסיכומים), זאת כדי לאפשר לחברת הנכס להמשיך ולפעול.

העברה זו נעשתה תוך שנפרע חוב חברת הניהול לחברת הנכס והתעלמות מחוב חברת הניהול לתובעת. זוהי העדפת חברת הנכס כנושה וקיפוח התובעת.

טענת ההגנה של הנתבעים לענין זה היא הטענה כי העברת הפעילות מהנכס נעשתה מתוך שיקולים עסקיים בלבד (סעיף 6.2.2 לסיכומים). על טענה זו כבר נתתי לעיל מענה – כי היא איננה אלא הודאה בשיקולים הפסולים אשר הנחו את הנתבעים 6-2, ויש בה כדי לבסס דווקא את טענת התרמית והקיפוח.

83. לסיכום השאלה הראשונה, ניתן לקבוע כי הדרך בה פעלה חברת הניהול היא דרך פסולה ואסורה. היא פגעה בנושה שלה, התובעת, במכוון ובמתוכנן.

במשולש הגורמים אשר יצרתי לעיל, התערערה הצלע המחברת בין החברה לבין נושיה.

בשלב זה, על פי העקרונות שקבעתי לעיל, עלי לעבור לשאלה השנייה ולקבוע האם הנתבעים, כבעלי מניות, חשופים להטלת חבות אישית עליהם.

הטלת חבות על הנתבעים 6-2

84. הנתבעים 6-2 הם בעלי מניות של חברת הניהול והם שהפעילו אותה.

עובדה זו הוכרעה על ידי לעיל, תוך שדחיתי את טענות הנתבעים 6-2 כי הם לא היו מעורבים בניהול החברות.

הנתבעים 6-2, הם במעמד של בעל מניות פעיל.

ככאלה, הם אלה אשר ביצעו, בעבור חברת הניהול, את הפעילות האסורה. הם אלה שהביאו את חברת הניהול לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, הם אלה שביצעו את התרמית וההונאה והם אלה שהביאו אותה לקיפוח התובעת כנושה של חברת הניהול.

85. בעלי המניות, הנתבעים 2-6 העדיפו את האינטרסים האישיים שלהם ואת האינטרסים של חברת הנכס על פני האינטרסים של חברת הניהול, שהרי, כאמור לעיל, הם אלה אשר הפיקו את הרווח העיקרי שהפעילות הועברה לחברת הנכס באופן סלקטיבי, כפי שהועברה.

הנתבעים 2-6, כבעלי מניות ומקבלי החלטות, פגעו בחברת הניהול ובאינטרסים שלה.

הם הפרו מול חברת הניהול את חובתם לנהוג בזהירות ובמיומנות, ובראש ובראשונה את חובת האמונים.

86. בגין פעילות אלה הם נושאים באחריות אישית גם כלפי צד ג', התובעת, אשר ניזוקה מפעולותיהם (סעיפים 252 ו-254 לחוק).

כמו כן, הם נושאים באחריות אישית מכוח הדין הכללי (סעיף 54 לחוק) בכך שפעלו ברשלנות, לפי דיני הנזיקין, וגם הפרו את חובת תום הלב, לפי דיני החוזים.

הנתבעים 6-2 נושאים בחבות אישית כלפי התובעת מכוח הדין הכללי, ואין צורך בהרמת מסך ההתאגדות.

87. אוסיף ואבהיר כי גם לו הייתי קובעת כי הנתבעים 2,4,5,6 או מי מהם, לא היה בעל מניות פעיל ולא ביצע בעצמו את הפעילות האסורה, לא היה בכך כדי לעזור לנתבעים אלה.

מעצם העובדה כי נתבעים אלה ידעו להסביר ולהגן על הפעילות האסורה שעשתה חברת הניהול, ניתן להבין כי הם לא היו בעלי מניות תמימים שלא היתה להם ידיעה על הפעילות האסורה. נהפוך הוא, מן החומר ברור כי הנתבעים 2,4,5,6 היו, למיצער, בבחינת בעלי מניות מודעים אשר ידעו היטב על התוכנית להבריח את הנכסים מחברת הניהול ולהשאיר את התובעת בפני שוקת שבורה.

במקרה זה ניתן להטיל על הנתבעים 2,4,5,6 את החבות מכוח דוקטרינת הרמת המסך.

הערה זו אינה רלוונטית לגבי הנתבע 3 בהיותו, בכל מקרה, מנהל ובעל מניות פעיל.

88. ובדרך הציורית - ראינו לעיל כי במשולש שקודקודיו הם, בעלי מניות-חברה-נושים, התערערה הצלע המקשרת בין החברה לבין הנושים בכך שחברת הניהול הפרה את מחוייבויותיה כלפי התובעת כנושה בפעילות האסורה שעשתה. כמו כן התערערה הצלע בין בעלי המניות לבין החברה, בכך שבעלי המניות, הנתבעים 6-2, הפרו את התחייבויותיהם כלפי חברת הניהול.

מצב כזה מביא לערעור המשולש כולו, וסגירת המעגל. התוצאה היא שגם הצלע בין הנושים, התובעת, לבין בעלי המניות, הנתבעים 6-2, התערערה.

צלע זו, מחזיקה בחובה את ההגנה הניתנת לבעלי המניות מתביעות הנושים, הגנה בצורה של מסך ההתאגדות. עם התערערותו של המשולש והתערערות הצלע השלישית בתוכו, מתערער גם מסך ההתאגדות ואיתו ההגנה על בעלי המניות.

89. ייאמר לסיכום כי בעלי המניות אשר הפרו את חובותיהם כלפי החברה, ובכך גרמו לה להפר מחוייבויותיה כלפי הנושים, אינם יכולים להמשיך וליהנות מן ההגנה אשר מסך ההתאגדות מקנה להם, כאילו "עולם כמנהגו נוהג".

לפיכך, בכל דרך שלא אלך, אגיע לאותה לתוצאה על פיה יש לחייב אישית את הנתבעים
6-2 בגין תוצאות פעולותיהם בשם חברת הניהול, בין באחריות אישית מכוח הדין הכללי החל על בעלי המניות הפעילים ובין מכוח כללי הרמת המסך, אם הנתבעים 6-2 או מי מהם, לא היה בבחינת בעל מניות פעיל.


הטלת חבות על הנתבע 7

90. התובעת מבקשת לחייב אישית את הנתבע 7, שהוא, לטענת התובעת, בעל השליטה בנתבעת 6, ובתור שכזה הוא אחראי לפעולותיה. לא ראיתי הכחשה של הנתבע 7 כי הוא בעלי השליטה בנתבעת 6. יתר על כן, בדו"ח של רשם החברות (נספח 1 לכתב התביעה) מצויין כי הנתבע 7 כמנהל הנתבעת 6.

כנגד הנתבעת 6 הוריתי לעיל על הרמת מסך והטלתי עליה אחריות אישית. השאלה היא – האם ניתן להמשיך ולגלגל את אחריותה האישית של הנתבעת 6 אל הנתבע 7, כבעל מניות בה, זאת מכוח הרמת מסך בחברה, הנתבעת 6.

איני רואה מניעה לבצע גלגול כזה, בנסיבות דנן.

91. על פי הדרך אותה התוויתי לעיל, יש בראש ובראשונה לבדוק האם הפעילות של הנתבעת 6 כלפי התובעת היתה פעילות אסורה, אם לאו.

דומני כי התשובה לשאלה זו היא ברורה ומובנת מאליה.

כל הניתוח שלעיל, אשר הביא לתוצאה על פיה הוריתי על הטלת חבות אישית על הנתבעת 6, בין מכוח הדין הכללי כבעל מניות פעיל בחברת הניהול ובין מכוח הרמת מסך כבעל מניות מעורב – מעיד על כך כי פעילות הנתבעת 6 היתה פעילות אסורה.

אמנם מלכתחילה, בעת האירועים, התובעת לא היתה נושה ישיר של הנתבעת 6, היא הפכה לכזו רק כיום, עם מתן פסק דין זה. למרות זאת, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. בדרך שבה הלכו הנתבעים, והנתבעת 6 ביניהם, כמפורט לעיל, הם ידעו, באופן מובהק וברור כי התנהלותם תביא לפגיעה בתובעת. הם תכננו והתכוונו לפגוע בתובעת ולשלול ממנה את כספה.

כלומר, בזמן אמת, הנתבעים, וביניהם הנתבעת 6, ידעו כי במעשיהם הם הופכים את התובעת לנושה שלהם, נושה לא רצוני הנפגע ממעשיהם.

92. בשלב שני עלי לבחון את מעמדו של הנתבע 7, כבעל מניות בנתבעת 6.

כאמור לעיל, אין מחלוקת כי הנתבע 7 הוא בעל השליטה בנתבעת 6. הנתבע 7 לא טען כי אדם אחר קיבל החלטות עבור הנתבעת 6 וכי הוא לא היה פעיל. לפיכך, יש לראות את הנתבע 7 כבעל מניות פעיל, כמי שהחליט ופעל בשם ובעבור הנתבעת 6. ככזה, הוא נושא באחריות אישית לתוצאה ולהשלכות של פעולותו, מכוח הדין הכללי, עוולת הרשלנות והפרת חובת תום הלב (סעיף 54 לחוק).

יתר על כן, כבעל השליטה בנתבעת 6, גם אם הוא לא היה בעל המניות הפעיל, ניתן היה להרים את מסך ההתאגדות כנגדו ולחייבו באופן אישי מכוח דוקטרינה זו.

לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע 7 אישית בחובותיה של הנתבעת 6 לתובעת, בין מכוח חבותו האישית שבדין הכללי ובין מכוח הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 6.

93. ובדרך הציורית של המשולש –

ראינו לעיל כי הצלע שבין החברה, הנתבעת 6, לבין נושיה, התובעת, התערערה עקב הפעילות האסורה של הנתבעת 6.

כמו כן, התערערה הצלע שבין החברה, הנתבעת 6 לבין בעל המניות שלה, הנתבע 7, עקב הפרת חובותיו כלפיה.

התערערות שתי הצלעות במשולש של הנתבעת 6 מביא לתוצאה כי גם הצלע השלישית, זו שבין הנושים, התובעת במקרה דנן, לבין בעלי המניות, הנתבע 7, מתערערת. כך נפתחת הדרך בפני התובעת לקבל את הסעד ישירות מן הנתבע 7 בדרך של הרמת מסך.

94. אחריותו של הנתבע 7 לחובות חברת הניהול לתובעת נובעת ממקור נוסף. הנתבע 7 מודה, בכתב ההגנה, כי הוא היה נושא משרה בחברת הניהול במועד הרלוונטי (סעיף 12.1 לכתב ההגנה).

למען הסר ספק אני מדגישה כי המועד הרלוונטי הוא המועד בו הועברו נכסי חברת הניהול לחברת הנכס הפעילה, כיוון שהעברה זו היא הבסיס לתביעה דנן, ולא כפי שטוענים הנתבעים, מועד חתימת הסכם השכירות.

בתקופה הרלוונטית היה בתוקף סעיף 54(ב) לחוק החברות שקבע להלן:

"בנוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) בשינויים המחוייבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור."

על כך שנתקיימו התנאים להרמת המסך כנגד בעלי המניות של חברת הניהול – עמדתי בהרחבה לעיל וזוהי מהותו של ההליך דנן.

הרי שכך וכיוון שהנתבע 7 היה אורגן של חברת הניהול במועד הרלוונטי, מועד העברת הזכויות לנתבעת 1 – התוצאה היא שיש לחייב אישית את הנתבע 7.

הטלת חבות על הנתבעת 1

95. הנתבעת 1 היא חברת הנכס, והתובעת מבקשת לחייב גם אותה בחוב חברת הניהול לתובעת.

כאמור לעיל, נכסי חברת הניהול, כמו גם כל פעילויותיה, הועברו אל חברת הנכס.

השאלה היא – האם יש בסיס משפטי לחייב את חברת הנכס בחובות חברת הניהול לתובעת.

בטרם אכנס לדיון בשאלה זו, אעיר כי במקרה דנן לא ניתן לחייב את חברת הנכס בחובות חברת הניהול, תוך הרמת מסך בין שתיהן.

האפשרות להרים מסך בין שתי חברות שמורה למקרה בו שתי החברות התנהלו, בפועל, ללא הפרדה ביניהן, תוך עירוב נכסיהן ופעילותן, כך שלמעשה, מראש, לא היה ביניהן מסך הפרדה.

כפי שפירטתי בהרחבה בחלק העובדתי, המקרה דנן אינו נכנס בגדר המקרים בהם ניתן לומר כי החברות התנהלו כאחת או עירבו את נכסיהן.

הגדרתי לעיל את החברות כ"חברות תאומות" עקב הזהות בין בעלי המניות ביניהן, אך כי הן אינן "תאומות סיאמיות" הפועלות יחדיו ללא הבחנה.

96. למרות זאת שוכנעתי כי יש מקום לחייב גם את חברת הנכס בחוב חברת הניהול לתובעת. קביעה זו מסתמכת על תקדים שנקבע בפסיקה והתואם את המקרה דנן.

בבש"א (ת"א) 8010/08 א.ב.ג.ד. אורות טכסטיל בע"מ נ' אגף המכס חייב בית המשפט את אורות טכסטיל בחובותיה של חברה אחרת, אורגנזה, לאחר שכל נכסי אורגנזה הועברו לאורות טכסטיל, רגע לפני קריסתה.

כך קובע בית המשפט:

"דומה כי די בכך, כדי להבהיר, את הקשר הבל-ינתק בין א.ב.ג.ד. אורות טכסטיל בע"מ לבין חברת אורגנזה, ועל היותה "בבואת הראי" או תוצאה של עסקה שכל מהותה ריקון נכסים...

...הרי שלא ניתן להשלים עם דרך כזו של ריקון נכסים והעברת כל המוניטין והפעילות לחברה אחרת, כאשר חברת אורגנזה עצמה מצויה במצב של חדלות פרעון, או על סיפה...

...די באמור לעיל כדי להבהיר, שחברת א.ב.ג.ד. אורות טכסטיל, כמוה כחברת אורגנזה, אינן אלא שותפות, או שמא "שלוחות" של אותם אנשים, ובעיקר – של אותה סדרת מעשים אשר הינה – אף לפי גירסתם הם – בלתי חוקית..."

אמנם, שם הוקמה חברת א.ב.ג.ד. אורות טכסטיל בע"מ, במיוחד לצורך מטרה זו של העברת פעילות אורגנזה אליה, אולם, כפי שציינתי כבר לעיל בחלק המפרט את הרקע לסכסוך, אין כל משמעות לעבודה זו. העובדה כי חברה הוקמה במיוחד לצורך העברת הנכסים אליה, מחברה כושלת, אינה אלא עוד ראיה בדרך לקביעה כי ההעברה לא היתה חוקית. במקרה דנן אינני נזקקת לראיה נוספת זו וברור לי כי ההעברה לא היתה חוקית, למרות שהיא בוצעה אל חברת הנכס. די לי בכך שמדובר בשתי חברות שהן "תאומות זהות", כפי שהגדרתי לעיל.

97. המקרה דנן הוא מקרה מובהק של ריקון חברה מכל נכסיה וזכויותיה כדי להבריחם מן
הנושים, התובעת במקרה דנן. אך טבעי הוא כי במקרה כזה, החברה אשר קיבלה אליה את כל הנכסים והזכויות, תישא גם באחריות לחובותיה.

לאור האמור, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1.

סיכום

98. סיבות המתוארות לעיל, אני מקבלת את התביעה כנגד כל הנתבעים וקובעת כי הנתבעים חייבים, ביחד ולחוד, חייבים לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בכתב התביעה, בסך 724,354 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

לאור אופי טענות הנתבעים ודרך פעולתם, אני קובעת כי הם ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 25,000 ₪ הוצאות ההליך. הסכום כולל שכר טרחה עו"ד ומע"מ והוא ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לפני סיום, אני מתנצלת בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין, עיכוב אשר נבע עקב שהותי בשבתון ומורכבותו של פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ד בטבת, תש"ע (10 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.

מלכה אביב, שופטת

קלדנית: אפרת טוביה